בית הדין המשמעתי טעה. איטודיס צדק.

את הטור הפעם נתחיל דווקא מההחלטה של הדיינים עמיאל ובונר, מבית הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל, אשר קבעו משחק חוזר במסגרת הסדרה בין הפועל תל אביב להפועל ירושלים. אמנם השורה התחתונה של ההחלטה ניתנה כבר אתמול, אבל ההחלטה המלאה (אך המתומצתת מאוד) שוגרה בשעות הבוקר המאוחרות. ובכן, קראתי בעיון. ובכן, מבין לגמרי את הטיעונים של אנשי הפועל ירושלים וגם מבין את ההחלטה. יש מאחוריה לא מעט הגיון. ולעניות דעתי המרודה, היא שגויה לחלוטין. 

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

7:08

צילום: דוד מיכאלי, הפועל ירושלים

נתחיל מהשורה התחתונה. לאחר ששמעו את הצדדים, הגיעו הדיינים הנכבדים לשתי מסקנות עובדתיות, נפרדות ומצטברות:

1. הפועל ירושלים יכולה הייתה לחדש את המשחק, חרף הסירוב של חלק מהשחקנים הזרים. או במילותיו של בית הדין: "אנו דוחים את טענת הקבוצה שלפיה לאור סירוב השחקנים הזרים לשוב למשחק נאלצה הקבוצה כולם שלא לחדש את המשחק" (הכוונה, ככל הנראה, למילה כולה ולא למילה כולם. ש.ה.).

2. הפועל ירושלים לא פעלה בכלל או לא פעלה מספיק כדי לשכנע את השחקנים הסרבנים לעלות ולשחק. הנה הציטוט: "התרשמנו שהקבוצה לא פעלה כדי לנסות ולחדש את המשחק עם אותם שחקנים שיתכן והיו מוכנים לשחק ואף לא עשתה די כדי לשכנע את השחקנים הזרים לשוב למשחק".

מכאן, הגיעו להחלטה המובנת מאליה בעניין הרשעתה של הפועל ירושלים באי חידוש המשחק וכו. מצד שני, מכאן החלה התפתלות משפטית וגו שהובילה להחלטה על קיומו של משחק חוזר. בין היתר, נשענו הדיינים על החלטה קודמת, בעניין קיומו של משחק חוזר בפרשת הגנרטור במשחק בין גלבוע לבין חולון. ועל פסק דינו של השופט גלעד הס בעניין באר שבע נגד סכנין, בכדורגל. ושוב, ולו בעיני בלבד, טעו ביג טיים. 

מבלי לייגע אתכם בניתוח משפטי בשקל, בשורה התחתונה של אותו פסק דין שכתב השופט הס הוא המליץ על קביעת משחק חוזר, ולא מעבר לכך. זה פחות חשוב. יותר חשובות הן שתי קביעות שערך בדרך. הנה, בקצרה:

1. כאשר שופט או בעל סמכות קובע שמשחקים, משחקים. אין שיקול דעת. הנה הציטוט: "... כאשר שופט מורה לקבוצה לעלות לשחק על כר דשא, אין לשחקנים, או לקבוצות, כל שיקול דעת שלא לבצע את הוראותיו". יש ברור מזה?

2. בלי האוהדים, אין משמעות לכדורגל. זאת, קבע השופט הנכבד, אגב, תוך שהוא מסתמך בין היתר על ציטוט מטקסט שכתב ניר צדוק.

זאת השורה התחתונה והחשובה מכולן. שבמקרה שלנו, אמורה הייתה להוביל למסקנה ההפוכה. הכדורסל הישראלי משוחק כדי לרצות את הקליינט. את הלקוח. ונכון, הלקוח לרוב רוצה שההכרעה תהיה על המגרש/ על הפרקט ולא תיקבע בבית הדין או באיגוד הכדורסל או במינהלת או וואטאבר. ככה זה בימים של שגרה. זה לא המצב בעניינינו.

אני לא מתיימר לדבר בשם הלקוח של הכדורסל הישראלי. אני חלק מהמוצר. אני כן חושב שללקוח נשבר מהשיטשואו. הוא לא יכול לסבול את זה כבר. והלקוח גם רואה ומבין בדיוק מה קרה כאן. ולא קונה את זה. וחושב, ברובו המכריע, שאין שום סיבה שבעולם לתת פרס לקבוצה שכן יכולה הייתה לחזור לשחק. שניצלה את ההזדמנות, על פי קביעת הדיינים, ולא פעלה כדי לשכנע. שהתעלמה מההנחיות של הגורמים שקבעו שהיא צריכה להואיל בטובה לחזור אלי פרקט ולשחק עוד 10 דקות נטו. 

