נתחיל מהסוף. מכבי ראשון הובסה במשחק שלא הפתיע אף אחד ודרוקר סיים את תפקידו כמאמן הקבוצה. פייר, אני מופתע. ולמה בעצם זה מפתיע? פתיחת עונה מזעזעת עם ניצחון אחד מול שבעה הפסדים הייתה אמורה להוביל לשינוי, אבל בעיני הבעיה העיקרית נמצאת בסגל השחקנים. נכון, דרוקר אחראי על המערכת כולה, אבל סירה שנראית טובעת כבר בתחילת העונה קשה מאוד להציל, ובטח שלא באמצעות ויתור על מאמן בעל ניסיון עשיר בליגה. לפחות נכון לכתיבת שורות אלו טרם מונה מאמן חדש, ואף על פי כן אני מתקשה להאמין שיובא מישהו ראוי יותר.

אחד צלח סערה, השני פחות. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

המשחק אמש הזכיר לי ימים אחרים, ימים רחוקים וקסומים של עונת 05/06. תקופה שבה מכבי הייתה מכבי של פארקר, וויצ'יץ', באסטון ועוד רבים וטובים, כשהיא מכונה של כדורסל ומהאריות של היבשת. עונה שבה מכבי הגיעה עד גמר היורוליג רק כדי להפסיד לצסק"א מוסקבה הגדולה. ובדיוק בעונה הזו, מכבי ראשון ניצחה את מכבי פעמיים. פעם אחת מהן הייתה במשחק הראשון אחרי אותו גמר יורוליג. הייתי שם בשני המשחקים, קפצתי, חגגתי וצעקתי עם הגוש, והרגשתי לרגע אחד בפסגת הכדורסל, גם אם זה היה בתוך פרובינציאליות ישראלית מוכרת.

זו הייתה תקופה אחרת. תקופה שבה כל משחק ליגת על מול מכבי היה סוג של ניצחון אם ההפרש נשאר סביר, ודווקא אז שחקנים כמו ג'ון גילקריסט, עומר סניד, ריאן סידני ואיתם ישראלים כמו אור איתן ומורן רוט הסתכלו לשחקני מכבי בלבן של העיניים וניצחו אותם. אני זוכר היטב את ההתרגשות של הגעה למשחק בגן נחום המעופש, את השירים, את ההקנטות לשחקני מכבי, את השוטרים שהזהירו אותנו לא להגזים למרות שהיינו כנראה הקהל הכי טוב בליגה. ובעיקר אני זוכר את השירים לגיא גודס למנגינת משיח משיח. אותו גיא גודס היה המאמן האחרון שאני זוכר בראשון טרם הירידה. אני זוכר גם את משחק הפיטורין שלו, שהיו מוצדקים בעיני. לצערי אני רואה קווי דמיון בין הירידה בעונת 21/22 לבין מה שקורה עכשיו, וכולי תקווה שכך לא תסתיים גם העונה הזו.

אולי מישהו ישאל למה אני חוזר דווקא לעונה הזו. הרי ראשון זכתה באליפות עשור לאחר מכן. אבל מבחינתי 05/06 היא ראשון ההיא. ראשון שהייתה חייבת לקחת אליפות. ראשון שהרגישה כמו משהו היסטורי שקורה בזמן אמת, קבוצה שהייתה בה תחושה של קסם אמיתי, לא מקרי. האליפות של 2016 הייתה סוג של צדק פואטי מאוחר, רגע יפהפה שבו חלום ישן קיבל סוף סוף צורה. אבל עונת 05/06 נצרבה בי. זו הייתה העונה שבנתה אותי כאוהד, עונה שבה הרגשתי שמשהו גדול קורה ממש מול העיניים שלי.

והיום, שתי הקבוצות האלה שהיו פעם יריבות מפתיעות נמצאות בעולמות שונים לחלוטין. בראשון התמונה ברורה. הסגל נראה מתאים יותר לליגה השנייה מאשר לליגת העל. במכבי הסיפור מורכב יותר. יש סגל רחב וכישרוני, אבל מול קבוצות קשוחות ורציניות בולטת מאוד חוסר יציבות וחוסר הגנה. האין הגנה של מכבי הספיקה הפעם מול האין התקפה של ראשון.

