מעל 500 משחקים שוחקו בשבוע הראשון של עונת המכללות. ככה זה באמריקה: הכל גדול, עמוס ורווי. בתוך כל הטררם הזה – קרוב ל-20 סיפורים כחול-לבן החלו להיכתב. והאמת שהפתיחה הרבה פחות מרשימה ממה שציפיתי. כמובן שעדיין מוקדם לסמן קו מגמה ברור ולבנות נרטיב, אבל אם הימרתי בקדם העונה שהאירוע הולך להיפתח בדהירה על 200 קמ"ש – התבדיתי. בין אם זה נועם דברת הפצוע, איתן בורג ועומר מאייר שמקוששים שאריות מהספסל או רון ציפר ואייל הראל שמיובשים בקצה הרוטציה - ההתחלה לא פשוטה בכלל. רוב מוחלט של הנציגים שלנו בליגת המכללות פותחים את העונה כשהם נאבקים על דקות והשפעה. דקות משחק וקרדיט הם משתנה שתלוי בהרבה מאוד פרמטרים, שבקשר ליותר מידי נציגים ישראלים - מסתדרים כרגע בכיוון הלא נכון. מעניין יהיה לראות אם אלו רק חבלי לידה או תופעה שתלווה אותנו אל תוך העונה. ושוב, המבט תמיד מופנה אל מה שהשאירו מאחור: משבצות יוקרתיות במיוחד של ישראלים מובילים בליגה שלנו. שם קבוצה משחקים דקות (ממוצע) זריקות מהשדה (ממוצע) עומר מאייר פרדו 2 14 5 שון אבייב סינסנטי 2 21 9 עמנואל שארפ יוסטון 2 30 10.5 איתן בורג טנסי 2 16.5 2.5 רון ציפר לואיזיאנה סטייט 1 1 0 נועם דוברת מיאמי 0 0 0 אלון מיכאלי קולורדו 1 16 5 יובל לוין פרדו פורט ווין 3 13 4.3 עומר חממה קנט סטייט 2 17 4 איל הראל פסיפיק 1 1 0 דניאל גואטה אוקלהומה סטייט 1 14 1 אור אשכנזי ליפסקומב 2 14 1.5 יהונתן לוי פפרדיין 2 12 3 ג'ום כארם יוטה ואלי 2 4.5 1 יואב ברמן קווינס 3 30.7 11.3 עפרי נווה אורל רוברטס 2 30.5 10.5 אבנר דרור הארוורד 1 3 0 אור פארן מרסיהארט 2 14 3 ארז פורן נורת'רן אריזונה 1 4 3 סיכום שבוע ראשון לעונה: נכון שזריקות מהשדה זה לא חזות הכל, אבל הנתונים מלמדים שבפתיחת העונה הזו - רוב מוחלט של השחקנים הם בגדר שחקני רוטציה עם תפקיד והשפעה מוגבלת. תסתכלו על הטבלה הזו. קחו כמובן בערבון מוגבל הלאה כי סמול סמפל סייז וכו', אבל זה בדיוק מה שאנחנו בודקים פה – את ההתחלה. שימו רגע פערי רמות בין הקבוצות בצד (ממש לרגע), קו מחבר עובר בין הארבעה שדווקא כן מקבלים דקות משמעותיות ומשפיעים על הקבוצות שלהם: כולם כבר היו פה. עמנואל שארפ, שון אבייב, יואב ברמן ועופרי נווה הם שחקנים שהאטמוספירה האמריקאית כלל לא זרה להם. לשלושה מהם יש ניסיון בליגת המכללות, אחד מגיע אחרי הצטיינות בתיכונים. כלומר, הם מגיעים מתוך הסיסטם. הם מכירים ויודעים ומחוברים, והיתרון שלהם על שאר הפרשמנים המבולבלים שחצו בקיץ את האוקיינוס האטלנטי - ברור. זוכרים את פערי הרמות? עכשיו נחזיר אותם לדיון, ועם כל הכבוד לברמן ונווה שנותנים אחלה של סיפתח בפרוגרמים קטנים יותר, נשים את הפוקוס על אלו שעושים את זה ברמה הכי גבוהה שיש לליגת המכללות להציע. לשארפ ואבייב אין כל צל של ספק ביחס למקום שלהם בקבוצה, להתאמה שלהם לסיטואציה ולדומיננטיות שהם צריכים להפגין. אולי לגבי הזהות הישראלית שלהם כן מתעורר ספק קל, אבל זו כבר שיחה ליום אחר. משון ועד שון לא היה כמו שון ממש כאן ניתחנו את האתגרים שעומדים בפני שון אבייב בעונה הקרובה. נזכיר: מדובר בסקורר אתלט חסר עכבות שרואה רק דראפט מול העיניים. הוא צריך להראות שהוא חבילה מספיק שלמה כדי לשכנע קבוצות NBA לקחת אותו בסיבוב הראשון. במשחק הבכורה שלו זה עבד מצוין, עם 18 נקודות ב-7/12 מהשדה ב-25 דקות מהחמישייה. מספרים מרשימים בהחלט. כמה מרשימים? הכי הרבה נקודות לפרשמן בהופעת הבכורה בסינסינטי ב-15 השנה האחרונות. רוצים לנחש מי הפרשמן הקודם שהתעלה עליו? אחד שון קילפטריק, שבנובמבר 2010 דפק 21 נקודות בבכורה שלו. מי? כן כן, אותו קילפטריק מהשילוש הקדוש קילפטריק-בנט-מייקר. אוהדי הפועל ירושלים שחווים כרגע תסמיני פוסט-טראומה – אני מתנצל. תפיגו את המתח עם קצת היילייטס של הטאלנט מהמחזור הראשון: בין שישי לשבת ארחו הברקאטס את ג'ורג'יה סטייט למפגש מסקרן באולם הביתי החם. המשחק הזה הבליט את המאפיינים העיקריים של הקבוצה הזו: עליונות פיזית וסייז, במיוחד כשאבייב (2.01) פותח בעמדה 3 לצד קו קדמי גדול שכולל את הסניור הספרדי באבה מילר (פאוור-פורוורד, 2.11) ואת הסנטר מוסטפה צ'אם (סופמור, 2.18), חתירה לקצב משחק גבוה ואגרסיביות בלתי מתפשרת בהגנה האינדיבידואלית. הפוזשנים ההתקפיים של סינסינטי קצרים גם בהתקפה העומדת, והפואנטות מגיעות מהר ומורכבות לרוב מחדירות של הגארדים לצבע שמסתיימות באיום על הסל או בהזנה של שחקני הפינות לזריקה מבחוץ /קאץ' אנד דרייב. הגבוהים משמשים בעיקר כרים-ראנרים שאוספים זבל וחיים מהשטף. רוצים דוגמה להתקפת מעבר טיפוסית? קחו: הסגנון הזה מתאים לאבייב כמו כפפה ליד. היה קל לומר את זה אחרי המשחק הראשון, אבל גם בהופעה פחות מרשימה, במשחק בו היה פחות מעורב התקפית – זה זועק לשמיים. אבייב הוא גארד-פורוורד אול-אראונד גדול שיודע לעשות הרבה מאוד דברים: לשים כדור על הרצפה, לקלוע מבחוץ, להגיע באגרסיביות לטבעת וגם, פוטנציאלית, לייצר לאחרים. הוורסטיליות הזו נותנת לו הרבה מרחב להשתלב בהתקפה של סינסינטי באחד משני התפקידים: בתור זה שמתחיל את האקשן ומבצע את החדירה הראשונית לצבע או כשחקן שמקבל את הכדור בחלק השני של ההתקפה וצריך לייצר נקודות. קחו דוגמה לשני פוזשנים שממחישים את הנקודה: האחד, הגיע בתחילת המחצית הראשונה. הגארד דיי-דיי תומאס (איזה שם מגניב) עובר את החצי ומשתמש בחסימה של צ'אם כדי להיכנס לצבע. תומאס מגיע לאיזור הטבעת ומצליח להוציא מסירת קרוס על הבייסליין לאבייב הנחמד שממתין בסבלנות בפינה. אבייב מקבל את הכדור, ועם הטעיית קליעה וחצי חדירה מצליח לחלוף על פני השומר המבוהל בקלוז-אאוט. תומאס מתייצב באותה הפינה ששון פינה בזה הרגע, ומקבל ממנו חזרה את הכדור לקאץ' אנד שוט מהיר שצולל עמוק לרשת. הדוגמה השנייה מגיעה באמצע המחצית השנייה. הפעם אבייב בתפקיד היוצר, עולה מהפינה ומקבל את הכדור מהרכז. שינוי כיוון מהיר מכדרור והופ - הוא כבר עמוק בתוך הצבע, עם ליי אפ אגרסיבי על הפרצוף של הסנטר היריב. אז מה הבנו? אם יש לך את הסייז הנכון וסט כישורים שהופך אותך לאיום אמין גם עם הכדור וגם בלעדיו – מצבך טוב. ושוב, שלא תגידו שאני מתלהב ממספרים: אני כותב את הדברים האלה דווקא אחרי משחק של 1/6 מהשדה. צילום: Cinncinati Bearcats אני רוצה לפרגן לאבייב גם בצד ההגנתי. הגנה זה אלמנט יותר קשה לאיפיון, בעיניי, מהתקפה, ולכן הייתי סקרן לראות איך הוא נראה בצד הזה של המגרש. אז נכון, היו כמה הירדמויות שעלו בבק-דורים כואבים, אבל ברוב מוחלט של הפוזשנים ההגנתיים, אבייב הפגין ריכוז, עירנות ואגרסיביות מול השחקנים עליהם הוא שמר. שילוב של גודל עם זריזות רגליים מאפשר לו לשמור, פוטנציאלית על שלוש עמדות. לא חף מקשיים אבל כרגע – משכנע. קלעי גם כשלא קולעים עוד שחקן שנתן הצגה במחזור הפתיחה ולא ליקק דבש במשחק השני הוא עמנואל שארפ. למה לחפור? פשוט תראו מה הוא עשה באמצע השבוע שעבר: במוצאי שבת (בשעה 22:00! איזה כיף!!!) פגשו הקוגרס את טאוסון הצנועה למשחק בית שעל הנייר אמור היה להתנהל בקלילות. בפועל קיבלנו משחק לא קליל בכלל, כשהטייגרז מצליחים לחזור פעמיים מפיגור באמצעות שתי ריצות, אחת במחצית הראשונה ואחת בתחילת השניה. בשלב מסוים הדלק של האורחים נגמר, ויוסטון הצליחה לעצור אותם כמעט לחלוטין ולקחת את הניצחון. הקבוצה של קלווין סמפסון מדורגת בטופ 3 כמעט בכל דירוג מכללות שתראו מהעת האחרונה, וזה בעיקר בגלל הקו האחורי המוכשר שלה. שארפ ומילוש יוזאן הסניורים מכתיבים את הטון, כשגם הפרשמן קינסטון פלמינגס בן ה-18 פורע שטרות כבר מ-day one בעמדת הרכז. הסגנון ההתקפי מושתת ברובו על הזריקה מבחוץ. עם 39.4% קבוצתי בעונה שעברה (מקום רביעי בכל ארה"ב) – כנראה שאכן יש את הכלים לעשות זה. במשחק נגד טאוסון עמנואל שארפ קצת הלך לאיבוד. הוא פתח את המשחק עם שתי שלשות מרשימות (אחת מהן מטר וחצי מהקשת עם יד בפנים של סנטר שיצא אליו חזק), אבל לא הצליח לייצר עקביות. הוא ביצע את העבירה השנייה שלו יחסית מוקדם במחצית הראשונה, מה שהלחיץ את סמפסון שהוריד אותו מידית לספסל. חמש הזריקות הנוספות שלקח מבחוץ לא נכנסו, ו-2 איבודי כדור רצופים שלו במחצית השנייה (אלוהים יודע איך רשמו לו רק איבוד אחד), תורגמו מהר מאוד לנקודות במעבר בצד השני. בדקות האלה צף לו החסרון המרכזי של שארפ: שחקן שהוא לעיתים די קרובות Careless with the ball, שרחוק כרגע מלהיות מוביל כדור אמין. עם זאת, כשאתה קלעי מוכח ברמה הזאת, גם בערב פחות טוב הקבוצה שלך יכולה להנות מהפאניקה ההגנתית שאתה מייצר רחוק מהכדור. כששארפ ויוזאן עומדים בפינות - הריווח מקסימלי, ויש הרבה מאוד מקום לחדירות או לניצול יתרונות של הגבוהים בצבע. התפקיד של שארפ במשחק הזה היה בעיקר להזיז את ההגנה כדי לייצר את הריווח המתאים לפאנצ'ים ההתקפיים. נשמע פסיבי משהו, אבל לחלוטין לא משחק שימנע ממנו לקחת 15 זריקות מהשדה ביום הנתון הבא. בכל זאת, ככה זה כשבעורקים זורם לך דם של קלעי.

