הגיע הזמן לדבר על שיקגו

קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים, ואפילו בחינם: השבועות הראשונים של עונת ה-NBA הם הקשים ביותר בכל הקשור לכתיבת טורים. אני מתחיל לעבוד על כתבה ביום שישי, ועד יום ראשון בו היא עולה יכולים לקרות שינויים שבשלב הזה הם די משמעותיים. כשבחרתי להתמקד השבוע בשיקגו היא הייתה במאזן 1:6, ידעתי שעד שתעלה הכתבה המאזן יכול כבר לרדת ל-3:6 וזה אכן מה שקרה. למרות שבמקור חשבתי בכלל לחכות לבולס עוד שבוע לפחות, מבט נוסף על לוח המשחקים גרם לי להתעקש עליהם, כי הם כבר ניצחו שורה של קבוצות רציניות.

הם פתחו את העונה עם נצחונות על דטרויט, אורלנדו ואטלנטה, שלוש המועמדות לתואר הסוס השחור הצעיר של המזרח, בהמשך הוסיפו נצחונות על הניקס ופילדלפיה החזקות. אז ביחס לציפיות, פתיחת העונה של שיקגו היא עדיין מהסיפורים הגדולים של העונה עד כה, סיפור שבהחלט ראוי להפנות לו זרקור.

זו השנה בה הם ייצאו מהבינוניות הקבועה?

הנוכחות של שיקגו בצמרת המזרח מפתיעה כל כך כי כבר שנים היא נחשבת למופת של בינוניות. בחמש העונות של עידן ארתוראס קרנישובאס כמנהל ובילי דונובן כמאמן שיקגו התמחתה בלסיים במקומות 9-11 ולהפסיד בפליי-אין, עד שזו כבר נהייתה בדיחה שזאת המטרה שלה. על הנייר, הקיץ לא השתנה שום דבר מהותי. הבעלים ממשיכים לתת קרדיט לקרנישובאס, שממשיך לתת קרדיט לדונובן. הסגל עדיין מבוסס על כמה שחקנים התקפיים לא רעים אבל בלי שחקן טופ 10 וכולם נחשבים לחורים בהגנה. אמנם הם נפטרו מזאק לאבין ודמאר דרוזן, אולי שני המומחים הגדולים בליגה בלהוביל קבוצה לשום מקום, אבל גם מה שנשאר לא היה אמור להתחבר לקבוצה מצליחה.

מי שכן פיתח תקוות לגבי הסגל הנוכחי, התבסס על 20 המשחקים האחרונים בעונה שעברה, אותם הבולס סיימו במאזן של 5:15 חיובי. ג'וש גידי סיפק ממוצעים של כמעט טריפל דאבל, קובי וויט קלע 26 נקודות באחוזים מצוינים, ניקולה ווצ'ביץ' עשה מה שניקולה ווצ'ביץ' עושה, סביבם התקבצו צעירים מעניינים ושחקני משנה סבירים וזה התחבר. מעניין במיוחד היה השינוי בהגנה, שזינקה מהמקום ה-26 ב-62 המשחקים הראשונים של העונה לשביעי ב-20 המשחקים האחרונים. אבל לתוצאות במרץ-אפריל נוטים לייחס הרבה פחות חשיבות, זו תקופה בה רבע ליגה בטנקינג והגדולות מתחילות לתת לכוכבים לנוח, תמיד יש קבוצות שנראות טוב בתקופה הזאת, בדרך כלל זה מתפוגג עם תחילת העונה הבאה.

הפעם זה לא התפוגג. שיקגו פתחה את העונה הזאת עם סגל דומה מאוד לזה שסיים את העונה החולפת, והדברים שעבדו ממשיכים לעבוד. זה קורה למרות שוויט, שכאמור היה הסקורר המוביל באותה תקופה, פצוע ואמור להתחיל את העונה רק סביב אמצע נובמבר (שזה עוד מעט). אז מה עובד לדונובן וחבורתו? אני אוהב לפרק ניתוחים כאלה לשני צידי הפרקט, למרות שיש קשר לא קטן בין שני הצדדים.

