גיים 2. הקבוצה ניצחה

כמות הארועים מהם אפשר להתלהב ואותם שווה לנתח, בשתי הדקות האחרונות, מספרת בעצמה את סיפורו של משחק פלייאוף אחד עצום שקיבלנו אתמול בגיים 2. אפשר להתחיל מהשלשה של בלייזר מהצד, שהורידה ל-1 ושלחה לטיים אאוט. והשלשה הפסיכית של סורקין. והדרייב של ג'ונס. והתשובה של הורד, בתנועה אחרי הפיקנ'רול. והשלשה של מדר. והחדירה העצומה לסל של לונדברג, עם הזיהוי של ההחלטה ההגנתית של אותו המדר. וסאגת פסק הזמן והחטאת העונשין. וכו. וגו. ודו. איזה משחק כדורסל עצום קיבלנו אתמול ביד אליהו הישן. שבו ניצחה הקבוצה.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

9:58

https://www.youtube.com/watch?v=RIORsAoBURw

למרות ששתי הקבוצות פתחו עם אותן החמישיות, הרי שאת ההתאמות שעבדו בהתחלה עשו בצד האדום. שינויים במאצ'אפ ההגנתי הובילו לכך שוויינרייט לוקח את סורקין, גינת את ריימן ומיציץ' את דיברתולומיאו. פתאום, במקום הדומיננטיות הפסיכית של עמדות 4-5 בצהוב בתחילת המשחק הראשון, מצא עצמו סורקין מתקשה להסתגל לסיטואציה שבה הוא מתמודד מול איש אחד רחב מחד, שגם יודע לדחוף וגם לא נכנע בקלות למהלכי 1 על 1 עם הפנים לסל מאידך, בעוד גינת משוטט באזורי העזרה, מראה את עצמו ומפריע. זה, כשים מדר יושב על איפה לונדברג וגורם לו לחשוב על כל כדרור. התקפית, גישה והתאמות העלימו זמנית את האיום ההגנתי של הורד. שבמשחק הראשון פשוט הניח את גינת/ בלייזר/ וויינרייט/ מוטלי לנפשם, התיישב על נתיבי התנועה של הגארדים באדום וסגר להם את המיצרים. הפעם, למשל, גינת, זה שנבחר כזכור לפראייר, לא חיכה רק בצד, אלא הביא עצמו לאזורי הכדור. כולל התעקשות שהכדור שימסר גם יחזור (למדר). ברמת הגישה, מדר פשוט הגיע במוד של התקפה ונכנס מהר יותר לפאנצ'ים. החל מהמהלך הראשון שבו הלך ישירות על הראש והרגליים של דיברתולומיאו.

טקטית, הפתרון הגיע בדמות חילוף כפול של קטש, עם בריסט וקלארק במקום ריימן ודיברתולומיאו. עכשיו למשל, המאצ'אפ ההגנתי של גינת, על פי הרעיון של איטודיס, הוא בריסט. סיפור אחר לגמרי. מבחינת מומנטום, במצב 14-0, עם הבלאקאווט של מיציץ' שגרם לו להימנע מלמסור למדר ללייאפ קל שיקבע 16, בדרך לגג סורקין שהחזיר למציאות והפך את המומנטום. 

הגג ששינה מומנטום. השלשה שניצחה את המשחק. רומן סורקין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

את מה שאיבדה הגנתית אל מול הדברים שעשתה הפועל תל אביב, החזירה לעצמה מכבי תל אביב באמצעות האזורית. שהושקה מחדש כבר ברבע השני. שהובילה די מהר לחטיפה הורד ודאנק בצד השני. שהפכה להיות ההגנה הדומיננטית במחצית השניה. משם, השיגה שליטה מחודשת בענייני קצב, בחישובי עזרות, ביכולת לקפוץ ולהקדיש מדי פעם יחס צפוף יותר למדר. פייר? תוך כדי שאני כותב את זה, אני קצת צוחק בלב. מחמאות הגנתיות במשחק עם 200 נקודות משותפות, שבו הרבע הכי דפנסיבי, הוא הרבע הראשון, הסתיים עם 40 נקודות משותפות, מרגישות קצת מאולצות. הסיפור, בסוף, מתכנס לאלמנטים אחרים. למהלכים של זינוקים, מתחת ומעל לטבעת. לביצוע התקפי.