"גבירותיי ורבותיי / הרשו לי להציג לפניכם את הריקוד המטורף / גבירותיי ורבותיי / הבה נצא במחול ונרקוד את ריקוד המכונה". צ'מעו, זה לא כל כך יפה, הקטע שדפקתי כאן. לא בטוח שכותב המילים הללו, שלומי ברכה, יאהב את השימוש בהן דווקא בהקשר הזה. אבל הוא בלתי נמנע. גם גדולי המכביסטים, כמו הגיטריסט והמשורר של משינה, כבר מתחילים להבין: הפועל ת"א היא מכונה. מה זה מכונה. גילה גילה קוג'ה בודי (סליחה. זה משיר אחר). זה היה עוד טיול בפארק, הפעם בפארק של סראייבו. כי מה זה כבר 97:109 על דובאי, אחרי שקלעת 103 מול ברצלונה, ו-100 בוולנסיה, ו-97 על פרטיזן בלגרד. כן נכון, היו בשבוע שעבר 58 בפיראוס. אתמול, האדומים שברו את המחסום המדומיין הזה בדקה ה-23. הרגע קחו כדוגמה את נקודת הזמן הבאה. 56 שניות לתוך הרבע השלישי, העלה דוויין בייקון את קבוצתו ל-50:52. ומה קרה אז? 8:48 דקות על השעון: ואסילייה מיציץ' עם סל ועבירה + נקודה מפאול טכני. 52:54. 8:05 דקות: מיציץ', שלשה. 55:57. 7:23 דקות: מיציץ' מחטיא שלשה, אלייז'ה בראיינט קולע מהריבאונד. 55:59. 6:56 דקות: מיציץ', עוד שלשה. 55:62. בתרגום למספרית - 10 נקודות של מיציץ' ב-1:52 דקות. בכך חוסל יתרונה האחרון של היריבה במשחק. ואז בראיינט המשיך להתחמם, ודן אוטורו (במשחק לא גדול שלו) ביצע את כל הפעולות האפורות והנחוצות, ופתאום הפועל כבר ב-59:76. כלומר, זה התחיל בריצת 3:15, והמשיך ל-7:26 בתוך 5 דקות. השגיאה מוזר ככל שייקרא, במשחק שבו קבעה על 109 את שיא הנקודות העונתי לקבוצה כלשהי ביורוליג, לא הכל היה מושלם מבחינת הפועל ת"א. לכאורה, פציעתו של תומר גינת (עוד נגיע לנתח השניות של הישראלים, עוד נגיע) אינה אמורה להשפיע על הרוטציה ביורוליג. כי בינינו, החמישייה הפותחת המקורית - עם איש וויינרייט בעמדת הפאוור פורוורד - עבדה לא רע עד אמש. ובכל זאת, דימיטריס איטודיס בחר לשנות, והעלה את ג'ונתן מוטלי לצידו של אוטורו. הסיבה לכך הייתה קשורה לחיסרון של שחקן פנים אחר. לא גינת, אלא פיונדו קאבנגלה. המאמן היווני רצה לייצר יתרון בלתי עביר בצבע, ולאמלל את שרידי הקו הקדמי של דובאי (או בשתי מילים: פיליפ פטרושב). לא הלך. מוטלי ביצע 2 עבירות ב-4 דקות, הסנטר שלצידו לא הצליח להיכנס למשחק, פטרושב חגג עם 11 נקודות ב-8 דקות, ודובאי ברחה ל-18:26. אליהו הנביא ניצח, קותלי החזיר הפסידו הפיתיון אלא שאז נכנס לתמונה אפקט העומק וחלוקת העומסים. יוריצה גולמאץ הוריד את פטרושב לנוח, כפי שכל מאמן אחר היה עושה כנראה במצבו. רק שבערב נטול קאבנגלה והנעדרים האחרים (דז'נאן מוסא, מאם ז'ייטה, אלכסה אברמוביץ', ג'סטין אנדרסון, קלמן פרפליץ' ודאוויס ברטאנס), זה היה קטלני עבורו. בעיקר כשגם בייקון סופסל לדקה וחצי, והוא נשאר בלי שני הסקוררים המרכזיים שלו. בעצם, היחידים. הפועל רצה מיד ל-0:7, וזמן קצר אחר כך עברה כבר להוליך. ופטרושב? אה, פטרושב. הוא כבר לא קלע. 11 הנקודות שלו מהפתיחה היו גם 11 הנקודות שלו בסיום. זמן קצר אחרי שחזר, הוא ביצע שתי עבירות זולות (אחת בריבאונד והאחרת תוקף) בתוך 11 שניות, ואיטודיס תיקן את הטעות, כשהציב עליו את וויינרייט. האיש לא נתן לו לנשום. האקדוחנים בייקון היה באחד מהלילות האלה שלו, שבהם הכל הולך וכל כדור צולל לאן שצריך. במחצית הראשונה הוא ניהל קרבות אקדוחנים מול אנטוניו בלייקני, וניצח 12:17. בראיינט עמד אז על 8 נקודות, ולקח 4 זריקות שדה ב-16 דקות. יעני, הביט מהצד. במחצית השנייה זה כבר נראה אחרת. בייקון קלע 19, ובלייקני 3. אבל בראיינט הוסיף 17. עם החטאה אחת בלבד. ו-5 ריבאונדים. ומדד 24. ב-16 דקות. שלא בפעם הראשונה, הדקות הפחות טובות של הפועל ת"א היו אלה שבהן כריס ג'ונס ניהל את המשחק. דובאי חזרה עד 5-, ושם נעצרה. כי ככה זה כשיש אלייז'ה, וככה זה אצלנו, היהודים. כשלשחקן אחד יש שם משפחה של קותלי חזיר, ולאחר יש שם פרטי של אליהו הנביא, אתם כבר יודעים לבד מי ינצח. לא נותר ממנו זכר, גיא פלטין. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל הישראלים אנחנו חיים בעולם הפוך. אוהדי מכבי ת"א סופרים, לא במאמץ רב, את נתח הדקות שמקבלים הישראלים בהפועל ת"א. והאוהדים האדומים בפיד מסבירים שקבוצה שרוצה לנצח ביורוליג צריכה להעלות את השחקנים הטובים ביותר, בלי לבצע בדיקות דרכונים ליד ספסל המחליפים, ובכלל, מי היוונים של אולימפיאקוס ומי הספרדים של באסקוניה וריאל מדריד ומי הדובאים של דובאי? שיהיה. כל אחד והפוזיציה שלו. מכיוון שים מדר פצוע, עד עכשיו גינת החזיק את הדבר הזה על הכתפיים. הוא היה "הישראלים של הפועל ת"א". לפעמים זה היה שווה 15 או 19 דקות, לפעמים 4 או 5. עד שהגיעה הפציעה בכתף. ומה נשאר? 5.6 שניות לסיום הרבע השלישי, שלח איטודיס את בר טימור וגיא פלטין לפרקט. וכשנפתח הרבע הרביעי, כבר לא נותר מהם זכר. מה אתם חושבים על זה? לא משנה, העיקר שיתאים לפוזיציה.

אנחנו במיאמי, בחופשה מטעם עמותה נפלאה בשם "להושיט יד". זה היום האחרון שלנו בעיר, יום בלי תוכניות. ופתאום, ממש בדרך פלא, דני מחליט שהוא קופץ לעיר. ולא סתם קופץ אלא מגיע בסערה. אז כמובן שהגענו למשחק. אני עם קבוצה גדולה, אבל בעיקר עם אלמוג הקטן. בפעם הראשונה אני לוקח את אלמוג למשחק כדורסל, ועוד איזה משחק. הגענו באיחור של כמה דקות, ודני כבר הספיק לרשום 4 נקודות ו־4 ריבאונדים. מאז הוא לא ממש עצר. אני מצביע לאלמוג על דני ואומר לו בפרובינציאליות מוחלטת שאני לגמרי עומד מאחוריה: “רואה את מספר 8? הוא ישראלי. אה, ועוד משהו, הוא גם השחקן הכי טוב על המגרש". המשחק הראשון של אלמוג. צילום: אור לוי וזה היה נכון. דני החזיק את פורטלנד במשחק עם שלשות, חדירות אגרסיביות ובעיקר תחושת מנהיגות ואחריות. כשהוא ירד פורטלנד נראתה אבודה. כשהוא חזר הכל התחבר. במהלך האחרון של המחצית קרה משהו קטן, כמעט תמים, שבעיניי מסמל שינוי. דני הוריד את השעון, לקח זריקת התאבדות רעה והחטיא. מישהו לידי אמר שזה מעצבן וגם אני הנהנתי. אבל אז הבנתי שזה דווקא הסימן להבדל. דני הוא ה־Go-To של פורטלנד והוא יודע את זה. הוא גם דורש את זה. וב־NBA, ליגה שבה ה־show חשוב לא פחות מהכל, דני יודע בדיוק איך לשלב את השניים והוא גם מספק. היחיד שעוד מעיב קצת על ההרמוניה הזו הוא שיידון שארפ שמפגין סוליסטיות שמזכירה לי את רוי האצ’ימורה בעונות הראשונות של דני. המזל הוא שדני כבר לא בעונות הראשונות שלו. המחצית הסתיימה ב־72:65. משחק כמעט בלי הגנות אבל עם הרבה יופי. עד הסיום זה נשאר צמוד, אם כי לא ממש ספורטיבי. הקהל דיבר בעיקר על מי ישיג טריפל דאבל, ג’רו או דני, ובסוף אף אחד מהם לא עשה זאת. מיאמי ניצחה לבסוף 136:131 במשחק ענק של ניקולה יוביץ’ שסיים עם 29 נקודות, 9 ריבאונדים ו־7 אסיסטים. חשבתי עליו הרבה. בשבי הייתי מריץ בראש שמות של שחקנים ומנסה לזכור מי משחק איפה. את יוביץ’ תמיד זכרתי ותהיתי מה קרה איתו. אפילו זוכר שחיפשתי. מאז שחזרתי ראיתי שהוא לא ממש פרץ, אולי השנה זה ישתנה, בטח אחרי משחק כזה. אלונזו בתקרת האולם. צילום: אור לוי ודני? דני סיים עם שורה מפלצתית: 33 נקודות, 11 ריבאונדים ו־8 אסיסטים. משחק שני ברציפות שהוא מפלרטט עם טריפל דאבל. אבל הנתון שהכי בלט בעיניי היה מדד הפלוס־מינוס, פלוס 24, הגבוה ביותר משתי הקבוצות. נתון בלתי נתפס, במיוחד כשהקבוצה שלו הפסידה. זו פתיחה מדהימה לעונה, כזו שרק פינטזנו עליה. אבל בואו לא נשכח שזו ליגת NBA ארוכה ותובענית. ברמת הכישרון והאופי דני כבר הוכיח שיש לו את זה, עכשיו נותר להוכיח גם את העקביות. כשנכנסנו לאולם הסתכלתי למעלה על הגופיות התלויות בתקרה. רוב האנשים נעצרו על וויד, שאקיל או בוש. אני חייכתי כשעיניי נתקעו דווקא על הגופייה של אלונזו מורנינג. למה?כי בשבי אלי לא הפסיק לקרוא לאלון “אלונזו”, על שמו של אלונזו מורנינג. סגירת מעגל קטנה בתוך לילה אחד קסום.

קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים, ואפילו בחינם: השבועות הראשונים של עונת ה-NBA הם הקשים ביותר בכל הקשור לכתיבת טורים. אני מתחיל לעבוד על כתבה ביום שישי, ועד יום ראשון בו היא עולה יכולים לקרות שינויים שבשלב הזה הם די משמעותיים. כשבחרתי להתמקד השבוע בשיקגו היא הייתה במאזן 1:6, ידעתי שעד שתעלה הכתבה המאזן יכול כבר לרדת ל-3:6 וזה אכן מה שקרה. למרות שבמקור חשבתי בכלל לחכות לבולס עוד שבוע לפחות, מבט נוסף על לוח המשחקים גרם לי להתעקש עליהם, כי הם כבר ניצחו שורה של קבוצות רציניות. הם פתחו את העונה עם נצחונות על דטרויט, אורלנדו ואטלנטה, שלוש המועמדות לתואר הסוס השחור הצעיר של המזרח, בהמשך הוסיפו נצחונות על הניקס ופילדלפיה החזקות. אז ביחס לציפיות, פתיחת העונה של שיקגו היא עדיין מהסיפורים הגדולים של העונה עד כה, סיפור שבהחלט ראוי להפנות לו זרקור. זו השנה בה הם ייצאו מהבינוניות הקבועה? הנוכחות של שיקגו בצמרת המזרח מפתיעה כל כך כי כבר שנים היא נחשבת למופת של בינוניות. בחמש העונות של עידן ארתוראס קרנישובאס כמנהל ובילי דונובן כמאמן שיקגו התמחתה בלסיים במקומות 9-11 ולהפסיד בפליי-אין, עד שזו כבר נהייתה בדיחה שזאת המטרה שלה. על הנייר, הקיץ לא השתנה שום דבר מהותי. הבעלים ממשיכים לתת קרדיט לקרנישובאס, שממשיך לתת קרדיט לדונובן. הסגל עדיין מבוסס על כמה שחקנים התקפיים לא רעים אבל בלי שחקן טופ 10 וכולם נחשבים לחורים בהגנה. אמנם הם נפטרו מזאק לאבין ודמאר דרוזן, אולי שני המומחים הגדולים בליגה בלהוביל קבוצה לשום מקום, אבל גם מה שנשאר לא היה אמור להתחבר לקבוצה מצליחה. מי שכן פיתח תקוות לגבי הסגל הנוכחי, התבסס על 20 המשחקים האחרונים בעונה שעברה, אותם הבולס סיימו במאזן של 5:15 חיובי. ג'וש גידי סיפק ממוצעים של כמעט טריפל דאבל, קובי וויט קלע 26 נקודות באחוזים מצוינים, ניקולה ווצ'ביץ' עשה מה שניקולה ווצ'ביץ' עושה, סביבם התקבצו צעירים מעניינים ושחקני משנה סבירים וזה התחבר. מעניין במיוחד היה השינוי בהגנה, שזינקה מהמקום ה-26 ב-62 המשחקים הראשונים של העונה לשביעי ב-20 המשחקים האחרונים. אבל לתוצאות במרץ-אפריל נוטים לייחס הרבה פחות חשיבות, זו תקופה בה רבע ליגה בטנקינג והגדולות מתחילות לתת לכוכבים לנוח, תמיד יש קבוצות שנראות טוב בתקופה הזאת, בדרך כלל זה מתפוגג עם תחילת העונה הבאה. הפעם זה לא התפוגג. שיקגו פתחה את העונה הזאת עם סגל דומה מאוד לזה שסיים את העונה החולפת, והדברים שעבדו ממשיכים לעבוד. זה קורה למרות שוויט, שכאמור היה הסקורר המוביל באותה תקופה, פצוע ואמור להתחיל את העונה רק סביב אמצע נובמבר (שזה עוד מעט). אז מה עובד לדונובן וחבורתו? אני אוהב לפרק ניתוחים כאלה לשני צידי הפרקט, למרות שיש קשר לא קטן בין שני הצדדים. תזכורת: שיקגו מצליחה כשהשחקן הזה פצוע התקפה נתחיל עם קצת מספרים וננסה להבין אותם. מה שעובד טוב בהתקפה של שיקגו זה שפרופיל הזריקות שלה נחשב לאידיאלי בכל הקשור לאחוזי קליעה: היא זורקת הכי הרבה בליגה, ובפער, מאיזור הקשת שמתחת לסל, שביעית בכמות שלשות מהפינה ובין האחרונות בכל שאר סוגי הזריקות. מרוב הטווחים (מתחת לסל דווקא לא) היא קולעת באחוזים גבוהים מהממוצע, כולל 13.4 שלשות ב-39.7 אחוזים (שלישית בליגה). הנתון שמסביר את כל זה הכי טוב הוא ששיקגו מדורגת שלישית בליגה בחדירות לסל, עם 58.4 כאלה במשחק, מהן היא מייצרת גם נקודות וגם אסיסטים בכמות גבוהה. בגדול, שיקגו זו קבוצה שמשיגה את מה שהיא רוצה להשיג בהתקפה, שזה חדירות