בשישי בבוקר, בדיוק כשהוא עובד על הדירוג שלי, שאל אותי הספר: “תגיד, אם כולם בישראל משחקים נמוך, איך זה שכל הכדורסלנים גבוהים?” צחקתי. הסברתי לו שלא כל הכדורסלנים באמת כאלה גבוהים - בטח לא בארץ. הם פשוט נראים גבוהים ביחס אליו. הוא לא ידע, אבל בעצם ניסח במשפט אחד כל מה שמגדיר את הכדורסל הישראלי של השנים האחרונות. בפועל, הכדורסל שלנו כבר מזמן לא תלוי בגובה, אלא בשחקנים שיכולים למלא כמה עמדות, לנוע בין תפקידים, ולהשתלב בכל מצב - בהתקפה ובהגנה. אלה כבר לא “עמדות” קלאסיות, אלא התאמות, אילתורים, ורגעים שבהם כולם קצת גארד וקצת פורוורד. האמת? הוא לא שאל ככה. הוא רק הרים את הראש מהמכונה ושאל בתמימות: “איך זה שכל הכדורסלנים גבוהים?” שלוש קבוצות שיחקו ככה בסופ"ש, שתיים מהן בלית ברירה ואחת במהלך אחרון של ייאוש. יאללה, בואו נדבר על סמול בול. הפועל חולון נגד הפועל באר שבע 4:05 לסיום. טארין טוד מבאר שבע מעלה את באר שבע ל-83-73. חולון יוצאת להתקפה, מקריי עושה עבירת תוקף ועל הנייר שולח 4,100 אוהדי חולון + משפחת קופרשטיין המרגשת לקידוש עצוב של שבת. גמישות היא דבר חשוב בחיים. מאוד חשוב להצליח לתפוס את כפות הרגליים בלי להוציא קולות לא ברורים, אבל גם מאוד חשוב לא להתעקש/להתאהב בדרך שלך בכל מחיר. דני פרנקו הוא המון דברים, מאמן שכונה הוא לא. הוא בחור יסודי שלוקח את הכדורסל ברצינות, רחוק מהתרבות הישראלית של "יאללה יאללה". פרנקו, שכל המשחק היה תקוע ברעיונות שלו ולא היה מוכן להתגמש, לקח החלטה, אולי בלית ברירה, לעזוב כל קשר למה שהיה במשחק (אולי גם בעונה) והלך על הרכב נמוך. הרכב שבו קררה זז ל-5 ולידו אך ורק גארדים. החלטה שבדיעבד ניצחה את המשחק. יש שיגידו שדדה. יש שיגידו שדדה, דני פרנקו באר שבע, למי שלא יודע או שכח משום מה, משחקת הכי פיזי בליגה. אלה לא קלישאות מסוג: "תפוצצו את החסימות" או "אין סל קל". באר שבע כמעט תמיד מחזיקה על המגרש רכז - פורוורדים - סנטר (לפעמים 2). נכון, היו דקות של צמד הרכזים (ויטלם וסגל) ביחד אבל אלה היו דקות זניחות. את עמדות 4-5 חולקים אנג'ל, פוסטר ואירויו, שלושה שחקנים שמשחקים פיזי מאוד בשני צידי המגרש, מקשים מאוד על הגבוהים שנגדם לבוא לידי ביטוי התקפית, ובעיקר מייצרים בעיית מאצ׳ אפ בהגנה. הם נועלים מעולה בצבע, בטח נגד חילוף, וכמו שקרה בסל הראשון במשחק של אנג'ל, הם יכולים לתקוף מחוץ גבוהים איטיים כמו זלמנסון ומרטין עם הפנים לסל. את עמדות 2-3 תופסים קודי דמפס וסי ג'יי אלבי. דמפס הוא רחוק מגארד קלאסי, הוא יותר שחקן שמחפש נגיעות בפוסט וקאץ' אנד שוט. חוץ מזה בניתי תיאוריה, עובדות ניתן לכופף. גמישות זוכרים? רחוק מלהיות גארד קלאסי, קודי דמפס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 36 דקות של לחץ בלתי פוסק בהגנה ובהתקפה. באר שבע לא רצה כמו משוגעת סטייל קריית אתא, אבל היא מייצרת איבודי כדור שמסתיימים בנקודות. 21 כאלה היו לבאר שבע במשחק, בתוספת 40 נקודות בצבע, מלמדות מה היא יכולה לעשות לקבוצות שלא מתאימות את האגרסיביות לשלה. באר שבע עצרה לחלוטין את מרטין, לא אפשרה לו התגלגלויות קלות לצבע ולא נתנה לו לחגוג לה על הריבאונד. 5 נקודות בלבד היו לאמריקאי של חולון. ברוקס לא רשום, וזלמנסון? משהו לא מתחבר לו עם פרנקו. אני לא מוצא את הסיבה לעובדה שהוא שיחק 9 דקות בלבד למרות שבאותן דקות הספיק לקלוע 9 נקודות. חולון הגיעה אחרי ההפסד המפתיע (לא כזה מפתיע) לאתא. דמיון רוסר נרשם במקום וויטרס, ועל הנייר, למרות הקשיחות הידועה שמנגד, הייתה אמורה לנצח בצורה יותר משכנעת, לפני שהיא טסה שוב למשחקי ליגת האלופות. מה נגיד, משכנע זה לא. 36 דקות של גריינדינג רק כדי להישאר במשחק. הכול קשה, וכולל הרבה נקודות של וולטון בזריקה הכי לא יעילה בכדורסל - ג'אמפ ארוך ל-2. כל העוקץ יצא מההתקפות של חולון. מנפורד עם נקודה אחת בלבד במחצית הראשונה, על מרטין כבר דיברנו, ומקריי? הוא סיים אמנם עם 14 נקודות, אבל באחוזים לא טובים והרבה תסכול מול השופטים. הרבה ג'אמפ ארוך לשתיים, וולטון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בואו נחזור לתוקף של מקריי ולחלק השני של המשחק, אני מזכיר כי מדובר על עשירית ממשחק שלם. פרנקו עובר למצב שוד: אין יותר מקריי ומנפורד ביחד, לא רוצה סנטר כבד, מעכשיו רק גארדים סביב קררה. סמול בול על מלא. חילופים על הכל. כמה השוד הזה היה בלתי מתוכנן בעליל? דמיון רוסר היה שותף. הוא בעיקר שמר וגם לקח אופנס ריבאונד חשוב אבל עדיין, 2 נקודות (ראשונות השנה בליגה) ובעיקר שוטטות על המגרש זה לא מספיק. אולי 3 הדקות האלה בסוף ירימו לו את הביטחון ונראה ממנו משהו שונה. באר שבע קפאה מול ההרכב הנמוך. בצורה די מפתיעה היא לא הצליחה לנצל את היתרון הפיזי שהיא ניצלה מול הרכבים גבוהים ברוב שלבי המשחק. דקה לסיום, חוסר הניסיון של ויטלם שהיה מעולה עד אז, החל לבוא לידי ביטוי. החלטה לא טובה לזרוק ולהחטיא לשלוש אחרי אופנס ריבאונד קריטי של אנג'ל ואז פאול על וולטון שקלע מהעונשין לשוויון. אלבי עם עוד החטאה לשלוש (1/9) ואז וולטון עם עוד 2 ארוך ניצח את המשחק. באר שבע ישארו עם המחמאות, חולון תזכור שלפעמים, אבל לא תמיד - הפשע משתלם. משהו מעבר לכדורסל. שני דברים שראיתי בטלוויזיה שתפסו את עיני על מקריי. הראשון, חוגג עם הדגל עם משפחת קופרשטיין ואחרי זה לגמרי own it בתגובה לציוץ על זה. השני, פרגון מלא מלא לרוסר ששיחק במקומו את הדקות במאני טיים. חיבק אותו ופרגן לו על השתתפות בקאמבק. יפה. נס ציונה נגד נתניה אריס ליקויאניס במשחקו הראשון על אדמת ארץ הקודש. היווני, שהחליף את עידן אבשלום שחזר לתפקיד המנהל המקצועי, ינסה להכניס זהות כלשהי לקבוצה של פרויקט "שחקן אמיתי". מתחילת השנה רוב המשחק של נתניה מתבסס על ראן אנד בלאגן שהספיק לניצחון אחד הירואי מול רמת גן. דווקא בגזרת הגארדים, לנתניה יש כמה מוכשרים עד מוכשרים מאוד. מרגיש לי שעם טיפה ארגון, הקבוצה הזאת יכולה להראות יותר טוב. מנגד, נס ציונה הקבוצה הביתית באה עם תחושות טובות מהניצחון המשכנע על גליל עליון בשבוע שעבר. ברייס בראון שוב מרגיש בנוח, איזאה וויטהד נראה בעל הבית, עכשיו אולי נקבל קצת נקודות מהעונשין של הסנטר אודוקה אזובוקיי ואנחנו על הגל. ספוילר: לא קרה - 0/7 מהקו לסנטר הניגרי. עקב פציעתו של גרבאצ'ו נתניה הלכה נמוך, היא התחילה עם קאליל ספיר בעמדה מספר 5 שהוא כידוע 4. והמשיכה לעיתים כאשר את עמדות הסנטר ממלאים פרייז'ר, על כל 198 הסנטימטרים שלו והנקין על כל 197 הסנטימטרים שלו. כולם הלכו נמוך, גם בנס ציונה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מה שהיה מדהים במשחק הזה, זו העובדה כי הדקות הטובות של נס ציונה היו כשגם היא החליטה ללכת נמוך. ההבדל היחיד הוא שהנמוך של נס ציונה גבוה יותר מהנמוך של נתניה. אזובוקיי התקשה לעמוד בקצבים שנתניה ניסתה לייצר וגם כאשר היה לו יתרון הוא קיבל פצצה והיה צריך ללכת, אומלל, לקו. על התוצאות של זה כבר דיברנו. אז נס ציונה התקדמה להרכבים אחרים ונמוכים יותר. ולמזלה - סמית', רודריגז ואמסלם שחלקו את הדקות בעמדות 4-5, קטפו 11 כדורים חוזרים בהתקפה השאירו את הניצחון בלב המושבה. 19 כדורים חוזרים התקפיים סה"כ לקחה נס ציונה מתחת לסל של נתניה. 