אם בוחנים את הנסיבות המיוחדות, כפי שנטען במסגרת ההחלטה להקל עם ירושלים ולקבוע משחק חוזר, אז הנסיבות המיוחדות הן לא רק המלחמה, אלא המיאוס שחש הלקוח מהליגה ומהכדורסל שלנו. אלו הנסיבות המיוחדות. הלקוח לא רוצה שיעבדו עליו. הלקוח רוצה שהליגה הזאת תנוהל כמו שצריך. שלא תאפשר לכל אחד לעשות מה שבראש שלו. שתהיה כאן סמכות. שתהיה כאן אחריות. שיהיה כאן ניהול. שיהיה כאן כדורסל, ולא חוג. 

אוקיי. עכשיו למשחק עצמו. כי היה כזה. והיה קו אחורי דומיננטי, זה של האורחת, שהכריע את המשחק. עם ים מדר שמסרב להחטיא מבחוץ. עם כריס ג'ונס שכשמניע, שאם מניע, מייצר הבדל. עם ואסה מיציץ'. דיברנו וליהגנו לא מעט על הדברים הרעים שקרו עם האייקון במהלך העונה, ועל הכדורסל המחויך – והחיוך – שפתאום מראה לנו המיציץ' מהלך החלק שסוגר את העונה. אתמול, בניגוד לכמה משחקים קודמים, הרשים הרבה פחות. אתמול, וזה מה שחשוב, וזה מה שלא קרה כמעט לפני, ניצח את המשחק בעצמו עם מהלך אחד. כשבמקביל, הארפר מפסיד את המשחק עם שניים.

נזכיר. בפלוס 1 לירושלים, עם קצת יותר מחצי דקה לסיום, הארפר לוקח את השומר שלו וויינרייט לסל. ונתקל במוטלי שבא לעזור. ומחטיא. בפלוס 2 להפועל תל אביב, 12 שניות לסיום המשחק, הארפר לוקח את וויינרייט ימינה (כלומר, הרגליים של וויינרייט מכוונות אותו לשם) ומרים איירבול מפואר לחלל האוויר. את אותו וויינרייט שעל הפרצוף שלו חגג מי יודע כמה פעמים בעבר.

בין לבין, כאמור, השלשה שניצחה את המשחק. כשים מדר בצד החזק, בפינה, מוודא שאף אחד לא יעזור מהכיוון שלו. כשכריס ג'ונס מוודא, בערך, שאף אחד לא יעזור מהכיוון שלו. כשוויינרייט ומוטלי רחוקים מספיק כדי להשאיר את מיציץ', נטול חסימה, תלוי רק בעצמו. יכול להיות שהיה לסרבי קשה יותר לו היה שומר עליו סמית', כפי שקרה רגע לפני. יכול להיות, כלומר בטוח שהיינו מדברים אחרת אם הזריקה הזאת הייתה רואה רק טבעת, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים העונה. אבל זה נכנס. ואם איטודיס הלך על המהלך הזה בכוונה תחילה, אז וואלאק, ולו בדיעבד, איטודיס צדק.

הפועל תל אביב מובילה 1-0 או 2-0, אבל בנסיבות שנוצרו נמצאת בשליטה מוחלטת בסדרה הזאת. גם כשהיא משחקת בתצורה של שני גארדים וגם בשלושה. גם כשהיא מחפשת אלמנטים כירורגיים נקודתיים כמו פוסטאפ וויינרייט כדי לייצר משם הנעת כדור וגם כשנסמכת לחלוטין על הקסמים של ים מדר ודו. גם כשמשחקת את אותו כדורסל של 1 על 1, שכל כך ביאס בשלבים מוקדמים יותר, וגם כשלפתע כן רצה קדימה, כולל מסירות א-לה בלאט לגבוהים שאצים במעלה הפרקט כדי לנעול את הגארדים היריבים שנמצאים מולם. היא רחוקה מלהיות קבוצה שלמה בסגל הזה. היא רחוקה מלהיות קבוצה מושלמת, בסגל הזה. אבל היא כן נראית טוב יותר. והיא כן נראית כמו מישהי שיכולה לסדר לנו יופי של סדרת גמר, אם זאת אכן תתקיים. 

עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.