.png)
.png)
.png)
אגדות חדשות. סיפורים חדשים. זה מגיע
- אסף רביץ
- 29 במרץ
- זמן קריאה 7 דקות
העונה הרגילה של ה-NBA נכנסה לישורת האחרונה באמת, בעוד שבועיים ייערך מחזור המשחקים האחרון ומעט לאחר מכן יתחיל טורניר הפליי-אין. ואז יתחיל הדבר האמיתי. לפלייאוף יש נטייה להשכיח מהר מאוד את מה שקרה בעונה הרגילה, סיפורים חדשים מתחילים להיכתב, אגדות חדשות מתחילות להיווצר, לכל מי שהגיע לשם יש הזדמנות להיראות אחרת לגמרי מאשר בעונה הרגילה. אם יש משהו שניתן להבטיח, זה שיהיו בפלייאוף שחקנים שיפרצו, כאלה שפחות בלטו בעונה הרגילה ופתאום נראים כמו סופרסטארים לכל דבר.
בכתבה הזאת סימנתי כמה מועמדים כאלה בכמה מהקבוצות המעניינות של הפלייאוף. אלה שחקנים שיעמדו במבחן בפוסט סיזן הנוכחי אחרי עונה רגילה שנעה בין טובה אבל מעט פאסיבית לפושרת. כולם הם מספרי 2-3 (או לפחות אמורים להיות כאלה) בקבוצות עם פוטנציאל להגיע רחוק בפלייאוף, פוטנציאל שתלוי מאוד ביכולת שלהם לבצע קפיצת מדרגה ביחס לעונה הרגילה. חלקם צעירים שעוד לא מימשו את מלוא הפוטנציאל, אחרים וותיקים יותר שצריכים להוכיח שיש להם ערך מוסף. נתחיל.
צ'ט הולמגרן (אוקלהומה סיטי)
לפני שבועיים התייחסתי לבריאות של ג'יילן וויליאמס כאחד הגורמים המרכזיים בסיכויי הריפיט של OKC. מאז ג'יי-דאב חזר, אבל עדיין בתור גרסה חיוורת של עצמו. כרגע ההנחה הסבירה ביותר היא שהוא לא יהיה השחקן מהפלייאוף שעבר, ובטח לא גרסה משודרגת שלו כפי שרבים ציפו לפני פתיחת העונה. ובזמן שאג'יי מיטשל וג'ארד מקיין ינסו למלא את החסר בכל הקושר ליכולת יצירה משנית, מי שאמור להיות זה שלוקח על עצמו יותר הוא הצלע השלישית של שלושת הגדולים.
הולמגרן הוא אולסטאר עם סיכוי גבוה להיכנס לאחת מחמישיות העונה, כאשר סיבה מרכזית לכך היא ההגנה שלו. הוא עשוי להיות שחקן ההגנה החשוב בליגה מבין בני האנוש. בהתקפה, מדובר בשחקן שונה לחלוטין מג'יי-דאב. הוא לא מי שניתן לתת לו כדור ולזוז הצידה כדי שייצור משהו לבד. הוא שחקן פנים שניזון מאחרים, בעיקר בפיק נ' פופ ממנו הוא זורק או חודר ובתנועה ללא כדור לצבע. הוא מאוד יעיל במה שהוא עושה, את 17.1 הנקודות שלו למשחק הוא משיג ב-55.2 אחוזים מהשדה, כולל 76.5 אחוזים מרשימים מאוד ליד הטבעת. אחוז הקליעה האמיתי שלו (ה-TS) הוא 64.8, שישי מבין 135 שחקנים עם אחוז שימוש גבוה מ-20 ולפחות 20 משחקים.