46 נקודות בצבע. סמול בול, אבל לפניך. עוד התייחסויות בשורה: ● אור טפירו עם שני מהלכים לא טובים של פאולים מיותרים ואז התאוששות יפה עם אסיסט ושלשה. נקווה להמשכיות של היורש. ● ליקויאניס עם שפת גוף כלפי הנקין שממש קשה לראות ולקבל. מצד שני הוא נתן להנקין יותר דקות מאשר הוא קיבל עד עכשיו. הנקין יקח את זה, הנראות של זה? לא משהו. ● קהל. בדיוק אושר אולם עם 4000 מקומות שיפתח מתישהו. חשוב שאוהדי נס ציונה יחזרו לתמוך בקבוצה. האולם היה ריק ועצוב. ירושלים נגד גליל "אנחנו בקצב שלנו", כך הצהיר שחר עמיר בראיון המחצית. מה? גליל עליון, שלפני שבוע הפסידה בבית 20 הפרש לנס ציונה, מגיעה לארנה ומכתיבה קצב? ככה באהלן אהלן? על מחזיקת גביע הווינר הטריה? על המועמדת מספר אחת לזכיה ביורוקאפ? גליל עליון שלנו? כן, גליל עליון של גוני יזרעאלי. הסגל של גליל עליון חסר. קודם כל אין לה בכלל סנטר. סיריל לנג'יוויין הוא פאוור פורוורד שמשחק סנטר והמחליף שלו אליג'קי הוא פורוורד לכל דבר ועניין. אז מה עושים במדינה כמו ישראל שמולך עומדים ענקים כמו ווילי וסקפינצב? ניחשתם נכון, משחקים סמול בול. Shocking. גליל פתחה עם שלושה גארדים, מלמד ב-4 ולנג'יוויין ב-5, היא האטה את המשחק, אפילו שמרה אזורית מאצ'אפ כזאת שמתחלפת ישר לאישית ומטרתה להחליף עם השחקן ששומר בטופ אוף דה קי. האדישות הכללית של ירושלים עזרה לה, ובחצי הראשון התוכנית עבדה. קצב משחק איטי, לתת לירושלים לזרוק משלוש ולהילחם על הריבאונד. אז בריבאונד זה לא עבד, אבל דקות טובות של שניידרמן, מלמד ועמיר הובילו את אותו עמיר לאותה הצהרה במחצית. כן שחר, במחצית הראשונה הכתבתם את הקצב. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל בעשרים הדקות האחרונות היתרון הפיזי והאיכותי של ירושלים ניצח את המשחק. ווינסטון וקרינגטון לקחו פיקוד, צמד הגארדים התחיל לעלות קצב ולתקוף מוקדם. היתרון האדיר בריבאונד עזר להם לרוץ הרבה יותר ולסיים בלייאפים קלים. המקומיים ניצחו 49-31 בריבאונד, עם 18 כדורים חוזרים בהתקפה הם לא באמת השאירו סיכוי לגליל. אין פה משהו מיוחד. ווילי עם 14 ו-18 ריבאונד. קשיוס ווינסטון המשיך בהצגה מיום שלישי וסיים עם 25, קרינגטון הוסיף 13. ככה פשוט. ירושלים ניצחה אבל שווה לדבר על מה שקרה בין יונתן אלון ללאמב ואז גם במידה מסוימת לטריפל ג'יי. לאחר שויתר על זריקה טובה וגרם לאיבוד כדור, הוציא אלון את לאמב ודיבר איתו על הוויתור הזה. זה לא היה נראה כמאמן שבא להעלות ביטחון אלא יותר כשטיפה לשחקן שאתה מצפה ממנו ליותר. איך לאמב הגיב? כל כדור שהגיע אליו הלך רק בכיוון אחד - הסל. זה לא שעלה לו הביטחון, זה שהוא אמר לעצמו פאק איט, יהיה מה שיהיה. 1/5 בפוזשנים הבאים כאשר הכדור הגיע אליו, 0/3 מחוץ לקשת. חוץ מהקליעה ל-2 מאזור ההיי פוסט, כשיצר משולש התקפי יפה, שאר הזריקות היו במקרה הטוב גבוליות. גם טריפל ג'יי קיבל שטיפה באחד מפסקי הזמן ולא הגיב לזה כמו שאלון היה רוצה. אני לא מכיר לעומק את האישיות של לאמב או טריפל ג'יי אבל שחקנים שונים דורשים התייחסות שונה. לפי המשחק אתמול, בכמה פעולות נראות לעין, איתם אפשר היה אולי אחרת. כל שחקן דורש התייחסות שונ. אנתוני לאמב. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל ועדיין, אני רוצה לתת מילה טובה ליונתן אלון. הוא עומד בלחץ אדיר והביא כבר תואר אחד, נראה חזק מאוד באירופה וצלח מיני משברון ראשון. עכשיו בלי שטויות בגזרת הארפר-אולימפיאקוס ואולי איזה עמדה מספר 4 לישועה? מזכיר לכולם, הכל אבל הכל אמת לשעתה.