https://www.youtube.com/watch?v=IW-RKFLh6ho

תזכורת: שיקגו מצליחה כשהשחקן הזה פצוע

התקפה

נתחיל עם קצת מספרים וננסה להבין אותם. מה שעובד טוב בהתקפה של שיקגו זה שפרופיל הזריקות שלה נחשב לאידיאלי בכל הקשור לאחוזי קליעה: היא זורקת הכי הרבה בליגה, ובפער, מאיזור הקשת שמתחת לסל, שביעית בכמות שלשות מהפינה ובין האחרונות בכל שאר סוגי הזריקות. מרוב הטווחים (מתחת לסל דווקא לא) היא קולעת באחוזים גבוהים מהממוצע, כולל 13.4 שלשות ב-39.7 אחוזים (שלישית בליגה). הנתון שמסביר את כל זה הכי טוב הוא ששיקגו מדורגת שלישית בליגה בחדירות לסל, עם 58.4 כאלה במשחק, מהן היא מייצרת גם נקודות וגם אסיסטים בכמות גבוהה. בגדול, שיקגו זו קבוצה שמשיגה את מה שהיא רוצה להשיג בהתקפה, שזה חדירות שיכולות או לייצר ליי-אפים או מכווצות את ההגנה ומאפשרות הנעת כדור אפקטיבית.

איך זה עובד? ההסבר הכי טוב שלי הוא כזה: שיקגו משחקת סטים התקפיים די בסיסיים (דונובן זה מאמן שאוהב לפשט עניינים) עם שחקנים בכירים מאוד יצירתיים ושחקני משנה שנעזרים בפשטות וביתרונות שהשחקנים הבכירים יוצרים כדי לבצע פעולות יעילות. נשמע קל (אולי לא? תגידו אתם), אבל כדי שזה יעבוד צריך שחקנים מאוד מסוימים וחיבור מאוד מוצלח ביניהם. יש רמה שבה אין דרך להסביר את ההצלחה המוקדמת של שיקגו מעבר לזה שנוצר חיבור טוב, ניכר שיש חדר הלבשה חזק, הרוטציה מורכבת משחקנים שנוח להם בדיוק בתפקיד שלהם. זה מה שהיה חסר בשנים קודמות, בהן היו יותר מדי פיות להאכיל בהתקפה ולשחקני המשנה לא נשאר.

הכל מתחיל מג'וש גידי. סימן השאלה הכי גדול של שיקגו בקיץ היה האם גידי בשל להוביל קבוצה. גם אחרי הסיום המוצלח לעונה שעברה, סימני השאלה נותרו עוצמתיים: מדובר בשחקן שבליגה לא מפחדים מהקליעה שלו מבחוץ, שלא מסיים מספיק טוב בצבע, שלא שומר מספיק טוב, ש-OKC ויתרה עליו כי לא הצליח להיות אפקטיבי רחוק מהכדור ולא היה מספיק טוב כדי להיות מוביל כדור מרכזי.

גידי עונה על כל אחד מסימני השאלה האלה בפתיחת העונה (אל ההגנה נגיע אחר כך). הוא התפתח מאוד כסקורר בדיוק בשני המקומות שהיו חסרים לו: הקליעה מבחוץ התחילה להיכנס בעונה שעברה וממשיכה להיכנס השנה (1.7 שלשות ב-38.5 אחוזים), והוא למד להשתמש בגודל שלו כדי לסיים בצבע, להזיז שחקנים עם הגוף אבדיה סטייל. אין לו בעיה לקחת ווליום גדול מאוד של המשחק עליו, והיכולות החדשות כסקורר עוזרות לו להביא לידי ביטוי את יכולת המסירה הייחודית שלו. גידי הוא מהשחקנים שמוסרים בתזמונים לא צפויים, רואים דברים שאחרים לא, לפעמים מוקדם מהרגיל ולפעמים מאוחר מהרגיל. הוא פיתח גם את היכולת שלו רחוק מהכדור כ-connector, שחקן שמתחיל תנועה פנימה, מקבל כדור באמצע הדרך וממשיך למסירה נוספת במקומות שאחרים לא מצליחים לקרוא את המגרש. הוא ממשיך להתכתב עם ממוצע טריפל דאבל ומספק 21.4 נקודות, 9.6 ריבאונדים ו-9.3 אסיסטים למשחק. אלה מספרים של פרנצ'ייז פלייר, וגידי נראה בדרך לשם.

