את רמי הדר כולם מכירים כבר המון שנים. יש כל מיני דברים שמאפיינים אותו, אבל תכונה אחת שאני מאוד אוהב היא שהוא שם את הדברים על השולחן. בראיון סיום המשחק, לאחר שהפועל ב"ש ניצחה את נס ציונה, כשנשאל על יואב ויטלֶם, מצטיין המשחק, יכול היה רמי הדר, כמיטב מאמני ארצנו, לפתוח במונולוג קלישאות מעייף: ״הוא עוד צעיר, זה רק משחק ראשון, לא אהבתי שההורים שלו באים למשחק״, ושאר השטויות שמאמן עשוי לומר כששואלים על השחקן המצטיין. רמי הדר בחר בדרך האמת הפשוטה: ״הוא שומר טוב, שקול, והוא שחקן ממש טוב״. רמי הדר משאיר את העניין פשוט - אלה הסיבות שהוא משחק ובגללן הוא מצליח. אהבתי והערכתי. נס ציונה נגד הפועל ב"ש שתי הקבוצות הגיעו למשחק אחרי הפסד במחזור הראשון, שתיהן עם אותן מטרות: לא להסתבך בתחתית ואז אם עושים פלייאוף, בוא נעשה צרות. על הדרך אם אפשר לסיים במקום שמוביל לגביע המדינה ולתת במפעל המשני איזה ריצה, למה לא. אני כותב הרבה על איך רוב הכדורסל הישראלי מתבסס התקפית על פיק אנד רול. כמעט ואין תרגילים לפוסט אפ, חס וחלילה שנריץ קלעי על חסימות או סתם רעיון אחר. באר שבע בצורה מאוד, אבל מאוד שיטתית, נכנסת לתנועות ההתקפיות שלה עם אנטרי פס. זאת אומרת רגע לפני הפאנץ' ההתקפי הכדור נכנס לגבוהים ומפה מתחילה תנועה שבסיומה, שחקנים יקבלו כדור לקליעה או תלישה לכיוון הטבעת. ישנה האפשרות של פיק אנד רול מהוויק סייד ואפילו קפיצה של אותו גבוה שקיבל את הכדור לפיק אנד רול. נס ציונה לעומת זאת משחקת מהר. בניגוד לבאר שבע, נס ציונה מחפשת להוציא את הכדור מהר, גם אחרי סל ולהוביל אותו למסיימים שלה, שלשות במעבר של וויס או מושקוביץ כשנחה עליו על הרוח או לייאפים קלים, בעיקר של דסי רודריגז. כשנחה עליו הרוח, איתי מושקוביץ. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ברבע הראשון סגנון אחד גבר על השני. נס ציונה פשוט דחפה מהר את הכדור והשבלוניות של באר שבע היתה נראית שקופה לשחקני נסץ. 5 איבודים של באר שבע בתוספת של ריבאונד התקפה דומיננטי של נס ציונה, תורגמו לנקודות קלות ולמרות פתיחה טובה של ויטלם, הרבע הראשון הסתיים עם 29-19, מאוד לא אופייני לקבוצות של רמי הדר. הרבע השני התחיל וזה משחק אחר. מכאן ועד סוף המשחק הסגנון הסזיפי הזה של באר שבע (של רמי הדר!), שמכניס כל התקפה פנימה, שלוחץ בהגנה חזק ובעיקר אינטנסיבי כל הזמן פשוט פירק את נס ציונה. כמה הסגנון הזה השפיע? 17/20 לשתי נקודות משלושת הזרים המרכזיים שלה. דמפס, אלבי ואנג׳ל פעם אחר פעם קיבלו את הכדור במקומות הנכונים והלכו לעבוד. אה כן, הם הוסיפו 15 אסיסטים וזו רבותי, שיטה. שיטה יעילה. בואו נקדיש פסקה על יואב ויטלם. בדיוק כמו רמי הדר, תנו לי להשאיר את זה פשוט. מדובר בכדורסלן שטוב בהמון אלמנטים שמכסים על החיסרון המובנה שלו. הגודל שאין לו. לאורך כל המשחק, ויטלם לקח את ההחלטות הנכונות - הלכת אנדר? קבל שלשה, מולי יש מגן כבד? ביי ביי, אשרוף אותו על מהירות וכמובן אם תשאיר מישהו חופשי אני אמסור לו פשוט ללייאפ או שלשה. שבועיים רצוף שובר את שיא הקריירה של עצמו ועכשיו כמיטב הקלישאה המבחן האמיתי מתחיל, לעמוד בציפיות שייצר לעצמו. הפועל חולון נגד הפועל ירושלים מוצ״ש הגיע ואיתו המשחק המרכזי של המחזור, למי שעדיין לא הספיק לקרוא את הטור האדיר של האוזמן, גשו לקרוא. רק אגיד שבירושלים יש שחקן גבוה מאוקראינה. גם כשאותו שחקן גבוה על המגרש, מסרבת הקבוצה מהבירה להשתמש בו. אין לי הרבה מה להוסיף חוץ מהעובדה שאני עומד מאחורי הציוץ שלי. אם לא הבנתם אז גשו לקרוא. אם הבנתם, עדיין, גשו לקרוא. מכבי תל אביב נגד מכבי רעננה את מכבי תל אביב מעניין המשחק מול מכבי רעננה כמו שמעניינת אותי רשימת עשרת הסרטים האהובים עליך, כלומר, זה לא מעניין. ואתה גם לא מיוחד שבחרת ב״שמש נצחית בראש צלול״. נכון שהיורוליג כמעט בורח, אבל כדורסל צריך לשחק גם בליגה - רק תן להם לעבור את המשחק הזה בשלום. רעננה הגיעה אחרי ניצחון במחזור הראשון ובלי הרבה מה להפסיד, בכל זאת קבוצה שכל הישראלים שלה להוציא יותם חנוכי, שיחקו בשנה שעברה בליגה הלאומית, באה לשחק מול מכבי, בלי לחץ בכלל. המשחק התנהל בעיקר על מי מנוחות וחוץ מריצה יפה של רעננה שתיכף ניגע בה, המשחק, לפחות לפי מבחן העין היה בשליטה של מכבי. קבלו את הנתונים המאוד דומים ומפתיעים של שתי הקבוצות. אז איך בכל זאת נגמר 20 הפרש? יותר קליעות ל-3 ויותר קליעות עונשין, זהו. המשחק לא ממש עניין את לוני ווקר. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל רעננה אחרי כמה התקפות עברה לאזורית כשמכבי תקפה בשני אופנים: סייד פיק אנד רול שחוזר להיי פיק אנד רול והדרך השניה היא להעמיד את שני הגבוהים בדאבל אלבו ואחרי מסירה אחת, התפרצות של הגבוה השני באלכסון לכיוון הצבע. סה״כ שתי הדרכים הגיעו מעולה לפאנצ׳ים אבל חוסר ריכוז של סורקין, סנטוס וליף בסיומות של אותן תנועות איכשהו השאירו את רעננה קרובה. בין סוף הרבע השני ועד ל-3 דקות בתוך הרבע השלישי, רעננה יצאה לריצת 17-0 מהדהדת. איך היא עשתה את זה? לא בכדורסל מיוחד אלא ברצון, נחישות וניצול מקסימלי של הסטייט אוף מיינד הצהוב. 46-30 למכבי, 1:36 לסוף הרבע הראשון עד ל47-46 לרעננים, 2:30 בתוך המחצית השניה. חנוכי, רדפורד ודיארה נראו מצוין בדקות האלה וגם אחרי החטאות השתלטו על הריבאונדים מתחת לאפם של סנטוס, סורקין וליף. מכבי בפרק הזמן הזה ניסתה כל מיני דברים שממש לא עבדו. פעמיים פוסט אפ לבריסט שהסתיימו בהרמת קרן של אותו בריסט לצד של הלוח ואנטרי פס שנחטף על ידי שוכמן. גם לוני ווקר ניסה, החטיא 2 שלשות ואיבד כדור בצעדים. המהלך ששבר את הריצה היה דווקא אסיסט יפה של ווקר לסורקין אבל ווקר לא הגיע למשחק וניכר שכמו העניין של מכבי במשחק גם את לוני זה פחות עניין. ברבע הראשון הרגיש שהוא מחפש למסור ולא לזרוק, כאילו מנסה לחפות על אותה החלטה מיום חמישי. מול רעננה זה באמת לא משנה כמה ווקר יהיה גרוע אבל מול הגדולות, כמו שראינו בגביע ווינר, מכבי תצטרך אותו. אליצור נתניה נגד מכבי רמת גן אוקי, סליחה רגע, אני מתנצל ממי שדווקא חיכה לאיזה ניתוח מתקדם על המשחק הזה. סליחה מאלה שרוצים להבין מה ניצח לחבורה של עידן אבשלום את המשחק או איזה טיפולים ספציפיים בפיק אנד רול לא עבדו לרמת גן. התחרותית היתה שם וגם מאמץ. מה לא היה שם? לא היה שם שום ניסיון לעשות משהו מעבר לניצול היכולות אחד על אחד ופיק אנד רול של השחקנים. כלום, נאדה, אפס. אחד ממשחקי הכדורסל, מבחינה קבוצתית, הכי גרועים שראיתי. וראיתי. שתי הקבוצות שיחקו בונקר מפואר וניסו לגרום לקבוצה השניה להפציץ מרחוק. הגדילה לעשות נתניה שהלכה אנדר כל כך עמוק על גיל בני ורונאלדו סגו, שבליגה מעבר לים היו שורקים Illegal Defence. כשאתה הולך אנדר בכזאת הפגנתיות, אתה מקווה, לפחות על הנייר לתוספת אפקט פסיכולוגי על השחקן עם הכדור. נראה שעל בני וגם על סגו זה עבד. 3/15 משותפים מעבר לקשת, גרמו לפחות לזה, להיראות כמו תוכנית משחק טובה ומשתלמת. אז איך התמודדו נתניה ורמת גן עם הבונקר מהצד השני? פוסט אפ? חס וחלילה, מה עם איזה אייברסון קאט כדי לייצר יתרון בצד מסוים? הצחקתם אותי. פיק אנד רולים ובידודים בלי מחשבה סיפקו שורה סטטיסטית מזעזעת מקו ה-3: 11/44 לרמת גן. 4/21 לנתניה. כאמור מזעזע. בהארכה הראשונה ראינו את פלויד מנסה לנצח לבד כשלפעמים סגו מפריע לו. מהצד השני ראינו את דורי סהר בשני מהלכים טובים. דקה וחצי לסוף ההארכה נקבע שיוויון ואז סדרת פעולות אישיות שלא מובילות לכלום. הולכים להארכה שניה. לא תאמינו. בהארכה השניה כבר היה כדורסל, לא באמת. שוב פלויד, מהצד השני שוב ביוקנן, פרייזר וכריסטון, לפעמים זה נגמר בסל, לפעמים בסחיטת עבירות ולפעמים באיבוד. המון החטאות עונשין ובסוף נתניה מנצחת. הגדיל לתאר ולהתלונן ידידי ורעי, אודי הירש: קרית אתא נגד הפועל גליל עליון בשבוע שעבר כתבתי שקרית אתא סימפטית. כתבתי גם שזה דבר נורא להגיד על קבוצת כדורסל. השבוע אמחא לה כפיים ואוריד את הכובע הוירטואלי על תוכנית המשחק ועל הביצוע הכי טובים של יום ראשון. גליל עליון הגיע פצועה למשחק, פצועה מאוד. נראה שאלדד בנטוב תכנן כל השבוע איך לנצל את העובדה הזאת. אז מה קריית־אתא עשתה כל כך טוב? קודם כל, בהיעדרו של ג׳יילן בלייקס, דיאנדרה גולדסטון נאלץ לתפקד כרכז. בלי מחליף טבעי (רז אדם עדיין לא כשיר לעונה), קריית־אתא הפעילה עליו לחץ בלתי פוסק: אדג׳ אגרסיבי בפיק אנד רול, ולפעמים גם דאבל אפ במרכז המגרש. התוצאה: 8 איבודים, כמות גבוהה בכל קנה מידה. עוד דבר שהיה אפשר לזהות בקלות זה העובדה שגם אחרי סל הקבוצה מהקריות מחפשת להעיף את הכדור מהר לצד השני לסלים קלים או שלשות במעבר. ניל המצוין וגם דולינסקי שהיה היום מעולה, עייפו את הקבוצה של גוני יזראעלי שניסתה להישאר צמודה אבל בסוף נגמר לה הכח. שחקן מאוד מיוחד, ג'מיה ניל. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל ג'מיה ניל שחקן מאוד מיוחד, עושה הרבה סלים מג׳אמפ מכדרור, נראה שבנטוב מעמיד אותו במקומות שהוא רוצה. בין אם זה אחרי תנועה או אחרי פיק אנד רול, ניל מקבל זמן לעשות את האחד על אחד שלו ביחד עם ריווח נכון של שאר שחקני אתא וזה גורם לתוצאות טובות. 3/4 ל-2 ו-5/8 ל-3, הם סטטיסטיקה לקחת הביתה כל יום ראשון ופעמיים ביום שלישי. קרית אתא, תאמינו או לא, מריצה גם תרגיל יפה לקלעי, לוק. פיק אנד רול גבוה שמסתיים לא בגלגול כל הדרך של הגבוה אלא בחיפוש חסימה ללוק שמגיע מהוויק סייד לקליעה על טופ אוף דה קי. מאוד יעיל כשיש לך שחקנים שמסדרים רגליים טוב ומשחררים מהר. צריך לתת פה מילה טובה לצמד הרכזים הישראלים שלה שמסרו 13 אסיסטים משותפים על 4 איבודים בלבד. קרדיט גדול לבנטוב שמשחק תרגילים שמחמיאים מאוד לאסייג ובייטנר ועוזרים להם לבצע בפשטות את המהלכים הנכונים. התייחסויות אחרות בשורה: ● איתי מושקוביץ, תתעורר, זה נראה רע, בחרתי בך בדראפט הדיסקו. ● לוטן אמסלם, תתעורר, אני וכל אולם המושבה מצפים ממך ליותר. ● נטע סגל, 5 חטיפות, 5 אסיסטים, 20 במדד הפלוס מינוס, אקס פקטור. ● מאוהב בדסי רודריגז, מת על שחקנים כאלה. חזק מאוד במדד העוצמה של הרחבים (בקרוב). ● האדישות של עידן אבשלום אחרי שהוא תיקל (בשוגג) את אחד משחקני רמת גן: מרשימה. ● אור קורנליוס לא יכול להיות כל כך דומיננטי, הוא שחקן משלים מעולה. 13 זריקות? זה יותר מהנפח הרצוי שלו. ● טי ג׳יי ליף מקבל הרבה הייט על כל מיני דברים, בסוף הוא במינימום שחקן ליגה מעולה ובמקסימום שחקן יורוליג לגיטימי, תורידו הייט ● דקה אחרי שנכנס וויל ריימן עושה בלתי ספורטיבית שהוא תופס בחולצה. מהלך מרשים.