שיכולות או לייצר ליי-אפים או מכווצות את ההגנה ומאפשרות הנעת כדור אפקטיבית. איך זה עובד? ההסבר הכי טוב שלי הוא כזה: שיקגו משחקת סטים התקפיים די בסיסיים (דונובן זה מאמן שאוהב לפשט עניינים) עם שחקנים בכירים מאוד יצירתיים ושחקני משנה שנעזרים בפשטות וביתרונות שהשחקנים הבכירים יוצרים כדי לבצע פעולות יעילות. נשמע קל (אולי לא? תגידו אתם), אבל כדי שזה יעבוד צריך שחקנים מאוד מסוימים וחיבור מאוד מוצלח ביניהם. יש רמה שבה אין דרך להסביר את ההצלחה המוקדמת של שיקגו מעבר לזה שנוצר חיבור טוב, ניכר שיש חדר הלבשה חזק, הרוטציה מורכבת משחקנים שנוח להם בדיוק בתפקיד שלהם. זה מה שהיה חסר בשנים קודמות, בהן היו יותר מדי פיות להאכיל בהתקפה ולשחקני המשנה לא נשאר. הכל מתחיל מג'וש גידי. סימן השאלה הכי גדול של שיקגו בקיץ היה האם גידי בשל להוביל קבוצה. גם אחרי הסיום המוצלח לעונה שעברה, סימני השאלה נותרו עוצמתיים: מדובר בשחקן שבליגה לא מפחדים מהקליעה שלו מבחוץ, שלא מסיים מספיק טוב בצבע, שלא שומר מספיק טוב, ש-OKC ויתרה עליו כי לא הצליח להיות אפקטיבי רחוק מהכדור ולא היה מספיק טוב כדי להיות מוביל כדור מרכזי. גידי עונה על כל אחד מסימני השאלה האלה בפתיחת העונה (אל ההגנה נגיע אחר כך). הוא התפתח מאוד כסקורר בדיוק בשני המקומות שהיו חסרים לו: הקליעה מבחוץ התחילה להיכנס בעונה שעברה וממשיכה להיכנס השנה (1.7 שלשות ב-38.5 אחוזים), והוא למד להשתמש בגודל שלו כדי לסיים בצבע, להזיז שחקנים עם הגוף אבדיה סטייל. אין לו בעיה לקחת ווליום גדול מאוד של המשחק עליו, והיכולות החדשות כסקורר עוזרות לו להביא לידי ביטוי את יכולת המסירה הייחודית שלו. גידי הוא מהשחקנים שמוסרים בתזמונים לא צפויים, רואים דברים שאחרים לא, לפעמים מוקדם מהרגיל ולפעמים מאוחר מהרגיל. הוא פיתח גם את היכולת שלו רחוק מהכדור כ-connector, שחקן שמתחיל תנועה פנימה, מקבל כדור באמצע הדרך וממשיך למסירה נוספת במקומות שאחרים לא מצליחים לקרוא את המגרש. הוא ממשיך להתכתב עם ממוצע טריפל דאבל ומספק 21.4 נקודות, 9.6 ריבאונדים ו-9.3 אסיסטים למשחק. אלה מספרים של פרנצ'ייז פלייר, וגידי נראה בדרך לשם. מספר 2 בהיררכיה הנוכחית הוא ניקולה ווצ'ביץ', וזה זמן לעצור ולהעריך את הסנטר המונטנגרי המלוטש, לטעמי מהאנדרייטד הגדולים בליגה בעשור האחרון. שחקן שמאז 2014/15 מספק בעקביות מספרים סביב ה-19, 11 ו-3.5. התקפית, הוא יודע לעשות את כל תפקידי הסנטר. הוא חוסם איכותי שמייצר לשחקני החוץ יתרון ויודע לחסום כמה פעמים בהתקפה אם צריך. הוא יודע להתגלגל פנימה, ויש לו מהלך בו הוא מקבל כדור בתנועה, מסתובב ומייצר חצי מהלך פוסט על שומר חסר אונים. הוא יודע להתגלגל גם החוצה בפיק נ' פופ, עם קליעה מספיק מאיימת ופוטנציאל להנד-אוף כהמשך התרגיל. הוא שולט ברזי השורט-רול ומביא משם לידי ביטוי את יכולת המסירה שלו. גם בגיל 35 מדובר במכונה התקפית משובחת שיכולה להיות הצלע השנייה בקבוצה חזקה. את העונה הזו הוא פתח כשהוא לוהט במאני טיים, לכן זה לא היה מפתיע שדונובן שרטט את תרגיל סל הנצחון מול פילדלפיה לשלשה שלו מהפינה, מתוך הנחה שג'ואל אמביד יגיע לעזרה בצבע: הדבר הכי קרוב לצלע שלישית הוא שחקן השנה השנייה הליטאי מאטאס בוזליס. מדובר בפורוורד גבוה ואתלטי עם קליעה טובה מבחוץ, שרק מתחיל להבין מה הוא מסוגל לעשות. הוא מכניס להתקפת הבולס עוד אלמנט לא צפוי שההגנות לא תמיד יודעות איך לעכל. בוזליס נחשב לשחקן שצפוי רק להשתפר ככל שמתקדמת העונה, עד שזה יקרה החסרון המרכזי של התקפת שיקגו נכון לעכשיו הוא מחסור בעוד שחקנים יוצרים. ביחידה השנייה אין שם נוצץ, אבל יש חבורת שחקנים שבאה לעבוד. איו דוסומו הוא גארד מגוון שכל שנה נראה שהנה הכל מתחבר לו, ובפתיחת העונה נראה שבאמת הכל התחבר לו. הוא המנוע של היחידה השנייה ובמקרים רבים גם מסיים משחקים. קווין הרטר, פטריק וויליאמס, ג'יילן סמית' וגם אייזק אוקורו שעולה בחמישייה הם אכזבות עבר שסוף סוף מצאו סיטואציה עם ציפיות מותאמות עבורם, שמאפשרות להם להיות מה שהם: שחקני רוטציה ראויים. הם מניעים את הכדור טוב, זורקים כשחופשיים, מגיעים לטבעת כשיש נתיב וממעטים מאוד לטעות. זה כל מה שבשיקגו צריכים מהם. השאלה המעניינת היא איך קובי וויט ישתלב כשהוא יחזור. על פניו, לא אמורה להיות בעיה. הוא היה חלק מההצלחה של סוף העונה שעברה וחסר בסגל עוד סקורר איכותי שיכול ליצור לעצמו מצבי זריקה, שזה, כאמור, בדיוק מה שחסר. וויט וגידי הם שני שחקנים שונים מאוד, לא דורכים אחד לשני על האצבעות, וגידי אמור גם לשמוח שיגיע מישהו שיוריד מהעול העצום שהוא לוקח. סביר להניח שדונובן יחלק את הדקות שלהם כך שאחד מהם יהיה על הפרקט בכל רגע נתון, וזה ישאיר לכל אחד מהם מספיק זמן למופע סולו. אבל הצטרפות של שחקן דומיננטי לסיטואציה מוצלחת תמיד יכולה ליצור בעיות וזה לא מובן מאליו שזה רק ישדרג את שיקגו, במיוחד כשלוקחים בחשבון גם את הצד השני של הפרקט. הגנה ההגנה של הבולס די ממוצעת, שזה כבר שיפור ביחס לשנים קודמות. היא לא בולטת ביותר מדי דברים, אבל עושה כמה דברים טוב: כופה אחוזים די נמוכים בלי לעשות יותר מדי עבירות, טובה בריבאונד הגנה ומאפשרת מעט שלשות. מצד שני, היא כמעט לא כופה איבודים ומאפשרת הכי הרבה זריקות מתחת לסל. אלה מאפיינים של הגנה שמרנית שלא מצופפת יותר מדי את הצבע, וזה אכן מה שדונובן עושה. עם סנטר כבד אבל חכם כמו ווצ'ביץ', הגנת הפיק נ' רול הטובה ביותר היא דרופ, אבל לא מוגזם (מול סנטרים שקולעים מבחוץ הוא נאלץ לגוון עם hedge די מגושם, ויריבות שיש להן סנטר כזה הן כאלה שמקשות יותר על הגנת הבולס). ווץ' עושה כמה צעדים אחורה, השומר של מוביל הכדור נלחם בחסימה ובדרך כלל ההגנה משתדלת לא להביא יותר משחקן אחד לעזרה בצבע. מה שמאפשר לה את זה זו העובדה שאולי מסבירה הכי טוב את היכולת של שיקגו הנוכחית להיות קבוצת סבירה: הסגל שלה עמוס בשחקנים גדולים עם נוכחות בצבע. בוזליס הוא העוזר האידיאלי של דונובן, שחקן שמגיע מהר מאוד, עם ידיים ארוכות מאוד וחוש לחסימה. לא בטוח שזה מקרה שההגנה של שיקגו התחילה להשתפר בעונה שעברה בערך במקביל לכניסה שלו לחמישייה ולתפקיד משמעותי יותר. גידי למד להשתמש בגודל שלו גם בהגנת העזרה וגם הוא משנה זריקות בצבע. גם ביחידה השנייה רוב השחקנים גדולים לעמדות שלהם והנוכחות שלהם בצבע לא זניחה. כל הגודל הזה מסייע גם לריבאונד. כמה דקות של הגנה טובה של הבולס מוטיב הגודל יחזור תיכף באמירה כללית יותר על הליגה. שיקגו מדגימה איך ניתן להשתמש בגודל בהגנה דווקא כדי לא להגזים בעזרה. בזכות העזרה המינימלית ותיאום טוב בין השחקנים, שיקגו לא זקוקה ליותר מרוטציה פשוטה כדי לסגור את קלעי השלשות של היריבה ולמנוע שלשות נוחות מדי רוב הזמן. כמובן יש מדי פעם פספוסים, אבל ברוב המקרים ההגנה של הבולס יעילה מאוד. כדי שכל המבנה הזה יעבוד צריך שגם הגנת הקו הראשון תהיה לפחות סבירה, לא תייצר יותר מדי קטסטרופות שיכריחו עזרה מהירה ורצינית יותר. בינתיים גם זה עובד טוב. אוקורו וטריי ג'ונס החביב שומרים על שחקני החוץ הבכירים של היריבה, ואם מנסים לתקוף את גידי הוא השתפר ביכולת למנוע משחקנים לעבור אותו, מעדיף לתת להם שלשה בסטפ בק מול יד מושטת. גם על הספסל אין חוליות חלשות מדי. זו הנקודה בה וויט עלול להפריע, לתת ליריבות מטרה נוחה יותר לתקוף מכפי שיש כרגע. שורה תחתונה סביר להניח ששיקגו לא תהיה קבוצה של 50 פלוס נצחונות, אבל התסריט בו היא מנצחת משהו כמו 47 נראה הרבה יותר ריאלי עכשיו מאשר לפני פתיחת העונה. תוך שבועיים וויט אמור כבר לשחק ולוח המשחקים יתחיל לכלול כמה יריבות נוחות, וזה בהחלט יכול לעזור לבולס להתייצב באיזור שנאבק על מקומות 4-6 במזרח, שזה המון עבורם. אבל מה שיותר חשוב זה שעם הסגל הנוכחי ניתן לראות אופק עתידי. גידי בן 23 וחתם בקיץ על חוזה שכבר נראה כמו מציאה, וויט בן 25, בוזליס בן 21, כך שפרט לווץ' יש בסיס צעיר ומעניין לבנות סביבו. בקיץ יהיה לבולס מקום מתחת לתקרת השכר גם לאחר החתמה מחדש של וויט שסביר שתגיע, והיא לא חייבת בחירות סיבוב ראשון (ומקבלת אחת מפורטלנד). יש לקרנישובאס כלים לעשות רעש בשנה-שנתיים הקרובות כדי להקיף את השלישייה הצעירה שלו בשחקנים איכותיים נוספים ולחשוב ברצינות על הצמרת הגבוהה יותר במזרח. הגודל כן קובע המגמה המעניינת ביותר בכמעט שלושה שבועות של NBA לטעמי היא שיותר ויותר קבוצות נותנות יותר ויותר דקות להרכבים גדולים. גם אם מוציאים מהמשוואה הזאת את דאלאס שעדיין מחפשת את עצמה, הנתונים מצטברים. יוסטון ממשיכה עם ניסוי ההרכב העצום שלה והוא עובד כל כך טוב שההתקפה שלה מדורגת שלישית בליגה, צמודה לשתי הראשונות, הרבה בזכות ריבאונד התקפה. דטרויט, שכדאי להתחיל לשים לב אליה (למרות לוח משחקים קליל בינתיים) משתמשת הרבה יותר משנה שעברה בהרכב שני גבוהים של ג'יילן דורן ואיזיאה סטיוארט, והשילוב שלהם, שנכשל בעבר, נראה מצוין. הניקס מעלים את מיטשל רובינסון בחמישייה, מה שפוגם בריווח שלהם. זה נעשה בעיקר לצרכי הגנה, אבל מיטשרוב הוא מכונת ריבאונד התקפה והרייטינג ההתקפי שלו (במעט דקות) הוא הגבוה בקבוצה. לכך ניתן להוסיף את OKC וקליבלנד, שתי הקבוצות ששלטו בעונה הרגילה שעברה והעלו בחמישייה שני גבוהים. רוב הקבוצות עדיין מעלות ארבעה שחקנים שניתן לקרוא להם שחקני חוץ, אבל הרשימה בפסקה הקודמת כוללת חלק גדול מהקבוצות המצליחות בפתיחת העונה. זה מעניין, כי נראה שניתן להכריז רשמית על היפוך של אחת המגמות החשובות ביותר ב-NBA, ובעקבות זאת בכדורסל העולמי, בעשור האחרון. את תחילת המגמה ניתן לייחס לפלייאוף 2012, במהלכו אריק ספולסטרה זנח את ההרכב הרגיל שלו במיאמי הגדולה ההיא ועבר להרכב נמוך בו ארבעה שחקני חוץ מקיפים את כריס בוש, בעצמו סוג של שחקן חוץ. בגמר מול אוקלהומה סיטי זה בלט במיוחד ביחס להתעקשות של סקוט ברוקס להמשיך לעלות עם חמישיות גבוהות עם קנדריק פרקינס שלא הצליחו להתמודד עם החבורה הניידת של ספו. ב-2015 סטיב קר לקח את זה צעד קדימה עם חמישייה הסמול-בול שניצחה לו את הגמר. מאז המגמה הייתה קטן יותר ודינמי יותר, הסנטרים הכבדים התקשו יותר ויותר למצוא מקום בליגה. למגמה החדשה ניתן אולי לקרוא גדול > קטן. ואם רוצים לדייק יותר, חזרה לחשיבות של ריבאונד ההתקפה ככלי התקפי מרכזי ושל הגודל בצבע ככלי הגנתי מרכזי. יוסטון היא המקרה המייצג ביותר לקבוצה שההתקפה שלה נראית מגושמת, אבל הנתונים מראים את אחת ההתקפות הטובות בליגה. הרציונל עשוי להיות כזה שבעידן בו מסתובב בליגה כל כך הרבה כשרון, כל כך הרבה שחקנים שמסוגלים לייצר מצב זריקה כמעט מכלום, הם ייצרו מספיק זריקות סבירות גם כשהם מוקפים בריבאונדרים שלא מספקים ריווח אבל אוספים כמעט חצי מההחטאות (זה מה שעושים סטיבן אדאמס ואלפרן שנגון כשהם משחקים יחד כרגע). זה לא נכון ולא מתאים לכל קבוצה. פורטלנד היא דוגמא טובה לקבוצה שנוטה יותר ויותר להרכבים נמוכים השנה. אין לה את השחקנים שיודעים ליצור מצבי זריקה יעילים בצפיפות, אבל יש לה הרבה שחקנים שנהנים מריווח של חמישיית שחקני חוץ ומספיק גודל כדי להתמודד הגנתית בהרכבים האלה. ואולי זה הסיפור, זאת המגמה בליגה כרגע: לא כולן מחפשות מגמה מסוימת, אלא נסיון של קבוצות לנצל את היתרונות המסוימים שלהן בעזרת כלים יותר ויותר קיצוניים ויצירתיים. זה יכול להוביל, וכנראה יוביל השנה, למאבקים מסקרנים בין סגנונות שונים באופן קיצוני.