שחקן כל כך יעיל וכל כך מגוון לא אמור להסתפק ב-17.1 נקודות מ-11.4 זריקות, בטח כשמדובר באחד מכוכבי הקבוצה, בחירה שנייה בדראפט, בעונה בה אחד משני הכוכבים האחרים פצוע רוב הזמן. ב-OKC היו שמחים לראות את צ'ט לוקח על עצמו יותר, גם על חשבון מעט מהיעילות הזאת. למשל, תוקף יותר מיס-מאצ'ים אחרי חילופים, משתמש יותר ביכולת שלו להגיע לסל בכדרור, לא נעלם לדקות ארוכות כמעט כל משחק. ובהנחה שג'יי-דאב לא יהיה בשיאו בפלייאוף הזה, יכול להיות שיגיע הרגע בו OKC תצטרך את זה מצ'ט כדי לשרוד סדרה קשה, תצטרך יותר משחקים שנראים ככה:
אוון מובלי (קליבלנד)
התאום המזרחי של הולמגרן. שחקן ההגנה של העונה שעברה לא ישמור על התואר, לא בטוח אפילו שייכנס לאחת מחמישיות ההגנה, אבל עדיין מדובר בעוגן הגנתי שיודע לתפקד גם בעמדת העזרה ליד ג'ארט אלן וגם כגבוה יחיד. בהתקפה תמיד נראה היה שנוח לו יותר להיות מוקף בארבעה קלעי חוץ, אני אפילו קצת מופתע שקליבלנד לא ביצעה טרייד על אלן לצד הטרייד על דריוס גארלנד (אולי לא היו קופצים אחרי עונה חלשה שלו), אבל הוא מצא את הדרך להיות יעיל גם כ-4. הוא שיפר את הקליעה מבחוץ וגיוון את היכולות שלו עם הפנים לסל.
הבעיה היא שבשני התפקידים הוא ממאן לבצע את קפיצת המדרגה בדומיננטיות, לא מצליח להפוך להיות שחקן התקפי בכיר באמת. אחוזי הקליעה שלו משלוש ומהעונשין לא טובים, נמוכים משמעותית מצ'ט, אבל בצבע הוא יעיל כמעט באותה מידה. לצד 18.2 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה, הוא גם מוסר 3.6 אסיסטים למשחק ומשתלב בתוך שטף המשחק של קליבלנד, שמדי פעם מזכירה לנו כמה יפה היא יודעת לשחק. אלה מספרים של שחקן נהדר, אבל כשרואים את מובלי משחק קשה שלא להרגיש שאיפשהו בפנים מסתתרת חיה רעה שרוב הזמן נמצאת בכלוב. במשחק ממוצע יהיו פתאום שתיים-שלוש דקות שהחיה הרעה הזאת תצוץ, שמובלי יזיז כל מה שבדרכו בדרך לכמה דאנקים וסלים קלים, ואז היא נעלמת כלעומת שבאה. הנה מקבץ של שבע דקות של החיה הרעה הזאת:
מובלי מתסכל כי מתחבא שם שחקן טופ 10 בליגה שלא מצליח להתחבר עד הסוף. ניתן לטעון שקליבלנד לא צריכה ממנו להיות כזה, כי יש לה שני גארדים-סקוררים דומיננטיים. אבל היסטוריית הפלייאוף שלה, ושל ג'יימס הארדן, מצביעה על כך שבזמן אמת משהו חסר. קפיצת מדרגה בדומיננטיות של מובלי בפלייאוף יכולה להפוך את קליבלנד לקבוצה עם הטופ 3 החזק ביותר במזרח. זאת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה לגרסה הנוכחית של הקאבס, לפני שנכנסים לפירוק דרמטי של החבילה או שדונובן מיטשל מחליט לפרק את העסק בעונה האחרונה שלו בחוזה. יש לצמד מיטשל את מובלי את כל הכלים להיות אחד הצמדים המובילים בליגה, כזה שניתן לבנות סביבו קונטנדרית לשנים ארוכות. אבל אם זה לא יתחיל לקרות עוד חודש, אולי זה כבר לא יקרה בכלל.
אמן תומפסון ואלפרן שנגון (יוסטון)
חבל שאין משפט קליט למצבים בהם יוסטון נמצאת בבעיה, הוא היה יכול ממש להתאים פה. הקבוצה, שנחשבה לאחת משלוש הגדולות של העונה לפני הפציעה של פרד ואנווליט, פתחה את העונה נהדר ונראתה כמו קונטנדרית אמיתית עד לפציעה של סטיבן אדאמס. בחודשיים האחרונים כבר מדובר בקבוצה די בינונית, עם מאזן של 12:13 ונט רייטינג מאוזן ב-25 המשחקים האחרונים בדרך למקום השישי במערב. בלי אדאמס היא כבר לא קבוצת ריבאונד התקפה היסטורית אלא סתם טובה, ושאר האלמנטים בהתקפה לא השתפרו.
