אהבה לעולם לא נכשלת

נכון לעכשיו, זה הקיץ של אוהדי מכבי תל אביב כדורסל. הקיץ שמיד לאחר אליפות בתנאים ובעמדת מוצא כמותה מעולם לא הכירו. הקיץ שבו הוכיחו שחוכמת ההמון שלהם גדולה מזו של ההנהלה שלהם או מלהגים כלשהם, אלו שכבר שלחו הביתה את קואץ' קטש, בעוד הקהל שאוהב אותו וידא שמכאן הוא לא יזוז. קיץ שבו המאבק שלהם במיליציות שמנהלות את העסק הובילה לשינוי במחנה פדרמן ולהופעתו של עופר ינאי משלהם, לפחות ברמת ההתנהלות התקשורתית, שמפזר הבטחות בכלל ותקציביות בפרט. קיץ שבו הם מסוגלים להחזיר הביתה שחקנים אובדים, יקרים ואהובים כמו בונזי קולסון. קיץ שאולי אולי מסמן שינוי מגמה, אחרי שנים של התבוססות. קיץ שאולי מסמן, עם החתמה שכזאת, שאהבה לעולם לא נכשלת.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

7:53

ברמת הכדורסל הטהור, המקרה של בונזי קולסון חוזר למכבי תל אביב הוא מעט יוצא דופן, כל עוד אושיי בריסט נשאר בצהוב. בריסט, עת הגיע לארץ הקודש, לוהק מיידית כסוג של כפיל. כסוג של בונזי קולסון השני 2.0. הכפיל, כידוע לכל, בד"כ כושל. החל מקווינסי לואיס, למיטבי לכת, שפעם השווה אותו בלאט לאנתוני פארקר. לא זה המקרה של בריסט. ועכשיו אמורים לשחק ביחד גם המקור וגם גרסת ההמשך. קולסון האורגינל, זה שאליו התגעגעו כל כך, זה שככל הנראה התגעגע לא פחות מכך גם למעמדו ולדקותיו, חוזר לסיטואציה שבה יתכן שהוא והן כבר אינן אוטומטיות. כי כבר יש בריסט. כי קשה עד בלתי אפשרי לשחזר במדויק את הסיטואציה הקודמת, זאת מפעם. עוד מעט נחזור לעניין המסוים הזה.

צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל

אז מה נשתנה אצל הבונזי, שנתיים אחרי? קודם כל, הלו, אלוף אירופה. מן הסתם, האיש הפך בפנר לשחקן דומיננטי הרבה פחות. אם בעונתו השנייה והאחרונה במכבי תל אביב פתח קולסון בכל 40 משחקי הקבוצה בליגה השניה בטיבה, כולל במשחק 5 הנורא שלו מול פאו (4 נקודות, 1/11 מהשדה), שיחק בממוצע 28 דקות וחצי וקלע 12.6 נקודות, הרי שאת הקדנציה הטורקית שלו מסיים כשחקן ספסל בכשני שלישים מהמשחקים, שמשחק פחות מ-17 דקות וקולע 7.1 נקודות למשחק. טרם עזיבתו את ארץ הקודש, טענו מצקצקים למיניהם שקטש לא משתמש בקולסון בצורה מגוונת מספיק, כי האיש יכול לעשות הרבה יותר מאשר להיות רק שחקן פינה ואנרגיה. ובכן, הדברים לא השתנו אצל שאראס בפנר. אז נכון, בטורקיה, בסיסטם שונה לגמרי, קולסון הגיע ליותר פאנצ'ים ביציאה מחסימות. מצד שני, במכבי תל אביב העניש הרבה יותר במצבי חיתוך לסל ובפוטבאקים, כחלק בלתי נפרד מהחתירה הבלתי פוסקת שלו ושלהם לריבאונד התקפה. 

אוקיי. אז ורסטיליות לא. אולי התמקצעות כן, בקליעה מבחוץ. נכון, דקות המשחק וקצב המשחק ייצרו הרבה פחות הזדמנויות וזריקות, אבל את עידן פנרבחצ'ה מסיים הפורווארד כאחד מקלעי השלשות הטובים במפעל, כשהוא נושק מלמעלה ובסוף מלמטה לרף 50% בקליעה. בהערת אגב, זוכרים את הנטייה הברורה של קולסון, בימיו כשחקן מכבי תל אביב, לקלוע טוב בהרבה מצד ימין? ובכן, איסנטבול תיקנה את הנטייה. אם מחפשים, בכל הקשור לקליעה, את ההשוואה לכפיל בריסט, הרי שאת עונתו הראשונה של קולסון ביורוליג הוא סיים עם כ 38% בקטגוריית הטריצות. את עונתו הראשונה במפעל אירופאי, ב BCL, סיים עם 32% ל-3. שזה בדיוק האחוז שאיתו מסיים בריסט את עונתו האירופאית הראשונה.