כאן נכנס לתמונה עודד קטש. שהקבוצה שלו קולעת עד כה בסדרה, בממוצע, 99 נקודות. כשהיא רק עם 15/48 לשלוש בשני המשחקים, שזה יוצא 31%. אז איך זה עובד באמת? עם 59/88 ל-2, שזה כבר 67%. לא משנה אם יש רכז טבעי כמו בלאט או לא רכז שהוא לא טבעי כמו דיברתולומיאו. לא משנה אם יש או אין את  הסקורר המרכזי בתאוריה, קרי ווקר. רמת הביצוע ההתקפית של מכבי תל אביב, האוטומטית, מציבה בפני הפועל תל אביב אתגרים שהיא לא יודעת לפתור. עם ובלי הנדבן הגדול מוטלי. 

הנדבן מוטלי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

בחירת התרגילים חשובה פחות. הנה סורקין נשאר בחוץ בעוד מריצים פיקנ'רול ספרדי בלעדיו. הנה הורד מתייצב לחסימת הפיקנ'רול בזווית אליה השומר שלו נאלץ להגיע באיחור. הנה שלושה מהלכי שיתוף פעולה פנומנליים בין דיברתולומיאו לבין סורקין, מהלך המחצית השניה. הראשון בדמות חדירה לסל של הגארד שגילה מחדש את חדוות היצירה בסדרה הזאת, עם הרבה קרדיט מוצדק לחוסר האונים ההגנתי של האדומים, כדי למצוא את סורקין מתחבא בלואו גאפ, בדרך לדאנק שמביא איתו גם צעקת קרב של האיש עם הסרט על הראש. השני בדמות הנדאוף עצום בין שניהם שמוביל לשלשה פלאס פאול. השלישי, בחסות הירדמות הגנתית של וויינרייט, עם מסירה נהדרת של הקפטן לסורקין שחותך מהפינה ונותן ביס לטבעת. מכבי יודעת ומבינה. מכבי, איך קראו לזה פעם, קבוצה מאומנת.

בצד השני של הכביש והפרקט, דימיטריס איטודיס. שכאמור, זכאי במשחק הזה ללא מעט קרדיט על אלמנטים של מיקרו שעשה טוב יותר. על שינוי סכמת החילופים (למשל פלטין במקום טימור), על שינוי בפאנצ'ים ההתקפיים (למשל, בלי נסיונות פוסטאפ בכוח של שחקנים שלא מתאימים לכך) וכן הלאה. בסוף בסוף, הכדורסל ההתקפי שלו הולך בעיקר למקומות שבהם מייצרים יש מאין. והכדורסל ההגנתי? עזבו. בשורה התחתונה, הפועל תל אביב של אתמול הצטיינה בדקות הראשונות והאחרונות בלבד, כשייצרה את ההפרש בהתחלה וכשחזרה מפיגור משמעותי בסוף. עם מומנטום, בטרוף, עם ים מדר. וגם כשזה קרה, לא הרגיש כאילו האיש המעוטר שלה על הקווים נמצא בשליטה. 

צילומים: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

אפשר לבוא בטענות לעניין פסק הזמן האחרון, שהעביר דדאס. בגדול, מבחינתי, אין בזה שום דבר בעייתי, ובלבד שפסקי זמן מקבילים הם ארוע שאותו השחקנים מכירים לאורך העונה. חייבים לבוא בטענות להיסוס והתגובה האיטית בסוף, כשהקבוצה שלו במינוס 4 ובדרך לשתי זריקות עונשין של מדר. עד שהועברה ההנחיה להחטיא את השנייה בכוונה, ידעו על הכוונות האלו כל 8000 האנשים שנכחו בארוע, כי במקום להעביר בשקט דרך שליח, מדר עצמו הלך אחורה וניסה, בצעקות, להבין מה מי מו. וכל עוד כל היופי הזה קורה ובעוד כולם מתכוננים להחטאה שתגיע, הגבוהים שאמורים לשלוק את הכדור הם וויינרייט ובלייזר. בלי אודיאסי, בלי מוטלי, בלי גינת. למה? לא בגלל אידיאולוגיה או רעיון, אלא בשל קיפאון. 

