ניתוח ה-"סדרה" בין סן אנטוניו לאוקלהומה סיטי

מחזור משחקי חג המולד הוא אחד הרגעים החשובים בלוח השנה של ה-NBA. מסורת קבועה של חמישה משחקים, אחד אחרי השני, שממלאים את יום החג, עם שיבוצים של הקבוצות הגדולות ביותר ויריבויות מעניינות במיוחד. השנה אדם סילבר קיבל מתנת חג, בדמות היריבות שהחלה להתהוות בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו. המפגש ביניהן בכריסמס היה השלישי בשבועיים, והרגיש כמו משחק שלישי בסדרה. לא סתם סדרה, אלא כזו בה האנדרדוג הצעיר הימם את הפייבוריט המובהק בשני המשחקים הראשונים.

פתאום OKC, ששבוע לפני כן עוד דיברו עליה (גם אני) בתור קבוצה שיכולה לשבור את שיא 73 הנצחונות בעונה ונמצאת בעמדה להשתלט על הליגה עד סוף העשור, מצאה את עצמה במשחק שהיא סוג של חייבת לנצח, ועדיף באופן משכנע. אחרת אפילו תואר הקבוצה הטובה ב-NBA כרגע יועמד בספק גדול. התוצאה של שני המשחקים הראשונים ב-"סדרה" הפכו את המשחק השלישי לכזה שכל תוצאה בו תהיה מעניינת, לכל תוצאה יהיו השלכות. אבל התוצאה שבאמת קרתה היא המעניינת מכולן. עוד נצחון קל של סן אנטוניו, עוד הצהרה ברגע משמעותי אחרי ההצהרה בחצי גמר טורניר הגביע, זה כבר אירוע דרמטי בכל הקשור ליחסי הכוחות בין שתי קבוצות העתיד, ואולי בעצם גם ההווה, של הליגה.

בכתבה הזאת אני לוקח ברצינות את ההתייחסות לשלושת המשחקים האלה כסדרה (אגב, בעוד שבועיים וחצי יהיה המשחק הרביעי). בניתוח של סדרות שוויוניות אני אוהב להתמקד בקרב השחמט בין המאמנים, בהתאמות הגדולות והקטנות ממשחק למשחק, באופן בו כל קבוצה לומדת את השנייה. בסדרות חד צדדיות, סדרות שמסתיימות בנוק-אאוט חד משמעי, הדגש הוא על העליונות המקצועית, הפיזית והמנטאלית של צד אחד על השני. זאת הטריטוריה בה אנחנו נמצאים.

שני המשחקים הראשונים

על המשחק הראשון כתבתי כאשר ניתחתי את חצאי גמר הגביע. בגדול, זה היה משחק שבלט בו אלמנט ההפתעה. האלופה הופתעה משילוב העוצמה והכשרון של הגארדים הצעירים של הספרס, סטפן קאסל ודילן הארפר, לצד הליטוש והחדות של דיארון פוקס, ובכלל מיריבה שלא נבהלת מהאינטנסיביות המפורסמת של OKC ואפילו מתעלה עליה. החלק השני של ההפתעה היה כל הסיטואציה עם ויקטור וומבניאמה. זה היה משחק החזרה שלו מפציעה, הוא עלה מהספסל לדקות מוגבלות ביכולת חלקית, וניכר היה שאוקלהומה סיטי לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה המשונה הזאת.

המשחק השני, שהתקיים יום וחצי לפני מפגש הכריסמס, היה שוויוני רוב הזמן עד שהפסיק להיות. הוא הזכיר קרב אגרוף, בו שני המתחרים מחליפים מהלומות עד שאחד מהם נגמר בזמן שהשני ממשיך כרגיל. זה קורה לא מעט במשחקים של OKC, שהיריבות נותנות כל מה שיש לה כדי להחזיק מעמד שניים וחצי או שלושה רבעים עד שבשלב מסוים אין להן יותר מה לתת. רוב הזמן התחושה הייתה שזה מה שיקרה גם במשחק הזה, שהיכולת יוצאת הדופן של סן אנטוניו להישאר שוויונית לא תחזיק מעמד, שבסוף היא תיגמר, שיחסי הכוחות יחזרו למסלולם ההגיוני. קרה בדיוק ההיפך. ריצת 13:28 ברבע האחרון הפכה יתרון 3 של הספרס ליתרון של 18 וסגרה את המשחק.