20 נקודות ברבע, לוני ווקר. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

מכבי נכנסה לשבוע הזה אחרי ניצחון חד צדדי על ז'לגיריס ובעיצומה של סערת קטש, שבכל יום נראתה אחרת. פעם מפוטר, פעם בטוח בתפקיד, פעם קורבן של רעש תקשורתי ופעם של חשש ההנהלה מהקהל. כל זה קורה בשבוע שבו הכדורסל סוף סוף חוזר לישראל, בתקווה שגם שאר אירועי הספורט יחזרו אחריו.

ואיכשהו, אחרי תקופה שבה מכבי הפסידה בדרבי, הובסה על ידי מילאנו, כמעט פיטרה את קטש, התווכחה עם האוהדים ונראתה כארגון על סף פיצוץ, היא דווקא התחילה לצבור מומנטום חיובי. ניצחון קל על ז'לגיריס, משחק שבו מכבי אפילו הראתה שהיא מסוגלת לשמור, ואז שוב ניצחון שבו האין הגנה הספיקה מול האין התקפה של ראשון. וזה קורה בדיוק בשבוע שבו היורוליג חוזר לישראל. כאן נוצר דיסוננס. מכבי לא באמת טובה, אבל כן צוברת מומנטום. האם נדרש שינוי או שהסגל פשוט היה צריך זמן? לטעמי מדובר במומנטום שקרי, שמגיע בעיקר מלוח משחקים נוח, ויש סיכוי שהוא עוד יימשך. ניצחון ביום חמישי על וילרבאן עלול ליצור אשליה שמדובר בקבוצה טובה.

המשחק עצמו נפתח בסערה. רבע ראשון שהסתיים ב-39-13 עם עשרים נקודות של ווקר שקלע מכל מצב אפשרי וסגר את הסיפור עוד לפני שהערב התחיל. הרבע השני כבר היה טקסי כמעט. 25-25 ללא דחיפות וללא שינוי. השאלה היחידה שנותרה הייתה מי יבלוט פרט לווקר. לונדברג קיבל בכורה בליגה, נראה חלוד לחלוטין ושיחק מעט בשל מגבלת דקות, כך שלא ניתן להסיק הרבה מהמשחק שלו.

המחצית השנייה הייתה גארבג' טיים ארוך. הקצב לא השתנה, המתח לא הופיע, אבל זה לא מנע ממכבי לצלוף שלשות מכל פינה. שבעה קלעים שונים, שמונה עשרה שלשות מתוך ארבעים ניסיונות, ארבעים וחמישה אחוזים מחוץ לקשת. נתון שמדגיש שוב את הפער האיכותי כשאין התנגדות.

לבסוף זה היה משחק שנגמר ברבע הראשון. כל מה שבא אחריו היה המתנה לשריקה. על ראשון לציון אין הרבה מה לומר כרגע. לאחר פיטורי דרוקר נותר רק להמתין לזהותו של המאמן החדש. למרות שבפרסומי התקציבים היא מדורגת במרכז, בפועל ועל פי היכולת היא שקועה עמוק בתחתית. הזרים מנסים, אבל הכישרון והניסיון לא שם. ברנס היה היחיד שהבריק עם עשרים וחמש נקודות ושלשה מוזרה אך יעילה. אצל הישראלים המצב קשה יותר. אין שם מוביל אמיתי, ובשוק הנוכחי שבו שחקנים כמו רון ציפר מרוויחים סכומים גבוהים, ראשון פשוט לא יכולה להתחרות. לפני שימונה מאמן חדש קשה לדבר גם על חיזוק. דרוש כאן תהליך עמוק ויסודי כדי לשרוד בליגת העל וגם זה לא נראה פשוט.

ברנס היה היחיד שהבריק. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

באשר למכבי תל אביב, ברור שהיא זקוקה לחיזוק. השאלה היא כמה יושקע בכך. ביורוליג מצבה כמעט סגור ובמסגרת הליגה איכות הישראלים הופכת לגורם משמעותי. אולי מכבי תצליח להוציא משהו מהסגל הזה, אבל בלי השקעה אמיתית קשה לראות איך הקבוצה הזו עוברת מרצף של תגובות ליציבות אמיתית. מה שכן, היתרון של ההיכל ביורוליג שווה למכבי כמה ניצחונות שיקדמו אותה למקום קצת פחות מביך.