יממה לפני הגיעו לגיל 21 המופלג בעליל (הלו, ילד פלא, מזל טוב), הגיעה העת לבחון לראשונה מה שלומו של האיש שלנו בבלגיה ובהולנד, נועם יעקב. שהפתיע אותנו בקיץ האחרון עת בחר לקחת את הטאלנטס שלו דווקא לאוסטנד (אוסטנד?), אשר משחקת גם במפעל הבכיר של פיב"א ובעיקר בליגה הבלגית-הולנדית. יש דבר כזה. תבדקו אותי. הקיצר, יצאנו לבדוק. הדבר המרכזי שתופס את העין כשמביטים בנועם יעקב החדש, ואני לא יודע איך לנסח את זה יותר פוליטיקלי קורקט, זה שהוא פאקינג סוס בואכה ג'אמוס. וכן, ראינו את זה קורה כבר במהלך העונה האחרונה והמתסכלת מבחינתו בהפועל תל אביב. עם פציעה שהובילה להיעדרות, שנוצלה לצורך זמן איכות בלתי סביר בעליל בחדר הכושר, ממנו יצא נועם יעקב בגרסת הרבה יותר משקל, שרירים ומסיביות. וזה לא מובן מאליו, בשני אופנים. הראשון, ללמוד לעבוד עם כלי עבודה אחר לגמרי. השני, דווקא בגלל סגנון המשחק שלו אשר מבוסס על זריזות, יציאה מהמקום וכו וגו ודו, לבצע את ההתאמות כדי לשמר את הקיים ולהוסיף עליו עוד שכבה גופנית. שישה משחקים אל תוך עונת המשחקים של אוסטנד, ארבעה ללא הפסד בליגת ה BNXT (נו, בלגיה פלאס הולנד ביחד) ושניים ללא נצחון ב BCL הם זמן מספיק טוב כדי להסיק מסקנות ראשוניות איך הולך לו בקבוצה של דדאס האח. כלומר גיורגיוס דדאס, שאמנם הדיבור שלו נשמע כמו זה של האח סטפנוס, אבל הכדורסל שונה לחלוטין. הרבה יותר בשליטה. הרבה פחות דיו דיו. המספרים לא משנה אם בחמישיה או לא, יעקב הוא השחקן המוביל של הקבוצה הזאת. 18 נקודות למשחק בליגה המקומית (כשהשני הוא ארון המכונה אהרון אסטרדה עם 11); 20 נקודות למשחק בBCL, על 5.5 אסיסטים. וכל זה, בשתי המסגרות, עם ממוצע של בין 23-24 דקות למשחק. אבל כל אלו פחות חשובים בעיני. כדי שהכדורסל של נועם יעקב יקפוץ מדרגה, המספרים שאנחנו מחפשים הם באזור החיוג של האחוזים. בקריירת הבוגרים הקצרה שלו, הוא רשם 40% ל-2 במדי וילרבאן (בליגה וביורוליג), כשהממוצע מחוץ לקשת שלוש הנקודות התייצב על אזור ה-27%. לא כיף. בהפועל תל אביב, אם נחבר את היורוקאפ והליגה, נקבל ממנו 43% ל-2 ו–17% ל-3. קטסטרופה. הקיצר, נכון לעכשיו זה נראה הרבה יותר טוב. 20/38 מצטבר ל-2 (בסדר, עשיתי כאן מניפולציה. זה מה יש), שזה 53%. 5/9 ל-3 בליגת האלופות, 7/12 ב BNXT. קרנבל. הסימנים הראשונים הם סימנים מצוינים. לשמר כאמור, רצינו קודם כל לבדוק מה שלום נקודות החוזקה של נועם יעקב. וכן, רמת התחרות לא גבוהה במיוחד, ועדיין. שלשום, במשחק הליגה מול שרלרואה, נועם יעקב מגיע לטבעת כשנועם יעקב מחליט להגיע אל הטבעת. למשל כאן. אני יכול לתאר לכם את המהלך, אבל אתה מכירים אותו הרי היטב. ויודעים שהמפתח כאן הוא שיווי המשקל – גם בתנועה קדימה – וגם ואולי בעיקר בסיום המהלך. זה קל לו. ולמסור? כאמור, נתוני האסיסטים עד כה טובים. וגם האסתטיקה של המסירה. כמו באסיסט הנאה הזה למקס פידלר. לשפר? אז להגיע אלי טבעת זאת ממש לא בעיה. העניין הוא שעם הגוף החדש, אפשר גם ללכת אפילו חזק יותר אל המגע. 24 זריקות עונשין היו לטאלנט שלנו ב-2 משחקים ב BCL, מול מרסין הטורקית ומול קרדיצה היוונית. 22 זריקות עונשין יש לו עד כה בליגה, שזה יוצא מעל 5 כאלו למשחק. נחמד מאוד. אבל אנחנו מחפשים, כאמור, את הג'אמפר. והג'אמפר קיים. כלומר לא, זה עדיין לא קורה מספיק. המספרים מלמדים שהזריקה הזאת והפול אפ שמביא אליו הם עדיין בגדר החריג. אבל יש נכונות, יש טכניקה ויש שיפור. תראו כאן. קודם כל, גם כשהוא בפינה, יעקב מכוון היטב את המהלך, מבויסה ועד ג'ילה ועד אליו ובחזרה. כשיקבל את הכדור באמצע, מול הקלוז אווט של מאקווה, הוא נשאר חזק על הרגליים, חודר על הרגל הקדמית והפחות יציבה של השומר, שתי רגליים ובום. אבל למה בכלל צריך 2 כשיש אופציה ל-3? אוסטנד התקשתה במשחק שלה מול שרלרואה הרבה יותר מאשר ציפתה. וכשצריך היה לכבות את האור על היריבה המטרידה, זה הגיע בדמות המהלך הזה. כדקה לסוף, כשהכדור אצל נועם יעקב. הנה חסימה מעכבת (RAM) של בויסה לביג גיא ברטנוביץ'. שחוסם ליעקב במסגרת פיק נ' רול ספרדי. ומול החילוף ההגנתי, הגארד שלנו לא ממהר לקבל את ההחלטה. הוא לוקח את הזמן. הוא קורא אליו שוב את אותו הברטנוביץ' לחסימה חדשה. כולל שינוי הזווית ברגע האחרון. ועכשיו דריבל חזק אל היד החלשה, ג'אמפר הישר מהטקסט בוק וכיבוי אורות על היריבה הזאת. מספיק לבינתיים אנחנו עדיין על מאגר נתונים קטן מדי. צריכים עוד זמן כדי לנתח גם את רמת הביצועים באוסטנד וגם, הרבה יותר חשוב מכך, עד כמה העונה הזאת באמת יכולה להביא את נועם יעקב לקבוצות וליגות טובות בהרבה. הסימנים הראשונים נראים בסדר גמור פלוס. נמשיך לעקוב בעניין. ומזל טוב כבר אמרנו? הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

המחזור השני של ליגת העל זימן לנו משחק. לא משחק איכותי. לא משחק שנזכור ממנו את הכדורסל. לא משחק שאפשר לצאת ממנו מרוצים בגלל רמת הביצוע. כן משחק שהזכיר לנו שיכול להיות כאן כיף. כן משחק שיכול לייצר אטמוספירה. שייצר חתיכת סל נצחון וחתכת סיפור. שהכניס את המארחת לאווירת חולוניה. שהעמיק את הסחרור בואכה משבר של האורחת. עד שהגיע קרביץ הפועל חולון נראתה במהלך המשחק כמו שציפינו. כלומר לא טוב. קבוצה שעוברת את שלב ההכנה, על רטוב, תוך כדי תנועה. שבנויה מהרבה יותר מדי שחקנים שנמצאים מעבר לשיא ו/או פצועים ו/או גם וגם. עם חוסר איזון משווע בין הקו האחורי לקו הקדמי. עם לא מעט שחקנים בעלי מוטיבציה, אבל במקביל עם חוסר יכולת מובנית לתרום בצד שבו אמורים לשמור. עם כשרון של מספר גארדים שיכולים להחזיק אותה עם הראש מעל למים, כשהיא פוגשת יריבות איכותיות ממנה. בתכלס, זה מה שקרה מול ירושלים. כששום דבר לא מרגיש נכון בהתקפה, כולל ענייני ריווח ותזמון, אפשר ליהנות מהיכולות של מנפורד לעשות כמה קסמים. זהו, בערך. חולון ניצלה מעבר של ירושלים למעין אזורית דרכה הגיעה למספר זריקות טובות בכלל ושל קררה בפרט. וזהו, בערך. רגע, לא זהו. דני פרנקו (הלו, פרנקו, וולקאם באק לליגה שלנו. טוב שבאת) החזיר את הקבוצה שלו למשחק עם חילופי אנרגיה. למשל נתנאל ארצי. למשל התשוקה של חסן מרטין. במיוחד יאיר קרביץ. מול ירושלים, סיפק קרביץ את ההופעה הכי קורנליוסית שיש בו. הוא ישב על מוביל הכדור בצד השני וגרם לו להירתע. זה היה נכון מול רועי הובר, שלפתע הפסיק לרקד. זה היה נכון מול ג'ארד הארפר המאיים. מרגע זה, שום דבר כבר לא חזר להיות מה שהיה לפני. ופרנקו, שויתר במהלך חלק מהריצה ההגנתית הזאת על שירותיו של הטופ סקורר שלו, החזיר את מנפורד בדיוק לרגע הנכון. בסדר, רואי, מותר לך גם להתחרפן וגם לחגוג. רמת הביצוע בפיק נ' רול מנפורד את מרטין היא כזאת שמצדיקה. אחרי שנכשלה לא פעם במהלכים אשר עירבו הגנתית דווקא את האקס סמית', הלך המהלך המכריע דווקא על הרגליים הלא נכונות. של סמית'. אבל אני רוצה שתסתכלו שוב על הקטע, ותראו מה עושה המנפורד עם רגל ימין. שסוגרת את הטווח בין האיש עם הכדור לבין זה שחוסם ובולמת את הארפר. סמית' הפעם יוצא חצי כוח, ועכשיו אפשר לפנות את הבמה למסירה המושלמת של חסן מרטין. כזאת שהייתה גורמת אפילו לברצוקאס לחייך לרגע. ואז לקלל את הספסל. הקיצר, הצגה של מהלך. הצגה של פרנקו. של מרטין. של השחקן הכי גרוע בחולוניה אתמול (תבדקו אותי – אפילו סטטיסטית), של ג'ורדן מקריי. יאללה, בואו ניתן ב AI של פרנקו. כל עוד הוא מנצח, שימחזר כמה שבא לו. רגע רגע שני מהלכים סימנו מבחינתי את מצבה הנוכחי של הפועל ירושלים. כ-6 דקות לסיום הרבע הראשון, מגיע יובל זוסמן אלי טבעת, בקלות. וצריך רק לבחור אם לשים הליי אפ או לדפוק הדאנק. במקום, הוא בוחר להוציא החוצה לשלשה. לנמרוד לוי. שלא תבינו אחרת, גם אם היה עומד שם סטף קרי, הגיס של סטף קרי, האח של סטף קרי והאבא של סטף קרי, זאת מסירה שלא מוסרים. אוקיי, אולי כן לסטף. אבל זוס מסר, ועוד לשחקן שנמצא בעצמו במשבר ככלל ובקליעה בפרט. הוא מסר את זה (צילום מסך) כ 5 דקות לסיום המשחק קרה דבר בירושלים. אנתוני לאמב קיבל כדור במקום שהוא אוהב. מי שקצת מכיר את הטאלנט, ומדובר בוואחד טאלנט, יודע שחלק משמעותי מהנזק שהוא יודע לגרום ליריבה מגיע ממהלכי גב לסל. במיוחד באזור שבין המיד פוסט לאלבו (כלומר, לכיוון השפיץ של העונשין). משם, עם בידוד מתאים, הוא יודע לעבוד מצוין מול שומרים מכל המינים והגבהים. אני לא יודע בדיוק כמה פעמים ראינו אותו מקבל שם את הכדור בקדנציה הנוכחית, אבל אני בוודאות שלא הרבה ולא מספיק. במקרה הנדיר הזה, אגב, הוא זיהה מצוין ומסר לשחקן החותך, לוי, אבל זה נגמר באיבוד. עצירה מתודית. משחק ההתקפה של הפועל ירושלים עד כה, בטח במסגרת היורוקאפ, מרשים למדי. יש קטגוריות סטטיסטיות (למשל נקודות פר פוזשן) שבהן היא מובילה את המפעל. מצד שני, זה כנראה קצת יותר קל בהרכבי כשרון שכוללים גם את