.png)
.png)
.png)
תם הטקס
- שי האוזמן
- 24 ביוני
- זמן קריאה 7 דקות
החזרה של הפועל תל אביב לעניינים בסדרת הגמר הזאת עברה (גם) דרך ההחלטות ההגנתיות שלה בכלל וההתמודדות שלה מול רומן סורקין בפרט. שזה אומר, בעיקר, איש וויינרייט. האיש והקבוצה שלו דייקו להפליא אל מול הפרנצ'ייז פלייר הצהוב. בפנים, בחוץ, ברמת האחד על אחד, עם עזרות מדודות, נכונות ומדויקות. שהוציאו מסורקין את הגרסה הרעה ביותר שידענו ממנו מזה שנים. כל זה נכון עד 40 שניות לסיום המשחק, אחרי קליעת העונשין המוצלחת של טאי אודיאסי, שעשתה שיוויון. אז, דווקא אז, נרדם לרגע הוויינרייט. בחסות ההיסוס של מיציץ', שלא בטוח שמצא או זכר את מי הוא שומר, איבד הווינרייט לרגע אוריינטציה ועבר לשמור על האיש הלא נכון. ושכח שאת רומן פאקינג סורקין לא מניחים לנפשו. המסלול המנצח בסדרת הגמר ההיסטורית, שהציגה לראשונה שתי קבוצות יורוליג תל אביביות, עבר דרך שתי שלשות שוברות שיוויון של רומן סורקין. שפגע כשחשוב. שסימן לכולם, עם ידיו, מהם האיברים שאיתם לוקחים אליפות, עם כל הכבוד ללב ולרגש.
אני יודע. חלקכם הגדול מדבר על נוקאאוט מכריע בעמדת המאמן. עודד קטש סיפק, עוד לפני האליפות הזאת ובטח שעם ההנפה, את עונתו הטובה בקריירה. הוא הוכיח, למי שהטיל ספק (אהמ) שדמות הכדורסל שלו עגולה יותר מכפי שאפילו הוא, כנראה, האמין. הוא גדל כאיש מקצוע. הוא הפך ממאמן שיודע למאמן שיודע לנצח. הוא הפך ממאמן שדורש שהקבוצה שלו תשחק את הכדורסל הנכון, שאותו הוא פיצח, למאמן שיודע שמה שנכון הוא לנצח. הוא הפך ממאמן שיודע לרתום אליו את שחקניו למאמן שיודע איך לנצח עם שחקניו. האמת? מרגיש צורך לסייג קצת את הפיסקה הזאת, כי בכל זאת, הגנה וכו, עניינים וגו, אבל לפחות כתכנית עבודה, כתובנה שהוצאה אל הפועל, זה מרגיש לי כמו משהו שאפשר לכתוב אחרי עונת אימון כל כך, אבל כל כך טובה.
מצד שני, דל"פ. נכנסנו כאן (אהמ) באיטודיס הלוך וכנס במהלך העונה הזאת. בסוף, באמת של המיקרו, הפערים בין שני המאמנים בסדרה הזאת, לעניות דעתי המרודה, אינם גדולים. בסוף, בטח בשני המשחקים האחרונים, שתי הקבוצות הלכו סופר מיקרו, באופן שמקשה מאוד לזהות פערים משמעותיים בתכניות המשחק של שני המאמנים. ואם אפשר לדבר על משחק התקפה שכן שטף, באופן יחסי, הרי הוא דווקא בצד של האדומים. הלו, אפילו סטטיסטית, מכבי תל אביב מסיימת את משחק האליפות שלה עם 10 אסיסטים לעומת 11 איבודים. שוטף זה לא. הכדורסל של – זה לא. למי איכפת? זה כן.