מי שאוהב משחקי מאמנים, קיבל מלוא החופן גם במשחק הזה, כמו למשל המעבר לשלושה גארדים באדום מצד אחד, בעוד קטש פתאום מזניק אלי פרקט חמישיה של בריסט ב-2 וריימן ב-3. בסוף, גם הפעם, כמו בכל פעם, את המשחק הזה ניצחו כמה שחקנים עצומים. שלבשו צהוב. שהכריעו שחקן עצום אחד באדום שכמעט ולקח את זה לבד. 

שלוש נקודות על שלושה שחקנים לסיום

1. מדר  - אחרי מחצית ראשונה שאותה סיים בקצב טריפל דאבל, עם 10 + 9 + 5, במחצית השנייה היה שם כבר ים מדר אחד שהרים את הקרנות בעצמו ואותן גם סיים בנגיחה. כן, הקליעה הבלתי סבירה בעליל מבחוץ הכתה גם הפעם, עם 5 שלשות באחוזים מצוינים. כן, החדירה לסל שם, במיוחד שמאלה, כולל על מחסומים שנראים בלתי עצירים כמו סורקין, ברמת ביצוע הכי גבוהה שגארדים משלנו יודעים (וידעו) לייצר. אבל לא רק. העימותים. הנוכחות. היכולת להתאושש מאיבודי כדור משמעותיים, וגם כאלו היו אתמול. עם אסיסטים (10, כן?) ועם פעולות שגורמות לכל צופה צהוב או אדום לתפוס את הראש. בסוף, זה כנראה גם הסיפור של ים מדר והסיפור של מערכת היחסים שלו עם הקבוצה שלו. הוא האלפא. הוא מחווט להיות המרכז. האם, בשוך הסדרה והעונה, הוא גם יכול להיות כזה לכשיבנה סגל 26/27?

   
   

2. לונדברג – הפציעה של תמיר בלאט, אפשר לומר, הצילה את קטש מהתלבטות. ברגע שאין אותו, הרי שעצם הדיון התאורטי ווקר או לונדברג ירד מהפרק. ולו על סעיף יכולת הריכוז. באמת של החיים, זה אמור להיות רק התירוץ. איפה לונדברג הוא הגארד האמין ביותר בצהוב. עם פרצוף שמשדר נסיון, ותק וחוכמת הנסתר. עם היציבות הגופנית בזריקה ובחדירה ולא פחות חשוב מכך, בשקט ששמור רק לכאלו שעליהם רואים שאפשר לסמוך. עם היכולת לייצר את המהלך הגדול. עם היכולת לעטוף קבוצה, לעגל אותה, להרגיע אותה. מה זה אומר לקראת העונה הבאה והמו"מ של הקיץ? אל תשאלו אותי. לכו לסימולטור.

3. בריסט – למי שהספיק לשכוח, אושיי בריסט הוא חלק בלתי נפרד מהפילי קאלצ'ר של תחילת העונה. הוא והשני, איך קראו לו, דאוטין. להבדיל מדאוטין, בריסט הצהוב רק צריך היה להתחבר מחדש לבריון, לבולי שהוא. כי הטיקט ההגנתי של פילי הוא לא הטיקט ההגנתי של אירופה. וגם לא האגרסיבי. בריסט מצא את עצמו וזיקק את הנישה, ככל שהעונה הזאת התקדמה. עדיין, כשהוא חודר לסל, נראה שהוא זקוק נואשות לקצת מגע והרבה קרש כדי שהדברים יסתדרו. עדיין, התקפית, יש אולי יותר בעיות מאשר פתרונות. אבל אושיי בריסט הוא כוח. כוח שייצר אתמול 12 כדורים חוזרים. כוח שאיים על הרבה יותר מאשר אלו שנרשמו לטובתו. כוח שיודע לעמוד במקום וליזום נכון את עבירת התוקף של החוסם שלצידו. כוח שיודע לשחק בכוח. בריסט ולונדברג הלכו אתמול לקו, ביחד, 18 פעמים. כי חתרו למגע ועברו דרך אנשים. והם רחוקים רק עוד משחק אחד לא רק מאליפות נוספת, אלא מאליפות שהצהובים יזכרו.  

עד כאן להפעם. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.