לפני כחודש ימים העלינו כאן טור ניתוח של האוזמן על ההתאקלמות בכלל ומצבו בפרט של נועם יעקב בניכר, במדי אוסטנד. איך הולך לו בליגת ה BNXT? איך הוא ב BCL? מה שלומה של הזריקה מבחוץ? איך הוא מסתדר עם הגוף החדש והג'אמוסי למדי שלו? ובכן, רגע לפני משחק צמרת מקומי בין קבוצתו הבלתי מנוצחת לבין ליידן שלה הפסד בודד בלבד, רצינו להתעדכן ולעדכן. ושתעזרו לנו לדרג. כבר מסבירים. אז קודם כל, אלו הנתונים, באדיבותו של אהרל'ה ויסברג. תודה אהרלוס. הנתונים מרשימים וטובים. כולל בתוך הקבוצה עצמה. יעקב מוליך אותה בנקודות, אסיסטים (ואהמ, איבודים), חטיפות ומדד יעילות. ולא בדקות. ב BCL, אגב, אותה ליגה שבה אוסטנד טרם ניצחה, הוא גם מוביל בריב' הגנה. במשחק ההפסד (הנוסף) שלה השבוע בליגת האלופות של פיב"א, מול קארדיצאס היוונית, יעקב חילק 10 אסיסטים. ארבעה ימים לפני זה, מול דן הלדר המיתולוגית (אבל מהתחתית), סיים 25 דקות עם 16 נקודות ו - 11 אסיסטים, שכמעט כל אחד מהם יפה מזה שקדם לו. אנחנו, ברשותכם, נראה אותם אחד אחד, ובסיומו של טור נבקש את עזרתכם לדרג אותם בשילוב של דרגת קושי ומידת האסתטיקה. מתאים? מתחילים. אסיסט מספר 1 אחרי מהלך שהשתבש, נועם יעקב מתקרב לכיוון קו העונשין ומאתר את פיטרס החותך, רגע אחרי חסימה מקדימה של בראטנוביץ'. נחמד מאוד. אסיסט מספר 2 יציאה למתפרצת. 7 כדרורים מכדרר לו נועם יעקב. ואני מבקש שתסתכלו טוב ותספרו איתנו כמה פעמים הבחור מסתכל ימינה ושמאלה תוך כדי שהוא נע במורד המגרש, עד למסירה לשלשה של אותו הפיטרס. אסיסט מספר 3 אחרי ריג'קט דה סקרין שמכין לו בראטנוביץ', יעקב חודר לכיוון הטבעת ומחכה. חושב על מסירה למן או לבראטנוביץ', ובסוף יש לו את ג'ילה שעולה ויורד בליפט או שייק בצד השני. איזה יופי. אסיסט מספר 4 תראו את הדבר הזה. תראו את המסירה הזאת, במגרש הפתוח, לג'ילה שרץ טבעת אל טבעת. אסיסט מספר 5 עוד ריג'קט עם בראטנוביץ'. מול הפתרון המכיל, כל מה שצריך לעשות הוא לחכות לפופ שלו. ולאתר אותו. נחמד מאוד. אסיסט מספר 6 על הגוסט סקרין של אסטרדה, האיש שלנו בבלגיה מחכה לתחילת עזרה של סטובר כדי להגיש סוכריה (ככה קראו לזה פעם) לפידלר. אסיסט מספר 7 בואו ניתן כמה מילות כדורסל אמריקאיות. מן יוצא על האייברסון לצד שני. מאחר שלא מצליחים להחזיר את הכדור לנועם יעקב, אל מול הדיניי ההגנתי, מעבירים בליינד פיג דרך בראטנוביץ'. אגב בליינד פיג, לכו ומהר ועיקבו אחרי היוזר החדש של החבר שלנו אודי הירש בטוויטר, תחת השם הזה. אסיסט מספר 8 הגענו למעין טרנזישן. יעקב מייצר לעצמו מדורגת המכונה סטאגרד במעבר. משם הדרך קצרה לשלשה של ג'ילה. אסיסט מספר 9 ושוב האייברסון, גם עם שחקן אחר. בסוף, מהלך המפתח כאן ובכלל שייך לצמד נועם יעקב ובראטנוביץ'. אסיסט מספר 10 איזה כיף של תרגיל. אוסטנד מראה שיקגו (כלומר מעין חסימה מדורגת כשהחוסם השני עם הכדור), אבל שאקל (שהוא שאקל) עושה טווירל ובורח בכלל על מדורגת לצד השני. התפקיד של הרכז הוא לדייק בתזמון של המסירה. לאוסטנד יש אחלה רכז. אסיסט מספר 11 תראו את הרכז שלנו. מתמודד יפה עם האייס ההגנתי. קורא לחסימה כשצריך. מוסר קל ופשוט לשאקל אחרי חסימת הפלייר. הדירוג שלנו המערכת כאן מביעה רק את דעתה בלבד, אבל על הפודיום שלנו אנחנו מניחים את האסיסטים האלו, לפי הסדר: 1. אסיסט מספר 7 – כלומר ההוא עם הבליינד פיג. 2. אסיסט מספר 4 – עם מסירת ה(איך קוראים לזה?) במתפרצת. 3. אסיסט מספר 1 – לפיטרס החותך. עכשיו תורכם. תנו לנו את הדירוג שלכם.

אתם בטח מכירים את המשחק הזה ממקומות אחרים, הפעם דילגנו על שחקנים ב-3 שקלים כדי שתהיה לכם את האפשרות גם להרכיב חמישיה וגם לעשות מצווה. אז את מי אתם לוקחים כדי לבנות חמישיה בח"י שקלים? מתבססים על הגארד בכסף הגדול או שהולכים על הסנטר? מתפשרים בפורוורד או בקלעי? הנה מישהו שניסה להתמודד עם האתגר: התלבטתי לגבי העוגן שלי. בגדול, זה או סורקין או קרינגטון. ההגיון הראשוני אומר סורקין, ואז לידו מפלצת הגנתית כמו שגב, באנקר כמו קררה ואז יש עוד 6 ש"ח שלמים כדי לנצח כאן משחקים. מצד שני, איך בדיוק נעשה כאן סל? לכן הלכתי קרינגטון. מצד שני, למה לוותר על סורקין? וכן, נשארו לי רק שישה ש"ח, אבל אני שם קררה-חנוכי-זיו וחבל לכולכם על הזמן. ומה הבחירה שלכם? בואו לדיון על זה ברשת החברתית הקרובה למכשירכם, אנחנו שם.