איטודיס ניהל באופן אקטיבי את סגל הזרים שלו במהלך הסדרה, ועל כך ראוי למחמאות. וגם לאלמנטים ושינויים בצד שבו אמורים לשמור. נוכח ההתאמות ההגנתיות של איטודיס, בטח עם אותו קרוסמאץ' של וויינרייט על סורקין + הסטאנטים היפים של ים מדר, לאור העייפות המצטברת וכן הלאה, מה שנשאר מהסכמה של הצהובים הייתה בעיקר ללכת על החוליות החלשות בצד השני. כלומר, בעיקר על וסיליה מיציץ'. והאדומים? וואלאק, דומה להפליא. מחפשים, בכל הכוח, שוב ושוב, להביא לארוע את לונדברג ואז את סורקין. סה טו.
ככל שהתקדמה הסדרה, ידעה כבר הפועל תל אביב לזהות, כמעט על אוטומט, את הנטיות וההחלטות של הצהובים בהגנה, כולל את ההימור המתמיד שהיא לוקחת בכל הנוגע לשחקנים מהם היא חוששת פחות. כך, היא ידעה כבר למצוא על עיוור את וויינרייט כשהוא בפינות. כך, היא ידעה לאתר את גינת בפנים אל מול הורד העוזר. שני הדברים הללו, אגב, ביטלו במהלך אחד את השימוש החוזר שעשתה מכבי תל אביב באזורית בסדרה הזאת. כשניסתה שוב בגיים 4, הכדור עף פנימה לגינת וחיש חש החוצה לפינה, בדרך לטריצה מההוא שבסוף ישכח את סורקין.
ועדיין, אם מתעקשים להסתכל על המנצחת דרך הפריזמה של המאמן שלה, אפשר לטפל במשחק מספר 4 דרך כמה החלטות קטנות. למשל ההגנה של ים מדר. מעבר להצטיינות היתרה שלו בהתקפה, מדר הוא גם זה שנשא בעול של ההיצמדות אל שחקני ההתקפה המרכזיים של מכבי תל אביב (לונדברג, קלארק ודו). פתאום, בחסות חמישיות ספציפיות של הרבע השני, מצא עצמו שומר – ומעשית נח – מול דיברתולומיאו. ראה זאת הקואץ' הצהוב ושיגר את הקפטן שלו החוצה, באופן שהכריח את מדר להמשיך ולעבוד קשה. דיברנו אחרי המשחק הקודם על משחקי העייפות. גם דברים קטנים כאלו מייצרים עוד שכבה של לאות שיכולה לעשות את ההבדל במהלך אחד בסוף. תשאלו את מדר.
או למשל ניהול הדקות. שתי הקבוצות השתמשו, פחות או יותר, באותן הרוטציות. מקסימום הדקות אצל קטש היה הורד עם 34, כולל יציאות וכניסות תכופות יותר. קשה להגיד את אותם הדברים על איטודיס, גם ברמת הדקות וגם ברמת מינוני הדקות.
או למשל השינוי בחמישיה של מכבי תל אביב בתחילת הרבע השלישי. הנקינס במקום סורקין. על פניו, סתם מהלך מתבקש שבו מתחילים בלי הסנטר הפותח שמחפש ולא מוצא עצמו. מעשית, אלמנט שמיד יצר תהיה הגנתית אצל המתנגדת. האם עדיין קרוסמאץ'? האם עדיין ה-3 שומר על ה-5? ואם כן, למה? האם זה מה שייצר את ההבדל בין שתי הקבוצות? לא. האם נקודות קטנות כאלו יכולות לסייע להכריע משחק וסדרה שהלכו על הקשקש? אולי.
כי בסוף, שהרי קלישאות הן בעצמן כמו עשן, יש כאן כל כך הרבה דברים קטנים שעשו כל כך הרבה הבדל. העונשין, מן הסתם. מכבי תל אביב עם 15/19. הפועל תל אביב עם 14/25, כולל 4 החטאות של שני הביג גאיס בדקות הסיום, אם ספרתי נכון.