במובן מסוים זו בחירה של ההנהלה, שהעדיפה לא לבצע מהלך שיחפה על החסרון של ואנווליט ואדאמס, לא לוותר על נכסים עתידיים כדי להגדיל את הסיכוי להגיע רחוק השנה. ניתן להבין, יוסטון הנוכחית לא נראית כמו קבוצה שנמצאת במרחק מהלך אחד מריצה לאליפות. קווין דוראנט אמנם כאן, ונותן את המספרים שלו, אבל זה כבר מזמן לא מספיק כדי לסחוב קבוצה לצמרת, KD לא ניצח משחק פלייאוף כמעט שלוש שנים.
אמן ושנגון הם לא רק כוכבי המשנה של KD, הם גם השחקנים שסביבם אמור להיבנות העתיד. לכן, הם מעניינים בפלייאוף הזה לא רק בגלל האפשרות שלהם לעזור ליוסטון לנצח סדרה או שתיים בהווה, אלא בעיקר בגלל שזו הזדמנות לחפש ניצוצות של דומיננטיות עתידית. לחוד וגם ביחד, אחת משאלות המפתח לעתיד של יוסטון היא האם ניתן לבנות קבוצה גדולה סביב שני שחקנים עם קליעה בעייתית מאוד מבחוץ. לכל אחד מהם יש את הדרכים שלו לחפות על כך, שנגון עם יכולת המסירה בטווחים קצרים ואמן עם היכולת להגיע לטבעת עם ובלי הכדור. אבל אחת הבעיות שלהם, וזה נכון גם כשמוסיפים את דוראנט למשוואה, היא שכל אחד מהם מתנהל בספרה משלו, בקצב משלו, עם סגנון משלו. כל אחד מהם מרשים בדרכו, אבל קבוצת התקפה קוהרנטית לא נבנתה פה. תקציר שממוקד בשניהם מראה כמה כשרון יש להם, אבל גם שהאינטראקציה הדי יחידה בין שני שחקני העתיד של הרוקטס היא במסירות של שנגון לחיתוכים של אמן:
המספרים של אמן ושנגון לא השתנו באופן משמעותי בין פתיחת העונה החזקה להמשך הבינוני. ואולי זו בדיוק הבעיה, שהמספרים המרשימים שלהם לא משפיעים במיוחד על טור הנצחונות. בפתיחת העונה עוד נדמה היה ששנגון שדרג את הקליעה מבחוץ, אבל די מהר זה נעלם, ועם הזמן הוא נראה יותר פגיע גם בהגנה. המקרה של אמן עוד יותר מובהק. שחקן שמספק שורה של כ-18 נקודות, 8 ריבאונדים ו-5 אסיסטים ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, ונחשב לאחד משחקני החוץ ההגנתיים הטובים בליגה, אמור לתת תחושה שהוא משפיע על המשחק הרבה יותר מכפי שאמן נראה ברוב המשחקים.
דיארון פוקס (סן אנטוניו)
סן אנטוניו היא קבוצה נהדרת כאן ועכשיו, וככל שהעונה מתקדמת היא יותר טובה (בלי לשים לב היא במאזן של 2:24 מתחילת פברואר). ויקטור וומבניאמה עשוי להיות השחקן עם ההשפעה הגדולה ביותר על המשחק כיום כשלוקחים בחשבון הגנה, הגארדים הצעירים מרגישים יותר ויותר בנוח, הפורוורדים היעילים קולעים, שומרים ועושים קצת מכל השאר והמאמן מיטש ג'ונסון בנה קבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, יודעת לנצח.
התחושה היא שככל שסן אנטוניו טובה יותר דיארון פוקס נהיה פחות חשוב עבורה. בהתאם, ככל שהעונה מתקדמת התפקיד שלו קטן. דילן הארפר כבר עכשיו שומר טוב ממנו ומסיים בצבע טוב ממנו, סטפן קאסל עושה הכל מהכל והתיאום שלו עם וומבי מושלם. פוקס לא זניח, הוא מוביל את הספרס בדקות (31.1), שני לוומבי בנקודות (18.8) ושני לקאסל באסיסטים (6.3), אבל ביחס לעצמו זו תפוקה פחותה מהרגיל. ובעיקר, כשרואים את סן אנטוניו כיום הוא פשוט לא נראה משמעותי, כשהוא יורד לנוח שום דבר מהותי לא משתנה. השחקן שחתם בקיץ על הארכת חוזה מקסימום עד 2030 נראה כרגע כמו מי שמחמם את כסא הרכז המוביל עד שהארפר יהיה מוכן לקחת אותו, וזה יכול לקרות כבר בשנה הבאה.