ווינסטון. מצד שלישי, זה לא משנה את העובדה שאתמול, לפחות, היא נראתה כמו התגלמות הסיוט שלה בעת בניית הסגל – ואני אסביר. אחרי שאיבדה מגה עוגנים הגנתיים כמו כריס ג'ונסון וג'רמי מורגן, הגיעו במקומם שחקנים בעלי אוריינטציה התקפית מובהקת. לא משנה כמה סיפורים יספרו על אנתוני לאמב. שומר גדול הוא לא. וגם לא האיש המכונה קאש. ופתאום, במקום להיות טובה מאוד בהגנה, ירושלים יכולה להיות, לכל היותר, בינונית. וכל עוד לאמב מספק תפקוד התקפי שהיה גורם למעמדו של זר אחר להיות מעורער (אוקיי, אולי לא בירושלים והפרוסס), אז גם ההתקפה מרוכזת הרבה יותר מדי בידיים (המדהימות) של שחקן אחד. שומר גדול הוא לא, אנתוני לאמב (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) הפועל ירושלים במשבר הראשון של העונה, ואנחנו כולה באמצע אוקטובר. המאזנים כרגע כמעט וחסרי חשיבות, אבל תחושה של דחיפות צריכה להגיע כאן ועכשיו. כן, גם של השחקנים, גם של המאמן, גם של ההנהלה. שלוש נקודות לסיום: 1. זוס נמנע – כתבנו מקודם על המשבר של יובל זוסמן. מעבר לאחוזים ולקשיים בשני צידי המגרש, נשים ברשותכם פוקוס על אלמנט שקצת נבלע. יובל זוסמן עושה הכל כדי לא ללכת לקו העונשין. ואני אפרט: בשישה משחקים ביורובסקט, יובל זוסמן לא הלך לקו ולו פעם אחת. בשלושה משחקי יורוקאפ ששוחקו העונה, יובל זוסמן לא הלך לקו ולו פעם אחת. בשני משחקי הליגה שנערכו עד כה העונה, יובל זוסמן לא הלך לקו ולו פעם אחת. אם נרחיב את הפריזמה ונלך גם למשחקי גביע ווינר והסופר קאפ, אז אפשר לרשום 6 זריקות בסך הכל. אלו נתונים נוראיים, שמעידים על קשיים שהם לאו דווקא בתחום הטיפול של מאמן או מועדון. זוס פשוט נמנע מללכת לקו. במובן מסוים, זוס כרגע נמנע מלשחק כדורסל. 2. עושים פאול? הנה ציוץ של עוד חבר מערכת יקר שלנו, של הדיסקו: יאפ, הסיטואציה המוכרת. בפלוס 3, הטקסט בוק של המאמן (למעט מי מהאמריקאים) הוא פאול. בפלוס 2, זה בדרך כלל קצת יותר טריקי. לפעמים הולכים לפי קצב הסקור של אותו המשחק. לפעמים הולכים עם ההתקפה, למשל אסכולת מורנו ורבנו פיני גרשון. לפעמים משדרים שמאמינים בהגנה. האמת? סוגיה מעניינת. מעניין אם, ולו בדיעבד, הייתה ירושלים נוהגת אחרת. 3. הג'וניור – לדעתי הוא נבחר בדראפט הדיסקו על ידי החבר רביץ. לדריק וולטון ג'וניור, גם לו, היה משחק לא טוב אתמול. כן, למרות 10 אסיסטים. ועדיין, התחושה היא שיש מי שיכול לנהל את ההצגה. בהתקפת המעבר. בהתקפה המסודרת. אם הוא בריא, אם הוא מחזיק מעמד לאורך העונה הזאת, הפועל חולון תהיה בסדר גמור. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

אין לי מושג קלוש לגבי חייו הרומנטיים של דימיטריס איטודיס, אבל אמש, במשחק הניצחון של הפועל תל אביב 88:89 על פריז בסקטבול, ראיתי אותו מתאהב בשידור חי. מתאהב בהרכב. בחמישה שחקנים. בעוד המאמן שמולו מחליף חמישיות בקצב של משחק קט סל במחוז השפלה, התקבע המאמן היווני, באירוע מיסטי, נטול הסבר הגיוני, על חמישיה שמורכבת מארבעה מחליפים ודן אוטורו, שנשארה על המגרש בלי שינוי החל מ-1:48 דקות לסיום הרבע השלישי ועד 1:37 לסיום. גם אז, החילוף היה בלית ברירה, כשאוטורו נפצע. עד כמה ההתאהבות הייתה לא רציונלית (מתי היא כן?) על הספסל ישבו ואסיליה מיציץ', אלייז'ה בריאנט (שהפציע לביקור קצר ב-19 השניות האחרונות, בשביל ההגנה!) וכריס ג'ונס, ששווים כמו תל"ג של מדינה אפריקנית קטנה. על המגרש היה טיילר אניס, הגיבוי של הגיבוי של הגיבוי, שהוביל את הפועל כל הרבע האחרון (עד 19 שניות לסיום) וגם אחראי לנקודות המנצחות מהעונשין. עד אתמול הוא שיחק בארבעה משחקים 4:24 דקות. במצטבר. כולן נגד אפס אנדולו. אמש הוא שיחק 14:20, רובן ברבע האחרון ובסוף הרבע השלישי. כבר אמרנו, לא רציונלי. נריץ קצת אחורה, במהירות 1.5, זו שפריז משחקת בה. כששי האוזמן, האיש והדיסקו, בישר שעליי לכתוב על המשחק בין הפועל לפריז, עניתי, במרירות אופיינית, שאצטרך לצפות שוב במשחק במהירות 0.5. כי הקבוצה של פרנצ'סקו טבליני, אפילו יותר מזאת של טומאס איזאלו ושל טיאגו ספליטר, היא פצצת כדורסל לא קונבנציונלית שדורשת היערכות לא קונבנציונלית מהמאמן שמנגד (ולא פחות חשוב – מהפרשן בבית!): קצב משוגע, שחקנים מתחלפים בלי הפסקה, טראפים מטורללים על כל פיק אנד רול, התנפלות חסרת תקדים על ריבאונד ההתקפה, חסימות הגורטאט שמפלסות דרך לחדירה בכל פוזשן התקפי והאירוע המכונה נדיר חיפי – נמלת כדורסל עמלנית על קוק, מלך הסלים הזמני של היורוליג ומלך הקרציות של פריז. ברמת העיקרון, הכדורסל ההתקפי של הפועל תל אביב בנוי להתמודד עם ההגנה הפריזאית הפסיכית. בעיקר כי הפועל של איטודיס לא מסבכת את העניינים יותר מדי, ופשוט משחקת כדורסל. זו כמובן אמירה פשטנית מדי, אבל תזרמו איתי רגע: ההתקפה מתבססת על תרגילים קצרצרים, שהפואנטה של רובם היא פיק אנד רול וקבלת החלטה של גארדים מוכשרים מאוד שמשחקים אחד על אחד או מגיבים לתגובה ההגנתית ומייצרים יתרון מספרי עד שמגיעים לשחקן הפנוי. זה דורש תגובה מהירה מאוד, בלי להחזיק את הכדור ביד יותר מדי, ומרבית השחקנים של הפועל מיומנים בכך. כמובן שצריך גם ירידה להגנה וסגירה וקפיצה לריבאונד – כי מול פריז לא תמיד יש זמן לסגור. במחצית הראשונה זה נראה בסדר, פחות או יותר. הפועל סיימה אותה ביתרון נקודה בלבד, אבל נראה היה שהיא לא נבהלת מהניג'וס הצרפתי, בניגוד ליריבתה העירונית, למשל. הצרפתים לקחו 5 ריבאונדים בהתקפה בלבד, גם בזכות ההרכב הגבוה של מוטלי ואוטורו ששב לביקור (אגב, עוד משחק קליעה רע של איש ויינרייט, עם 0 מ-5 משלוש). הפועל הובילה 18:24 בריבאונד במחצית, ואמנם מסרה 8 אסיסטים בלבד מול 7 איבודים – רק שהיה ברור שמיציץ' אינו אחד שנבהל מטראפים. עם סגל ארוך, לא הייתה סיבה לחשוב שהפועל לא מסוגלת לרוץ עם הצרפתים עד הסוף. בכלל, פערי הכישרון בלטו – אביר האיירבולים יאקובה אואטרה לא ימצא מקום בסגל הרחב של הפועל, ואנחנו מדברים על גרסת ה-20 שחקנים. לא אחד שנבהל מטראפים (צילום: הפועל IBI תל אביב) רק שהשיטה הצרפתית מתבססת על התשה, וברבע השלישי הרגליים הטריות התחילו לנצח. מוחמד פאיי התחיל להשתולל בריבאונד התקפה – הצרפתים לקחו 8 ברבע הזה לעומת ה-5 במחצית הראשונה – והבכירים של הפועל נראו עייפים. איטודיס עבר להרכב נמוך עם מלקולם ב-4, אבל ככל שהרבע התקדם נראה היה שהאורחת משחקת חמישה מול שבעה, פחות או יותר. זה בלט במיוחד בהתקפה שהסתיימה באיבוד של 24 שניות 2:59 לסיום הרבע השלישי: מיציץ' תרגם פיק אנד רול לסקיפ פאס מרשים וחכם לג'ונס בצד החלש, שמצדו מיהר למסור למוטלי. בעיקרון – מהלך כדורסל סביר, רק שמול הצרפתים חייבים להגיב מושלם, לא סתם בסדר. טראפ מהיר על מוטלי עצר את הרצף של ההתקפה, וכשהכדור המשיך למלקולם הוא החזיר אותו בייאוש למוטלי. השניות אזלו. בפוזשן הבא, הומס עבר את מיציץ' כאילו הוא לא קיים, הוריד לפאיי והסרבי עשה עבירה על הסנגלי, שגם קלע. זו הייתה עבירה שלישית של מיציץ', 2:49 דקות לסיום הרבע השלישי, והוא ירד לנוח, כשבלייקני מחליף אותו. מי דמיין שמיציץ' לא יחזור עד הסיום? מיד אחר כך, 2:32 לסיום, בריאנט ביצע עבירה שלישית משלו בעבירת תוקף על חיפי – והוחלף בגינת. הוא יחזור רק 19 שניות לסיום, כאמור. ו-1:48 לסיום, אחרי פסק זמן, במצב 64:56 לצרפתים, תרגיל יפה של איטודיס שמסדר הנדאוף לבלייקני נבלם, הכדור מגיע לג'ונס ששוב מגיב לא משהו, נתקע עם הכדור 6 שניות תמימות והפועל מאבדת שוב ב-24 שניות. עכשיו ג'ונס עף לספסל שלא כדי לחזור, לטובת אניס. וזהו, השאר היסטוריה – עד סוף הרבע בלייקני קולע שלשה, מלקולם דופק שתי שלשות בתוך כמה שניות גם בזכות חטיפה והוקי אסיסט של אניס ואיכשהו הפועל יורדת להפסקה בין הרבעים בפיגור 66:70 בלבד. וזהו, איטודיס מאוהב. כריס ג'ונס עף לספסל כדי לא לחזור, תמורת אניס (צילום: הפועל IBI תל אביב) עד כאן, כדורסל. נעבור לסמליות: הפועל מנצחת בנקודה משתי נקודות של המחליף שאיטודיס הפשיר מהקפאה עמוקה, בעוד מכבי מאבדת יתרון גדול מול אולימפיאקוס ומפסידה בנקודה. היוצרות התהפכו. הווינרים הנצחיים הפכו ללוזרים, הלוזרים הפכו לווינרים. אם הפועל הייתה מפסידה, היא הייתה יכולה להאשים, כמו קטש, את השיפוט – העבירה שנשרקה לגינת בהתקפה 48 שניות לסיום הייתה שערורייתית, והובילה לפוזשן שבו חיפי מסר לפאיי שהעלה את פריז ליתרון נקודה. אבל מי שמתלונן על השיפוט, בעוד היפוך יוצרות, הוא מאמן מכבי. הפועל מסודרת. הפועל מנצחת. קשה להימלט מהסמליות, אבל לא צריך להיסחף. לא בטוח שאיטודיס ניהל את המשחק טוב מקטש. היווני היה יכול להחזיר ברבע האחרון חלק משחקני החמישיה, בטח מיציץ', אולי גם בריאנט, לכמה דקות בסוף המשחק. ואניס, גיבור הניצחון – הוא בכלל החטיא את כל 4 הזריקות שלו מהשדה ונראה חלוד למדי. אבל המזל, מתברר, הולך עם המאוהבים.