מספר 2 בהיררכיה הנוכחית הוא ניקולה ווצ'ביץ', וזה זמן לעצור ולהעריך את הסנטר המונטנגרי המלוטש, לטעמי מהאנדרייטד הגדולים בליגה בעשור האחרון. שחקן שמאז 2014/15 מספק בעקביות מספרים סביב ה-19, 11 ו-3.5. התקפית, הוא יודע לעשות את כל תפקידי הסנטר. הוא חוסם איכותי שמייצר לשחקני החוץ יתרון ויודע לחסום כמה פעמים בהתקפה אם צריך. הוא יודע להתגלגל פנימה, ויש לו מהלך בו הוא מקבל כדור בתנועה, מסתובב ומייצר חצי מהלך פוסט על שומר חסר אונים. הוא יודע להתגלגל גם החוצה בפיק נ' פופ, עם קליעה מספיק מאיימת ופוטנציאל להנד-אוף כהמשך התרגיל. הוא שולט ברזי השורט-רול ומביא משם לידי ביטוי את יכולת המסירה שלו. גם בגיל 35 מדובר במכונה התקפית משובחת שיכולה להיות הצלע השנייה בקבוצה חזקה. את העונה הזו הוא פתח כשהוא לוהט במאני טיים, לכן זה לא היה מפתיע שדונובן שרטט את תרגיל סל הנצחון מול פילדלפיה לשלשה שלו מהפינה, מתוך הנחה שג'ואל אמביד יגיע לעזרה בצבע:

הדבר הכי קרוב לצלע שלישית הוא שחקן השנה השנייה הליטאי מאטאס בוזליס. מדובר בפורוורד גבוה ואתלטי עם קליעה טובה מבחוץ, שרק מתחיל להבין מה הוא מסוגל לעשות. הוא מכניס להתקפת הבולס עוד אלמנט לא צפוי שההגנות לא תמיד יודעות איך לעכל. בוזליס נחשב לשחקן שצפוי רק להשתפר ככל שמתקדמת העונה, עד שזה יקרה החסרון המרכזי של התקפת שיקגו נכון לעכשיו הוא מחסור בעוד שחקנים יוצרים.

ביחידה השנייה אין שם נוצץ, אבל יש חבורת שחקנים שבאה לעבוד. איו דוסומו הוא גארד מגוון שכל שנה נראה שהנה הכל מתחבר לו, ובפתיחת העונה נראה שבאמת הכל התחבר לו. הוא המנוע של היחידה השנייה ובמקרים רבים גם מסיים משחקים. קווין הרטר, פטריק וויליאמס, ג'יילן סמית' וגם אייזק אוקורו שעולה בחמישייה הם אכזבות עבר שסוף סוף מצאו סיטואציה עם ציפיות מותאמות עבורם, שמאפשרות להם להיות מה שהם: שחקני רוטציה ראויים. הם מניעים את הכדור טוב, זורקים כשחופשיים, מגיעים לטבעת כשיש נתיב וממעטים מאוד לטעות. זה כל מה שבשיקגו צריכים מהם.

השאלה המעניינת היא איך קובי וויט ישתלב כשהוא יחזור. על פניו, לא אמורה להיות בעיה. הוא היה חלק מההצלחה של סוף העונה שעברה וחסר בסגל עוד סקורר איכותי שיכול ליצור לעצמו מצבי זריקה, שזה, כאמור, בדיוק מה שחסר. וויט וגידי הם שני שחקנים שונים מאוד, לא דורכים אחד לשני על האצבעות, וגידי אמור גם לשמוח שיגיע מישהו שיוריד מהעול העצום שהוא לוקח. סביר להניח שדונובן יחלק את הדקות שלהם כך שאחד מהם יהיה על הפרקט בכל רגע נתון, וזה ישאיר לכל אחד מהם מספיק זמן למופע סולו. אבל הצטרפות של שחקן דומיננטי לסיטואציה מוצלחת תמיד יכולה ליצור בעיות וזה לא מובן מאליו שזה רק ישדרג את שיקגו, במיוחד כשלוקחים בחשבון גם את הצד השני של הפרקט.

הגנה

ההגנה של הבולס די ממוצעת, שזה כבר שיפור ביחס לשנים קודמות. היא לא בולטת ביותר מדי דברים, אבל עושה כמה דברים טוב: כופה אחוזים די נמוכים בלי לעשות יותר מדי עבירות, טובה בריבאונד הגנה ומאפשרת מעט שלשות. מצד שני, היא כמעט לא כופה איבודים ומאפשרת הכי הרבה זריקות מתחת לסל.