אמנם הלב הפוליטי של משפחת אדלסון מצוי עמוק בימין, החל מהנשיא טראמפ ועד מישהו בימין הישראלי. אני לא באמת עוקב. אל תשפטו אותי. אבל בניגוד לתזזיתיות והאסרטיביות של הטראמפים, הרי שבכל הנוגע להתנהלות של אדלסון ג'וניור וההנהלה של הפועל ירושלים, הגישה היא יותר בני גנצית. בנחת. בניחותא. לא ממהרים להיכנס לפאניקה. לא ממהרים להחתים. לא ממהרים להחליט. לא ממהרים כמדיניות. והנה, בחלוף שני טורנירי הכנה, שאחד מהם זלג עמוק אל תוך חודש נובמבר 2025, תם הטקס על דיון שכנראה מעולם לא התקיים שם. הדיון על מעמדו של יונתן אלון. אפשר לעבור לדיון הבא. דבר מוביל לדבר (או וולקאם, מיסטר הייד) בעולם שחלקו הגדול מקרי, יש דברים שלא מגיעים מהחלל הריק. שתי הקבוצות ושני המאמנים החלו את המשחק עם חמישיה שחיפשה את הפראייר, וסידרה בהתאם את המאצ'אפ ההגנתי. בצד של הקבוצה מהיורוליג פתח פלטין, אז אותו אפשר לגמרי לבדוק ועליו אפשר לזרוק את הארפר. בצד של הקבוצה שרוצה יורוליג פתח זוסמן. ומאחר שזוס מקוטלג כפראייר, נתנו למיציץ' לנוח איתו או לרמות ממנו. אז הארפר, מהצד של ירושלים, לגמרי הסתדר הגנתית. כולל כשהפועל תל אביב חיפשה אותו בכוח, כולל חסימות גארד טו גארד שאמורות היו לסבך אותו. ולא סיבכו אותו. כולל מהלכי פוסטאפ ספורדיים שניסו עליו. ומיציץ'? תראו איך דבר מוביל לדבר: יובל זוסמן מודל המשחקים האחרונים הוא זוס אחר. הוא לא דוקטור ג'קיל. הוא מיסטר הייד. כלומר, הוא לא מתחבא, אבל הוא כן הגרסה האסרטיבית/הרעה של הדמות החנונית. נו, לכו תראו שוב את הסרט של פלמינג. קבלו את מיסטר הייד. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ובמהלך אסרטיבי אחד, הוא שינה את מהלך המשחק. אחרי שלשה מוקדמת וקשה שלו, אוף דריבל, הוא לקח אלי טבעת את מיציץ' המנומנם וסחט עבירה שניה מאוטורו, 3 דקות וחצי מפתיחת המשחק. להפועל תל אביב, בגרסת הסגל המסוים הזה, לא היה שום דבר שמתקרב למחליף לאיש הגדול ושובר השיוויון שלה. ואגב פראייר, העבירה השלישית של אוטורו הגיעה אחרי שאף אחד, לבקשת קואץ' איטודיס, לא שמר את פריצקי. ואוטורו, שוב אוטורו, היה זה שנקלע לארוע כשבא לעזרה. כשיונצ'וק התפרע עוד מעט נדבר כדורסל. במד הכוח הפרטי של שלוש הקבוצות הגדולות, ממוקם יונתן אלון אחרון ברמת ההיררכיה. מן הסתם. אין לו את הנסיון, הקילומטרז' או הכריזמה שיש לקטש את איטודיס. מצד שני, אולי להבדיל משניהם, יש בו משהו ששובר את התדמית. להבדיל משניהם, נראה שהוא לא רואה ממטר. נכון, אין לו מיציצ'ים או ווקרים, אבל יש לו גישה אל מול שחקניו, לפחות לפעמים, של בוא בוא בוא בוא בוא בוא, אני לא רואה אותך ממטר. באחד המהלכים שהגדירו את המשחק שהביא למועדון שלו עוד סוג של תואר, האיש המכונה יונצ'וק דפק הצגה בואכה קונצרט במהלך הרבע השני, כאשר פיספס אנתוני לאמב מסירה פנימה לאוסטין וויילי, מול הרכב נטול סנטרים של היריבה מתל אביב. קואץ' אלון חטף את החפפה, ועשה כל אשר ביכולתו כדי שאף אחד לא יפספס את תנועות הידיים והאדום בעיניים. מכירים את הקלישאה המטופשת של לא מעט מלהגי כדורסל, לפיה הדבר הכי חשוב לשחקן כדורסל זה יציבות? ובכן, זה קשקוש. כרגע אנתוני לאמב הוא הדבר הכי יציב שיש להפועל ירושלים להציע. יציב וקטסטרופה. והפעם, אולי בחסות ההצגה מהרבע השני, קיבל הלאמב את מספר הדקות הכי מועט שלו העונה. למרות שה-4 היחידי הנוסף (לוי) פצוע. למרות שגם סמית' הוגבל (משמעותית) בדקות, באופן שמנע ללכת אל וריאציות שני הגבוהים ביחד. למרות כל זאת, לאמב הסתפק ב-15 דקות. וגם זה מהלך של המאמן שתרם משמעותית לנצחון. מהלך של מאמן. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל עכשיו ברצינות בסדר בסדר, זוסמן, לאמב וכו וגו ודו. בואו נפסיק ללכת סחור. הירש, מה אומר? להפועל ירושלים זה בוסט של ביטחון אחרי הניצחון מול בחצ'שהיר. בשקט בשקט, ירושלים משלימה את המהפך מהקבוצה ההגנתית של שלוש העונות הקודמות לקבוצה של כישרון ויצירתיות, של הארפר וקרינגטון וכן, גם הובר. ובעוד יותר שקט, אל תגלו לאף אחד שאין הרבה הבדל בין ההתקפה החופשית של הפועל תל אביב הפרועה לבין זו של ירושלים קשת היום לכאורה. בסוף, אצל שתיהן הבסיס הוא spread פיק אנד רול וספייסינג. עם מיציץ' וגם עם הארפר - כנראה שזה בדיוק מה שצריך לעשות. עכשיו ברצינות: איזה מאת'ר פאקר זה הג'ארד הארפר הזה. כמה שהוא טוב הג'ארד הארפר הזה. ובאמת, בכל אלמנט התקפי שאתם יכולים לבקש. במספרים, זה 33 נקודות באחוזים פסיכים. 13 זריקות עונשין – כי אין אמן ואומן כזה בתחום. 5 אסיסטים. בכדורסל, זה מאסטר קלאס. הנה הוא מזהה את כיוון הרגליים של השומר שלו ולוקח אותו בדיוק בנתיב הזה. הנה הוא הולך ריג'קט (כלומר נגד כיוון החסימה) בפיק נ' רול. הנה הוא יוצא מחסימה בכלל ומחסימה מדורגת בפרט, מול קרציה כמו פלטין, וממשיך את כיוון התנועה כדי לסיים בטבעת. הנה הוא סתם דופק לשומר שלו מגה טריצה בתוך הגרון. וכן, גם זה ברצינות: איזה מאת'ר פאקר זה הרועי הובר הזה. רק מי שראה את איטודיס רץ להזעיק פסק זמן ברגע שכדור תועה הגיע לידיו של הגארד הזה, שלא ממש טועה, מבין את אפקט הפחד שמכניס ליריבות שלו ההובר הזה. תהיתי לפני פתיחת המשחק, ביחס לרישום הזרים, איך יסתדרו שם בלי האיש המכונה קאש ווינסטון. איזה קאש ואיזה ווינסטון. לפחות הערב, ולא רק הערב, הפועל ירושלים מסודרת לגמרי עם הגארד המחליף שלה. איזה מאת'ר פאקר זה הרועי הובר הזה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ובסוף, זה בעצם הסיפור. וזה מה שמוביל כרגע את הקבוצה של אלון להתעלות במרבית משחקי השפיץ שלה. הוא מגיע. כלומר מרבית השחקנים שלו מגיעים. איך? למה? מה הוא עושה טקטית ואחרת כדי שזה יקרה? זה ממש לא חשוב. מאמן טוב הוא מאמן שהשחקנים שלו משחקים טוב. והערב שיחקו מרבית השחקנים שלו טוב כשזה היה חשוב. כולל אלו שאתה אף פעם לא באמת יודע מה מצב הבטחון העצמי שלהם. כלומר האזרח קרינגטון ומיסטר הייד. הטרלול עד שלא יוכח אחרת, הפועל תל אביב היא אחת מהקבוצות הטובות ביותר ביבשת הישנה. מועמדת די בטוחה לאזור הפלייאוף. רק שהקשר בין הפועל תל אביב של הליגה השניה לבין זאת של ישראל הראשונה הוא די קלוש. דיברנו כאן רבות על הטרלול אשר בבסיס סגל שמורכב מ-456 שחקנים ומתוכן 345 זרים. אם המטרה היא היורוליג, וזאת אכן חייבת להיות המטרה המרכזית, זה כרגע נראה אש וצפונה. רגע, לפני שנמשיך: הירש – ההפסד הזה הוא ביג דיל? דל"פ: הפסד התואר הוא מכה קלה בכנף להפועל תל אביב. איכשהו, קשה לעשות את הסוויץ' מהמיקוד בסופיה וביורוליג להתאבדות על תואר מקומי, בטח למישהו כמו ואסה מיציץ'. תדמית הלוזרית לא נסדקה, אבל עם גינת ומדר בריאים זה אמור להיות אחרת כשחשוב. או. על זה רציתי לדבר איתכם. בכל הנוגע לאדפטציה לחוקי הזרים כאן, הסיפור מורכב יותר. העדיפות המובהקת של האדומה מתל אביב על פני כל יריבותיה מגיעה בדמות מספר שחקנים שוברי שיוויון. בהיעדרם של תומר גינת וים מדר, כאשר ישראלי אחד חייב לשחק בכל רגע נתון, ואין אף ישראלי שמקבל דקות משחק ביורוליג, יש כמעט תמיד שחקן אחד חסר בכל חמישיה שהיא תעמיד. ושוברי השיוויון מתמעטים באופן דרמטי. ובסיטואציה הזאת, הפועל תל אביב היא לא קבוצה טובה יותר מאשר הפועל ירושלים. על הדרך מהיכל השלום והאחווה לארנה כתבתי כאן אחרי ההפסד לאולימפיאקוס, ואכתוב שוב אחרי הפסד בזירה המקומית לירושלים: להפועל תל אביב יש הרבה ללמוד מהמשחק הזה. השיעור שהיא קיבלה מההארפרים של העולם יכול לעשות לה טוב בהמשך. ואני אסביר: סוגיית רישום הזרים היא לא עניין פשוט. כמה גארדים מלבישים? כמה גבוהים? מה עושים עם מלקולם? מי, בעצם, השחקן שעושה את ההבדל הכי גדול עבורה? לאחר העבירה השניה של אוטורו, מצאה עצמה הקבוצה העשירה של תל אביב כשהיא חשופה בצריח ובסנטר. ונראתה אנושית כפי שלא נראתה מזמן. לא בטוח שהיא תוכל להרשות לעצמה את הויתור הזה שוב. בכלל לא בטוח, ביום אחרי שגינת ומדר חוזרים, שנראה שוב חמישיה שכזאת במשחק על תואר. עם כל הכבוד, ויש, הפתרון של הרכבי סמולבול שכוללים את בראיינט ב-4 + וויינרייט ב-5? לא מזה תיבנה זאת שמתיימרת להיות אימפריה, לאורך זמן. ההתקפה הפועל תל אביב, בגרסת סגל היורוליג שלה, כמעט בלתי עצירה עד כה בצד שאליו נוהגים להתקיף. והפעם, העצירה שלה החלה במשחק ה-0/9 לשלוש של מיציץ'. הופמן, תן לי את הטייק שלך על זה: הפועל ירושלים באה עם תוכנית משחק: מיציץ' ינצח אותנו רק בנקודות. לפחות בחלק מהמשחק, פלאט עמוק עם וויילי (מצוין הגנתית) והשאר נשארים קרוב לשחקן שלהם. כן, הוא סיים עם 6 אסיסטים, אבל אוטורו עם 6 נקודות בלבד. ובכלל, כל הפועל תל אביב סיימה עם 7 שלשות בסך הכל. זה יכול ללמד אותנו על מה בחרו להתמקד בירושלים. מיציץ' בהחלט החטיא כמה זריקות רעות, אבל גם לא מעט זריקות שהוא אמור לקלוע. לצידו, החטיא לא אחת גם הבלייקני, שזה ארוע שכמעט ולא מתקבל על הדעת. כשאתה מחבר את ה 0/9 של מיציץ' עם ה 1/6 של ברייאנט וה 5/13 לשלוש של בלייקני, יש בנתונים האלו, בתכלס, את כל מה שצריכים לדעת על מה שקרה אמש להתקפה של איטודיס. בקבוצה שבה המדיניות היא לקלוע, ואש בזמנכם החופשי, הנחת העבודה ההגיונית בהחלט היא שהפועל תל אביב כל כך טובה ומוכשרת, שבסוף יהיה בסדר. ומכאן נגזרות לפחות שתי תובנות שאותן מוטב לה לקחת הלאה: 1. הסגל הישראלי שלה הוא לא כזה שאיתו קל לשחק את הכדורסל המסוים הזה, שבו שחקן אחד מכדרר, זורק וזהו. בלא מעט הרכבים אתמול זה הרגיש כמו גרסה התקפית של טריאנגל אנד טו. כלומר שני שחקני התקפה שעושים תורות ומעיפים לטבעת, כשהשלושה האחרים מנסים איכשהו לייצר עבורם הזדמנות שניה ושלישית, אחרי ההחטאות. כך החזיקו אותה שגב, בלייזר ופלטין במשחק. 