על פי פרסומים זרים, ממש השבוע נפתחת לה הליגה הראשונה בטיבה בעולם. היא תהיה מיוחדת, היא תהיה דרמטית, היא תהיה מלאה בישראלים, היא תהיה כזאת שלא עוזבים לרגע. נכון, אנחנו יודעים, לא כולם מתים על הכדורסל שמשוחק שם. חלקנו אוהבים הנעת כדור בהתקפה ואיכפתיות בהגנה, כאילו שאלו עדיין דברים שבאמת קורים בליגה השניה בטיבה בעולם, שלא לדבר על הליגות האירופאיות אשר מתחתיה. בכל מקרה, אנחנו מתחילים לחמם מנועים ולהתכונן. סליחה, אנחנו הדיסקו. אנחנו מתחילים להכין את הפאייטים ואת הפרופס שכל אחד צריך לפני שהוא יוצא אל רחבת הריקודים. נתחיל מהוט טייקס ומתחזיות בואכה ניחושים לגבי מי יבחר למה, בסיום העונה. אלו, כמובן, הקטגוריות הרשמיות: MVP - השחקן המצטיין של העונה DPOY – שחקן ההגנה של העונה ROTY – רוקי העונה MIP – השחקן המשתפר של העונה COY – מאמן העונה 6MOY – השחקן השישי של העונה אליהם אנחנו נצרף עוד קטגוריה לא רשמית אבל חשובה לא פחות, והיא ABNOTY – כלומר ANNOYING BILTY NISBAL OF THE YEAR – השחקן הכי בלתי של השנה. אתם מוזמנים לבחור מועמד אחד מכל קטגוריה. ובכלל, להיכנס לכל אחת מזירות הדיונים שלנו ברשתות החברתיות (הדיסקו – מבינים כדורסל בפייסבוק, ערוץ הדיונים שלנו בטלגרם, ויש וואטסאפ וטוויטר ודיסקורד ומה שתרצו) ולהסביר למה אתם צודקים וכל השאר לא. בינתיים, קבלו כמה בחירות של אנשי הדיסקו: האוזמן: MVP – בואו נעשה את זה משעמם. יוקיץ DPOY – בואו נעשה את זה משעמם. וומבי ROTY – בואו נעשה את זה משעמם.קופר פלאג MIP – מתלבט בין דני אבדיה לדני אבדיה. בוחר בדני אבדיה. כי אני פטריוט פראייר COY – ?מייק בראון. יאללה, למה לא 6MOY – דיאנדרה האנטר רביץ, איש ה NBA שלנו, הוסיף, פירט ונימק: החלטתי לגוון. במקום הבחירות ההגיוניות (שרובן יהיו דומות לאלה של האוזמן) אני מחפש את ההוט טייק, את האפשרות הלא צפויה שכנראה גם לא תקרה, אבל אני יכול לראות את התסריט שמוביל אליה, ואפשר להגיד שאני מהמר שהשמות האלה יהיו יותר קרובים לתארים האלה מהצפוי. MVP: ויקטור וומבניאמה צריך משהו מיוחד כדי לפרוץ את מחסום ארבעת הגדולים ולזכות ב-MVP מפתיע. יותר מיוחד מוומבי אין. איכשהו הוא ממשיך לגבוה, השנה יהיה לו יותר עם מי לשחק ויש לו את האופי הנדיר הזה של מישהו שמבין מה הוא מסוגל להיות ועובד ללא הפסקה על הגוף ועל הנפש כדי למקסם את הפוטנציאל. אם אגיד לכם שהוא יסיים את העונה עם 30, 15, 8 ו-5 חסימות למשחק, ויוביל את סן אנטוניו ליותר מ-50 נצחונות, אני לא חושב שתיפלו מהכסא. בעתיד זה יגיע, אולי כבר השנה. DPOY: לו דורט בגדול, כל הימור שהוא לא וומבי הוא הוט טייק. אבל אם כבר, אני רוצה להתרחק מהאלטרנטיבות הפופולריות. ההגנה של OKC בעונה שעברה הייתה היסטורית, וסביר שתהיה כזאת גם השנה. אם וומבי לא מגיע ל-65 משחקים, מאוד יכול להיות שזאת תהיה הזדמנות לתגמל מישהו מהאלופה. צ'ט הולמגרן זאת האופציה ההגיונית יותר כי נוטים לתת את זה לשחקני פנים, אבל דורט עושה לעצמו שם של אחד הסטופרים הטובים בליגה אם לא ה-, ואני יכול לראות תסריט של סחף של מצביעים לכיוונו. ROY: וי ג'יי אדג'קומב עוד קטגוריה עם פייבוריט מובהק, אבל הציפייה שקופר פלאג יהיה מהרגע הראשון שחקן משמעותי בקבוצה תחרותית עשויה לעורר אכזבה מהרגעים בהם הוא ייראה כמו יצור אנושי בן 18. אני מדלג על הסקוררים של הנמושות כדי להגיע לאדג'קומב, שחקן כנף שלם שישחק גם הוא בקבוצה שרוצה לחשוב בגדול, אבל עם תפקיד מותאם יותר. ליתר דיוק, טווח תפקידים, כי התפקיד שלו בפילדלפיה יהיה שונה לגמרי עם אמביד ופול ג'ורג' ובלעדיהם. אם הוא יאזן בין היכולת לתפקד כרול פלייר לצד כוכבים ליכולת לקחת על עצמו יותר כשצריך, ואם זה יעזור לעונה די מוצלחת של פילדלפיה, יכול להיות פה קייס להפתעה. MIP: אלפרן שנגון אוקיי, אני הולך פה על שחקן שמדורג 36 באתרי ההימורים בסיכויי הזכייה בקטגוריה. אחת הסיבות היא ששחקנים שעושים את הקפיצה הכל כך קשה מטוב מאוד למצוין, מאולסטאר גבולי לשחקן שבונים סביבו קבוצה, לא נוטים לזכות בשחקן המשתפר. אבל אם הקבוצה הזאת היא אחת הטובות בליגה אולי זה יהיה שונה. התחושה שלי היא ששנגון בשל לקפיצת המדרגה הזאת, ושגם הנוכחות של קווין דוראנט לא תפריע לו להפוך לשחקן שהכל עובר דרכו ומספק שורות סטטיסטיות יוקיצ'יות על בסיס יומי. אולי זאת תהיה העונה בה יחליטו לתגמל אחד כזה. COY: מיץ' ג'ונסון רגע, מי? אז למי שלא מעודכן ומתכנן לראות הרבה סן אנטוניו השנה, כדאי להבהיר שגרג פופוביץ' לא נראה צעיר ושזוף, הוא פרש במהלך העונה שעברה ומיץ' ג'ונסון הוא המחליף שלו. אחרי שנכנס לנעליים הענקיות בתולדות הליגה באמצע העונה, השנה ג'ונסון יקבל הזדמנות להכין את הקבוצה בעצמו. הצלחה יוצאת דופן של הספרס לא תספיק לו כדי לקבל קולות כי היא תיוחס לוומבי, זה יצטרך לקרות עם טביעת אצבע ברורה של מאמן. ג'ונסון נחשב למאמן עם ספר תרגילים שלא נגמר, והיכולת לבנות קבוצה מנצחת מסגל לא שגרתי תהיה אתגר, אם הוא יוכיח יכולת למצוא את השיטה הנכונה סביב וומבי הוא יוכל לקבל הרבה מאוד קרדיט. 6MOY: דונטה דיווינצ'נזו מחליף של מינסוטה הוא אחד המועמדים הבכירים בקטגוריה, אבל אני דווקא לא חושב על נאז ריד אלא על דיווינצ'נזו. המעבר מהניקס למינסוטה לא עשה טוב לג'ינג'י החביב, השנה הראשונה שלו כזאב הייתה שנת גישושים לכל דבר, ועד שכבר נכנס לעניינים הוא נפצע. השנה, בעקבות העזיבה של ניקייל אלכסנדר-ווקר, התפקיד שלו יהיה משמעותי יותר, הוא המחליף הבכיר בגזרת שחקני החוץ באחת הקבוצות הטובות בליגה. דונטה הוא קלע שלשות נהדר שעושה קצת מכל השאר, אם הפעם הוא ייכנס לעניינים בצורה טובה ויזכיר את השחקן שהיה בניקס הוא יוכל להפוך לאחד המחליפים המשמעותיים בליגה, כזה שגם מסיים משחקים. עד כאן הבחירות שלנו. מעכשיו זה שלכם. הולכת להיות עונת NBA היסטורית, ולא רק בהיבט של שלישיית הישראלים שלנו. הדיסקו ילווה אותה כאן איתכם ובשבילכם. שבת שלום

כאשר נפגשו הפועל תל אביב ופריז במסגרת היורוקאפ בעונת 23/24, כולם חוץ מאנשי הפועל תל אביב חשבו שאפשר. כי מי אלה בכלל שורטס, היפי, קולין מלקולם, טייסון וורד, יאנטונן, טולי ומולי. מי אלו בכלל שיחזיקו מעמד כשבצד של פרנקו יש מנפורד, אנגולה, קאמינגס וקייל אלכסנדר? ואכן, פריז התקשתה להחזיק מעמד והסתפקה ב 114 נקודות במפגש הראשון וב 104 בלבד בשני. הרבה מאוד דברים השתנו מאז ינואר 2024. וכמה דברים לא. ובכן, הנה 5 נקודות, לאו דווקא ברמת סדר עדיפות או חשיבות, לגביהם כדאי ללטוש עיניים לקראת המשחק של הפועל תל אביב מול פריז: 1. זה לא נורמלי זה - בסדר, בסדר. פריז רצה כמו שאף קבוצה ביורוליג לא רצה מעולם. פריז גם לוקחת כדורים חוזרים בהתקפה כמו שאף קבוצה לא לקחה מעולם. כרגע היא יושבת על 17.3 אופנסיב ריבאונד למשחק. ועכשיו אני אסביר לכם כמה זה פסיכי: מבט היסטורי עמוק אל תוך כל מה שעשו ביורוליג אי פעם מגלה שמוליכת הרובריקה הסטטיסטית הזאת סוגרת בין 12-14 כדורים חוזרים בהתקפה למשחק. פריז, כאמור, 17.3. בא לכם לחשב את העליונות הזאת באחוזים? וכאשר מחברים את הריצה אל הצד השני עם הזינוקים כדי לקבל הזדמנות שניה, מגלים - לפי סינרג'י – שלפסיכים של היפי יש 96.8 פוזשנים למשחק. ואני אסביר כמה זה פסיכי: הקבוצה שאחריה, בסקוניה, עם 91.8, יענו 5 פוזשנים פחות. זה לא נורמלי זה. אגב, למי שתוהה, לכל זה האיסלו או האיזאלו הפיני הנודניק הזה אחראי. גם כשהיה בפריז, גם בקנדנציה שלו לפני בבון. הנה, קחו דוגמא: 2. זה לא אומר שהיא טובה – בסדר, אז היא אמנם רצה ברמה היסטורית וקוטפת כדורים חוזרים בצורה היסטורית, אבל הזדמנות שניה ושלישית מגיעה אחרי שהנסיון הראשון נכשל. בשורה התחתונה, ההתקפה של הצרפתים בכלל ובהתקפה המסודרת בפרט היא, פשוט, סתם. זוכרים את סיפור הפוזשנים? אז הפועל תל אביב נעצרת רק על 83 כאלו – כלומר כמעט 14 פחות למשחק יחסית לפריז. מצד שני, ההתקפה שלה פר פוזשן (זה נקרא PPP) הכי טובה בליגה השניה בטיבה. פריז? פר פוזשן, היא הכי גרועה במפעל. הקיצר, נפשט את זה: אם מגבילים את ההתפרעות של פריז בסקטבול, זה לא כוחות. הקבוצה של מיציץ' פשוט ליגה מעליה. הקבוצה של מיציץ'. צילום: הפועל IBI תל אביב 3. לשמור על הכדור – ההפסד היחידי של הפועל תל אביב העונה, זה שכאב, הגיע כשהיא איבדה יותר כדורים מאשר מסרה אסיסטים. וזה עוד מול ההגנה של מכבי תל אביב. אני חוזר: מול ההגנה של מכבי תל אביב. פריז היא לא באמת קבוצה שרוצה לשמור. היא רוצה לשלוק. היא נכנסת לקווי מסירה, נוטלת סיכונים ולא הולכת בתלם. וגם בקטגוריית החטיפות היא מוליכה את המפעל עם 10.5 כאלו למשחק. קל מאוד להגיד שצריך לשמור על הכדור. להפועל תל אביב יש את כל הכלים המקצועיים לעשות בדיוק את זה. כולל הרכב 3 מובילי הכדור שפתח מול ולנסיה. 4. הכנה לא רעה – במובן מסוים, עשתה הגרלת המשחקים (נניח שזאת הגרלה, כן?) שירות לא רע להפועל תל אביב. אמנם ולנסיה שונה ממנה בהרבה מאוד דברים, כולל ברמת יישוב הדעת, אבל הקצב? יש לגמרי מכנה משותף עם פריז. ושירות לא רע - אולי במיוחד כי גם מוטלי הסתדר, ועוד הסתדר בקצב כזה. האם נראה שוב ליינאפ של מוטלי פלאס אוטורו ביחד גם מול קבוצה שכזאת? האם מוטלי יספיק להגיע גם להתקפה וגם להגנה? נעקוב בעניין. יספיק או לא יספיק? (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) 5. ספוט – נכון, מוטלי הסתדר, אבל מה שבאמת הסתדר בהתקפה של הפועל תל אביב מול ולנסיה (כן, אני יודע, מיציץ') היה שלפעמים גם חיכו עוד מסירה. נכון, המדיניות המוצהרת של הקבוצה הזאת הייתה וכנראה נותרה שהזריקה הראשונה היא הזריקה שלוקחים. מצד שני, ברגעיה הטובים שלשום, הצליחה הנעת כדור בסיסית של שחקנים שאינם בסיסיים בעליל להביא לזריקה קלה. לספוט אפ שוט. ואולי הדוגמה הכי יפה הגיעה בדמות השלשה של בלייקני שעשתה 40-30. בלייקני הגיע למצב זריקה טוב (בסטנדרטים רק שלו), אבל ויתר לוויינרייט, שהזיז למיציץ', ששבר קרסוליים לאיזה כתום, שהחזיר לוויינרייט, שהעביר לבלייקני. טריצה. אז לא, אף אחד לא באמת טוען שהקבוצה של איטודיס צריכה לעשות דברים שהיא לא, אבל טיפה סבלנות עם קורטוב של חדות? כל אלו יובילו לנקודות סופר קלות (ואז למתפרצת של הצרפתים שיקחו זריקה בנפילה בתוך 2.5 שניות). הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב. שבת שלום.