כוכבי הבריחה היו הצמד קאסל את הארפר. בעיקר קאסל, שכרגע הרבה יותר דומיננטי. יש להם את היכולת להגיע למקומות שהם רוצים מול הגנה שמתמחה בלמנוע מהיריבים להגיע למקומות שהם רוצים. ושניהם רוצים להגיע לצבע. לא בהכרח כדי לסיים. שניהם יודעים לעצור בתוך הצבע אם אין נתיב לטבעת ולחכות רגע עד שנוצרת אפשרות מסירה טובה, שניהם יודעים גם לחדור כדי לזרוע פאניקה, לכווץ את ההגנה באופן שיפתח משהו במקום אחר במרחק שלוש מסירות. הם מגיעים למקומות שהם רוצים כי הם כל כך חזקים וכל כך אתלטיים, שילוב שגורם ללו דורט להיראות כבד ולקייסון וואלאס להיראות עלה נידף ברוח כשהם מנסים לשמור עליהם. ואלה שניים מהשומרים הטובים בליגה, כן? התקציר שמדגים את הנקודה הזאת בצורה הטובה ביותר הוא התקציר של קאסל מהמשחק השלישי:

https://www.youtube.com/watch?v=d868KttJ3Is

גורם מכריע נוסף במשחק הזה היה שסן אנטוניו ניצחה בגדול את הקרב על עמדה מספר 4. האריסון בארנס וקלדון ג'ונסון חברו ל-45 נקודות משותפות, רובן הגדול כשהם משחקים כפאוור פורוורד. חלק גדול מהזמן שמר עליהם שחקן פנים, בעיקר צ'ט הולמגרן, כי OKC עולה עם שני גבוהים בחמישייה ובדקות שוומבי משחק מעדיפים לשים עליו את אלכס קארוסו ואת הסנטר על הפאוור פורוורד של הספרס. הם ניצלו את זה כדי להשתחרר לשלשות, לקחת את צ'ט לטיולים לטבעת ולנצל מיס-מאצ'ים כשהם מצאו את עצמם מול שחקני כנף של הת'אנדר. הם ניצלו עד תום את המחסור של האלופה בפאוור פורוורד קלאסי. מארק דייגנולט מרבה לשים את צ'ט על הפורוורד הפחות מאיים של היריבה כדי שיהיה בעמדת עזרה, הוא חי בשלום עם זה שמדי פעם הוא יתקשה בסגירה לשלשה או מול תנועה מבחוץ פנימה. אבל מול הספרס, בימים שבארנס וקלדון פוגעים, אין ממש איפה להחביא את צ'ט ככה, וזאת עוד סיבה לכך שקשה לאוקלהומה סיטי מול סן אנטוניו.

המשחק השלישי

במשחק הראשון היה אלמנט ההפתעה. המשחק השני היה הלילה השני בבק-טו-בק עם טיסה באמצע עבור OKC בזמן שלספרס היה יום מנוחה יותר. במשחק השלישי נגמרו התירוצים. זה היה הזמן למשחק הצהרה של האלופה בבמה הגדולה של מחזור הכריסמס, הרגע בו היא מזכירה שהיא יודעת להתעלות כשהיא באמת רוצה. שלא יהיו טעויות, היא באמת רצתה.

החבורה של דייגנולט נורתה מלוע של תותח למשחק הזה. בדקות הראשונות רמת הביצוע ההתקפית שלה הייתה עילאית. אוקלהומה סיטי היא קבוצה מאוד שיטתית, שמשתמשת בסטים התקפיים מורכבים ויעילים שכשהיא חדה משיגים לה הרבה מאוד זריקות טובות. בדקות הראשונות האלה התרגילים עבדו והזריקות נכנסו. יחד עם היכולת של שיי גילג'ס אלכסנדר ליצור לעצמו מצבי זריקה, זו הייתה פתיחה התקפית מושלמת של הת'אנדר. אחרי שמונה דקות הם קלעו 32 נקודות.