אלה מאפיינים של הגנה שמרנית שלא מצופפת יותר מדי את הצבע, וזה אכן מה שדונובן עושה. עם סנטר כבד אבל חכם כמו ווצ'ביץ', הגנת הפיק נ' רול הטובה ביותר היא דרופ, אבל לא מוגזם (מול סנטרים שקולעים מבחוץ הוא נאלץ לגוון עם hedge די מגושם, ויריבות שיש להן סנטר כזה הן כאלה שמקשות יותר על הגנת הבולס). ווץ' עושה כמה צעדים אחורה, השומר של מוביל הכדור נלחם בחסימה ובדרך כלל ההגנה משתדלת לא להביא יותר משחקן אחד לעזרה בצבע. מה שמאפשר לה את זה זו העובדה שאולי מסבירה הכי טוב את היכולת של שיקגו הנוכחית להיות קבוצת סבירה: הסגל שלה עמוס בשחקנים גדולים עם נוכחות בצבע.

בוזליס הוא העוזר האידיאלי של דונובן, שחקן שמגיע מהר מאוד, עם ידיים ארוכות מאוד וחוש לחסימה. לא בטוח שזה מקרה שההגנה של שיקגו התחילה להשתפר בעונה שעברה בערך במקביל לכניסה שלו לחמישייה ולתפקיד משמעותי יותר. גידי למד להשתמש בגודל שלו גם בהגנת העזרה וגם הוא משנה זריקות בצבע. גם ביחידה השנייה רוב השחקנים גדולים לעמדות שלהם והנוכחות שלהם בצבע לא זניחה. כל הגודל הזה מסייע גם לריבאונד.

כמה דקות של הגנה טובה של הבולס

מוטיב הגודל יחזור תיכף באמירה כללית יותר על הליגה. שיקגו מדגימה איך ניתן להשתמש בגודל בהגנה דווקא כדי לא להגזים בעזרה. בזכות העזרה המינימלית ותיאום טוב בין השחקנים, שיקגו לא זקוקה ליותר מרוטציה פשוטה כדי לסגור את קלעי השלשות של היריבה ולמנוע שלשות נוחות מדי רוב הזמן. כמובן יש מדי פעם פספוסים, אבל ברוב המקרים ההגנה של הבולס יעילה מאוד.

כדי שכל המבנה הזה יעבוד צריך שגם הגנת הקו הראשון תהיה לפחות סבירה, לא תייצר יותר מדי קטסטרופות שיכריחו עזרה מהירה ורצינית יותר. בינתיים גם זה עובד טוב. אוקורו וטריי ג'ונס החביב שומרים על שחקני החוץ הבכירים של היריבה, ואם מנסים לתקוף את גידי הוא השתפר ביכולת למנוע משחקנים לעבור אותו, מעדיף לתת להם שלשה בסטפ בק מול יד מושטת. גם על הספסל אין חוליות חלשות מדי. זו הנקודה בה וויט עלול להפריע, לתת ליריבות מטרה נוחה יותר לתקוף מכפי שיש כרגע.

שורה תחתונה

סביר להניח ששיקגו לא תהיה קבוצה של 50 פלוס נצחונות, אבל התסריט בו היא מנצחת משהו כמו 47 נראה הרבה יותר ריאלי עכשיו מאשר לפני פתיחת העונה. תוך שבועיים וויט אמור כבר לשחק ולוח המשחקים יתחיל לכלול כמה יריבות נוחות, וזה בהחלט יכול לעזור לבולס להתייצב באיזור שנאבק על מקומות 4-6 במזרח, שזה המון עבורם.

אבל מה שיותר חשוב זה שעם הסגל הנוכחי ניתן לראות אופק עתידי. גידי בן 23 וחתם בקיץ על חוזה שכבר נראה כמו מציאה, וויט בן 25, בוזליס בן 21, כך שפרט לווץ' יש בסיס צעיר ומעניין לבנות סביבו. בקיץ יהיה לבולס מקום מתחת לתקרת השכר גם לאחר החתמה מחדש של וויט שסביר שתגיע, והיא לא חייבת בחירות סיבוב ראשון (ומקבלת אחת מפורטלנד). יש לקרנישובאס כלים לעשות רעש בשנה-שנתיים הקרובות כדי להקיף את השלישייה הצעירה שלו בשחקנים איכותיים נוספים ולחשוב ברצינות על הצמרת הגבוהה יותר במזרח.