קל לייצר תאוריות בדיעבד אחרי מהלכים שנגמרים לכאן או לשם. אפשר לראות בהם סממן לזה או לזה או לזה. לוני ווקר, אחד שאוהב זריקות בדרגות קושי אולימפיות, דפק סל סופר קשה בסיום המחצית הלא נכונה. סביר להניח, מן הסתם, שאותו הדבר בסיום 40 הדקות היה גורם למחוללי התאוריות ללכת הפוך. בעיני, המהלך האחרון של משחק ההפסד של מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס כן מלמד אותנו כמה דברים, אבל לא כאלו שהם בהכרח מקצועיים פרופר. למשל, הוא כן מלמד אותנו על האופי או הלך הרוח של כל המעורבים, על הפרקט ומחוצה לו. מהבחינה הזאת, אפשר לראות בו סימפטום לכמה דברים שהובילו את הקבוצה הזאת עד הלום. כמה דברים שהובילו אותה להתמוטטות מביכה דווקא במשחקה הטוב ביותר העונה. המהלך בראיון סיום המשחק אשר נתן קואץ' קטש לגיל ברק, צוטט המאמן כאומר "הגענו לסיטואציה שתכננו. מן הסתם זה היה או דאוטין או ווקר עם הכדור האחרון". ו-וואלה, כבר כאן יש בעיה. בהיעדר מיקרופון בפסק הזמן האחרון, כל שנותר לנו היה לנסות ולנחש למי הולכים בהתאם להבעות הפנים של ווקר ושל דאוטין. האמת? טיפה משונה היה לראות איך קטש מעביר את הטיים אאוט כאשר מולו יושבים שלושה שחקנים ורק אליהם, כך נדמה, הוא מסתכל. אף אחד מהם הוא לא ווקר או דאוטין. ווקר ודאוטין האזינו – מהצד. קצת מוזר. עצירה מתודית. פסקי זמן אחרונים נוטים לבלבל. במיוחד לאנשים שחיים ואוהבים את הכדורסל ה"נכון". שאוהבים את ה"תרגיל". שרוצים לראות "תנועה" או חסימות או ווסחאב. בהרבה מקרים, ההחלטה של מאמן הכדורסל בפסק הזמן האחרון, כשהכדור אצלו, מקבילה לזאת של מאמן כדורגל לפני פנדל. אתה צריך לקבוע בידיים של מי אתה רוצה לשים את הכדור, ושבת שלום. בניגוד לפנדליסט, הגו טו גאי בכדורסל לא מצופה בהכרח להבקיע בעצמו, אלא להיות זה שאמון על ההחלטה. לקרוא את הסיטואציה. אם יש זריקה – קח. אם יש עזרה – מסור. וזה, ליידי'ז אנד ג'נטלמן, אחלה תרגיל שבעולם. בחזרה לפליי ביי פליי. אני לא יודע למי אמור היה ללכת הכדור האחרון, אבל אני כן חושב שאני יודע מי אמור היה לקבל את המסירה הראשונה. מרגע שהוחלט שווקר מכניס את הכדור ודיברתולומיאו חוסם לדאוטין, הרי שהאחרון, אולי, הוא מושא המסירה. ואם ההגנה יצאה אליו בשמירה כפולה, והיא אכן יצאה, הרי שדאוטין חוזר אל דיברתולומיאו כדי לקחת ממנו את הכדור. וזה לא קרה. ואם ייצא לכם לראות שוב את המהלך האחרון בחוזר, עזבו את הכדור. תסתכלו רק על דאוטין. על שפת הגוף שלו כשהוא עולה במעלה הפרקט נטול כדור מחד ומניד ראשו באכזבה מאידך, כשהוא עוד מקווה איכשהו שתגיע אליו מסירה, כשהוא מבין שאין סרט שיקבל את הכדור, כשהוא מבין שהלך המשחק. כמה התקפות לפני כן, כשהכדור היה אצלו. ג'ף דאוטין ג'וניור. צילום: Djordje Kostic והאמת? העניין הזה הוא על קטש. ולא בגלל בחירת התרגיל. מכבי תל אביב הלכה לפיק נ' רול ספרדי, שמתחיל מחסימת עומק (RAM) של סורקין לדיברתולומיאו. פעולה הגנתית מצוינת של טיילר דורסי (מה?) עיכבה טיפה את הביצוע, אבל בסופו של דבר הושג הפאנץ': לערב הגנתית את הרגליים האיטיות של מילוטינוב כשהכדור בידיים של הגו טו גאי. יותר מזה, לערב כאן גם את דורסי, עניין שאליו כיוון ואותו הדגיש קטש רק בפסק זמן שלפני. הבעיה היא שגם היוונים הבינו את זה, וחניקות של וורד מצד אחד ודורסי מצד שני אפשרו לווקר, תאורטית, רק מסירה הצידה לג'ון די או סורקין. הוא בחר בזריקה הקשה. שכמעט אבל לא נכנסה. ולמה על קטש? כי אין או זה או זה. בטח לא כשאחד המעורבים הוא דאוטין. דאוטין הוא הרבה דברים: הוא מוכשר, הוא מלא מוטיבציה, הוא היה ביום פסיכי מבחוץ. הוא איננו אלפא. הוא לא אחד שיודע לקחת את הדברים ולהגיד לכולם לזוז. אם אתה רוצה שהוא יקבל את הכדור, אתה צריך לוודא את זה. בפסק הזמן. ברורות. לא או זה או זה. ובסוף, זה חלק מהסיפור. מכבי תל אביב כן החתימה הקיץ אלפא אחד, אחד שגם יודע וגם רוצה לקחת את הזריקה האחרונה. היא לא החתימה אף גארד כזה לצידו. מדברים הרבה על היכולות שחסרות, אבל אין שום אופי בעמדה מספר 1 של מכבי תל אביב. אני מתקן: אין שום כריזמה בעמדת הרכז של מכבי תל אביב. וכשאין את זה, הרבה יותר קל ללכת לאיבוד בפסק זמן של משחק שלם. כשאין את זה ואין הנחיה ברורה מהספסל, מה שנותר זה רק להניד את הראש. הרבה מילים, אה? את כל זה ניתן היה לסכם ברעיון האדיר של אלעד הופמן ובביצוע האדיר לא פחות של רוברטו לנציאנו שלנו. הנה, כאן. ככה. ההתמוטטות אחרי פסק זמן, הגיע הכדור אל הדאוטין, שעם הזריקה הצידית והלא ממש ברורה שלו דפק עוד טריצה והעלה ל-93-81. על פניו – גיים סט אנד מאץ'. תם הטקס. שבת שלום. הסתיים לו הסיפור. בטח אחרי שאולימפיאקוס מיד מאבדת כדור. ואולי בעצם לא נגמר. התלבטתי אם לפרק את ההתמוטטות של מכבי תל אביב ברמת הפליי ביי פליי, כי כל מהלך מהזמן שנותר החל ממצב 12 נקודות ההפרש ועד הסוף מספר סיפור קטן. במחשבה שניה, עדיף להתחיל בכמה נושאים שעלו ושלא עלו. הראשון: הטענות של קטש כלפי שריקות. אז ככה, יש טעם מסוים בדבריו של הקואץ', ובטח בעבירה שלא הייתה ולא נבראה – שנשרקה לחובת סורקין על מילוטינוב, שהוריד ל-8 הפרש. יכול להיות גם שהיה מגע מסוים של וזנקוב בחדירה הפרועה לסל של בריסט. אולי. השריקות הגבוליות האחרות אליהן טוען המאמן? לא גבוליות. נראה שסנטוס כן ביצע את העבירה החמישית על אותו המילוטינוב. ודאי שהייתה עבירה (מטופשת במיוחד) של דאוטין על וזנקוב שהובילה ל-3 זריקות עונשין. השני: ניהול החילופים של מכבי. ההחלטה להישאר בלי בלאט ועם דאוטין וכו' היא החלטה סבירה לחלוטין לאור התפתחות המשחק ברבע הרביעי, כולל הזכרון הקרוב מהנצחון בדרבי. לזה צריך גם להוסיף את כושר הקליעה הירוד של בלאט על הפרקט אתמול בבלגרד. מצד שני, ומיד לאחר אותה עבירה של דאוטין על וזנקוב, קטש בוחר להוציא את הורד המותש ולעבור לסמולבול עם דיברתולומיאו. כולם זוכרים את ההתקפה האחרונה והרעה של הצהובים, אבל בעיה לא פחות גדולה התפתחתה במהלך שלפני, כשהיוונים עדיין בפיגור ועם הכדור. פיק נ' רול דורסי + וזנקוב. אני מזכיר לכם שוב: בשלב הזה אין הורד על המגרש. הוא כבר לא שומר את ניליקינה או את דורסי או אפילו את וזנקוב. הגנתית, היוונים מערבים כאן רק את דיברתולומיאו ואת דאוטין. אף אחד מהם לא באמת יכול לשמור. והם עושים ביניהם חילוף. דיברתולומיאו מסמן עם הידיים ומבקש חילוף משולש או ששמישהו יעזור לו עם וזנקוב. ואפילו יוצא בחזרה קדימה כדי לנסות לגרום לדורסי לטעות (בעגה, אגב, סוג של פיל סוויץ'). אבל וזנקוב חופשי לגמרי ודורסי לא טועה. המסירה הכי קלה בעולם, גם בחסות נעילה סופר קלה של מילוטינוב על סורקין, שמאפשר את זה. 1 ליוונים. נגמר. כלומר עוד מעט נגמר. הורד בפריוויו שכתבתי לכם לפני המשחק התייחסתי לג'יילן הורד. לחשיבות שלו. לאחוזי הקליעה הנמוכים (יחסית) שלו. וגם אמש, בעיית ההחטאות ממטר המשיכה. 5/12 ל-2, בטח בטווחים מהם נלקחו הזריקות של הצרפתי, זה לא לעניין. מה שכן לעניין הוא ההופעה שלו בכל פרמטר שמעבר. עזבו רגע את הדאבל דאבל (12 + 10). הגנתית, משך חלקים משמעותיים מהמשחק, הורד סיפק סחורה שלא ראינו ממנו מזמן. כחלק מתכנית משחק מדויקת, ערבב קטש את הקלפים ההגנתיים. בריסט לקח את וזנקוב. הורד שמר על גארד. הוא פירק את ניליקינה, הוא הקשה על דורסי, הוא אפילו ריסק קצת את סייבן לי (והוריד את הבטחון של לרנזקיס). הוא היה לא פחות מעצום. מצד שני, הוא היה חלק בכיר מההתמוטטות הצהובה. לא פחות מעצום וחלק מההתמוטטות, ג'יילן הורד. צילום: Djordje Kostic תמכרו? טרם תחילתו של המשחק, קיבלו מי מאוהדי מכבי תל אביב בוסט של שמחה כאשר קראו את הידיעה של אפרת עמרובן על המכירה האפשרית של מניות משפחת פדרמן לטובת הטייקון היהודי התורן. האוהד הצהוב, שמחפש את האשם משך שנים רבות, ונע בין אחריות המאמן לבין ניקולה וויצ'יץ' לבין אבי אבן וכו וגו ודו, די התקבע בשנים האחרונות על מי כאן אחראי באמת: הבעלים בכלל ומיליציה ספציפית מהם בפרט. היי, זה אפילו היה השיר הזוכה בג'ובהפקטור שלנו במסגרת שוט מודל 2025. לכו לראות או להאזין. הצגה. אפשר לגמרי להבין את האוהדים המתוסכלים, למרות שבינינו? לא בטוח שהחיצים שלהם מכוונים ומכווננים בדיוק למקום המדויק הנכון. בכל מקרה, ואני כותב את זה בעדינות, לא בטוח בכלל שהדבר הזה רלוונטי. עזבו אותי. תקשיבו לבוזוקי-אהרלוס. 3 נקודות לסיום 1. וואלאק, לא פייר? באמת שמכבי תל אביב שיחקה טוב משך מרבית דקות המשחק. היא התקיפה נהדר את מילוטינוב בכלל ואת הפתרון ההגנתי איתו (פלאט) בפרט. היא שוב קיבלה דקות מצוינות של סנטוס. ודאוטין זה בכלל תופעה שאנחנו עוד מנסים לפענח. היא שיחקה מספיק טוב, מול הקבוצה הסופר חסרה הזאת של היוונים, כדי לנצח. היא גם עשתה את כל הטעויות האפשרויות, שמנעו ממנה את הנצחון. 2. קטש – כשחוטפים טרחה כמו זאת של ברצלונה, זה על המאמן. כשמתמוטטים ככה, כמו מול אולימפיאקוס, זה על המאמן. כל דבר רע, האמת, הוא על המאמן. ככה זה. באופן אישי, אני פחות מתרגש מאובדן ההפרש. קורה לכולם. מה שכן, יש כאן כמה דפוסים שחוזרים על עצמם ולא רק מהעונה הזאת, כשמגיעים למשחקים צמודים. האם אנחנו מצויים בדמדומי קדנציה ב' של עודד קטש במכבי תל אביב? הפתרון לשאלה הזאת נעוץ בשני משתנים: 1. גם אם היא חושבת כך, והיא לא, האם למכבי תל אביב הזאת יש כסף למהלך? 2. אם הוא חושב כך, ואני בטוח שכן, האם יש לעודד קטש אלטרנטיבה שהולמת את הכישורים והציפיות שלו מחוץ ליד אליהו הישן? לא בטוח. אם כך, מה שהיה הוא שיהיה. 3. נגמר? עם או בלי חיזוק, עם או בלי שינוי אחר, מכבי תל אביב מתקרבת לנקודת האל חזור בעונה הזאת. התחנה הבאה היא ריאל מדריד בית. אח"כ פאו חוץ. אח"כ הכוכב האדום ומונאקו בבית. הצהובים צריכים 2 נצחונות מ-4 כדי להחזיק עצמם איכשהו עם הראש מעל למים. אחרת זה מאזן 1-8 אחרי 9 מחזורים, וסוף הסיפור כבר בתחילת נובמבר. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