עוד מעט נגיע לנצחון השלישי של מכבי תל אביב. נתחיל מהמשחק שפתח עבורנו את הערב וסידר לנו מיני סופרקאפ אירופאי, בין ההיא שהניפה יורוליג לבין הזאת שלקחה את היורוקאפ. בין ההיא שאמורה להיות סוג של פייבוריטית לרוץ קדימה ובמעלה הטבלה לבין זאת שנמצאת באזור מתחילת עונת 2025/26. שלושה הפסדים רשמה עד כה הנציגה האדומה החדשה בליגה השניה בטיבה. אחד הגיוני בעיקר בפרספקטיבה היסטורית, קרי אותו דרבי בבולגריה, השניים האחרים הגיוניים על מלא. למרות שהפסידה שם כבר פעמיים, קשה מאוד לשחק מול אולימפיאקוס בפיראוס. למרות שנוצחה בעצמה פעמיים במשחקי בית, כולל פדיחה קטנה מול הכוכב האדום ומגה פדיחה נגד דובאי, לא פשוט להתמודד מול פנר בחוץ. וכן, מינכן מודל נובמבר 2025, המקום שאליו נדדה הקבוצה המארחת, זה בחוץ וזה באווירה של חוץ. אפילו שיר כניסת השחקנים של פנרבחצ'ה הסתדר לה הפעם בול, בחסות המצב הפוליטי המחורבן בין שתי המדינות. הנה דוגמא ישנה יותר ל Wherever I May Roam בגרסת פנר. עד מיציץ' ראיון סיום המחצית של שאראס מצא את הליטאי מעט מבולבל. אנחנו לא מבינים מה הפועל תל אביב שומרת, רטן לו הקואץ'. אנחנו מתקיפים בלי סבלנות, הוסיף. וכן, תחילת המשחק/ המחצית הראשונה מצא את פנרחבצ'ה, קבוצת התקפה די בלתי בלאו הכי, בלי רעיונות ובלי נקודות. כמעט ואין קבוצה שלא מחליפה בהגנה, בתדירות כזו או אחרת. הסוויצי'ם האלו, בדרך כלל, הם תגובתיים. כלומר ההתקפה עשתה איקס – מגיבים בחילוף. הפועל תל אביב לא הגיבה בחילוף. היא יזמה את החילוף. היא קפצה אלי חילוף. על הכדור, רחוק מהכדור. כל מיני מושגים כמו ג'אמפ סוויץ' או פיל סוויץ' או דיפ סוויץ' (אוקיי, המצאתי את האחרון) גרמו לטורקים לנסות ולנצח במהלכי אחד על אחד. שם יש בעיה כפולה: 1. שאראס לא אוהב סתם 1 על 1. 2. אין יותר מדי יכולות 1 על 1. מהבחינה הזאת, הרעיון של איטודיס עבד מצוין במחצית הראשונה. כלומר, חוץ ממיציץ'. עד מיציץ'. באיזשהו שלב עוד ספרתי ואח"כ ויתרתי, אבל לפחות 4 סלי השדה הראשונים של הטורקים הגיעו על הסרבי או דרך הסרבי. זה מתחיל בפוסטאפ של מלי על מיציץ'. זה ממשיך בהול שנעזר בהרדמות של מיציץ' כדי לנוע מהצד החלש אל העונשין (בעגה, זה נקרא פלאש) ולקלוע קל. אח"כ חדירה של הול שמובילה בסופו של פוזשן לסל. אחר כך שלשה של הול. במחצית השניה פנרבחצ'ה כבר הבינה. והענישה. החל ממהלכי אחד על אחד של הורטון-טאקר (ובהמשך בולדווין), עם ריווח טוב בהרבה. עם מהלכי הנד אוף לביברוביץ'. עם קצב קצת (אבל ממש קצת) יותר גבוה. עם ריבאונד התקפה, כולל זה שהוביל לשלשה הראשונה מבין שתיים של בונזי קולסון. ואם הפועל תל אביב סופגת 47 נקודות במחצית אחת, הפתרון אמור להגיע בדמות הדברים שהיא יודעת לייצר בהתקפה, לא? אז זהו. שלא. לא מול פנרבחצ'ה. לא מול ווייד בולדווין הרביעי. לא מול שארונאס יסיקביצ'יוס. זהו, שלא מולו (תמונת AI) וואה וואה וואה מתבקש להשוות את מה שקרה להתקפה של הפועל תל אביב אמש למה שהיא חוותה בהיכל השלום והאחווה. למרות הבדלי גישה די משמעותיים בין ההגנה של היוונים לבין זאת של הטורקים ולמרות שמדובר בגדלים שונים, הרעיון המסדר כאן די דומה. ברגע שהמשחק הפך קשוח וסופר אגרסיבי א-לה הימים שבהם משחקים באירופה הסתיימו כשצד אחד נפל ולא קם גם אחרי שהשופט ספר 20, השטפון ההתקפי האדום הגיע לכדי עצירה. חלק מהדברים מגיעים מבעיה מובנית בחמישיה. בהרכבים בהם מוטלי הוא ה-4, פנרבחצ'ה נעזרה בו כדי להפעיל לחץ על האחרים. כדי לחנוק אותם. אז כן, מוטלי נתן שתי טריצות, אבל בסך הכל משחק ההתקפה נתקע בדקות האלו. והאמת? לא רק באלו. גם בשבתו כסנטר, ההגנה הטורקית ויתרה על הצורך לעמוד מולו. זה בלט במיוחד במצב 66-70, כשבראיינט ניסה לקחת את השומר שלו ביברוביץ' אל הסל. השומרים של מיציץ' ובלייקני לא עזבו אותם, אבל זה של מוטלי – כן. ובא לעזור. וכפה על בראיינט (עוד) זריקה קשה. אבל האמת היא שהבעיות ההתקפיות של הפועל תל אביב לא התמקדו בהגנה הספציפית של פנר על הסנטרים שלה. הסיפור הוא הרבה מעבר לזה. מסורתית, ההגנה של שאראס (שמעו, לא משנה כמה שנים חלפו מאז שהאיש הכועס הזה שיחק, ועדיין מצחיק אותי לדבר עליו ועל