אם לחזור למטאפורת האגרוף, זה היה הקרב החוזר אליו הגיע האלוף המובס במטרה לספק הצהרה, לסגור את הסיפור מוקדם. הוא מתנפל על הסיבוב הראשון ונותן כל מה שיש לו, רק כדי לגלות שהיריב הצעיר והחוצפן עומד ומחייך. הפעם היה תורו של דיארון פוקס לתת את הקונטרה. בעוד שקאסל והארפר מגיעים למקומות שהם רוצים בזכות הכוח שלהם, פוקס מגיע למקומות שהוא רוצה בזכות החתוליות שלו. הוא מתפתל בין חסימות ונע אחורה והצידה ללא מאמץ כדי להגיע למשבצת הפנויה. במשחק הכריסמס הוא הגיע לזריקות האלה וסרב להחטיא אותן. הוא קלע 11 נקודות באותן שמונה דקות כדי להשאיר את הספרס במשחק, וברגע שהת'אנדר הורידו את הרגל מהגז היה שם כדי לוודא שהספרס לוקחים את ההובלה ולא משחררים אותה עד הסוף.

https://www.youtube.com/watch?v=L_jklGTeYAI

סיפור המשחק הזה הוא שברגע שמכת הפתיחה לא עבדה, לא יצרה יתרון משמעותי, OKC פשוט נשברה. היא קלעה עוד 70 נקודות ב-40 הדקות שנותרו וניתן היה לראות איך הרוח יוצאת, לאט ובטוח, מהמפרשים. הגילום הבולט ביותר של השבירה היה ששג"א התחיל ליידות שלשות מכדרור, בדרך כלל בסטפ-בק, בחצי השני של הרבע השלישי. זאת זריקה שיש לו בארסנל, בעיקר השנה, אבל כשהוא לוקח שלוש-ארבע זריקות כאלה תוך כמה דקות, ומחטיא את כולן, זה סימן לייאוש. זה היה מחזה יוצא דופן. האלופה, שרק שבועיים לפני כן הייתה במאזן 1:24 ועוררה בהלה ברחבי הליגה, הסתובבה כמעט מחצית שלמה על הפרקט עם שפת גוף של "הרמנו ידיים, אין לנו מושג איך מתמודדים עם הסן אנטוניו הזאת".

ברמה הטקטית, שתי הקבוצות הלכו יותר בקיצוניות אל המאץ'-אפ בין וומבניאמה לאלכס קארוסו, כחלק מהנסיון של OKC לשחק באופן קבוע עם חמישה קלעי חוץ בדקות של וומבי. דייגנולט הפך את קארוסו לשומר העיקרי על וומבי, שמצליח למנוע ממנו לתפוס עמדה קרוב לסל ודי מכריח אותו לנסות לקחת זריקות לא נוחות מעליו. בצד השני, גם וומבי שומר רוב הזמן על קארוסו ומתעלם ממנו לחלוטין, מגמה שהלכה והתחזקה ככל שקארוסו החטיא עוד ועוד שלשות פנויות. הקיצוניות של המהלך הזה היא כזו שרואים בדרך כלל בפלייאוף, ולא פעם השחקן שהיריבה עוזבת ומכריחה אותו לזרוק נלחץ ולא מפסיק להחטיא. ההחטאות של קארוסו, והאופן בו הגנת הספרס כיוונה אליו את המשחק, היו אחת הסיבות לכך שהפתיחה החזקה של OKC נקטעה.

אפקט וומבי

רק בפסקה האחרונה התחלתי להתייחס לקיומו של אחד, ויקטור וומבניאמה. זה זמן טוב להזכיר שהסוויפ בסדרת השבועיים קרה עם חצי וומבי, בכל המשחקים הוא עלה מהספסל לדקות מוגבלות כשניכר שהוא רחוק משיאו. מה שכיף בלהיות וומבי זה שאתה לא צריך להיות טוב ביחס לעצמך, אתה פשוט צריך להיות קיים. גם בגרסה המוגבלת שלו, הנוכחות שלו כל כך משמעותית. בדקות שהוא שיחק (23 למשחק) הנט רייטינג היה 32. במספרים טהורים יותר: את 70 הדקות שהוא שיחק בשלושת המשחקים ביחד, בערך משחק וחצי, הספרס ניצחו ב-47 הפרש. הנט רייטינג ההתקפי של OKC בדקות האלה היה 88.9, שזה 18.8 נקודות ל-100 פוזשנים פחות מההתקפה החלשה בליגה.