2. אולי אולי, ואני יודע שזה נשמע מוזר, כדאי לה לחשוב על פלאן בי התקפי. כזה שבו יוכלו להשתלב שחקנים שלא מרגישים בנוח או שלא מתאימים לסגנון של הגש ורוץ לרשת. אני יודע, כשמוסרים גם אפשר לאבד כדורים. ואם לא מוסרים ורק זורקים, אפשר לסיים משחק עם 5 איבודים בלבד. אבל את מי זה מעניין כמה כדורים מאבדים? 5 נקודות לסיום 1. בארסה – מתנצל. יודע שזה לא קשור בשום צורה שהיא, אבל איתמר סבג שלח לי הודעה באינסטגרם שהייתי חייב להביא לידיעתכם. והיא הולכת בערך ככה: "האוזמן, שנה שעברה לא אהבת את השם של ג'ובה לזוסמן וכריס ג'ונסון, אז קבל אחד חדש העונה: בר טימור ו-ואסה מיציץ' = בארסה". הרי לפניכם התיעוד. 2. מיסטר ווינר – טריפל ג'יי הוא אחד הזרים הלא מרשימים שנחתו באזורנו. הוא גם זה שנתן שתי שלשות חשובות על הראש של קטש בחצי גמר המפעל הזה, ואתמול הוסיף עוד שתיים רצופות וחשובות בתחילת הרבע השלישי, על הראש של בראיינט. תוסיפו לזה הגנה מרשימה למדי על בלייקני/ מיציץ', ותקבלו שוב הצצה נדירה, כזאת שמגיעה אחת לחודשיים בערך, לשחקן 3 & די. נגיד. 3. תארו לעצמכם לרגע – במהלך הסופ"ש נדדו מחשבותיי אל הכיוון הכללי של משחקי חצי גמר גביע המדינה. פעם, אתם יודעים, היה ערב כפול שכזה, בדרך כלל ביד אליהו הישן, שבו שיחקו 4 הקבוצות שהעפילו לשלב. ומכבי תל אביב פחדה מאוד מערב חצאי הגמר, כי זה השלב שבו מצאה עצמה מתמודדת עם קהלים של 3 קבוצות שרצו שהיא תפסיד. עכשיו, כשהפועל היא מכבי תל אביב על סטרואידים, תהיתי מה היה קורה ולמי היו צורחים יותר אוהדי הקבוצות האחרות. בעצם, במקרה של הפועל תל אביב, השאלה הזאת חלה גם על האוהדים שלה. או אלו שלפחות היו בעבר האוהדים שלה. 4. בכיינים – צפיתי בתדהמה (סתאם, לא היה צפוי מכך) במופע הנהי המביך של עופר ינאי ואיטודיס, בהתאמה. לא יודע מי שם מדליק את מי וגם לא איכפת לי. אין שום דבר מוסדי נגד הפועל תל אביב. השופטים לא דפקו את הפועל תל אביב. תפסיקו כבר עם זה. תפסיקו להיות בכיינים. 5. ועכשיו מה, מה עכשיו? בסדר, אז עוד סוג של תואר נכנס לארון. וסיפור יונתן אלון, שלא באמת היה, חוזל"ש סופית. הפועל ירושלים יכולה וחייבת להיות אחלה של קבוצה העונה. להגיע ליעדים ולזכות בתארים שהם גם אמיתיים. כדי שזה יקרה, צריכים להנחית כאן לפחות שחקן זר איכותי נוסף. לפחות. אחרת, זה עלול בהחלט להסתיים מבחינתה בכמעט. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

רגע, אז גביע ווינר הוא תואר או לא? כדי לא להבעיר עליי את כל פיד כיפות בחלק שעוד פתוח לקהל הרחב, לא אחווה את דעתי העתיקה. יודעים מה, לצורך האירוע אני אפילו אזרום עם התזה שאוהדי הפועל ירושלים מחויבים להיות מחויבים לה כרגע, מתוקף היותם בצד המנצח: לכאורה, כל גמר הוא גמר, כל גביע הוא גביע, והסופרקאפ שלהם, ועכשיו גם גביע ווינר שלהם. אז בעצם, יש לנו כבר דאבליסטית. יש טעם בכלל להמשיך את העונה? תראו מה שבוע אחד של ניצחונות נכונים על יריבות נכונות יכול לעשות. אותו פיד שדיברנו עליו זעם וכעס על האדישות של קבוצתו עד לפני כמה ימים. במידה לא מבוטלת של צדק, כן? ביום ראשון היא הייתה על סף צניחה למאזן 3:1 בתחתית ליגת העל, אבל אז התעשתה וניצחה בהארכה בראשל"צ. ולא הרגיעה איש. ואז ניצחה בכדורסל הרבה הרבה יותר טוב, זורם ומרשים את מוליכת היורוקאפ. והרגיעה רבים. ואז ניצחה במשחק על תואר (די נו, זה לא תואר!) את מוליכת היורוליג. וכבר עברה לסוג-של-לרגש. עכשיו גם ביציעים יתנו לו שקט עד המשברון הבא. יונתן אלון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל לאורך השנה וחצי האחרונות זכתה ההנהלה מהבירה למחמאות על הסבלנות ועל הצורה שבה היא בעצם מגדלת מאמן. לדימיטריס איטודיס ולעודד קטש יש את הרזומה המרשים שלהם, והיא הלכה עם עוזר המאמן שהפך למנהל מקצועי, שהפך שוב למאמן, ואז כבר נשאר. הוא עזר לה לתת לו את השקט - כשניצח פעם אחר פעם את קטש, והעיף את איטודיס בסדרה, ועכשיו שוב גבר עליו. אז נכון, לפעמים הציטוטים שלו למיקרופון לא יוצאים הכי מוצלחים, אבל כשבונים מאמן, לא חושבים לפטר אותו בכל פעם שמפסידים שניים וחצי משחקים. עכשיו גם ביציעים ייתנו לו שקט. לפחות עד המשברון הבא. מן העבר השני, איטודיס בהחלט התייחס למשחק הזה כאל גמר. לא מעט תהיות עלו באשר לחמישיית הזרים שבה יבחר מאמן הפועל ת"א, וייאמר לזכות הירושלמים שהם לא טעו. בצהרי יום שישי, בעודי ממתין לראיונות עם יובל זוסמן וקואוץ' אלון, שאלתי את אנשי הקבוצה איך מתכוננים ליריבה שחצי מהסגל שלה לא ידוע. הם הודו שכבר הימרו על זה והתכוננו בהתאם. ואם טעו? אז יבצעו התאמות תוך כדי תנועה. לא היה צריך. הם פגעו בצורה די מרשימה. התייחס למשחק כמו אל גמר, דימיטריס איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל והאמת, קשה ללכת בלי ואסילייה מיציץ' במשחק שכזה. אם כבר הבאת אותו, בכסף הזה ועם הניסיון הזה, מוטב שתלך איתו כשזה חשוב וקובע. זו ההחלטה הטבעית והמתבקשת. אבל עד עכשיו הקפידו בהפועל לאתרג את הכוכב הסרבי, ולהתייחס לזירה המקומית כזו שבה תינתן לו מנוחה. את התהייה הבאה אני משתדל לכתוב בלי להצטייר כחכם בדיעבד, משום שתיאלצו להאמין לי שחשבתי עליה במהלך השבת, לפני שהסגל הסופי נודע: האם זה הטיימינג המתאים לרשום את ואסה בפעם הראשונה בארץ, יומיים אחרי משחק של 31 דקות בסראייבו (+ טיסה), ושלושה ימים לפני מחזור כפול מספר 4 בפחות מחודש וחצי של יורוליג (+ שתי טיסות)? כך או אחרת, מיציץ' נרשם וניסה כהרגלו להנהיג ולהוביל, והפעם פחות הצליח לו. לא נגיד שהוא נראה כבד, כי הוא נראה כבד כבר שנים, וזה לא בדיוק הפריע לו להפוך לאחד הגארדים האגדיים בני זמננו בכדורסל האירופי. רק שהערב, משהו בו היה... פחות. אולי זה בגלל הקושי להתמודד עם הדינמיות והאקספלוסיביות של צמד הגארדים שמנגד, ג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון. ואולי בגלל שהצ'אקרה לא נפתחה בזריקות לשלוש. ואולי שני הדברים הללו קשורים באמת לעייפות. או לג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס, שעשה לו קולין מלקולם. הצ'אקרה לא נפתחה מעבר לקשת, ואסיליה מיציץ'. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל איטודיס זכה עד כה - וימשיך לזכות ממש בעוד כמה ימים - למחמאות מפליגות ומוצדקות על הדרך המהירה שבה חיבר את הסגל הרחב מאווווד שלו לכדי קבוצה. ועל הדרך שבה הוא מצליח לשמור במתח גבוה את השחקנים הישראלים שלו, שלא רואים מגרש ביורוליג (אבל ממש לא רואים. אני לא בטוח שרואים את המגרש מהמקום שבו הם יושבים) ובכל זאת עולים לשחק בליגה כשהם רעבים, חדורי מוטיבציה ושופעי ביטחון. זה יישאר ככה? בואו נתהה על זה. בשלב די מאוחר של הגמר היה רגע שבו מצלמת הטלוויזיה לכדה את מבטו העגמומי-משהו של יפתח זיו על הספסל. אפשר להבין אותו. הוא ידע מראש שלא יירשם באירופה, אבל פה זה לא אירופה. ובערב שבו מיציץ' לא מדהים, ואין ים מדר, ואין כריס ג'ונס, ואין טיילר אניס, ובר טימור לא מצליח להחזיק את עמדת הרכז, ומצבת הישראלים חסרה גם את תומר גינת, לא היה מקום לנסות אותו? הוא, שבשלושה ניצחונות ליגה (ולא משנה אם נכנס לראשונה ברבע השלישי או במחצית הראשונה) הגיע למדד 15.3 ב-15 דקות, והריץ את הקבוצה בצורה טובה - לא היה ראוי להזדמנות הזו? לאלון לא הייתה דילמה כזו. בהיעדרו של קאש ווינסטון, הייתה לו הזדמנות להשתוות לגודל של הפועל ת"א בעזרת טריפל ג'יי, וללכת עם הישראלים שלו בקו האחורי. להגיד את זה על קרינגטון וזוסמן זה מובן מאליו, והוא לא נעצר שם. מאמן ירושלים קיבל (או נתן) דקות מוגבלות אך די איכותיות מרועי פריצקי, וזכה ברועי הובר של הפלייאוף. מה זה הגיע. הוא כאן, ג'ארד הארפר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל שנייה, עצירה: לא בטוח שהובר קורץ מהחומר שיכול להיות חלק מהותי בסגל של מחזיקת יורוקאפ. הוא עוד צריך להוכיח שהוא שווה את זה. אבל בליגה שלנו הוא שם, לגמרי שם. כפי שהיה במשחק השלישי בסדרה מול הפועל ת"א אשתקד. גם הובר ופריצקי (מי פחות ומי ממש פחות), קצת בדומה לזיו, לא ממש משחקים ביורוקאפ - אלא שמאמנם סמך עליהם לפחות כמו שהוא סומך עליהם במשחקי ליגה רגילים, וזה השתלם לכל המעורבים. החדשות הטובות מבחינת הקהל הירושלמי הן שלמרות הדיסקליימרים, יש להם על מי לסמוך על הקווים. אה, ושהארפר, אחרי פתיחת עונה קצת מהוססת (במושגי הארפר), הגיע. מה-זה הגיע. 15 נקודות במחצית הראשונה מול בחצ'שהיר. 12 בשנייה. 20 נקודות בראשונה נגד הפועל ת"א. ועוד 13 בשנייה. ובסך הכל, 60 נקודות ומדד 74 ב-63 דקות. ו-MVP של המחזור ביורוקאפ. ו-MVP של גמר גביע ווינר. אוקיי, הוא כאן. החדשות הרעות מבחינת הקהל הירושלמי הן שאם התעצבנתם עד היום על ההתמכרות של המועדון לשקט ולטראסט דה פרוסס, אז תתרגלו - הם לא הולכים לשום מקום. כי בואו, הם מוכיחים את עצמם בצורה לא רעה. ואם אתם מחכים להחתמה שוברת שוויון בקו הקדמי, כדי להקפיץ את הסיכויים לעלות ליורוליג, אז אולי זה לא בדיוק מה שעומד לקרות. טוב, מי צריך בכלל? יש דאבל!