הגנה, ביחד, כמשהו שנעשה טוב) מקפידה קלה כחמורה על ענייני יד חזקה. ומובילה את הנשמרים אל היד שנוחה להם פחות. מיציץ' ובלייקני, למשל, יקבלו טיפול של ימניים. בראיינט, למרות שגם הוא כזה, דווקא נוטה לחדור שמאלה – כך שההגנה אשכרה רצתה שיילך ימינה. אבל כן ימינה, לא ימינה, כמה דקות של מאסטר קלאס הותירו את הכוכבים העשירים של איטודיס נטולי כל. ובמיוחד הדברים שקרו לבלייקני בהתקפה. כי הגנתית, האיש המשיך להלהיב. בין היתר, הוא ניצח את בונזי קולסון, יריב קשוח במיוחד, בפוזשן אחר פוזשן. כשקולסון ניסה בתחילה לקחת אותו עם הגב. בכדרור. בתנועה ללא כדור. כלום – בלייקני ובמיוחד במחצית הראשונה, היה שם כדי לעצור. הרביעי, במרבית הדקות, פשוט אזק אותו (תמונת AI) אבל בהתקפה? שלא במקרה וכבר מהדקות הראשונות, הוא קיבל כשומר את בולדווין. ובכזה הוא כנראה שעוד לא נתקל העונה ואולי בקריירה. הרביעי, במרבית הדקות, פשוט אזק אותו. יציאות (בעגה, קלוזאווטים) מושלמות אשר מנעו את הזריקה הראשונית. לחץ כבד על הכדור אשר פגע ביכולת להקפיץ. עזרות אדירות עליו גם כשהוא לא המאצ'אפ הישיר שלו. בואו איתי לרגע להתקפה של האדומים במצב 61-66. מיציץ' קורא אליו את בלייקני, כדי שזה יעשה את הבלייקני מול השומר שלו ביטים. ביטים מכוון אותו, כמובן, שמאלה, אבל ער לכך שבלייקני הולך שמאלה = בלייקני מרים ג'אמפר אחרי 2 כדרורים, ולכן לוחץ עליו פיזית כדי שזה ימשיך לכדרר פנימה. ושם הוא פוגש את בולדווין, שנוטש את וויינרייט בפינה כדי להתייצב בדרכו. ורגע, הכדור חוזר אל בלייקני, שהפעם מנסה לברוח מהעזרה של בולדווין ולקחת – בכוח – ימינה. רק כדי לחטוף את האמא של הבלוק מביטים, בדרך למתפרצת בצד השני. והיה גם את מיציץ' שכדקה וחצי לסיום ניסה בכוח להגיע אל הטבעת, רק כדי להיתקל באותו הבולדווין שהעיף אותו ואת המשחק החוצה. וואוו, איזו הגנה. וואו? כמו שאומר אח שלנו שם טוב האבי, וואה וואה וואה. כתבנו כאן אחרי ההפסד לאולימפיאקוס שיש להפועל תל אביב הרבה דברים להרוויח וללמוד מהמשחק הזה, כהכנה למשחקים שיכריעו את גורל העונה האירופאית שלה. נכון לעכשיו, אחרי מפגש מול עוד יריבה שבאה לכסח, הפתרונים עדיין לא נמצאו. משחק ההתקפה נותר חד ממדי (ומדהים, כן? אבל לא מול אולימפיאקוס ופנר) ותכנית חלופית טרם נמצאה. ולא בטוח בכלל שיש נסיון למצוא אחת כזאת. נעקוב בעניין כבר במחזור היורוליג הבא, מול מילאנו – עוד קבוצה שיודעת לעשות דברים בצד שבו נוהגים לשמור. בוא'נה, אורח דגול פתיחת העונה של מכבי תל אביב לא באמת הפתיעה מישהו. בתכלס, זאת קבוצה לא טובה. שגם קיבלה סדר משחקים קשוח מאוד במחזורים הראשונים. השילוב בין שני הדברים האלו אמור לייצר מאזן רע בואכה חרבנא. אין הפתעות מיוחדות. מה שכן הפתיע, ברמת המיקרו ולו את המלהגים, היה מה שקרה עם הבן של ליף. כי בסדר, כולם יודעים שהאיש לא מתלהב יותר מדי מהתמודדויות הגנתיות. זה לא כיף זה. אבל התקפית? גם אם בילה את התקופה האחרונה בסין, מקום שבו סופרים כסף תוך כדי הליכה על הפרקט במהלך המשחק, התקפה הוא יודע. בלא מעט מישורים ושכבות. כולל משחק עם הפנים לסל. כולל הקליעה מבחוץ. ואז התחילה העונה. עזבו לרגע את הסטטיסטיקות הכלליות והחשובות ותתמקדו איתי רק בענייני שלשות. מתוך שבעת משחקי היורוליג הראשונים שלו, בשישה הוא לא הרים ולו שלשה אחת. בעשרת משחקי היורוליג הראשונים שלו, כלומר עד לזה שמול בסקוניה, הוא עמד על שלשה אחת מוצלחת מתוך 5 נסיונות. ואני לא יודע איזה משני הנתונים האלו יותר ביזארי. ואתמול, מול בסקוניה, כבר 3 זריקות נזרקו. כבר 3 שלשות נקלעו. וזה, בתכלס, כמעט כל מה שאתם צריכים לדעת על המשחק של טי.