זה מדגם מזערי, ואם קארוסו קולע כמה שלשות זה נראה אחרת, אבל המספרים האלה כן מעידים על ההשפעה ההגנתית חסרת התקדים של וומבי גם כאשר הוא מספק רק בלוק אחד למשחק. אם הייתה דרך למדוד את הקטגוריה "כמות זריקות שלא נזרקו מעצם נוכחותו של שחקן על הפרקט" אני די בטוח שוומבניאמה היה המוביל בכל הזמנים של הקטגוריה הזאת. כמות הפעמים בה שחקנים של OKC התחילו חדירה ועצרו באמצע כדי למסור החוצה לשחקן לא פנוי, או המשיכו לנוע בלי להסתכל לכיוון הסל, או עשו אחורה פנה, הפכה להיות קומית בשלב מסוים בסדרת השבועיים. הנה דוגמא מצוינת מציוץ של סטיב ג'ונס שמביא פוזשן עם שתי זריקות שלא נזרקו בגלל הנוכחות של וומבי:

אם בצד השני דיברנו על היכולת של הגארדים של הספרס להגיע לאן שהם רוצים, כאן היה המצב ההפוך: בדקות של וומבי השחקנים של הת'אנדר לא היו מסוגלים להגיע למקומות מהם הם יעילים. שג"א עוד הגיע לזריקות שלו מחצי מרחק, אבל גם הוא לא ממש התקרב לצבע, האחרים היו די חסרי אונים. ג'יילן וויליאמס היה כל כך חסר השפעה על המשחקים האלה שרק עכשיו אני מכניס את השם שלו בכוח. לא רק בגלל וומבי. הצמד קאסל את הארפר מביאים לידי ביטוי את הפיזיות שלהם גם בהגנה, וכל שאר שחקני החוץ עובדים קשה וחכם כדי למנוע מהיריבה סלים קלים, כולל פוקס שמפתיע לטובה בהשתלבות שלו בצד הזה. ג'וליאן שמפני, אחד מצמד האחים שמפניה, לא הצליח לקנות סל בשלושת המשחקים, אבל קיבל דקות משמעותיות כי עבד קשה מאוד בהגנה ובריבאונד. הנוכחות של וומבי מאחוריהם עושה את החיים של שחקני החוץ קלים, אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה.

בהתקפה, וומבניאמה היה הרבה פחות דומיננטי מפתיחת העונה. הוא לא התעקש להגיע לצבע כמו בשבועות הראשונים והיה עסוק הרבה יותר בלמצוא מחדש את הטאץ' בזריקות מבחוץ. הוא הזכיר קצת את עונת הרוקי, בה בכל משחק היו כמה מקבצים של שתיים-שלוש דקות בהן הוא הביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלו. איכשהו, במשחקים מול OKC המקבצים האלה הגיעו בדיוק בזמן. בדיוק כאשר פוקס קצת נחלש וצמד הילדים נזכרו פתאום שהם ילדים, כאשר ההגנה של הת'אנדר הרגישה שהיא מצליחה לייצר עצירות ולא היה ברור מי ייקח על עצמו את הדקות הבאות, וומבי הגיע ולקח על עצמו את הדקות האלה.

סעיף הערכה למיטש ג'ונסון

סן אנטוניו לא הייתה אמורה להיות עד כדי כך טובה במשחקים האלה. יש פה שורה של מוקשים פוטנציאליים: ההתבססות על שחקן שנה שנייה ושחקן שנה ראשונה שהנסיון שלהם בליגה דליל, כוכב וותיק יותר (פוקס) שחזר לאחרונה מפציעה ובקושי הספיק לשחק עם השחקנים שסביבו, העובדה ששלושה מארבעת השחקנים הבכירים חולקים שתי עמדות, הסיטואציה המשונה של סופרסטאר (צעיר מאוד בעצמו) שחוזר מפציעה מוגבל ועולה מהספסל, המחסור בהיררכיה ברורה בסיטואציה הזאת. ולכך ניתן להוסיף מאמן צעיר שרק לפני שנה נכנס לנעליים הגדולות ביותר ב-NBA. כמה פעמים ראינו מועדונים מתרסקים אחרי פרישה של דמות בקליבר של גרג פופוביץ'?

למאמן הצעיר הזה קוראים מיטש ג'ונסון (רבים כותבים מיץ', אני חושב שאם כותבים מיטשל אמורים לכתוב גם מיטש), הוא אחד משורה של מאמנים די אלמוניים בליגה. וניתן כבר להכריז שהוא עושה עבודה נהדרת. התחושה כשרואים את סן אנטוניו היא שיש יד שולטת על ההגה. יש מי שיודע לתמרן באופן מדויק בין שלושת הגארדים ולנהל באופן מושלם את הדקות של וומבי, יש מי שיודע מתי לתת לצעירים להשתולל ומתי להשליט סדר, יש רוטציה מדויקת מאוד של תשעה שחקנים שכל אחד מהם יודע את התפקיד שלו, יש גם קבוצה שתמיד חוזרת מטיים-אאוט עם תרגיל מוצלח.

