.png)
.png)
.png)
טור כאב
- שי האוזמן
- 8 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
היו לא מעט רגעים אתמול, בשלושת הרבעים שכן שוחקו, אותם אפשר להגדיר כהתגשמות הציפיות המוקדמות של רבים מאיתנו, מהלך הקיץ האחרון. כשחשבנו שאנחנו בפתחה של עונה היסטורית. של העונה הגדולה ביותר בתולדות הענף. קיבלנו אחלה של משחק בין שתי היריבות הוותיקות באדום. קיבלנו אחלה אחלה אחלה של וסיליה מיציץ', השחקן הכי יקר וכו, ששיחק את הכדורסל של וסיליה מיציץ' ההוא וגו. היה קצב, היו כוכבים באנגלית ועברית והייתה אפילו תחושה של כדורסל פלייאוף. כזאת שגורמת לך, או לפחות לי, לחכות כבר להתאמות של המשחק הבא.
עד שכבר לא. הכי קל ומובן מאליו להתבאס ולנגח את כל מי שקשור בפיצוץ המשחק. קודם כל, את ההתנהלות הצבועה של הפועל ירושלים. את האופן שבו הארועים האלו מנוהלים אצלנו. את זה ששוב פעם נחשף הכדורסל שלנו בערוותו. אלו כנראה הטיעונים והנקודות שעליהם צריכים לשבת ואותם צריכים להתקיף, אבל האמת שלא בא לי. הרי בסוף, מרבית הקבוצות שלנו היו נוהגות בצביעות דומה או זהה, אם המצב היה הפוך. אם התוצאה הייתה אחרת. ההיסטוריה הקרובה מדי הרי מוכרת לכולנו.
הרי בסוף, אנחנו כאן בעיקר מבלבלים במוח. טילים זה מסוכן. מלחמה זה מסוכן. אף שחקן, ישראלי או זר או וואטאבר, לא אמור להיות הגיבור שמבין ומפנים שאם פיקוד העורף אמר רק לפנות את היציעים, אז באמת של החיים ובתכלס, הכל כאן סופר בטוח. אפשר לתת כאן נצחון טכני אחד או שניים, תלוי את מי שואלים על התקנון הספציפי של פיבא או מינהלת הליגה או איגוד הכדורסל. אי אפשר לשנות את המציאות. המרה. הכואבת. המדכאת.
קטונתי מלדבר כאן על מצב המדינה. זה כבר לחכמים ומבינים ממני. הכאב שלי הוא על מצבו של הכדורסל שלנו. בלי שום קשר לחרבנא של המלחמה, אתמול התייצבו ליד אליהו הישן, למשחק שאמור להיות אשש, סדר גודל של 4,000 איש ואשה. כן, יש כמובן את העניינים שבין אוהדי הפועל תל אביב לבין עופר ינאי. כן, יש משבר אמון משמעותי בין האוהדים של ירושלים לבין הבעלים וההנהלה והמאמן שלהם. כן, אנחנו – כתקשורת – רואים ברמת הקליקים שקבוצת האוהדים המרכזית שעוד חיה את הקבוצה שלה ברמת היום יום, במספרים גדולים, היא זאת של מכבי תל אביב. וגם שם, כידוע, מערכת היחסים בין האוהדים לבין הבוסים רעועה במקרה הטוב. וגם שם, ואולי בעיקר שם, אין שום דבר בריא.
ויש את ענייני ערוץ הספורט והמוצר הבעייתי שהוא מספק. ויש ענייני מינהלת הליגה. ויש ארגון השחקנים. ויש איגוד הכדורסל. אחראים ואשמים לא חסר. בשורה התחתונה, קהילת הכדורסל – שהיא את ואתה ואני ואנחנו – רואה בעיניים כלות איך המוצר הבינוני במקרה הטוב של הכדורגל נוסק ברמת העניין מחד, בעוד אנחנו קמלים מאידך. וזה כואב. ובשש אחרי המלחמה, אם זאת תסתיים אי פעם, נצטרך להיות אנחנו – איכשהו – גם חלק מהפתרון.
שיהיה לנו טוב.
תגובות