ג'יי ליף אתמול. כי סימנים לדברים האחרים כבר ראינו לפני. האתלטיות המפתיעה והספורדית, קריאת המצבים, הטעיות הזריקה, היכולת להוריד את הכדור אל הריצפה. עכשיו, בחסות השלשות שנכנסות, אפשר להגיד שליף ג'וניור הגיע. ומאחר שאני עדיין תחת ההשפעה של שם טוב האבי 2, אז סוג של נצטט ונאמר שבוא'נה, אורח דגול. לא נעשה קולולו? הקו אני לא רוצה לעשות עניין גדול מהנצחון על בסקוניה. זה לא מקרי שרק הם (פלוס וילרבאן) לא ניצחו אף משחק בחוץ עד כה. בסקוניה הזאת, עד שלא יוכח אחרת, היא אפילו לא קבוצת צמרת בליגה הספרדית. יש לה בעיות כשרון, יש לה בעיות הגנה, יש לה בעיות. מצד שני ועד שלא יוכח אחרת, כל יריבה כרגע היא בעיה עבור מכבי תל אביב. ובמשחק הזה היא שלטה וניצחה, בראש ובראשונה וקודם כל, בעזרת הקו הקדמי שלה. על ליף כבר דיברנו. ג'יילן הורד פתח את העונה הזאת רע ומוזר. רומן סורקין? חלק מרכזי מהחידלון ההגנתי. ומה שקורה לו השנה מחוץ לקשת שלוש הנקודות (2/18 עונתי!) זה פאקינג ביזאר. אתמול הם היו ההבדל. המחיקה של סנטוס מהרוטציה הותירה לכל אחד מהם כ-31 דקות. ואולי יש לומר שה-31 דקות של כל אחד מהם סייעו למחוק את סנטוס. הם אספו ביניהם 7 כדורים חוזרים בהתקפה. באופן יחסי, הם הובילו את מכבי לשליטה בריבאונד ההגנה שלה (27/38 מהכדורים החוזרים מתחת לסל שלה הלכו אליה). והם היו השחקנים הכי דומיננטיים במשחק ההתקפה שלה, כולל בכמות הזריקות שהרימו. מתוך 6 האסיסטים של רומן סורקין אתמול, 4 הגיעו ממנו אל חבריו לקו הקדמי. 2 לאחר שנלחם, אבל ממש נלחם, על תפיסת מקום עם הגב לסל. סימנים טובים מאוד. עכשיו בוא נראה בדרגת קושי קצת יותר משמעותית. כולל במשחק היורוליג הבא בבולוניה, מול הקבוצה היחידה שעדיין לא הפסידה בבית. בוא נראה את זה בדרגת קושי יותר משמעותית, רומן. צילום: דראגן טשיץ' נקודה אחת לסיום: 1. הדרבי – משחק משונה מאוד הדרבי הקרוב הזה. יש את ענייני הקהל שמגיע או לא מגיע. יש את העדיפות הברורה של הפועל בסגל היורוליג שלה (למרות שמכבי ניצחה אותה גם בפורמט הזה) אבל ממש לא בסגל הליגה שלה. יש את המשמעות של המשחק הזה, אם בכלל, בכל הנוגע לתהליכים פנימיים של מכבי. יש את התהיות על הבחירות של קטש ואיטודיס בכל הנוגע לסגלים אשר יבחרו. יש את התחושה שיהיה כיף גדול. יש את התחושה (שלי) שזה פתוח לגמרי. שבת שלום. רק מזכיר שהסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

משהו מוזר קורה למכבי תל אביב העונה, כמועדון. אפשר לומר שהשתלטה עליו רוח של קבלה, של שלווה סטואית כמעט. לא ניכר לחץ יוצא דופן נוכח הישגי הקבוצה הצנועים ומיקומה בתחתית היורוליג. כן, החתימו את איפה לונדברג, אבל הוא בכלל פצוע ולא ברור מתי יצטרף מעשית. מעמד המאמן? צריך לדבר זה עם זה כדי לסכם משהו בעניין. רוצים סנטר? אחלה רומן סורקין. במילים פחות עדינות, מכבי פסיבית. מחכה לחסדי שמיים. והנה, הסבלנות השתלמה. היינו סקפטיים, אבל משהו טוב קורה. הגרלת המשחקים, כמובן. עד סוף הסיבוב הראשון לא אמורה הקבוצה של עודד קטש לפגוש קבוצת טופ 6 – פרט לז'לגיריס, שמיקומה שם כרגע עוד טעון בירור. היווניות מאחוריה, ברצלונה וריאל גם, אין טורקיות באופק ואפילו את הפועל תל אביב היא תפגוש רק בליגה, ביום שני הקרוב (עוד על כך בהמשך). עם קצת מזל, היא יכולה להתקדם במעלה הטבלה. לא לאזורי הפליי אין, חלילה. זה עוד עלול להעלות את הדופק ולהעיר את הבוסים. שמעת ג'פרי? אפשר להתקדם במעלה הטבלה! צילום: דראגן טשיץ' בתחנה הראשונה בדרך הנוחה יותר שצפויה למכבי מעכשיו, עברה מכבי את באסקוניה מסבירת הפנים. לא בטוח שבניית הקבוצה של החברים מחבל הבאסקים ברורה לי עד הסוף, אבל נראה שהרעיון המסדר שם הוא סמול בול, בלי יותר מדי כישרון כדי להגשים את החזון. סנטרים של ממש אין, אלא אם כן 9 הנקודות המשותפות ו-8 הריבאונדים של דיאקיטה ודיופ מרגשים אתכם, והשחקן שהיה אמור להוביל את הקו הקדמי, לוקה סמאניץ', שוחרר ללא מחליף; הקו האחורי הורכב טלאי על טלאי, בסיוע שחקן האימונים בדימוס במכבי קובי סימונס והננס מרקיז נואל, ועול היצירה מוטל כמעט לגמרי על טימותי לואאו קברו, שלא בדיוק קרע את היורוליג בעונות האחרונות. מרקוס הווארד, שהיה אמור על הנייר לקדם את הסגל האפור הזה למקומות מרשימים יותר, שכח איך עושים את הדבר היחידי שהוא יודע, כלומר לקלוע משלוש. ובניגוד לפריז בסקטבול, למשל, אין כאן הגנה חונקת (ליתר דיוק, אין הגנה בכלל) או קצב מסחרר שיאזנו את הקונספציה הנמוכה. בקיצור: סתם קבוצה. זו הליגה שמכבי תל אביב משתייכת אליה ואפילו יכולה להרגיש בה בנוח. ראשית, נוכח הוואקום מתחת לסל של הספרדים, פתאום רומן סורקין מסיים עם 9 ריבאונדים (שיא קריירה ביורוליג), הורד עם 11 (גם שיא קריירה ביורוליג) וליף עם 7, ומכבי מנצחת 35:43 בקרב מתחת לסלים, אירוע נדיר. היא יכולה להריץ בנוחות כל מיני אלמנטים מההתקפה של קטש (נשבע, זו הפעם האחרונה שתשמעו את המושג הזה בטור. נמאס), כולל שני האלי הופס בשתי מחציות שונות לסורקין ולהורד. והיא יכולה לחגוג רכש מוצלח אחד לפחות, טי ג'יי ליף, שלהתמצאות המפתיעה מתחת לסל והדאנקים המוכרים הוסיף את הקליעה המובטחת מחוץ לקשת, עם שלוש שלשות – פי שלוש מכל מה שקלע עד עכשיו במצטבר. 