כאשר נחת לו לו"ז היורוליג, מיהרו לסמן אנשי מכבי תל אביב, אלו שכן איכפת להם מהקבוצה, את רצף המשחקים שמתחיל במחזור 4 ומסתיים במחזור 9. שישיה זאת, שכוללת חמישה משחקי סוג של בית, אמורה להיות כזאת שמגדירה את פניה של העונה הזאת: ברצלונה בית, אולימפיאקוס בית, ריאל מדריד בית, פאו חוץ, הכוכב האדום בית, מונאקו בית. אם צולחים את הארוע הזה, ניתן למצוא סיבות לחייך. הקיצר, הרצף התחיל בטרחה בואכה מגה טרחה. מה שהופך את המשחק הערב לחשוב יותר. ומפחיד יותר. ובכן, הנה 5 נקודות, לאו דווקא ברמת סדר עדיפות או חשיבות, לגביהם כדאי ללטוש עיניים לקראת המשחק היעני ביתי של מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס: 1. לא אולימפיאקוס – מספיק לראות את החמישיה הנוכחית של האימפריה היוונית כדי להבין עד כמה זאת איננה חמישיה של האימפריה היוונית. ניליקינה – גם שנה ראשונה וגם מגיע מ DNA אחר; טייסון וורד – גם עונה ראשונה וגם מגיע מהכי DNA שונה שיש; טיילר דורסי – לא משנה כמה עונות ישחק שם, הוא לעולם לא יהיה הארד קור אולימפיאקוס. למה? ככה. כן, ויש וזנקוב ומילוטינוב, בשר מבשרו של ברצוקאס. כל זה, לפני שדיברנו על סייבן לי, דונטה הול וכו'. באופן אישי, אני הימרתי במסגרת שוט שדווקא העונה זאת העונה שלה. אבל לא בסגל הזה. לא כשהיא נטולת העוגנים שהופכים אותה למה שהיא. 2. הקו. הקצב – מצד שני, אולי דווקא כן. בעונה שעברה הוליכה אולימפיאקוס את היורוליג במספר הפעמים שזרקה מהעונשין. לא בכמות העבירות שהיא סוחטת, אלא בכמות הפעמים שהיא תכלס מממשת את זה. 22.4 פעם למשחק, ליתר דיוק. שזה מרשים במיוחד כשלא מדובר בקבוצה ששואפת לייצר מקסימום פוזשנים. רגע, נחדד את זה. אולימפיאקוס סיימה את העונה שעברה במקום ה -16 במפעל בכמות פוזשנים למשחק. העונה, אולי דווקא בגלל שהיא איננה אולימפיאקוס, היא הולכת הרבה יותר אל הקו. 29.5 פעמים במשחק, ליתר דיוק. ויש לה שלושה שחקנים בטופ 10 של היורוליג בכמות זריקות עונשין (וזנקוב, וורד, דורסי). ולמה ככה? כי היא פאקינג מייצרת הרבה יותר פוזשנים למשחק – קצב ששם אותה כרגע במקום ה-5, מיד אחרי פריז, ולנסיה, בסקוניה וברסה. היה לה 31/32 מול בסקוניה, 21/28 מול ריאל, 22/30 מול דובאי ו 21/28 גם מול אנדולו. אולימפיאקוס חותרת למגע. האמת? גם מכבי – שסוחטת יותר עבירות ממנה. קרב המגע הזה (כשהיוונים, אגב, נמנעים בעצמם מלבצע את אותן עבירות) יכול לעשות את ההבדל בסיומו של מחזור. 3. החילופים – המדיניות ההגנתית של מכבי תל אביב. רגע, שניה, אני מנסח מחדש. כשהיא כאילו שומרת, כלומר כשהקבוצה השניה מתקיפה. עזבו, קשה לשמור על פנים רציניות כשכותבים מכבי והגנה. הקיצר, אם וככל שהצהובים חושבים ללכת לחילופים הגנתיים, אולימפיאקוס הזאת היא, מה שנקרא, MIXED BAG. מצד אחד ומאחר שהאיש היה ונשאר וזנקוב, חילופים על חסימות שלו למעלה יכולים לקחת ממנו את הזריקה הקלה לשלוש. ומאחר שהאיש איננו אוהב לכדרר, זה לגמרי משהו שיכול להקל. כן, גם במחיר של פוסטאפים ונעילות. מצד שני, יש בקבוצה הזאת, כולל בחמישיה הפותחת, יותר שחקני אולימפיאקוס מבד"כ שיכולים לקחת את האיש שלהם בדריבל, ובטח אחרי חילוף הגנתי. אז נכון, לפעמים המטרה של הסוויץ' עצמו היא הרבה יותר רחבה מאשר לנצח בדו קרב הספציפי שמתפתח, כי יש כאן גם שיקולים שונים, לרבות להוציא את היריבה מהפאנצ'ים ההתקפיים שהיא אוהבת. ובכל זאת. אה, ואם כבר וזנקוב, אז למקרה שהעצלים בצהוב חושבים שמספיק איתו חילוף וזהו, נא לא לשכוח שלשמור על הבולגרי משמעו להישאר איתו קרוב, עם ובלי חילוף. כי הוא חותך, כי הוא נע. ומי שיחפש ממש טוב, לבולגרי יש חיתוך כדורסל שקרוי על שמו, הוזנקוב קאט. ומי שלא עירני, משלם. וסתם כדי שיהיה לכם כיף, תנו מבט בקטע הזה. 4. זה לא הורד – את העונה שעברה סיים ג'יילן הורד במקום ה -39 באחוזים ל-2, עם 62%. כולל משחק של 8/8 מול אולימפיאקוס (ובמשחק אחד של 4/7). העונה הוא כמעט וסוגר את המאייה הראשונה בליגה השניה בטיבה, עם 52%. קחו נתון: אם ניקח את המשחקים שמוגדרים רשמיים העונה ונבחן על פי נתון שנקרא נקודות פר זריקה, נגלה שהורד ממוקם אחרון (!!) בקבוצה. רק 0.81 נקודות לזריקה. מה זה הדבר הזה? (אגב, אני אתן לכם כמה שניות, עד סיום המשפט הזה, כדי לגלות מי מוביל את מכבי תל אביב בקטגוריה הזאת. נו, ניחשתם? נו? הכי קל בעולם. ג'ון דיברתולומיאו. וביורוליג בלבד? מרסיו סנטוס). מה זה הדבר הזה? זה לא הורד (צילום: Filip Roganovic) 5. אגואיסט – תמיר בלאט היה השחקן הכי משמעותי של מכבי תל אביב בנצחון של בדרבי. האמת? הוא גם היה הכי משמעותי שלה בבומבה מול ברסה. כי רגע לפני, הוא היה בערך הגארד היחידי באירופה ששיתק את מיציץ'. ורגע אחרי, הגארד ההוא – המוכר – שלא יכול לשמור אף אחד. וכן, נגד ברסה הוא התחיל דומיננטי וחד בהתקפה. ולא, זה לא נגמר טוב, עם יותר איבודים מאסיסטים. אל תשכחו, שחקן שמוסר הרבה אסיסטים הוא לא בהכרח קבוצתי. יש אגואיסט אסיסטים, ובלאט הוא לגמרי כזה. מה יהיה הערב? נעקוב בעניין. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בתחילת הרבע הרביעי, באק טו באק, חזיתי בשני מהלכים עוקבים בהם הייתה מעורבת הפועל ירושלים, שגרמו לי לתהות אם מקור הבעיה הוא האינטרנט שלי בבית. כי אחרת, אני לא יודע להסביר. מה. לעזאזל. אחרי שהארפר קולע עונשין, מנרסה יוצאת קדימה עם שתי מסירות, בלי כדרור, שמגיעות הישר לסטיינברגס ששם לייאפ קל. מהלך אחר כך והפעם סל שדה של אותו ההארפר. המצלמה קצת בורחת, אז לא ברור אם היה שם כדרור או שניים בין אותן שתי מסירות של הספרדים, אבל הפעם זה נגמר בשלשה קלילה של רייס ממסירה. הפועל ירושלים יכולה להתלונן כמה שהיא רוצה על השיפוט (ובצדק) או על האירוח המביש של הספרדים (הכי בצדק שבעולם) אבל שום דבר לא מסביר מה נהיה ממנה. למה היא נראית ככה. למה היא מביכה את עצמה. סוג של פלופי להיות מאמן זאת העבודה הכי קשה וקלה בעולם. קשה כי, אתם יודעים. קלה כי כל הרעיון כולו הוא לשים את השחקנים הטובים שלך על הפרקט ולתת להם כלים להיות טובים. יש קל כזה? אין קל כזה. יובל זוסמן מצוי בעיצומו של מגה משבר. אחרי שני משחקים לא טובים מול המבורג וצדביטה, הגיע הפעם משחק אימים מול מנרסה. והסטטיסטיקה מספרת רק חלק קטנטן מהסיפור. 0/7 מהשדה, 0 אסיסטים, מדד יעילות מינוס 5. לא מתפקד. רע לתפארת. מה שרע עוד יותר לתפארת, ולו בעניין של זוס, הוא היעדר ההפנמה של הסיטואציה מצידו של מקבל ההחלטות אשר על הקווים, לפני או אחרי ההרחקה של יונתן אלון. אם יובל זוסמן לא טוב, איך אפשר להסביר מעל ל–30 דקות על הפרקט השקט בספרד? אפשר לדבר על ההתקפה. אפשר לדבר על האיירבול שדפק אחרי מהלך פיק נ' פופ, או איבוד הכדור המביך מתחת לסל או על חוסר היכולת להוציא מהלך כלשהו לפועל כשהכדור אצלו, 2:15 לסיום, וההגנה מונעת את המסירה להארפר. אפשר גם לדבר הגנה. כדקה וחצי לסיום המשחק מריצה מנרסה תרגיל לקלעים. סוג של פלופי לחובבי הז'אנר והטרמינולוגיה. יובל זוסמן נצמד שם לפלאמר, אחד שיודע לקלוע גם כשהוא לצידם של בן שרף ומרסיו סנטוס וגם כשלא. זוס עובר בסדר את החסימה ונעמד מול הפוארטו ריקני. וברגע שפלאמר הולך ריג'קט, כלומר חודר לסל נגד כיוון החסימה שמצפה לו, זוסמן נכנע. ומאפשר לזה שעליו הוא אמור לשמור לטייל בדריבל עד לטבעת. שום התנגדות. לא שלו ולא של לאמב וקרינגטון שעומדים בצד השני ובוהים בחוסר עניין. שחקנים יכולים להיכנס לתקופות רעות. זה קורה. כשזה קורה, אמורים לעזור להם ולקבוצה שלהם באמצעות שילוב שחקנים אחרים. וכן, יכול להיות שירושלים חששה להחליף את יובל זוסמן בווינסטון או הובר, בגלל שאז הם יהיו קטנים מדי. ואם כך, למה הם בנו קבוצה קטנה מדי? רע לתפארת. יובל זוסמן (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים) טריפל ואם כבר החלטות סגל וחילופים, אפשר לעבור הלאה אל האיש המכונה טריפל ג'יי. נכון, היה אחלה במשחק ההוא מול מכבי תל אביב. מצד שני, אחרי טריפל משחקים, אפשר גם להגיע לכמעט טריפל מסקנות. נתחיל במספרים: מול המבורג 4 נקודות ומדד יעילות 0. מול צדביטה 0 נקודות ומדד יעילות מינוס 1. מול מנרסה 0 נקודות ומדד יעילות מינוס 3. בעצם, גם נסיים במספרים. שתי ההחתמות הסוגרות של ירושלים זכו לביקורת. למה צריך את סקפינצב, כשיש שני סנטרים לפניו וחסרים שחקנים בעמדות אחרות? למה צריך את טריפל ג'יי, כי, אהה, האם יש אינדיקציה כלשהי שהוא טוב בכדורסל? כזכור, הטריפל הגיע על מתכונת של שחקן D&3, יענו יכול לדפוק שלשות כשהוא פנוי בפינה ויכול לשמור, בקבוצה שממילא שומרת. וכן, מכבי תל אביב סבלה ממנו במשחק ההוא, שאני מנסה להיזכר אם היה בסופר החברתי או בווינר החברתי. מאז, אין לו ולו שלשה אחת לרפואה בטריפל משחקים. וכן, יונתן אלון הולך לפתרונות קטשיים לחלוטין איתו (שישמור על הגארד יריב, כולל אופציה לחילוף הגנתי), אבל גם ההגנה נראית קטשית לחלוטין. כי אין אותה. ואין שום תרומה של הטריפל שעליה ניתן להצביע. אז כן, הלכו על החתמה של כסף קטן וקיוו לטוב. ויכול להיות שיהיה שם טוב. ועוד יותר טוב. כרגע זה לא טוב. טריפל לא טוב. ג'וסאיה ג'ורדן ג'יימס עם לאמב (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) חיתוכים מנרסה היא קבוצת כדורסל בינונית. וקבוצת התקפה בינונית עוד יותר. אני מלהג בעניין הזה משך שנים רבות, אבל בהחלט יש דבר כזה יום רע בהגנה. אם היינו מנתחים רק את המשחק הזה נקודתית, בלי פרספקטיבה של העבר הקרוב, אפשר אולי היה להחליק את זה. הפעם לא. אם היריבה הייתה סתם תופסת יום פסיכי מבחוץ, אז יאללה – חדש חדש חדש. כרגע זה מתחיל להרגיש ישן. וזה מתחיל מהמהלך הראשון במשחק. אתם יודעים, המהלך הראשון שמגיע אחרי תדרוך. אחרי מוטיבציה. אחרי יאללה נוגחים בהם. הארפר שומר על בניטס, שמוסר, חותך ומקבל בחזרה ללייאפ. ככה התחיל המשחק. זה היה הלך הרוח שאיתו הגיעה ירושלים למשחק. מהלך שני: פיק נ' רול פלאמר את גולדן. שחוסם, חותך קצת לכיוון הטבעת ומקבל כדור לפלוטר קל להחריד. וכך זה נמשך לאורך מרבית המשחק. חיתוכים, באקדורים, תנועות ללא כדור שזוכות לתגובות איטיות של השומרים, אם בכלל. אפשר לתת קרדיט למנרסה. עדיף מבחינת ירושלים להבין למה זה קורה לה. רמז? זה לא רק עניין של מדיניות טיפולים או חוקי עזרה בהגנה. דברים טובים בכל זאת, ירושלים הרשימה בהתקפה, מרבית הזמן. גם כשהיא משלבת, כאמור, שחקנים שמתפקדים פחות. אחרי שבוע הפסקה מול צדביטה, קרינגטון שוב נראה שמח, רענן ואגרסיבי בהתקפה. ושוב עם אחוזים אדירים ל-2 נקודות. ושוב עם אחוזים נהדרים ל-3 נקודות. והפעם אפילו עם כמה מסירות שייצרו נקודות של אחרים. אהבתי מאוד את השימוש החוזר באותו תרגיל, כולל הסימון של הארפר על הכתף, כדי לייצר למתאזרח של נבחרת ישראל מהלכים דרכם הגיעו לנקודות. מסירה של הארפר הצידה, כדור לסמית' ומשם עליה של קרינגטון על מדורגת. ושוב, בעגה, קוראים לזה שיקגו. או זום. הפועל ירושלים בנתה השנה קבוצת התקפה סופר מוכשרת וצירפה בהתאם כמה שחקנים שישדרגו אותה. כולל האיש המכונה דינו. שם, בצד הזה, יש דברים טובים. דברים טובים, דינו (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים) 3 נקודות לסיום לאמב – הנחת העבודה עם ההחתמה של לאמב הייתה שלמרות מחירים מסוימים שירושלים תשלם, גם בגודל (כשהוא ב-4) וגם בהגנה ככלל, היתרונות יעלו בהרבה על החסרונות. כי לאמב, באמת, אמור להיות שחקן שפיץ בתחרות הזאת. הפועל ירושלים קולעת קרוב ל 93 נקודות למשחק, אז לפחות בהיבט שלו נניח לזה לרגע. מה לגבי המחירים ההגנתיים? השופטים והספרדים – התחלנו עם זה בהתחלה. נחזור לזה עכשיו. לפחות ממה שהצלחנו לראות דרך המסך, מתגנבת תחושה לא נוחה לגבי כמה שריקות קטנות וכמה שריקות גדולות. חלק מזה נובע, אגב, מכך שפחות אחד השופטים אתמול, ולאו דווקא אחד הזכרים שבהם, הוא לא טוב בשיפוט. לא שזה אמור לפתור חלק מהעבירות המטופשות ששחקנים חוזרים עושים כבדרך קבע. ולגבי הספרדים? מבלי שניכנס כעת לענייני פוליטיקה ומדיניות, לכולם ברור שהבעיה שלהם איתנו היא הרבה יותר עמוקה מאשר טענות שלאחר ה 7.10. והרבה יותר מורכבת מאשר טענות כנגד מדינת ישראל. תחזירו לנו את המשחקים לארץ, בבקשה, כדי שתהיה גם לנו ההזדמנות להביע דעתנו עליהם. אז עכשיו יש חולונים ופולנים, בסדר הזה. במוצ"ש יוכלו שתי נציגות אירופאיות שלנו לחלוק חוויות מאיך זה לחטוף מספרדים. ההבדל הוא שחולוניה אמנם חטפה חזק בהרבה, אבל מקבוצת כדורסל טובה. ירושלים לא. שום דבר מהתוצאות לא באמת אמור להדאיג בשלב הזה את ירושלים. יש עוד המון זמן לתקן. לשם כך, ירושלים תצטרך גם לתקן דברים בעצמה. את ההגנה. את הסגל? הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