בגביע ווינר, טורניר הכנה אשר נגרר עמוק אל תוך העונה עצמה, אין מניעה לרשום זרים אשר אינם חלק מהמכסה המותרת לכל קבוצה. לפיכך, יתכן בהחלט שנראה הערב את הפועל תל אביב רושמת לפחות אחד משני הזרים המשמעותיים שלה שטרם נרשמו, קרי אוטורו או מיציץ'. כרגע, בעוד היא ממשיכה במסע ההצלחות שלה בליגה השניה בטיבה בעולם וטרם נדרשת לקבלת החלטה על צירוף אפשרי של 4 נוסף לסגל, אנחנו מתייחסים פחות להחלטה המוקדמת שלה לרשום את טאי אודיאסי למשחקי הליגה. יתכן בהחלט שהעניין הזה יצוף בהמשך, או אז עשוי להתגלות שיש רצון, יש (כמובן) כסף, יש (אולי) צורך מקצועי, אבל אין ספוט פנוי, כי יש כבר 10 שנרשמו. בכל מקרה, העושר המקצועי הכמעט בלתי נגמר של איטודיס מציב בפניו אתגר לא קטן, לקראת המשחק מול ירושלים. אם הולכים אול אין למשחק הזה ואם מדברים רק על היררכיה ומעמד בקבוצה, יש כמה זרים שחייבים להיות באנקרים. מיציץ', בראיינט, בלייקני, מלקולם, אוטורו. רגע, ומה עם ג'ונס, וויינרייט ומוטלי? ומה לגבי טיילר אניס, שהוא (עוד) שובר שיוויון במשחקים בליגה הטובה ביותר בישראל? שהוא השחקן שמשחק הכי הרבה דקות במשחקי הליגה שלה (קצת מעל 26)? וגם אם לא הולכים אולי אין, כי יש עומס ושבוע כפול וכו וגו ודו, עדיין יש כאן לא מעט שאלות שצריכות להישאל מהצד של הקבוצה העשירה במדינה. שובר שיוויון במשחקי ליגת העל, טיילר אניס. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל בעמדה 4, שבה ההיעדרות של גינת משמעותית הרבה יותר כשיש חוק חצי רוסי, האם מבצעים התאמה כלשהי לגודל שלא קיים לירושלים, כלומר סומכים נגיד על וויינרייט + מלקולם, או שהולכים גדול בסגנון מוטלי + אוטורו. האם מבצעים התאמה כלשהי מתוך מחשבה שהשחקן הכי חשוב הוא זה שישמור על הארפר, לפני ואחרי החילוף ההגנתי? כל זה, מבלי להיכנס לשיקולי הישראליים. עכשיו ישראלים. אחרי שהפציע ל-5 שניות תמימות מול מונאקו, 23 הדקות של בר טימור, קרי הממוצע שלו במשחקי הליגה, יתורגמו סופסוף למשחק שבו יש רמת תחרות ועניין. המפגש האחרון שלו מול ירושלים, בסדרת חצי גמר הפלייאוף בעונה שעברה, התחיל נהדר בגיים 1 (13 + 7 + ריקודים) והסתיים חלש: 4 איבודים בגיים 2, מדד 4 בגיים 3. הפעם, מול הגרסה ההגנתית המרשימה פחות של ירושלים, זה חייב מבחינתו לעבוד טוב יותר. הדקות שלו יהיו הפעם במשחק עם רמת תחרות ועניין, בר טימור. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל מאמן של גביע יונתן אלון סופג לא מעט ביקורת. בעיקר מהבייס שלו. ברשותכם, לא אכנס לזה הפעם. כן אזכיר שבתקופה מאוד קצרה, האיש כבר רשם לזכותו איזה תואר וקצת. גביע מדינה אחד הוא לקח, מול החבר והמנטור שלו קטש. סופרקאפ אחד, שזה אולי גם סוג של גביע, כבר לקח מול אותו הקטש. והאמת? היה גם מרחק משחק אחד, שלעולם לא יתקיים, מאולי גם לקחת אליפות. גם אצלו, קבלת ההחלטות הערב בעניין הסגל שיתלבש מעניינת. האפשרויות כמובן מצומצמות יותר, וכנראה שגם כאן יש היעדרות ישראלית בעמדה מספר 4, אבל מעניין לאן זה לוקח אותו. מצד אחד, וראינו את זה כל בנצחון השבוע ביורוקאפ, קאש ווינסטון הוא זה שאליו הולכים בדקות מתות, כלומר כשהארפר צריך מעט לנשום. מצד שני, בדיוק למשחקים כאלו יש את רועי הובר. ואם לא הוא, אז טריפל ג'יי בגלל ההגנה והזכרון ממשחק אחד טוב מול מכבי תל אביב? אולי אופציה לאיש המכונה דימה, מתוך מחשבה מצד אחד על האופציה הגבוהה של הפועל תל אביב או על מה שנהיה מאנתוני לאמב מהצד השני? ואחרי שליהגנו את כל זה, כל הסיפור כאן מתחיל ונגמר באחד ג'ארד הארפר. אם הוא מסתדר בגפו, אם הוא מצליח להגיע לקו, הוא הוא עושה ג'ארד הארפר, נצחון של ירושלים לא יהווה הפתעה. ובינתיים, בקצה השני של העיר אוקיי, לא בינתיים, כי המשחק של מכבי מול נתניה יתחיל כשעתיים לאחר משחק גמר גביע ווינר, ולא באמת בקצה השני של העיר, כי אחד בירושלים והשני בנתניה, אבל הרחק הרחק מהמקום יונבו יניפו גביע, יתארחו הצהובים של קטש אל מול הצהובים של אבשלום. יש כמה סיבות לכך שאני כותב לכם כאן על משחק חסר חשיבות זה. קודם כל, יכול להיות שמזל גדול מבחינתה של מכבי תל אביב שהיא הודחה בשלב מוקדם יותר של התחרות. תארו לעצמכם עכשיו איזה דרבי, על גביע כלשהו, שמסתיים בצורה בעייתית ומוסיף עוד קיסם למדורה. זה ברמת הלכו תדעו מה היה קורה אם. בתכלס, הדבר הכי משמעותי שצריכים לשים עליו עין הוא הסגל שנבחר למשחק הזה בכלל וחלוקת הדקות בפרט. רגע לפני עוד שבוע כפול ביורוליג, אחרי ספסול בואכה ייבוש של אנשי הפילי קאלצ'ר בכלל ושל דאוטין בפרט, זמן לראות מה מצבו של האיש שניצח עבורה דרבי. איפה לונדברג הרי בדרך. כתבתי בטור הקודם ואני אחזור שוב: האלמנט הכי חשוב בצירופו המסתמן של לונדברג לא נוגע בכלל לשאלת העמדה שלו או הגודל שלו או העמדה שלו או מידת ההתאמה שלו. אם הוא במצב של לשחק, הוא יותר טוב מהקיים. הוא שחקן כדורסל שיודע לשחק כדורסל בקבוצה שמשוועת למשהו כזה. אבל, אם וכשיגיע, האם בנוסף או במקום? בשולי הדברים ואם כבר רכז של קטש, מסתמן שהערב נחזה בבכורה של תמיר בלאט במשחק מול נתניה. כי עד עכשיו, משום מה, זה לא הסתייע מול הקבוצה של עידן אבשלום, אשר לכאורה משמש או לכאורה שימש לכאורה כסוג של מנהל אישי לכאורה של בלאט לכאורה. ועכשיו, אחרי ההודעה המרגשת של מועדון הכדורסל מנתניה, שאני לא יודע מי אמון על כתיבתה, על הפרידה המרגשת ממאמנה עידן אבשלום, בהמשך להחלטה של מנהלה המקצועי עידן אבשלום, לכאורה, אז הכל כבר בסדר. לכאורה. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

כוח העל שלכם בסופ"ש הקרוב הוא היכולת המאגית להרכיב את השחקן הישראלי המושלם, זה שתמיד רציתם בקבוצה שלכם. השחקן שבכל מרכיבי המשחק הוא הכי טוב בהם. הקליעה, המסירה, ההגנה, הראש, השכל, הרגליים והמאני טיים. מאיזה שחקן תקחו כל חלק? בשביל זה הקמנו בשבילכם את האפליקציה שתאפשר לכם להגשים את החלום. חברי צוות הדיסקו קיבלו הצצה מוקדמת והרכיבו את השחקן הישראלי המושלם שלהם. שימו עין, קבלו רעיונות ולכו להתנסות בעצמכם. את התוצאות אל תשכחו לשתף איתנו ברשתות החברתיות, אם זה בתגובות לפוסט וכמובן בתיוג שלנו. חובה לנמק! בהצלחה! הבחירה של האוזמן האמת היא שהחשש הגדול היה לפספס מישהו. הקטגוריות כאן מצוינות אבל ספציפיות, ואין באמת סרט שגדולי שחקני ישראל לא יכנסו, בצורה כזאת או אחרת. התלבטות רבתי נרשמה לגבי זהות המוסר, כי בקלות זה יכול היה להיות בלאט, אבל כאן הלכתי אל האיש שהוא גם ה OG של הדאבל אלבו, מירו המכונה טפירו. מכה על חטא שלא מצאתי דרך לשלב את עדי גורדון או שחקן אתלטי שאיננו מתאזרח, אבל היי – אין דבר כזה מתאזרח. וכן, זה מוזר קצת שדני אבדיה, שהוא כבר עכשיו גדול שחקנינו, נכנס רק בקטגוריה זניחה של מהירות, מה גם שספק אם הדבר נכון אמפירית, אבל לא פשוט היה לשלב במחוזות אחרים. זה לא אני, זה הפורמט! דברים דומים, האמת, גם לגבי קטש, שהוא הרבה מעבר לרק שליטה בכדור. אייקיו זה קל, קלאץ' זה קל, מנטליות זה קל (למרות שבקלות אפשר היה לשים שם את מקל), הגנה זה הכי קל בעולם. פיזיות? נכון, היה חזקים כמו או יותר. מוטי דניאל, אם הולכים לבכירים. בניה סרור, אם הולכים על פחות. יריב רוקני, אם הולכים על שומר הראש המושלם. אבל מרגיש לי שארדיטי מנצח את זה. הקיצר, זאת השחקן השלם שלי. הולך אחריו באש ובמים, במיוחד אם אני יודע שהנפלד שומר עלי וארדיטי מרביץ בשבילי. הבחירה של אהרל'ה היריבה בהתקפה. מוטי דניאל שם גוף על הכוכב, נדב הנפלד משחיל לו חטיפה מאחור. בארי לייבוביץ' מטיס מתפרצת, ועודד קטש עוקף שלושה שומרים בדרך ללייאפ קל. רגע, זה קל מדי. אז הוא מרגיע ומוסר לאחור. יש זמן. גור שלף מסדר את כולם בעמדות. דורון ג'מצ'י מתייצב בפינה, וכל ההגנה בהיסטריה, כי גם עושים אופן למיקי ברקוביץ'. גיא גודס מכדרר, ומי יודע לאן ימסור עם העין העקומה שלו. דני אבדיה מתעופף לאליהופ, אבל איפה הכדור?! עדי גורדון צועק למאמן "אם אתה סומך עליי, תן לי!". נחשו איך זה נגמר. הבחירה של הופמן אייקיו - שפר, העיניים על המגרש, הגללי שיניים במוח עובדים. קליעה - אמיר כץ, מסדר רגליים כמו ג'ייסי קארול. קלאץ - עדי גורדון, עד עכשיו הפלואטר שקלע בגמר גביע תלוי על גג האולם. אתלטיות - שון דוסון, תגובות על האם הוא ישראלי יחסמו. הכי אתלט שהיה. מהירות - מיקי, לא ראיתי אותו אבל בתקצירים תמיד קלע במתפרצת אז הוא הכי מהיר. מנטליות - פניני, חסר פחד, יזרוק טראש טוק לג'ורדן. מסירה - טפירו, אמן הפיק אנד רול. הגנה - ברגע שהיונה היתה מפעילה את המנעול, היריב היה גמור. פיזיות - שנה שלמה על הספסל במכבי ואז אליפויות אירופה נהדרות שבהן היה נאבק בענק אירופה. שליטה בכדור - ים מדר, הכדור דבוק אליו עם חוט. טופ מוכשרים. הבחירה של הירש הבחירה בשחקן הישראלי המושלם היא עניין של גיל. ופרספקטיבה. אוקיי, גם קצת נוסטלגיה. אני מניח שאוהדי כדורסל בין הגילאים 15 ל-30 לא היו מתקשים להרכיב אותו - נתח עצום של דני אבדיה, עם נגיעות של עמרי כספי וקמצוץ ים מדר. בכלל, בעונה הנוכחית, שבה הישראלי של הבלייזרס מתפקד כספק סקנד גארד ספק פוינט גארד מוביל של מועמדת לפלייאוף ב-NBA, הוא אמור לאכלס את רוב הקטגוריות בשחקן הכלאיים הזה. רק שלמען הצדק ההיסטורי, חייבים להזכיר שהיו חיים על הכדור בפרהיסטוריה של שנות ה-80 וה-90; שדורון ג'מצ'י היה שחקן NBA לגיטימי אם היו מבינים אז את חשיבות הקליעה משלוש; שנדב הנפלד שיחק לפני עידן הסטטיסטיקות המתקדמות, שהיו חושפות את איכויותיו (נדב "מאניבול" הנפלד כינוי הרבה יותר קולע מ"היונה"); שבארי לייבוביץ' היה אגדה; ושמיקי ברקוביץ' פשוט ידע להיות שם כשזה חשוב. ייתכן שמדובר בקרב אבוד: עוד כמה שנים, מעטים יזכרו שהיו פה שחקני כדורסל לא רעים לפני אבדיה. לאור היכולת הנוכחית שלו - אולי בצדק. הבחירה של רואי בתור הצעיר שבחבורה, תסלחו אם הייתי קצת מוגבל בבחירות שלי. אז נכון, לא יהיו פה מיקי ברקוביץ', ג'מצ'י, מרסר, קטש או שפר, אבל בהחלט שחקנים שאם אתה מזקק מהם את התכונות הספציפיות, אתה בהחלט יכול להרכיב רובוטריק כדורסל ישראלי מושלם. ההתלבטות המרכזית שלי הייתה בפרמטר המנטליות, ושאלתי את עצמי לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את זה. אני חושב שכספי היא בחירה נכונה - שחקן שהוא Hard-Worker בהגדרה שהצליח להיות רלוונטי בNBA למשך הרבה שנים - לאו דווקא בגלל כישרון יוצא דופן. שחקן כריזמטי ומנהיג חיובי שכל מאמן היה רוצה על הפרקט. לגבי השאר - תשפטו בעצמכם. מי אמר שלהיות צעיר זה חסרון? ועכשיו אתם - כנסו לכאן ושתפו אותנו בתמונות של השחקן הישראלי המושלם שלכם.