שוט מייקינג, כלומר הדרך האמריקנית להגדיר את ההבדל בין זריקה שנכנסת לבין כזאת שלא. שתי הקבוצות קלעו וייצרו סלים גדולים בזמנים חשובים. האלופה קיבלה, למשל, שתי שלשות עוקבות וקשות, בזמן מומנטום, מהורד ולונדברג. וסורקין כבר אמרנו.
היכולת של מכבי תל אביב, עם עזרה גדולה של התקפת האדומים, למנוע מים מדר לקחת כל פאקינג כדור לסל בדקות האחרונות. כי כשזה קרה, למעט זריקה אחת סופר חשובה, עשה הסופר סטאר באדום כל מה שבא לו. היכולת הזאת באה לידי ביטוי בבחירות ההגנתיות הפרסונליות, במובן מסוים, אבל במיוחד בדיניי (כלומר, מניעת כדור) של לונדברג ממדר ברגע אחד חשוב.
אה, ויש את עניין הפאול. זה שהאדומים לא ביצעו במהלך האחרון. שהסתיים בהגבהה של קלארק ובהנחתה של סורקין, שסגרה את הסיפור וכיבתה את האור.
מכבי תל אביב ניצחה את המשחק האחרון של העונה בלי שהיא מנצחת בקטגוריות הקלאסיות שלה. אסיסטים כבר אמרנו, כביטוי למשחק השוטף שלא היה כאן. ריבאונד התקפה? גם לא. לא הפעם, כשהמארחת של המשחק ביד אליהו הישן היא זאת שגם ליקטה יותר וגם סיימה עם יותר נקודות מהזדמנות שניה.
אז אם לא זה ולא זה, אחרי שסיימנו לנתח את הדברים הקטנים, הגיעה העת לדבר על דבר אחד גדול. מכבי תל אביב, באש ובמים, בנצחונות ובמשברים, הצליחה למצוא את הדרך להישאר ביחד לאורך כל העונה הזאת. באימון, בחדר ההלבשה ועל הפרקט. עם מנהיג אחד מובהק שהוא גם זה שמוביל אותה מהקווים. הפועל תל אביב התייצבה לסדרה הזאת כמו לפרק האחרון בסדרה על קרקס נודד. אחרי ותוך כדי שהיא חווה כמעט כל תקרית אפשרית במרובע שחקנים-מאמנים-בעלים-אוהדים. עם שחקנים שבאים והולכים. עם מוטיבציה שבאה והולכת. חבורה סופר מוכשרת, שהלכה והתדלדלה לקראת הסיום. כתבתי את זה אחרי גיים 2 ואחזור על העניין בשוך עונת המשחקים הזאת: בשורה התחתונה, מבלי ללכת סביב וסחור, ניצחה הקבוצה.
חמש נקודות לסיום
הזרים שצריכים – חתכת משחק של ווינר על סיפק אתמול איפה לונדברג. המספרים עצומים (21 נקודות, 4/4 ל-2, 3/6 ל-3 וכן הלאה), אבל הגדולה של המהלכים ודרגת הקושי שלהם לא באה לידי ביטוי במספרים היבשים. חתכת סדרה עצומה סיפק כאן אושיי בריסט. שהזריקות שלו מבחוץ איימו על שלמות הקונסטרוקציה של הסל. שהכניסות שלו פנימה איימו על הטבעת המסכנה הרבה יותר. כן, יש לא מעט סימני שאלה לגבי מעמדם בעונת המשחקים הבאה. לא בטוח שאמור להיות ספק לגבי מידת החשיבות שלהם מבחינתה של מכבי תל אביב.