הגודל כן קובע

המגמה המעניינת ביותר בכמעט שלושה שבועות של NBA לטעמי היא שיותר ויותר קבוצות נותנות יותר ויותר דקות להרכבים גדולים. גם אם מוציאים מהמשוואה הזאת את דאלאס שעדיין מחפשת את עצמה, הנתונים מצטברים. יוסטון ממשיכה עם ניסוי ההרכב העצום שלה והוא עובד כל כך טוב שההתקפה שלה מדורגת שלישית בליגה, צמודה לשתי הראשונות, הרבה בזכות ריבאונד התקפה. דטרויט, שכדאי להתחיל לשים לב אליה (למרות לוח משחקים קליל בינתיים) משתמשת הרבה יותר משנה שעברה בהרכב שני גבוהים של ג'יילן דורן ואיזיאה סטיוארט, והשילוב שלהם, שנכשל בעבר, נראה מצוין.

הניקס מעלים את מיטשל רובינסון בחמישייה, מה שפוגם בריווח שלהם. זה נעשה בעיקר לצרכי הגנה, אבל מיטשרוב הוא מכונת ריבאונד התקפה והרייטינג ההתקפי שלו (במעט דקות) הוא הגבוה בקבוצה. לכך ניתן להוסיף את OKC וקליבלנד, שתי הקבוצות ששלטו בעונה הרגילה שעברה והעלו בחמישייה שני גבוהים.

רוב הקבוצות עדיין מעלות ארבעה שחקנים שניתן לקרוא להם שחקני חוץ, אבל הרשימה בפסקה הקודמת כוללת חלק גדול מהקבוצות המצליחות בפתיחת העונה. זה מעניין, כי נראה שניתן להכריז רשמית על היפוך של אחת המגמות החשובות ביותר ב-NBA, ובעקבות זאת בכדורסל העולמי, בעשור האחרון.

את תחילת המגמה ניתן לייחס לפלייאוף 2012, במהלכו אריק ספולסטרה זנח את ההרכב הרגיל שלו במיאמי הגדולה ההיא ועבר להרכב נמוך בו ארבעה שחקני חוץ מקיפים את כריס בוש, בעצמו סוג של שחקן חוץ. בגמר מול אוקלהומה סיטי זה בלט במיוחד ביחס להתעקשות של סקוט ברוקס להמשיך לעלות עם חמישיות גבוהות עם קנדריק פרקינס שלא הצליחו להתמודד עם החבורה הניידת של ספו. ב-2015 סטיב קר לקח את זה צעד קדימה עם חמישייה הסמול-בול שניצחה לו את הגמר. מאז המגמה הייתה קטן יותר ודינמי יותר, הסנטרים הכבדים התקשו יותר ויותר למצוא מקום בליגה.

למגמה החדשה ניתן אולי לקרוא גדול > קטן. ואם רוצים לדייק יותר, חזרה לחשיבות של ריבאונד ההתקפה ככלי התקפי מרכזי ושל הגודל בצבע ככלי הגנתי מרכזי. יוסטון היא המקרה המייצג ביותר לקבוצה שההתקפה שלה נראית מגושמת, אבל הנתונים מראים את אחת ההתקפות הטובות בליגה. הרציונל עשוי להיות כזה שבעידן בו מסתובב בליגה כל כך הרבה כשרון, כל כך הרבה שחקנים שמסוגלים לייצר מצב זריקה כמעט מכלום, הם ייצרו מספיק זריקות סבירות גם כשהם מוקפים בריבאונדרים שלא מספקים ריווח אבל אוספים כמעט חצי מההחטאות (זה מה שעושים סטיבן אדאמס ואלפרן שנגון כשהם משחקים יחד כרגע).

זה לא נכון ולא מתאים לכל קבוצה. פורטלנד היא דוגמא טובה לקבוצה שנוטה יותר ויותר להרכבים נמוכים השנה. אין לה את השחקנים שיודעים ליצור מצבי זריקה יעילים בצפיפות, אבל יש לה הרבה שחקנים שנהנים מריווח של חמישיית שחקני חוץ ומספיק גודל כדי להתמודד הגנתית בהרכבים האלה. ואולי זה הסיפור, זאת המגמה בליגה כרגע: לא כולן מחפשות מגמה מסוימת, אלא נסיון של קבוצות לנצל את היתרונות המסוימים שלהן בעזרת כלים יותר ויותר קיצוניים ויצירתיים. זה יכול להוביל, וכנראה יוביל השנה, למאבקים מסקרנים בין סגנונות שונים באופן קיצוני.