יש מן המשותף בשני המשחקים בהם נטלו אמש חלק הישראליות שלנו ביורוליג. כן, כתבתי ישראליות. שניהם נערכו במקומות הלא נכונים. האדומים התארחו בבוסניה בלי קהל בכלל. הצהובים אירחו בסרביה, עם קהל אבל נו באמת. האחת עשתה את המינימום הנדרש ממנה כדי שהכשרון, העומק והידע יובילו אותה לנצחון די בטוח על קבוצה אבודה. השניה היא וואחד קבוצה מגה אבודה, שבאמת של החיים עשתה את המקסימום הנדרש, בסטנדרטים הנמוכים שלה, כדי לצאת עם כמעט מול יריבת יורוליג טובה. עם עוד כמעט. הפועל תל אביב לאחר הקשיים בהם נתקלה מול אולימפיאקוס, ניצבה הפעם הפועל תל אביב מול אתגר חדש מתוצרת דובאי, שלמרבה המזל איננו השוקולד המחריד הקרוי על שמה. האתגר היה בעיקר פרסונלי. פטרושב השיג 3 סלי שדה בחלק הראשון של המשחק. שניים מהם פחות צפויים, במהלכי כוח מול וויינרייט ואוטורו. אחד צפוי יותר, בזריקה מחוץ לקשת אל מול מוטלי המהסס. שום דבר שאי אפשר לתקן בהמשך, והאמת היא שהפועל תל אביב אכן תיקנה בהמשך. דוויין בייקון נכנס למשחק עם כמה נקודות קלות בהתקפות מתפרצות שאפילו אינן מעבר. שנובעות ברובן מחוסר משמעת אדום בכל הנוגע לחוקים של מה ומי עושים כשהכדור בדרך אל הטבעת. מי יורד, מי מכסה ומתי. שזה עוד בסדר. אחר כך, שזה המפתיע, הוא הסתדר בקלות עם קולין מלקולם כשומר. הוא הצמיד אותו קרוב מדי לצבע, רגע לפני מהלך אחד על אחד. הוא לקח אותו די בקלות ימינה בדרייב לטבעת. הוא שלט בו. העניין הוא שאיטודיס, כמו המלך/המצביא (הרע) מהסרט 300, פשוט ממשיך לשלוח עליך גייסות. נכון, רק 9 שחקנים נטלו חלק ברוטציה של הפועל תל אביב אתמול, אבל כל אחד מהם סוחב עמו ארסנל של כלי נשק שבסוף יוביל את מרבית היריבות למצב כניעה. ונכון, היכולת להעלות מהספסל את האגרסיות של וויינרייט, בלייקני (כן, כתבתי בלייקני) ואודיאסי עוזרת להאט את הדברים שהיריבה עושה ממול בהתקפה. אבל ההתשה האמיתית מגיעה מההתקפה של איטודיס. מההתקפה של מיציץ'. אפשר וכדאי להסתכל וליהנות ממהלכים כאלו, עם או בלי חילוף הגנתי, בהם מיציץ' מזהה פירצה, חודר אלי צבע ומנצל את הנעילה של אוטורו. אפשר ואי אפשר שלא להתלהב ממהלכים משלימים, כמו זה שהוביל לשלשה של בראיינט שעשתה 68-57. מיציץ' שוב מזהה פירצה ושוב חודר שמאלה, ההגנה מתכווצת ככל יכולתה, כולל השומר של וויינרייט שנמצא בווינג אשר בצד השני. ה-איש הולך באוטומט ל 45 קאט שלו (שמי שרוצה עוד קצת מידע על זה, יכול נניח ללכת לכאן), מקבל את הכדור ומעיף – שוב באוטומט – לבראיינט אשר בפינה. שמרים. שספלאש. הסיפור עם מיציץ', בעיני, הוא יותר רחב מזה. מאחר שבכל רגע נתון הוא יכול ומרים זריקה (או לוקח החלטה), רמת הריכוז שהדבר הזה כופה על ההגנה היא הרבה מעבר למה שהקבוצה הרגילה יכולה לשאת. וזה לפני שמגיע בלייקני. וזה לצד האוטומטיות השקטה של בראיינט. כשומר, אתה צריך להיות יוצא דופן כדי להיות על זה, עליו ועליהם כל הזמן. אתה צריך להיות יוצא דופן בהגנה מולם. אתה צריך להיות ווקאפ. אתה צריך להיות אולימפיאקוס הספציפית של השבוע שעבר. כי דובאי באמת שבאה מוכנה, בסטנדרטים שלה ועם הסגל החסר שלה. היא קראה נכון חלק ממהלכי הפיק נ' רול עם אוטורו. היא עבדה לא רע מול חלק מהחסימות או הדברים שהריצה היריבה שלה. היא הייתה קשוחה ואגרסיבית. והיא פאקינג חטפה 109 נקודות. שעם כל הכבוד להתפוצצות של מיציץ' בפרט והפועל תל אביב בכלל ברבע השלישי, הגיעו באופן קונסיסטנטי והתפרסו על פני רבעים של 25, 22 ו-27. ברמת ההתאמות של הפועל תל אביב, מעניין היה לצפות בהחלטה מהבית של איטודיס, לפיה מוטלי הוא 4 ורק 4. בהיעדרו של תומר גינת, נתקבלה ההחלטה לפיה אוטורו ואודיאסי יחלקו את עמדת הסנטר, בעוד מוטלי (כפותח הפעם) פלאס וויינרייט ישבו על עמדת הפאוור פורווארד. בתמורה, קיבל ממנו איטודיס חבילה התקפית ורסטילית למדי וכבר ברגעים הראשונים: ג'אמפר נקי אחרי שהוא חוסם בפיק נ' רול, קריאה יפה כשהוא הגבוה שאיננו חוסם בפיק נ' רול, הטעיות זריקה מבחוץ, מהלכי פוסט מבפנים. לא רע בכלל. וסטטיסטית, חד וקטלני. התרגלנו כבר למספרי הנקודות פר דקה הפסיכיים של בלייקני (אתמול – 15 נקודות ב-17 דקות). הפעם זה היה המוטלי עם 15 נקודות ב-13 דקות. כל שחקן ברוסטר הזה, למעט אודיאסי, הוא איום מיידי וקבוע על ההגנה היריבה. זאת אחת הסיבות, אם לא ה, בגללה העולה החדשה נמצאת כרגע איפה שהיא נמצאת. מכבי תל אביב האמת היא שחיפשתי איזשהו שיר כדי לפתוח את החלק הזה בטקסט. משהו שייתן רפרנס לזה שמכבי תל אביב מצליחה להפסיד את אותו המשחק כבר כמה שנים. שמה כבר יש לכתוב, כי המשחק הזה שוחק והטור הזה נכתב כבר כל כך הרבה פעמים. אינטואיטיבית, הלכתי לשיר חליפות של הדג נחש. נו, אתם יודעים, לחלק הזה: אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות המעגל הזה חייב להישבר החליפות איבדו מזמן את הזכות לדבר. שזה מצחיק, האמת, כי אנשי החליפות במכבי תל אביב מזמן כבר לא מדברים, כי הם עסוקים בדברים חשובים אחרים. כמו להתחבא. עד לסיום הטור, אנסה לאתר רפרנס מתאים יותר. מבטיח. קראתי בעיון רב את הטור המעולה של הירש, שדיבר על תסמונת בלאט ודייק כהרגלו. כל מה שאתם צריכים לדעת על המשחק הזה זה הוא איך שנקלעו הסלים האחרונים של מונאקו בשתי הדקות האחרונות של ההארכה. 1. אחרי עוד ריבאונד התקפה, בחסות ההירדמות של לוני ווקר, הגיע הכדור למייק ג'יימס האיום כשהשעון מראה 1:56 ומולו הורד. הוא לוקח את הורד לטבעת, סוחט עבירה ונעזר בכלום שמציבים מולו לביא וליף כדי לסיים עם אנד וואן. אין סל קל מזה. 2. 1:24 לסוף הארכה, ואוקובו הולך על פיק נ' רול מדורג, יענו 77, יענו המהלך שמכבי תל אביב עצמה מכירה כל כך טוב. ומבצעת עצמה כל כך טוב. כשהיא בהתקפה. הנה חסימה ראשונה. הנה חסימה שניה. הנה בלאט וליף נתקלים אחד בשני, ולא כמו שהאבות נתקלו בחדר האוכל באזור כפר בלום ולא כמו שהם נתקלו עת שיחקו ביחד בנבחרת הנוער של ישראל, ובעוד הג'וניורים נעצרים לרגע כדי ליהנות מהנוסטלגיה, הנה הגבהה של אוקובו והנה הנחתה של בלוסומגיים. סליחה, אין סל קל מזה. 3. הלאה. 1.05 לסיום. מונאקו שוב הולכת ל-77. מודע לבעייתיות במפגש בין השניים, מגיח לו גור לביא כדי לעזור מהצד החלש. שזה נחמד, אבל בכך הוא אוכל חיתוך של דיאלו על הגב. שוב סליחה, אין סל קל מזה. 4. חצי דקה לסוף. מה מונאקו מריצה בהתקפה? חיזרו אחרי – 77! ושוב מנסה ההגנה של מכבי להגיב, אז היא קופצת לשמירה כפולה ואגרסיבית על אותו אוקובו. שמוסר לבלוסונגיים, שמעביר לתייס. שמסיים סל קל פלאס עבירה. יש סל קל מזה, אבל עדיין – סל קל. 5. 15 שניות לסוף. כדור אצל ג'יימס. שלושה שחקני הגנה מזיזים את עצמם לכיוון הכללי שלו. הוא מוסר לכיוון הכללי של תייס. שמוסר לכיוון הכללי של אוקובו החותך. אני חוזר – אין סל קל מזה. חמישה סלי שדה. ברגעים הכי משמעותיים של המשחק. כולם בלייאפ. רובם ככולם בלי שום התנגדות. כן, מונאקו נעזרה גם במהלכים כאלו של מייק ג'יימס, אבל לא הם ניצחו עבורה את המשחק. אחרי שכתבנו את כל זה, כן קרה משהו אתמול אצל הצהובים. הפקת הלקחים ממשחק הליגה מול רמת גן בכלל והמחצית השניה בפרט גרמו לקטש לוותר שוב, עד כמה שאפשר, על שחקני הפילי קאלצ'ר שלו. כלומר על דאוטין. ובאמת, במסגרת סט היכולות של הסגל הזה כרגע, היא נתנה כמעט כל מה שהיא יכולה. היא כן זרמה התקפית מול קבוצה שכן מסוגלת לשמור. היא לא עשתה שום מאמץ לתקן משהו הגנתית. היא כנראה גם לא תעשה. האם היא מסוגלת לסתום את החורים האלו? האם עודד קטש מסוגל לתקן קבוצה לא מספיק טובה, שבה הוא לא באמת מאמין? תגידו אתם. אני אשאיר אתכם בינתיים עם קולדפליי. 4 נקודות לסיום 1. איפה – מודה שקיבלתי המון פניות, מחברים ומאחרים, לגבי הצירוף המסתמן של לונדברג. הוא טוב? הוא יכול לעזור למכבי תל אביב? התשובה היא פשוטה מאוד. כן. איפה לונדברג הוא שחקן כדורסל. שיודע ורוצה לשחק כדורסל שרלוונטי לליגה השניה בטיבה בעולם. במצבה של מכבי תל אביב, כל ההתפלפלות המוצדקת בדרך כלל (הכושר שלו, העמדה שלו, הגודל שלו, ההתאמה שלו) איננה רלוונטית כלל. אם הוא במצב של לשחק, הוא יותר טוב מהקיים. והוא לא זה שיתקן את מה שמקולקל. 2. קלאס – אחלה מאמן שבעולם זה האיטודיס הזה. באמת. ובמחילה, נטול קלאס על מלא. גם בראיונות. גם ביחס לחלק מהשחקנים שלו. לא יודע מה נאמר ולא נאמר, אבל 5 שניות לישראלים בכלל ולקפטן שלו בפרט, זה בעיקר לא מכובד. מצד שני, הוא נשפט וישפט אך ורק על תוצאות. ליורוליג הוא העפיל. זה שלו ובזכותו. הקבוצה שלו, נכון לעכשיו, הצגה. זה שלו ובזכותו. 3. אחלה גור – אני יכול לשבת איתכם על המספרים של גור לביא, אבל מבחן העין כאן מדויק יותר. התחיל את המשחק כאילו הוא שייך והמשיך את המשחק באופן שהראה שהוא שייך. הכי לא מובן מאליו שיש. אחלה גור. 4. מה. אם הייתם אומרים למישהו, לא משנה מי, שבסיום המחזור התשיעי יובילו את טבלת היורוליג הכוכב האדום בלגרד והפועל תל אביב, הוא היה עונה לכם משהו שרק מתן חלק יודע לנסח. וכן, יש מכנה משותף להצלחה הנוכחית (גם אם רגעית) של מי מהן. הוא נוגע למאמן אשר על הקווים. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בשל סודיות רפואית, הפרטים האלו לא פורסמו בעבר, אבל כעת כבר אפשר לספר: בזמן שאימן במכבי תל אביב אובחן יאניס ספרופולוס כמי שסובל ממצב נדיר המכונה בספרות המקצועית "תסמונת קלויארו". זוהי תסמונת שמאפיינת מאמנים, בדרך כלל ממוצא יווני, שיעדיפו לשתף שחקנים מוגבלים התקפית, דוגמת הפורוורד האמריקני הסימפטי אנג'לו קלויארו, בשל יכולותיהם ההגנתיות, גם אם הדבר עולה לקבוצתם במיעוט נקודות ולבסוף בהפסד. מאמנים הסובלים מהתופעה מתקשים לשאת הרכבים שלא מסוגלים לעצור פיק אנד רול, לרדת להגנה בספרינט או לבצע רוטציות באופן ממושמע. חמור מכך, לעתים הם שוכחים שבשביל לנצח חשוב לקלוע. זה לא הם, זו התסמונת. בקריצה - תסמונת פרארי. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' אני מאחל לעודד קטש בריאות איתנה, עד 120, אבל דומני שבשלב הזה של הקדנציה שלו במכבי תל אביב אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות כי הוא נמצא בקוטב השני: יש לו חולשה לא נשלטת לשחקנים יצירתיים התקפית, שמוסרים באופן מרהיב וקולעים רנדומלית מ-8 מטר, אבל קורסים בצד השני של המגרש כל אימת ששחקן התקפה מתנגש בהם, במה שמכונה בעגה המקצועית "חסימה". הרופאים מכנים זאת "תסמונת בלאט", ולפעמים מוסיפים בינם לבין עצמם, בקריצה – "תסמונת פרארי". נדמה שבמשחק ההפסד למונאקו – לכאורה ערב הירואי שבו קבוצה מתחתית היורוליג גררה פיינליסטית להארכה – הגיעו הסימפטומים המופגנים של קטש לשיא. למשך דקות ארוכות נראה היה שהוא גמר אומר להתחבר לצד הספרופולוסי שלו: הוא הוציא מהרוטציה את ג'ף דאוטין לטובת הלחימה והניסיון של ג'ון דיברתולומיאו. בעקבות ההיעדרות של אושיי בריסט, קיבל וויל ריימן דקות ארוכות, כמחליף של גור לביא שהוקפץ לחמישיה. ואכן, ארבעת השחקנים היחידים במכבי תל אביב עם פלוס-מינוס חיובי בדקות ששיחקו היו ג'ימי קלארק השלישי, במשחק הכי טוב ששחקן מעט פרוע כמוהו יכול לנפק, כולל 8 אסיסטים ו-4 איבודים (10+); טי ג'יי ליף, שהגיע כסוג של דיוויד בלו ומתגלה כגרסה משופרת של מייסיאו באסטון, עם ידיים טובות באזור הסל ודאנקים מהדהדים (2+); וכמובן - דיברתולומיאו (3+); וריימן (5+). נכון, אי אפשר לצפות מקטש שמחליפים כג'ון די והג'ינג'י עם הזקן ישחקו 45 דקות, אבל למה בעצם חזר בלאט לפרקט ביתרון 76:80, כשדיברתולומיאו וריימן יוצאים, ונשאר על הפרקט כמעט עד סוף הזמן החוקי, כשהוא נתקע פעם אחר פעם בכל פיק אנד רול של הצרפתים, וכשברור לגמרי שואסיליס ספאנוליס, המאמן שממול, צד אותו בהתקפה (ואת רומן סורקין, שגם הוא סוג של תסמונת, מעט פחות קשה)? למה אי אפשר להחליט ששחקן שתרם עד אז 0 נקודות וגם יסיים עם 0 נקודות (כן, גם 6 אסיסטים), יגמור את חלקו בערב? למה דיברתולומיאו חזר רק בדקה האחרונה (ומיד מסר אסיסט חשוב?) רגע, ואחרי שבלאט היה רע ברבע האחרון, איך זה שחזר בהארכה? כי לקטש יש חולשה. יש לו תסמונת. חשוב לציין: מונאקו קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב. בהרבה. למכבי אין מייק ג'יימס, אין אוקובו, אין דניאל תייס ואין אפילו קבריוס הייז. משחק צמוד מולה הוא לא עניין של מה בכך. בניגוד למשחק מול הכוכב האדום, הייתה רוח לחימה, וגם דקות של כדורסל התקפי חכם, לפעמים אפילו מרשים. אבל ביורוליג, כמו בליגות אחרות, לא מקבלים מדליות על השתתפות. המטרה של קטש היא לא להביא למשחקים צמודים, אלא לנצח במשחקי כדורסל. זו לפחות המטרה המוצהרת, בהנחה הלא מבוססת שהתוצאות משנות במשהו לבוסים הנעלמים שלו. כדי לעשות זאת הוא צריך לשפר את מכבי הגנתית, והוא פשוט לא מצליח. לא בטוח שהוא מסוגל. אני מתקשה לזכור משחק צמוד שבו חלק משמעותי של הסלים של המנצחת בדקות הסיום ובהארכה היה בדאנקים – אחרי פיק אנד רול מדורג, אחרי פיק אנד רול רגיל או סתם בבק דור, כפי שקרה אמש. אני כן זוכר משחקים שבהם היריבה של מכבי הייתה יכולה להיות בטוחה שתהיה לה הזדמנות שנייה אם תחטיא בדקות ההכרעה – זה קרה מול מכבי של קטש. הצטיין בהתקפה אבל רשם ריבאונד אחד. לא בהגנה. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' קטש הוא לא הבעיה הראשונה של מכבי תל אביב. ההרכב שלה פגום. הכוכב ההתקפי מספר אחת שלה, לוני ווקר, דווקא משתדל (4 אסיסטים), אבל קלע באחוזים איומים והבנתו את קונספט המשחק הקבוצתי מוגבלת. אין לה סנטר ראשון, אחרי עוד משחק שבו רומן סורקין הצטיין בהתקפה (15 נקודות) אבל רשם ריבאונד אחד בודד (רמז: לא בהגנה). הקואץ' צריך לבחור בין שחקנים בשנתם הראשונה ביורוליג שטרם הבינו מי נגד מי לבין כאלה עם ניסיון אבל פחות יכולת. נכון, מכבי לא אמורה להיות קבוצת פליי אין, אפילו לא קרוב. אבל אם קטש לא יכול לקדם את החבורה הזאת מעבר לתקרה הלא גבוהה שלה, כלומר לגרום לה לשמור כמדיניות – לא בזכות כמה דקות אנרגטיות של דיברתולומיאו וריימן והמאמץ הקבוע של ג'יילן הורד - למה בעצם הוא מאמן אותה? אני חושד שהתשובה היא שההנהלה לא מספיק מגובשת, או מתעניינת, כדי לפטר; וחשוב מכך, לקטש אין אלטרנטיבה קורצת כדי להתפטר. הוא תקוע עם מכבי והיא תקועה איתו. וזה מצב קשה, אפילו יותר מהתסמונת. רגע, למה להיות שליליים? יש חיזוק בדרך. איפה לונדברג יכול לתרום למכבי יותר מג'ף דאוטין, זה די ברור. הבעיה היא שז'ליקו אוברדוביץ' לא רצה אותו אפילו כשנשאר בלי שחקנים בעמדת הרכז, ושהימים שלו כשחקן יורוליג מוביל הסתיימו פחות או יותר עם המלחמה באוקראינה. הוא שחקן נחמד, עוד אחד לסגל שמלא בנחמדים כאלה. אולי הוא יכול לקדם את מכבי שני מקומות בטבלה. הדני לא ישנה דבר בתמונה הגדולה. והתקועה.