הישראלים של הפועל תל אביב – מה שים מדר עשה בסדרה הזאת ראוי לדיון בדבר מיקומו בהיסטוריה של הופעות ישראלים בסדרת פלייאוף או סדרת גמר. מה זה הדבר הזה? שליטה מוחלטת בארוע. יכולת לטעת את התחושה שהוא עושה מה שבא לו. החל מהפוזשן הראשון, כמו במשחק הקודם, שבו הוא לוקח את דיברתולומיאו לסל באהלן אהלן. המשך בהתאמות שלו אל מול שומר כמו ג'ימי קלארק, שאיתו הוא מתחיל דווקא אוף בול וגם משם מעניש. וכמובן, הדומיננטיות שלו לא רק בצד שאליו מתקיפים. כן, החטיא שתי זריקות גדולות בסדרה הזאת. כן, איזו סדרה מופלאה ויוצאת דופן לשחקן מופלא ויוצא דופן. ויש את תומר גינת. שבניגוד לרושם הגופני, דווקא הלך והתחזק כאן ממשחק למשחק. וקלע. ומסר. ואפילו הסתדר לפרקים עם בריסט. ואפילו, נוכח העבירות של וויינרייט, מצא עצמו שומר ומסתדר מול סורקין. הישראלים של הפועל תל אביב היו סיפור גדול העונה. נראה שיהיו סיפור גדול גם בקיץ הקרוב.
הקפטן – אני לא יודע אם זה היה המשחק האחרון של ג'ון דיברתולומיאו, בצהוב או בכלל. אני כן יודע שהעונה הזאת מוסיפה עוד שכבה למיתולוגיה של האיש שהגיע מכלום ומצא עצמו כיורש הלגיטימי של דרק שארפ הגדול. היכולת של ג'ון די למצוא את הדרך לדחוף שלשת מומנטום, מכלום, בתוך הפרצוף של היריבה שלו, היא כזאת שקשה להסביר או לשכפל. היכולת שלו להביא את עצמו כשחשוב, ולא משנה אם יש רגליים או כוח, היא כזאת שאמורה להישאר לעד כחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הצהובה. אני לא יודע להגיד אם דיברתולומיאו שווה את הכסף ברמת בניית קבוצה בפנטזי, על פי נתונים יבשים. היי, אני גם לא יודע מי בכלל בונה את הקבוצה הזאת או מי יהיה מנהלה המקצועי בעונה הבאה. אני כן יודע שבמקרה של ג'ון דיברתולומיאו, הסיפור מעולם ולעולם לא יופיע רק על גבי הבוקסקור או אפילו באנליטיקס. ועל זה קשה מאוד לוותר. ואת זה כמעט ובלתי אפשרי לשחזר.
האייקון – בשורה התחתונה, למרות משחק מספר 3 מופלא, וסיליה מיציץ' מסיים את סדרת הגמר הזה עם יותר משחקים רעים מטובים. זאת האמת. זאת השורה התחתונה. אתמול, כשהכי חשוב שיש, 2/12 מהשדה, 7 נקודות, 7 אסיסטים ו-5 איבודים. והפקיר את הקו האחורי, כמעט לחלוטין, לידיים (המדהימות) של מדר. זה לא מספיק.
טוב שנגמר – הייתה עונה קשה מאוד. כזאת שאמורה להוביל למסקנות שספק אם יוסקו. שמסתיימת עם עננה כבדה בחסות הסרטונים שעברו אצל כולנו בוואטסאפ, לגיטימיים יותר או פחות, שעליהם יתקשו לתת מענה יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים ויו"ר איגוד הכדורסל. הכדורסל הישראלי זקוק לחשיבה מחודשת לגבי נושאי הליבה שלו. על כמות המשחקים, כמות הקבוצות, כמות הזרים, כמות הישראלים. הכדורסל הישראלי הוא שלנו, ואנחנו צריכים להיות ישרים איתו. כבוד גדול למינהלת הליגה שהצליחה, תחת סערות רבות, להשיט את הספינה הזאת עד לקו הסיום. ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. עכשיו צריכים להיות אמיצים ולקבל החלטות אגרסיביות, מתוך הבנה שיש כאן בעיה חמורה שבה צריכים להכיר, כדי שניתן יהיה אותה לפתור.
עד כאן עונת 2025/26. שיהיה לנו טוב.
תגובות