אז קליעה זה חשוב ואפילו מאוד, אבל שובו של קולסון לתל אביב עשוי להחזיר מבחינתה אלמנט חשוב לא פחות, מפעם. לאורך שנים מוצלחות רבות, משלה בכיפה תאוריית האתלטיות. כלומר, היו קבוצות עמוקות או חזקות או גבוהות או פיזיות יותר מאשר אלו של פיני גרשון או דיוויד בלאט וכו, אבל מכבי תל אביב אחזה ביתרון אתלטי שייצר עבורה עליונות. אם יש קלארק ויש בריסט ויש קולסון ויש הורד, אז יש כבר משהו שעליו אפשר לדבר, בפרופורציות אחרות כמובן, גם בגרסת 26/27. 

והגנה? בונזי קולסון רחוק מלהיות שחקן הגנה מבריק. כמות טעויות הזיהוי שלו, כמות הפעמים בהן הוא מחליט לא נכון, מרשימה במיוחד. מצד שני, מאחר שהוא לא מפסיק לרגע, מאחר שהוא חבילת אנרגיה, פיזיות ורצון, אפשר לא רק למזער נזקים אלא גם לייצר יתרונות. כמו בריסט, כמו הורד, הוא זה שנבחר על ידי קטש להיות השומר הגבוה של הגארדים הקטנים והמסוכנים. עכשיו תארו לעצמכם הרכב של קלארק-בריסט-קולסון-הורד ביחד, עם או בלי סוויצ'ים על הכל, עם או בלי סוויצ'ים רק בין שלישיית הפורווארדים, ותקבלו חזון שבו הקבוצה של קטש גם מסוגלת לעשות משהו בצד שבו היא מקפידה מזה שנים שלא לשמור.

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

זה, עוד לפני שדיברנו על המטען שכן התקבל ונלמד בשנתיים שחלפו. בניגוד לקטש, אצל שאראס מקפידים ומענישים על החלטות הגנתיות. על יציאות. על מיקום. על חוסר ריכוז. משהו מזה ודאי נקלט. משהו מזה ודאי נלמד. וגם ההיפך, אצל שאראס, בניגוד לקטש, משחקים בקצב אחר לגמרי. מריצים תרגילים בסדר גודל אחר לגמרי. משחקים בשליטה. הכי בשליטה שיש. שליטה שלא בטוח עד כמה מתאימה לשחקן מפוזר ובעל נפש חופשית כמו זאת של קולסון. 

עכשיו, כמו בסצינת הסיום של אושן 11, יוצא קולסון משערי בית האסורים הדמיוני של פנרבחצ'ה, בעוד קטש, בקוליות אופיינית, מחכה לו בחוץ כדי לקחת אותו הביתה. או בעצם, אולי זה שטילמן הנונשלנט שממתין לו ביציאה, ומכוון אותו לרכב שבו מחכה לו הקטש, בחיבוק ובנשיקה. תבחרו אתם. זה הרפרנס, אגב.

https://www.youtube.com/watch?v=HFduVeNEWSA

שלוש נקודות לסיום

1. עמדות זה דרעק – רגע, איזו עמדה בונזי קולסון? 3?4? לא יודע להגיד לכם. לא יודע עד כמה זה רלוונטי או חשוב למישהו. ביחד איתו ועם בריסט, יש למכבי תל אביב מרחב תמרון משמעותי בתפקידים. שחקנים שהם עמדות פלואיד שיכולים לשחק גם וגם וגם. אם ראינו, כבר העונה, חמישיות של בריסט ב-2 או ב-4, אז פאק איט, אפשר עכשיו עם עוד שחקן כזה. מצד שני, אם מתווסף עכשיו פורווארד ומוסיף תקן על עמדה שלא הייתה קיימת בעונה שעברה, לקבוצה שבה יש כבר בריסט, ריימן, גור לביא ובמידה מסוימת הורד וליף (ואפילו סורקין?), אז זה עלול להיות מעט צפוף. עוד לפני שדיברנו ישראלים.

   
   

2. ישראלים – אם אכן נשאר הבריסט, ואין לי כל מידע אחר בנושא, ושדרת הפורווארדים מתנפחת יופי טופי, יתכן שחוק הישראלים הקיים מחייב את מכבי תל אביב לחזק את עמדות הגארד (או הסנטר) בישראלי משמעותי מעבר לסורקין או דיברתולומיאו. מה שמחזיר אותנו לדיון תמיר בלאט, למשל.

   
   

3. כסף. תקציב. עניינים – בואו נחזור לסימולטור, ברשותכם, אחרי שהזזנו ימינה את 1.5 מיליון הדולר נטו של הקולסון, שבעלות זה יוצא 2.25, על עמדה שלא הייתה רעה במיוחד גם ככה. עכשיו, כשצריך עוד ישראלי משמעותי אחד; עכשיו, כשצריך עדיין כסף משמעותי על זרים בפנים ובחוץ, אפשר לייצר כסף כזה גם אם לוני ווקר נשאר? אומרים שמכבי תל אביב מחפשת מנהל מקצועי, נוכח העניין של קלאודיו קולדבלה מאיטליה. אם הנישה פנויה, בואו תבנו אתם את הסגל עם הכסף שנותר. שתפו אותנו. תראו לנו איך עושים את זה נכון.

עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.