בתחילת הרבע הרביעי ולאחר איבוד כדור מסמר שיער של טריפל ג'יי, לא היה אוהד ירושלים אחד, כולל אלו אשר יושבים על הספסל או לצידו בבלגרד, שבאמת חשב שהיא לוקחת את זה. גם כי היריבה הטורקית היא אחת הטובות במפעל הזה, אם לא ה, מה שבא לידי, בין היתר, במאזן מרשים של 10 נצחונות מ-11 משחקיה עד כה. בעיקר כי הפועל ירושלים, בזמן קצר, הצליחה להוכיח לעצמה שאין יתרון ואין משחק שהיא לא יכולה לזרוק לפח. והנה, כשהיא בעיצומו של משבר מוקדם ומשמעותי, היא מוצאת עצמה מרחק נצחון אחד, במוצ"ש הקרוב, כדי לקחת את כל מה שאמרנו/ כתבנו/ ליהגנו/ ציקצקנו עד כה ולדחוף לנו את זה בתוך הפרצוף. עבודה של המוסד בשלבים מוקדמים של המשחק מול בחצ'שהיר, בעוד התקפת הפיק נ' רול של ירושלים מפלחת את הגנת היריבה בכלל ואת הרגליים המפולחות של טרביון וויליאמס בהגנה בפרט, אי אפשר היה להימנע מהמחשבה ששתיים מהיריבות המשמעותיות שמפרידות בין ירושלים לבין העפלה ליורוליג, בחצ'שהיר ובשיקטש, התחזקו הקיץ בעמדת הסנטר בוויליאמס ובאנטה ז'יז'י'ץ', בהתאמה. אם זה לא עבודה של המוסד, אל תקראו לי. לפרקים נרחבים, הפועל ירושלים ביצעה טוב, אבל ממש, בהתקפה. זה התחיל מג'ארד הארפר. שהוא טוב בכדורסל. שייצר לעצמו 5 נקודות מהירות, ב-3 הדקות הראשונות, מאותו מהלך מדויק, שמתחיל בזווית החסימה (המשתנה) של וויילי ומסתיים, כאמור, בריקודים על וויליאמס. זה כלל גם אזהרה מוקדמת לשומר שלו פלין, שניסה למנוע את המסירה להארפר (בעגה, דיניי) והבין מהר מאוד שמיותר. שיתקדם. טוב בכדורסל, ג'ארד הארפר. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים ההתקפה ההתקפה של הפועל ירושלים, ומוזר לכתוב את זה אחרי משחק שבו היא קולעת 90 מול יריבה מצוינת, ממשיכה להיראות חד גונית פינת צפויה משך דקות רבות. הרבה דברים סטגנטיים, מאלו שגורמים למלהגים מסוימים למחוא כפיים כאשר הכדור נכנס וכשלא – לשאול אבל למה אין תרגיל. מעבר למאצ'אפ הספציפי מול הטורקים, קבוצה שלמרות האורך של קופריביצה והחבילה הגופנית של מיצ'ל, נעדרת אופציה הגנתית מאיימת במיוחד בפנים, הרי שהמקור להבדל ברמת הביצוע נובע מכמה דברים קטנים. ודבר אחד קטן גדול. הארפר. אבל עליו לא נדבר כרגע. נרחיב על שלושה אחרים: הראשון – קאש ווינסטון. שכן, בדומה לגרסה מקבילה מהאדומה של היורוליג, רואה טבעת כשהוא רואה פרקט. ולעיתים נראה (ולא רק נראה) שכל פוזשן מסתיים בכך שהוא הולך לסל. שכן, שימר את האיום ההתקפי של ירושלים גם בדקות נטולות הארפר שמריץ את הפיק נ' רול. את המחצית הראשונה, לדוגמא, סיים עם 5 נק' פלאס 5 אסיסטים ללא איבוד. כל הזמן אגרסיבי. כל הזמן מאיים. השני – קצב משחק. אי אפשר להגיד על הקבוצה של יונתן אלון שהיא שועטת במורד המגרש, אבל במחצית הראשונה הספיקו כמה מהלכים ספציפיים של יציאה קדימה כדי לערער את הבטחון העצמי של הטורקים. שלושה מהם הסתיימו בהגבהות כדור אל סמית' או וויילי. כמו זאת. האם זה מה שגרם לבחצ'שהיר להסס לרגע לפני שהיא קופצת בכל הכוח על ריבאונד ההתקפה? המספרים (21 אופנסיב ריבאונד שלה) מלמדים שלא. מה שכן, באמת שהיו כמה מהלכי ריצה שעשו נעים. במיוחד זה שהגיע כ-2 דקות וחצי לסיום הרבע השני, שהתחיל מזוס שניקה מהטבעת כדור שנזרק על ידי וויליאמס, רק כדי לצאת חיש חש אל הצד השני, לסמן עם היד ולתת בטריצה. זוס! השלישי – זוס. קטונתי, אבל באמת קטונתי, מלהסביר את תופעת יובל זוסמן. שאחרי פתיחת עונה מחרידה, פתאום נוסק לו דרך המשחקים מול אריס, רישון ובמיוחד בחצ'שהיר. ואלו לא רק השלשות המשמעותיות (שלושתן!) שנתן. אלו גם הקריאות האסרטיביות שלו בהתקפה. יש קו אחד שמחבר שני מהלכים שעשו הבדל. רגע לפני הגונג שסגר את הרבע הראשון, אל מול יציאה הגנתית גבוהה אל ווינסטון, המתין זוס לרגע הנכון שבו השומר שלו (פלין) איבד קשר עין, כדי לנוע ללא כדור ולסיים יפה מסירה יפה לא פחות. כדקה לסיום המשחק, אחרי שבחצ'שהיר מוציאה את הכדור מהידיים של הארפר, כדי שכל מי שלא קוראים לו הארפר יעשה מה שהוא מבין, זוסמן גם זה שאוסף לידיו את הכדור, גם זה שמתקיף את השומר שלו (פלין) וגם מוצא את וויילי כדי שזה יכבה את האור. ירושלים זיהתה יפה את הגניבות וההתאמות הטקטיות של זאת שמולה. את הטיפולים ההגנתיים שלה. מול פתרונות נסוגים (דרופ) וכאמור, גם מול פתרונות אגרסיביים יותר. יפה מאוד. תופעת יובל זוסמן. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים ההגנה עזבו לרגע את המספרים. יש משחקים שבהם אפשר להרגיש שדברים טובים קורים כבר בפוזשנים הראשונים. ההתקפה הראשונה של הטורקים הלכה להומסלי, ההוא שכיבה את האור על עונת היורוקאפ של ירושלים בעונה שעברה – ובאותו מקום. כמה שניות אל תוך הארוע שהתרחש אמש, אחרי שקופצים עליו הגנתית, מסר הכיילב לוויליאמס המתגלגל. אלא מה? שזוסמן, בתפקיד המתייג הנמוך, הגיע לשם לפניו ומנע ממנו סל קל. סימנים מצוינים, שהמשיכו גם אחר כך. למשל באיבוד הכדור של אותו ההומסלי, כ-5 דקות לסיום, אחרי שאותו הזוסמן קופץ עליו ומפתיע אותו. רעיונות יפים שהגיעו גם ברמת בחירת המאצ'אפים ההגנתיים, החל מהבחירה האמיצה של הארפר על פלין, המשך בציוות החלקי של זוסמן מול קאבנו אבל גם בביצוע הרוטציות ההגנתיות אחרי שמייצרים מיסמאצ'ים וגם בזיהוי התכונות המסוכנות הספציפיות של חלק משחקני היריבה (תזכירו לי לדבר איתכם בקרוב על מהלך שנקרא גרנייד). החלטות שהגיעו מהספסל של הטורקים, למשל ללכת על ליינאפ של שני מובילי כדור בתחילת הרבע השלישי, כשסיפהאי הצטרף לפלין, רק עזרו לירושלים לחדד את עצמה ואת הדברים שהיא בוחרת לעשות, כולל במרחק שלוקחים מהשחקנים שמאיימים פחות (כולל נגיעה מוקדמת יותר של אזורית?). המסקנות עד לפני רגע דיברנו כולנו על המשבר בירושלים, על חוסר המעוף של אדלסון, חוסר הבטחון של שחקנים חשובים מדי וחוסר האמון (של האוהדים) במאמן שלהם. עכשיו, רגע אחרי נצחון גדול במשחק גדול, זמן לעדכון? אז ככה, במובן מסוים, הרבה יותר קל להפועל ירושלים להחזיק ולהצטיין דווקא מול קבוצות כמו היריבה המסוימת הזאת. זה עדיין לא אומר שהיא התגברה או מתגברת על הבעיות שהובילו עד הלום. ואולי בעצם דווקא הנצחון הזה מחדד את התחושה הלא נוחה לגבי האופן שבו ירושלים מנהלת את עצמה. קחו את הקבוצה הזאת, את הסגל הזה, פלוס בוסט חיזוקי קטן, כזה שיותר משמעותי בקצת מהטריפלים של העולם, והיורוליג הופך להיות מבחינתה ממשהו שהיא יכולה לעשות למשהו שהיא אמורה לעשות. וזאת המסקנה שהיא אמורה לקבל בשש שאחרי בחצ'שהיר, ולא המסקנה לפיה הכל בסדר. 3 נקודות לסיום 1. עמדה 4 – חסרונו של נמרוד לוי (תרגיש טוב, יא נמרוד) לא פגע אתמול בהפועל ירושלים. וגם לא עוד משחק הזוי ומאופס של לאמב. הפועל ירושלים מגיעה ל-90 ומנצחת יפה ומרשים בלי שום דבר בעמדה הזאת, שיש הטוענים שהיא החשובה ביותר בכדורסל. לכו תבינו מה נהיה מלאמב. לכו תבינו כדורסל. 2. עמדה 5 – לבטח אחד המשחקים השלמים ביותר שקיבלה ירושלים מצמד הסנטרים שלה. כן, בלי האיש המכונה דימה. אלו לא רק 30 נקודה פלאס 12 ריבאונד משותפים, כמו התחושה (הרגעית) שהכל בסדר שם, כולל בהתקפה המסודרת. לא כולל ריבאונד הגנה. 3. אחלה אדלסון שבעולם – אפשר להגיד מה שרוצים על צורת הניהול של הפועל ירושלים, על הכסף שהיא מוציאה ועל השחקנים שהיא לא מחתימה. אבל בחיאת, ג'ארד הארפר מתחיל עונה שניה בהפועל ירושלים, באהלן אהלן. ככה, בקטנה, השחקן הכי טוב ביבשת הישנה שאיננו משחק ביורוליג. בינתיים. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

שמחנו והתרגשנו לערוך את אירוע הדיסקו לייב הראשון שלנו לעונה זו, דרך הפלטפורמה הנהדרת של Popup שמספקת חווית שיח אונליין מצוינת. זה חלק נוסף מהדברים שאנחנו עושים רק אצלנו ורק עבור הקהילה שלנו. באירוע השתתפו חברי צוות הדיסקו שי האוזמן, אהרל'ה ויסברג, אודי הירש, אלעד הופמן ורואי נחום. תקשרנו ישירות מול האוהדים שעלו לשידור והציגו שאלות שונות בענייני יורוליג, יורוקאפ, ליגת העל וכל הכדורסל שבעולם, התייחסנו גם לשאלות בכתב ועשינו כמה סקרים מעניינים בהתאם לשיח שהתנהל בשידור. פיספסתם את הלייב? בואו לצפות עכשיו ואל תפספסו את האירוע הבא, שיתקיים ממש בקרוב.