במילים קצת אחרות, סן אנטוניו נראית כמו חבורה של שחקנים שסומכת על המאמן שלה ועל המארג הקבוצתי, כולל כוכב על שלוקח על עצמו תפקיד משני מהספסל לתקופה ממושכת. צריך כוכבים עם אופי נכון, אבל צריך גם מאמן שייתן תחושה שיש על מי לסמוך. מכיוון שסן אנטוניו ביצעה השתלטות עוינת על תואר קבוצת העתיד של הליגה, ג'ונסון הופך להיות דמות משמעותית מאוד ב-NBA בשנים הקרובות. הסימנים הראשונים הם שהוא מוכן למשימה של להוביל את הקבוצה הגדולה הבאה. אחרי הסוויפ בסדרת השבועיים מול האלופה, גם אוהדי הספרס מתחילים לדרוש הערכה למאמן שלהם:

מסקנת כריסמס נוספת: הלייקרס בבעיה

אפשר לדבר על עוד הרבה דברים שקרו במחזור הכריסמס: סימני החיים של דריוס גארלנד וקליבלנד, האופי החדש של הניקס והחשיבות של טיילר קולק עבורו, לנסות למצוא משהו מקורי להגיד על ניקולה יוקיץ' והיכולת שלו לסחוב קבוצה בלי שלושה שחקני חמישייה לנצחונות. אבל התופעה המובהקת ביותר בחמשת המשחקים הייתה חוסר האונים של הלייקרס מול יוסטון.

זאת לא הייתה סתם תבוסה. זה היה משחק שנתן תחושה שאם הקבוצות ישחקו ביניהן עשר פעמים, שמונה מהמשחקים ייראו ככה. ללייקרס לא היה שום פתרון לריבאונד ההתקפה של יוסטון, תופעה שכל הליגה כבר מכירה ומתכוננת אליה, הרוקטס ניצחו בקרב הריבאונד 48:25 וקטפו כמעט מחצית מההחטאות שלהם. וזה רק חלק מהבעיה. ללייקרס אין אף שחקן ברוטציה שיכול להתמודד עם אתלט ברמה של אמן תומפסון, שפשוט מצא את דרכו לטבעת פעם אחרי פעם עם או בלי הכדור. גם לסקורר מהסוג של קווין דורנט קל מאוד מול החבורה של ג'יי ג'יי רדיק. ללייקרס מראש אין סטופר אידיאלי לשים מולו, והם מרבים להשתמש בחילופים כך שאין לו בעיה להגיע למאץ'-אפ שמתחשק לו, בדרך כלל לוקה דונצ'יץ' אבל ניתן גם לתקוף גארדים כמו אוסטין ריבס (שהפציעה שלו היא עוד בעיה) או גבוהים כמו דיאנדרה אייטון. הנה תקציר שכולל הרבה מאוד סלים קלים:

https://www.youtube.com/watch?v=uDXll66HuwI

הבעיה הרחבה יותר היא שלא מדובר ביריבה ספציפית שקשה ללייקרס מולה. לפני שבועיים סן אנטוניו ניצחה אותה בקלילות, מוקדם יותר העונה OKC הביסה אותה ללא תנאי. אין ללייקרס כלים להתמודד עם גארדים אתלטיים כמו של הספרס, עם האינטנסיביות של OKC, עם הגודל של יוסטון. היא עוד לא שיחקה מול דנבר השנה, אבל קשה גם לדמיין אותה מתמודדת עם הפיק נ' רול בין יוקיץ' למארי. לכל הקבוצות האלה יש בדיוק מה שאין ללייקרס: עתודת שחקני כנף אתלטיים שיכולים להקשות על לוקה, ריבס ולברון.

זה מוקדם מאוד, וכבר היו תקדימים לקבוצות כוכבים שהתחברו בפלייאוף. מדובר גם בכוכבים איכותיים במיוחד: שחקן טופ 5 (לוקה), אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה שיש לו מה להציע גם בשלהי הקריירה (לברון) וגארד שמשחק ברמה של אולסטאר מפתיחת העונה (ריבס). אבל דווקא ביחס לאיכות של השלישייה הזאת, מאכזבת מאוד התחושה שאין לקבוצה הזאת כלים להתמודד בסדרת פלייאוף מול אף אחד מהכוחות הצעירים העולים במערב. נראה שההנהלה לא עסוקה בחיזוק עכשווי אלא שומרת את הקלפים לעתיד, התבוסות מול הגדולות במערב רק יחזקו את ההחלטה לא להשקיע בעונה הזאת, למורת רוחו של לברון.