"הגיע הזמן שנשב ונדבר. הפועל ת"א יכולה להיות אימפריה שתביא הרבה שמחה ואושר לכם ולילדים שלכם. אלא שזו לא משימה לאיש אחד, אלא לכולם", כך אמר עופר ינאי במסר לאוהדים לפני הימים הנוראים. אז השיפוץ בדרייב אין עוד לא נראה באופק, והמקומיים לא נספרים בקבוצה, וסגל המיליונרים ממשיך לכבוש את אירופה - אבל אתמול, סוף סוף, ביצע המועדון האדום צעד בונה אמון ומחווה של רצון טוב כלפי הקהל. הוא אימץ את הסלוגן העתיק "לא מייצגים את ישראל". מכבי ת"א חטפה 28 הפרש במחצית, והובסה בידי ברצלונה. הפועל חולון נתקעה על 65 נקודות במשחק כולו, והפסידה לבדאלונה. הפועל ירושלים ספגה 101, ונכנעה למנרסה. בני הרצליה קיבלה 108, ונרמסה בידי טנריפה. זו הייתה יממה קשוחה, שבה שימשו כל נציגות ליגת העל כשטיח לרגלי יריבותיהן מספרד - חוץ מאחת. הפועל ת"א, רק הפועל ת"א הוכיחה כמה היא לא מייצגת את ישראל. היא קלעה 100 נקודות בוולנסיה וניצחה, בהמשך ישיר ל-103 שהרשיתה בדרך לניצחון על בארסה לפני שבועיים. והיא מחזיקה כעת במאזן הטוב ביותר ביורוליג (לצד חמש קבוצות נוספות). ואחרי כל זה, הצלחנו בכל זאת למצוא אספקט אחד שבו הפועל מייצגת את ישראל. אולי לא מבחירה, אבל מייצגת. לקראת סיום המשחק קיבלו שחקני ולנסיה לא פחות משלוש זריקות עונשין חוזרות בתוך דקה וחצי, בגלל כניסה מוקדמת לרחבה, משל היו ארלינג האלנד מול דניאל פרץ. במקרה שלהם זה היה שווה נקודה אחת בלבד, ובשורה התחתונה לא ממש עזר. איטודיס שיכתב את ההיסטוריה נכון שזה כבר לא הפונטטה הקטן והישן, אלא הרויג ארנה המרשים והחדש, ונכון שבניגוד לחצי גמר היורוקאפ אשתקד - הפעם לא היו אפילו צופים ביציע. ועדיין: אנטוניו בלייקני הוכיח אתמול שוב כמה הוא אוהב את היריבה הזו ואת העיר הזאת. באמצע הרבע השני הגיע האיש לשיאו של רצף פסיכי לחלוטין. כמה פסיכי? ככה פסיכי: 8 מ-8 לשלוש, בדרך ל-24 נקודות, והכל בתוך 15 דקות. אלה המספרים שחיבר AB בין סיום ביקורו הקודם בוולנסיה (הרבע האחרון מלפני חצי שנה, זוכרים?) לפתיחה אמש. הוא להט, רקד, ירה מכל עבר ופגע בכל מטרה. אבל במאני טיים של הערב, כשעל השעון נותרו 3:16 דקות לתום המשחק והספרדים התקרבו עד 91:86, הפתיע דימיטריס איטודיס וניסה לשכתב את ההיסטוריה. ניסה, וגם הצליח. כמה פסיכי? ככה פסיכי. אנתוניו בלייקני. צילום: הפועל IBI תל אביב ברגע הזה, 196 שניות מהבאזר, העז המאמן היווני לספסל את בלייקני בוולנסיה. את בלייקני, לספסל, בוולנסיה! הוא עשה זאת לאחר שהסקורר שלו החטיא שתי זריקות מהירות, והחליט להעלות במקומו את כריס ג'ונס - להזכירכם, אקס היריבה משלוש העונות החולפות. זה התחיל רע, בהחטאת שלשה של ג'ונס ובגרימת איבוד של ג'ונתן מוטלי, והכתומים התקרבו עד 91:90, אבל ב-2:10 הדקות האחרונות ביצע הרכז את כל הפעולות הקטנות והגדולות שמנעו קאמבק והיו שוות ניצחון: הוא קלע 7 נקודות (כמו ה-7 שהיו לו עד אז, לאורך כל המשחק), שמר על 100% מכל הטווחים (37% לפני כן) וגם חטף כדור חשוב. חילוף מנצח. שיכתב את ההיסטוריה, דימיטריס איטודיס. צילום: הפועל IBI תל אביב מה תגידו... מה תגידו על ואסילייה מיציץ', שהשכיח את תצוגת הנפל בדרבי ולהט עם 24 נקודות ו-6 אסיסטים? הפעם האחרונה שבה ואסה קלע כל כך הרבה בניצחון חוץ ביורוליג אירעה לפני כמעט חמש שנים, בפברואר 2021, בליל שיא הקריירה שלו (37 בדרבי אחר, של אנאדולו אפס מול פנרבחצ'ה). מה תגידו על ג'ונתן מוטלי, שסוף סוף חזר לחיים? בשלושת המחזורים הראשונים הוא חיבר 12 נקודות ב-33 דקות, ואתמול 14 נקודות ב-19 דקות. אולי תגידו שזה נחמד, אבל עדיין לא מספיק. כי עם כל הכבוד, מיסטר רסטה שווה עד כה 2 ריבאונדים בלבד למשחק, בהמשך לנתון מאתמול על יריביו העירוניים מרסיו סנטוס ורומן סורקין. ומה תגידו על מכונת ההתקפה המשומנת של האדומים? שבעה שחקנים פוגעים ב-60% ומעלה לשתיים, לשישה שחקנים יש לפחות 80% מהעונשין, ושלושה מדייקים ב-40% או יותר לשלוש. באמת, מה תגידו? תגידו - איך, איך היא הצליחה להפסיד למכבי ת"א?

סדרת חצי גמר היורוקאפ בין הפועל תל אביב לבין ולנסיה, בעונה שעברה, הייתה מהמרתקות שראינו. בדרמה, במתח, בסל של פוסטר, בכדורסל. ולנסיה, שנעזרה במנופי הלחץ הפוליטיים הנכונים, מצאה דרכה חזרה לליגה של הגדולים גם מבלי להגיע לגמר. וכן, איבדה כמה שחקנים משמעותיים, כולל כריס ג'ונס שגם נפצע רגע לפני גיים 3 וגם הלך אל הכסף הגדול, אבל גם צירפה ואולי חיזקה את הקו האחורי שלה, גם שימרה את הבסיס וגם – ובעיקר – את סגנון המשחק הייחודי לגמרי שלה. הקיצר, הנה 5 נקודות, לאו דווקא ברמת סדר עדיפות או חשיבות, לגביהם כדאי ללטוש עיניים לקראת המשחק נטול הקהל של הפועל תל אביב מול ולנסיה: 1. קצב – כשמדברים קצב במתכונת הנוכחית של היורוליג, מתייחסים בדרך כלל לחבורה המופרעת של פריז. וכן, נכון לעכשיו מוליכה הכנופיה של נדיר היפי את המפעל במספר פוזשנים למשחק. אבל לא רחוק אחריה אנחנו מוצאים את ולנסיה. שלא מרפה לרגע. וכן, היא תחסר את מונטרו הרקדן ואת לופס-ארוסטגי שקיבל בגיל ההתבגרות החלטה אסטרטגית שלא לטעות - כמדיניות, אבל יש לה מספיק כאלו שדוחפים את הכדור בכל הכוח קדימה. כולל דה לאריה, כולל באדיו, כולל אומארי מור וכולל דריוס תומפסון, אחד כזה שלגביו לא היינו חותמים שיתאים למשחק של ראן נ' גאן. אבל היי, מסתבר שכיף לו ככה. אין ספק שלגרעין שפגש את הספרדים בעונה שעברה יש יתרון מובנה, כי הוא חש על בשרו את האינטנסיביות הזאת של ולנסיה, שלאו דווקא באה לידי ביטוי בהסתערות פסיכית א-לה צרפתית אל עבר הצד שבו היא רוצה לקלוע. מצד שני, חלק משמעותי מהגרעין האדום הזה לא ממש רלוונטי כעת, ובטח שלא במידת הדומיננטיות (למעט וויינרייט ובלייקני). 2. כן נעים. לא נעים – חלק בלתי נפרד מחוויית הכדורסל של ולנסיה בא לידי ביטוי ביכולת שלה לנוע בכלל וכשהשעון הקטן מתקרב לכדי סיום בפרט. זה קורה על עיוור עם הפראדיות והפוארטואים של העולם. זה קורה כשיש לך גאוני כדורסל כמו קוסטלו. זה קורה כשכל הקבוצה, פחות או יותר, מכוונת ומכווננת על העניין הזה, כשהקצב מצד אחד והמשמעת מצד שני גם גורמים להגנה לטעות, גם מזהים את הטעות וגם מענישים אותה כמעט על אוטומט. הפועל תל אביב הנוכחית היא קבוצה שמתרכזת כולה בכדור. זה נכון במשחק ההתקפה שלה, כלומר במדיניות הזריקה הראשונה היא הזריקה שלוקחים. זה נכון גם לגבי משחק ההגנה שלה. מי שראה איך טיילר אניס אוכל חיתוכים על הגב שלו מול באר שבע, מבין שהוא אמנם הסימפטום, אבל הבעיה היא כרגע רוחבית. הפועל תל אביב תהיה חייבת להיות ערנית לדברים שולנסיה עושה אוף דה בול. אחרת יהיה לה לא נעים. 3. לפינה – אם נחזור לרגע שוב אל הסדרה ההיא, מהעונה שעברה, הרי שאחד הפיצוחים – אם לא ה – שהגיע בדמות הזיהוי שאת ההגנה הספציפית של הכתומים צריכים להתקיף מהפינה. רגע, תהיו איתי. הכוונה היא לא לחפש זריקה מהפינה, כמו שיש כאלו שטוענים וטועים, כי אין באמת אופציה כזאת בכדורסל. מאחר שההגנה של ולנסיה מבוססת על עזרות מאוד ספציפיות במצבי פיק נ' רול בכלל ועל חיפויים נרחבים של השחקנים אשר אמונים להגן על אנשי הפינה בפרט, הנעת כדור מהירה אל עבר הפינה תיצור שם סיטואציות טובות. משם אפשר לייצר קאץ' נ' דרייב, קאץ' נ' שוט, סווינגים וכל מיני קשקושים אחרים שנשמעים טוב באמריקאית ועובדים טוב בכדורסל. אפילו בראוגן, שחטפה השבוע טרחה במשחק הליגה ביניהן, ידעה איך להעניש ספוראדית כשחדרה/ הניעה/ הגיעה בתזמון טוב מספיק לאזור הנכון של המגרש. נכון לרגעים בהם אני כותב, אין לי את המידע בדבר מצב הכשירות של קולין מלקולם, וזה משמעותי. מי שלא יאייש את הפינות, כולל (ואולי ממש לא) איש וויינרייט, צריכים להיות על זה. ההחלטה שם צריכה להיות מדויקת ומהירה. 4. הריבאונד – אם את המיקום הנמוך של הפועל תל אביב בקטגוריית ריבאונד התקפה (18) אפשר להסביר, בין היתר, בגלל שהיא אחת מקבוצות ההתקפה הטובות במפעל, כולל מיקומה במקום השני באחוזי קליעה מהשדה, את הבעיה שלה בריבאונד הגנה (גם שם, מקום 18) קשה קצת יותר. בעצם, למה ככה? אם ההגנה שלה לא מתפקדת והיריבה קולעת קלל, אז גם קשה לייצר כדורים חוזרים בהגנה. בשורה התחתונה, ואמנם חלפו רק שלושה משחקים ואמנם קטגוריית הריבאונד היא קצת מגושמת ופשטנית, הפועל תל אביב אחרונה ביורוליג בסך הכל הכדורים שליקטה. ולנסיה, מהצד השני, ממוקמת שלישית. כולל מקום 3 בריב' התקפה. הדיבורים על עמדה מספר 4 של הפועל תל אביב החלו כבר בשלב הבנייה וקיבלו טוויסט מסוים עם ההחלטה האדומה על חמשת הזרים שנרשמו למחזור הליגה הראשון. בשורה התחתונה, כמות הכדורים החוזרים שקטפו מולה אוסמאני ושנגליה מלמדת על בעיה. גם בסנטימטרים. לא רק. לפרטים, נא לחזור לנקודה מספר 2. 5. בלייקני – בתכלס, הסיפור של אנטוניו בלייקני בהפועל תל אביב החל בולנסיה. עד אז זה היה מופרע או נחמד או בעל פוטנציאל. הנסיקה החלה שם. סימני המראה במשחק מספר 2 בסמוקוב הציורית. המראה אחושילינג במשחק מספר 3 באולם הישן של האנשים הלא נחמדים שיש בספרד. וההמראה לא באמת נעצרה עד עכשיו. ממוצע הנקודות פר פוזשן של בלייקני עד כה הוא השני בטיבו בליגה השניה בטיבה. כלומר, כשהוא מכוון טבעת, זה שווה יותר מנקודה וחצי למהלך. זה נתון פסיכי זה. בלייקני לגמרי יכול להיות שוב האיש שמפריד בין הפועל תל אביב לבין נצחון בולנסיה. עם קהל או בלי. נתון פסיכי לאנתוניו בלייקני. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