אבל הפלייאוף יכול להפוך להזדמנות של פוקס להוכיח את הערך שלו עבור הספרס, בהווה ובעתיד. בפוסט סיזן ההגנות מתהדקות והיריבות לומדות את הניואנסים הדקים ביותר של שחקני המפתח היריבים. סביר להניח ששחקנים חסרי נסיון כמו וומבי, קאסל והארפר ייתקלו בקשיים מול יריבות מסוימות. פוקס הוא הסקורר המלוטש ביותר מבין שלישיית הגארדים, ובמשחקי פלייאוף קשים היכולת שלו ליצור מצבי זריקה עשויה להתברר כנכס הרבה יותר חשוב מאשר בעונה הרגילה. הפוסט סיזן הנוכחי יהיה מבחן חשוב מאוד עבור פוקס, הזדמנות עבורו לשכנע שיש לו תפקיד במי שעשויה להיות הקבוצה עם העתיד הכי מבטיח בליגה. ואם הוא יעמוד במבחן זה ישדרג מאוד את הסיכוי של הקבוצה הצעירה הזו ללכת רחוק. זה זמן טוב להזכיר שבחלק מהנצחונות על OKC השנה היה לו תפקיד חשוב מהרגיל:
מיקל ברידג'ס (הניקס)
נמשיך במגמה של שחקנים בקבוצות גדולות שהגיעו במחיר יקר מאוד, מעלים תהיות אם בכלל צריך אותם אבל בפלייאוף הם עשויים להתברר כחשובים במיוחד, לטוב ולרע. במקרה של פוקס המחיר קשור לחוזה המקסימום שלו, לברידג'ס לא ישכחו את העובדה שהניקס נתנו עבורו לברוקלין חמש בחירות סיבוב ראשון (אחת מהן, אגב, הפכה לבן שרף). זה מחיר של סופרסטאר, וביחס לכך התפוקה של מיקל מאכזבת ובעיקר מאוד לא עקבית.
ברידג'ס הגיע לניקס על תקן יוצר משני שיכול להקטין את התלות בג'יילן ברונסון, לקחת על עצמו את הדקות בהן ברונסון נח ולהוסיף הגנה נהדרת וקליעה טובה מבחוץ. בעונה הראשונה שלו הוא התקשה להשתלב במשחק ההתקפה של הניקס והיה מאוד פאסיבי. ההגעה של מייק בראון עוררה תקוות לשינוי סגנון שיאפשר למיקל לבוא לידי ביטוי, בחודש הראשון של העונה באמת נדמה היה שיש שינוי אבל מאז המגמה היא למטה. לאחרונה זו כבר צניחה חופשית. ב-19 משחקים מאז החזרה מפגרת האולסטאר, כמעט רבע עונה, הוא קולע 11 נקודות ב-42 אחוזים מהשדה ו-33.7 אחוזים משלוש ומוסיף 3.5 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים. אלה מספרים של שחקן רוטציה משני, ובלא מעט משחקים הוא אכן נשאר על הספסל במאני טיים. יש יותר מדי ימים בהם נראה שהוא שכח איך קולעים לסל, הזריקה שלו משלוש נראית עקומה.
לאחרונה מישהו אפילו צייץ את ההשוואה הבאה:
על פניו, יש לניקס מספיק גארדים בכושר טוב יותר להעלות במקומו (בטח כשגם דוס מקברייד אמור לחזור בקרוב). אבל מיקל נותן למייק בראון שילוב יכולות שאין לגארדים על הספסל. הוא עדיין שומר נהדר, הוא מתקשה מול שחקנים פיזיים אבל מרגיש מאוד בנוח השנה כשהוא נמצא יותר בעמדת עזרה. יש לו יחס אסיסטים/איבודים נהדר והוא יודע לנוע ללא כדור בתזמון מאוד מדויק. הניקס הם בין ארבע הגדולות של המזרח, אבל כבר ממש לא נראים כמו פייבוריטים, בטח לאחר החזרה של ג'ייסון טייטום לבוסטון וההשתלבות של ג'יימס הארדן בקליבלנד. כדי לצלוח את המזרח הם יצטרכו את הגרסה של מיקל שמסוגלת לעשות יותר מלקלוע סל מדי פעם, הם יצטרכו את האופציה השלישית האיכותית שהם שילמו עליה. כרגע לא הייתי מהמר על זה שהם יקבלו אותה, אבל לפלייאוף חוקים משלו.
תגובות