שלישי ערב, קבוצות ישראליות בליגת האלופות תחת המבחנה. כשמצרפים את מכבי והפועל ביורוליג וירושלים ביורוקאפ, מקבלים מנה מכובדת של כדורסל ישראלי באירופה. חבר מכובד מאוד בצוות הדיסקו טוען ל-0/5. בואו נבדוק את זה עם שתי הנציגות שלנו ב-BCL, חולניה של פרנקו והרצליה של אורלנד. חולון פתחה עם אותה החמישייה שפתחה בניצחון העצום על בורסאספור בשבוע שעבר. אם איכשהו הספקתם לשכוח, היא קיבלה 65 נקודות משלושה מתוך חמשת השחקנים שלה. וולטון, מקריי ומנפורד הובאו כדי להיות השחקנים המרכזיים של חולון השנה. אם בגביע ווינר השניים הראשונים עשו בדיוק את זה, בעוד שמנפורד עדיין לא, הרי שבשבוע שעבר שלושתם כבר נתנו עבודה והובילו את חולון לניצחון חשוב. גם היום, כדי לנצח קבוצה ספרדית קלאסית, חולון הייתה צריכה אותם. ואם נאמר את האמת, חוץ מהבזקות בודדות של וולטון במחצית הראשונה וקצת מנפורד בשנייה, זה לא קרה. זה אפילו לא היה קרוב. קצת על היריבה, חובנטוד בדאלונה. כאמור ספרדית קלאסית. כמו כל קבוצה מספרד (תופעה פסיכית), גם חובנטוד משחקת עם רוטציה רחבה וקבועה. 11 שחקנים שחולקים את 200 הדקות האפשרויות. כל זה נחמד מאוד אבל שמדברים על חובנטוד צריך לדבר על כוכב אחד. לא בהכרח השחקן הכי חשוב או השחקן שספציפית ניצח את המשחק בשבילם. עם כל הכבוד לכוכבים כמו טומיץ׳, האנגה או דקר (חצי כוכב), ריקי רוביו זה טייר אחר. שחקן מסוג MVP של אליפות העולם, מיליון שנה בליגה מעבר לאטלנטי ומשחק ביורוליג בגיל 14. שחקן מסוג מרגש אותי. אז לשלושת השחקנים המרכזיים של חולון הצטרפו בדיוק כמו שבוע שעבר ארצי וברוקס. ביחד איתם חולון ניסתה לתקוף מוקדם כדי להימנע מהתקפה עומדת מול הספרדים שמפעילים לחץ טוב על הכדור. בכלליות לחץ טוב על הכדור לא אומר רק לחץ על מובילי הכדור בחצי שלהם, אלא גם מניעת הכדור של היריבה במקומות שהיא רוצה, לחץ על ניסיונות המסירה בעיקר פנימה או מהפיק אנד רול ובאופן כללי לגרום לקבוצה היריבה לצאת מהקצב ולא להרגיש בנוח. כשחולון תקפה מוקדם בייחוד עם וולטון זה עוד היה נראה טוב. אני מדבר ממש על פתיחת המשחק כי אחרי זה, במשך שלושה רבעים וחצי ההתקפה של חולון פשוט לא הייתה קיימת. חמש דקות בתוך הרבע הראשון מקריי קלע מהעונשין כדי לשים את חולון על 9 נק', מאז, במשך 35 דקות חולון קלעה 56 נק'. שזה פחות מ-2 נק' לדקה, שזה רע, מביך אפילו. תוכנית המשחק הספרדית, שלא לומר שיטת המשחק הספרדית, הצליחה בגדול. ללא מנפורד, אני לא חושב שחולון מנצחים את בורסאספור בשבוע שעבר. הבנאדם נתן הצגת קלאץ׳ כאילו הוא מופיע במחזה בתיאטרון הילדים בחולון. אמש, אקסבייר קלע 10 נקודות די אנמיות צריך לומר. מרחק קילומטרים מאותו שחקן מהשבוע שעבר. אוקיי, שחקן מרכזי קולע 3 נק' במחצית הראשונה על 3 זריקות בלבד, בעייתי משהו, לא? בעייתי מאוד. אז כשאני מסתכל על דבר כזה, אני ממש לא רוצה לנקות את השחקן מאשמה אבל יש פה משהו מעבר. בחמש הדקות הראשונות הבנאדם לא נגע בכדור, כאילו ליטרלי לא נגע בכדור. תחשבו רגע על לרוץ 5 דקות שלמות אפ אנד דאון ולראות את כל החמישיה זורקת ואתה אפילו לא מרגיש את הכדור. האם אי אפשר רגע לעצור ולשחק בכח תרגיל בשבילו? האם שאר ההתקפה עבדה כל כך טוב שהיה אפשר להתעלם משחקן כל כך מרכזי שלא נוגע בכדור? התשובות לפרנקו והצוות. התקפה דשדשה בלשון המעטה, אבל מה עושים בהגנה? פה היתה קריסה מוחלטת של תוכנית המשחק. הטיפול ההגנתי בהיי פיק אנד רול של הספרדים הוא אדג׳ חזק שאמור לדחוף את הגארד אחורה וככה להקשות על המסירה פנימה. הבעיה העיקרית בשיטה הזאת שאתה מחויב לשחקני רוטציה טובים מאוד ושחקנים גבוהים שחוזרים מהר עם אוריינטציה הגנתית טובה - כלומר, לדעת איפה אתה, איפה הכדור ואיפה המגן שלך. לחולון אין אף אחד מהמרכיבים האלה. חולון לא רק נכשלה בביצוע של הטיפול הזה, מולה עמד שחקן בשם אנטה טומיץ' שהעביר את החולונים, מהלך אחרי מהלך, קליניקה בשורט רול. מכיוון שזה רלוונטי גם למשחק של הרצליה ולטובת קוראינו שמתעניינים מה זה שורט רול, אסביר בקצרה או בשורט (ראיתם מה עשיתי פה?): כשגבוה בא לחסום בפיק אנד רול הוא יכול, לאחר החסימה להסתובב ולרוץ למרכז הצבע בלי בכלל להסתכל מה קורה כרגע עם השחקן עם הכדור. זה מתאים לפעם, כשבכלל לא רצית שהגבוה שלך, לרוב 2.10 שלא אוכל מסטיק והולך במקביל, יקבל החלטה בין קו השלוש לאזור הצבע. למי שטיפה יותר מוכשר אמרו, שומע? חכה רגע עם הריצה כמו סוס עיוור לצבע ותעצור מרחק קצר מהאזור שחסמת בו. משם כאשר אתה מקבל את הכדור, תקרא את המצב. האפשרויות הן רבות והנה קמצוץ מהן: זריקה מחצי מרחק, הוצאה לפינה, דיש לגבוה השני, פלואטרים ועוד. לכן חשוב שיהיה בתפקיד הזה מישהו שמבין את המשחק וגם מסוגל לבצע. לחובנטוד בדאלונה יש מאסטר בזה וכמו שאמרתי כל הערב הבנאדם העביר קליניקה בקבלת החלטות באזורים האלה. ברבע השני היתה ההתקפה הכי יפה של חולון כל המשחק, עוד אחת שקשורה למשהו שנראה כמו תבנית כשאפילו בסיומה מנפורד קלע את הסל היחיד שלו בחצי הראשון. אחרי תנועה טובה מקריי וזלי עם פיק אנד רול מזוית שבין ה-45 להיי פיק אנד רול שמסתיימת עם גלגול עמוק של זלי, אנטרי פס פנטסטי של מקריי, זיהוי מצוין של העזרה מצד הגבוה הישראלי והוצאה למנפורד בפינה. ביחד עם ההתקפה הזאת והחטאות ממצבים נוחים של טומיץ' וחבריו מול האין הגנה של חולון והמחצית הסתיימה רק ב-7 נקודות הפרש. ריקי רוביו זה טייר אחר. צילום: FIBA.BASKETBALL במחצית השניה, ציפיתי, במילותיהם של אלפי פרשנים בעולם - לפלאן בי. וקיבלנו עוד מאותו דבר. החמישיה השתנתה וחולון עלתה עם מרטין וקררה במקום ברוקס וארצי. מרטין וקררה הוסיפו קצת קשיחות לחולון ואפילו נתנו תחושה שאפשר לצמצם את הפער אבל הדברים נראו אותו הדבר עד הרבע הרביעי. בצורה מקרית לחלוטין היו דקות שמרטין שמר בפיק אנד רול וביצע, לדעתי מעייפות, פלאט שדווקא עבד טוב. מרטין נשאר קרוב לטומיץ או בירגנדר אבל התקפית חולון לא עשתה שום דבר מיוחד. טוב נו, תמיד ברבע האחרון ניתן להציל את המצב נכון? לא נכון, תמיד יכול להיות יותר גרוע. זוכרים את הטיפולים הלא טובים של חולון בפיק אנד רול? הפעם הם הסתיימו בלייאפ אחרי לייאפ והתקפית אף אחד לא קיים חוץ מקצת וולטון. כשאני מסתכל על יחסי הכוחות בין הקבוצות אני מבין שחובנטוד עדיפה, אבל משהו בקיבעון של חולון לא לנסות לשחק משהו אחר חוץ מפיק אנד רול של וולטון ומקריי ובייחוד הטיפול בהגנה שלא השתנה כל המשחק מאכזב בלשון המעטה. מתאר עצמי שאצל אוהדי חולון האכזבה מתחלפת בדאגה. בזמן שמכבי תל אביב מקבלת בראש מספרדית אחרת והניחוש של רואי חי מתמיד, עלתה לה בני הרצליה למשחק מול, אולי, הקבוצה הכי טובה ב-BCL, טנריפה. הגיל הממוצע של הקבוצה מהאי המרוחק, הוא 49. כאילו, לא באמת אבל כולם שם מנוסים מאוד בלשון המעטה. בעיה שהרצליה לא הצליחה להתמודד איתה: הם ממש טובים בכדורסל. קבוצה שיטתית, רוטציה רחבה וקבועה כיאה לספרדיות, קליעה והכי חשוב, למרות הגיל יש להם שחקני כדורסל טובים. באמת שניסיתי למצוא עניינים של כדורסל כדי לכתוב עליהם אבל פערי הרמות לא אפשרו את זה. יותר מדהים היה הדימיון לחולון לפחות בהתחלה. הרצליה פתחה עם אדג׳ בפיק אנד רול, מזכיר משהו? הנה שלושת הפוזשנים ההגנתיים הראשונים בפיק אנד רול שבו הצ׳יף שומר את שרמדיני: שרמדיני דאנק פאול של לוטטי שבא לעזור על שרמדיני אסיסט של שרמדיני לשלשה מהפינה של דונקאמפ דאנק, סחיטת עבירה, אסיסט לשלשה. שרמדיני. צילום: FIBA.BASKETBALL הרצליה כמו חולון ניסתה לתקוף מוקדם אבל זה קשה מאוד כשרוב ההתקפות שלך מתחילות אחרי שחטפת סל. משלב מסוים וברוב המשחק הרצליה שמרו 3-2 גבוה שמתחלף לאישית בטריגר מסוים. רוב הקבוצות קובעות את זה כשכדור בפינה או אחרי מספר מוסכם של מסירות. טנריפה שיחקה סטים שמביאים את הגבוהים שלהם לחסימות בזוויות שמקשות על ההגנה להחליט מי אוסף אותם. לרוב הרצליה ניסתה לפתור את בטריפל סוויץ' אבל רמת האימון והביצוע של שחקני טנריפה כל כך גבוהה שהם תמיד גרמו לטריפל סוויץ' להיות לא יעיל. פעם אחר פעם נשארו הגארדים המסכנים של הרצליה מול הגיאורגי או מול הגבוה המחליף, פראן גווארה. גם לא במצבי פיק אנד רול, חיימה פרננדז התעלל במצבי אחד על אחד מול כל שומר שניצב מולו. נשאלת השאלה האם בכלל אפשר לדבר על הטקטיקה או תוכנית משחק כששחקנים לא מסוגלים להזיז את הרגליים או לבצע עבירה. מה עם עזרות? טוב, זה כבר באמת גדול על הרצליה. כמה יעילה היתה טנריפה מול כל ההגנה של הרצליה? 20/31 ל-2 נק, 15/29 לשלוש ו28 הליכות לקו. מאוד יעילה. ברגעים הפעוטים ששחקניV החליטו להחטיא, שרמדיני שיחק להם געגע מעל הראש. בתחילת הרבע ה-3 קיבל הצ׳יף כדור לפוסט אפ על האותיות וסחט עבירה משרמדיני. זאת היתה הפעם הראשונה שהסנטר קיבל את הכדור כל כך עמוק. בדיוק כמו מקרה מנפורד בחולון, האם גם פה, בייחוד כשהמשחק בורח לך מההתחלה, לא שווה לעצור רגע ולשחק בכח על היתרון היחסי שלך? בסה״כ מדובר במוסר מצוין מהאזורים האלה והייתי מצפה גם מהצוות של הרצליה לחפש יותר לשים את הכדור בידיים שלו. כשאני מסתכל על חולון, אין לי שום דבר אופטימי להגיד על המשחק. הרצליה יכולה איכשהו, אם הם ממש רוצים, להיות מעודדים. אונאוקו, סטיוארט וורנדאו עשו את העבודה. גם היידיגר היה סביר. עוד הפתעה לטובה הוא מוריאל לוטטי. כל אלה הראו שלפחות ברמה האישית התקפית יש להם מה למכור. מה נגיד? ערב עגום של הכדורסל הישראלי. לאו דווקא בגלל התוצאות כמו העובדה שלא היינו קרובים אפילו קצת. בהצלחה בשבוע בהבא. עוד נקודות בשורה אחת: ● לחולון, נכון להיום, אין שחקנים משלימים, זה עצוב. ● אני באמת חושב ששליו לוגשי יהיה פריצת השנה או השחקן המשתפר. עד עכשיו באירופה זה נראה לא טוב, מצפה ממנו ליותר. ● שון דאוסון חזר וזה משמח אותי במיוחד. שחקן אדיר עם פוטנציאל התפוצצות תמידי. ● הסיפור עם דמיון רוסר לא ברור, הוא רוצה מאוד אבל זה לא מסתדר. ● דרג הביניים לא מסיים בטופ 16 בספרד, דרג הביניים בספרד מתמודד על אליפות בישראל זהו, מזכיר לכולם, האמור לעיל אינו מהווה המלצת השקעה או המלצה, הכל, אבל הכל הוא אמת לשעתה.