19 הנקודות שלו, הם, ניחשתם נכון, שיא קריירה ביורוליג. מול באסקוניה הנמוכה, מכבי קיבלה 40 נקודות ו-28 ריבאונדים משלושת שחקני הקו הקדמי שלה, כשסאנטוס כלל לא נדרש, אפילו לשניה. זה היה החלק החיובי. מה פחות טוב? כמו שבטח ניחשתם, אף בעיית יסוד במכבי לא נפתרה סתם כי לבאסקוניה אין כסף לבנות קבוצה ראויה. הגנתית, מכבי חטפה את אותן נקודות קלות במתפרצת, והתפרקה פעמים רבות בהגנת פיק אנד רול, כשהצמד דאוטין ג'וניור וליף מעניק תחרות לא רעה לבלאט וסורקין בתחום הטראומטי הזה. לבאסקוניה היו הזדמנויות לחזור, בעיקר כי שלושת הרכזים - בלאט (3 איבודים), קלארק (3 מ-4 לשלוש לא סביר לשלוש, ששיפר את הממוצע העונתי ל-26 אחוז מחוץ לקשת, אבל גם 1 מ-6 מ-2) וג'ף דאוטין ג'וניור (המספרים סבירים, קבלת ההחלטות וההגנה פחות) – לא בנויים כדי להאט קצב או לקבל החלטות שקולות לאורך זמן. גם 27.6 האחוזים של באסקוניה לשלוש קשורים יותר לידיות לא מאופסות מאשר להגנה של הצהובים. הנקודה המטרידה יותר קשורה לתרומה של מי שהיו אמורים להיות שחקני החיזוק המרכזיים של הקבוצה, אלה שהגיעו מה-NBA והיו אמורים לשכך את חשדנות האוהדים ולשלוח אותם לרכוש מנויים. אושיי בריסט קלע 4 נקודות בשני משחקי היורוליג האחרונים שלו, במצטבר, ונדמה שנקלע למשבר הקיומי של מספרי 3 בהתקפה של קטש (לא עמדתי בהבטחה. מתנצל). זו התקפה שבנויה על פיק אנד רול של גארד וגבוה, ושחקנים שלא נכללים בקטגוריות הללו נדרשים לגרד נקודות איכשהו. אפילו לבונזי קולסון לקח זמן עד שפיצח את החידה. בריסט, כרגע, לא מסתדר. הניסיונות שלו לייצר לעצמו נראים רע, ובניגוד לחאמידו דיאלו מבאסקוניה למשל, שהביך את מכבי בכמה חיתוכים לליי אפ ברבע האחרון, הסמול פורוורד מנגד נראה פסיבי וחסר ביטחון. מסוגל לתקשר בעיקר עם הטבעת, לוני ווקר. צילום: דראגן טשיץ' המקרה של לוני ווקר ודאוטין ג'וניור סבוך יותר. ווקר היה סביר במושגים שלו, אבל לא חזר אחרי שיצא 6:02 דקות לרבע השלישי. דאוטין ג'וניור שיחק 21:08 דקות, בעיקר כי מכבי הייתה זקוקה ליכולת לספק נקודות מהקו האחורי, במחיר של כדררת וחוסר הבנה אמיתי של מהו כדורסל קבוצתי שלא מסתכם בסימון לכולם לזוז הצידה אחרי חילוף וללכת לסל לבד. וזה העניין: ג'ף דאוטין ולוני ווקר הגיעו על תקן רכז וקלעי, שחקנים שמשלימים זה את זה, אבל ממשחק למשחק מתחדד שהם כמעט תאומים זהים, לפחות במהות: לוקים בהבנת הקונספט של כדורסל קבוצתי ומסוגלים לתקשר בעיקר עם הטבעת, כפי שאפשר לצפות ממי שהגיעו ישר מספסלי ה-NBA (כבר הבנו ש-13 המשחקים של ווקר בז'לגיריס לא רלוונטיים). מי שהיו אמורים להיות בסיס לקבוצת יורוליג סבירה הם בעצם שני גאנרים שניתן להשתמש בהם במשורה. כפי שכתבנו בפתיחה, ייתכן שעם ההרכב התמוה הזה, שאין להנהלה כוונה נראית לאין לשנות או לשפר, אפשר לייצר רצף ניצחונות וקצת מצב רוח טוב. אולי. הפועל תל אביב, היריבה העירונית, תגיע לדרבי לחוצה, אחרי ההפסד לפנרבחצ'ה ובעיקר אחרי הכישלון בגמר גביע ווינר, וכשאיטודיס מתחיל לייצר מינוס מעיק במאבקים מול המעצמות המקומיות. הזרים של הפועל טובים יותר, אין שאלה, אבל היתרון הישראלי של מכבי מול המקומיים מגרדי הפירורים של האדומים משמעותי למדי. כן, הבנתם נכון: מכבי מגיעה לדרבי הזה - הידיים רועדות על המקלדת כשהמילים נכתבות - כמעט בלי לחץ. מישהו שם למעלה עוד עלול לחשוב שהפסיביות משתלמת.

כדי לנצח את גירסת היורוליג המלאה והעמוקה של הפועל ת"א, צריך לעשות מעשה קיצוני: לעצור אותה על 58 נקודות (קאלימרה, אולימפיאקוס). או להראות שלפחות לערב אחד אתה טוב ממנה במה שהיא כל כך טובה בו, ולקלוע עליה 103 נקודות (בוקר טוב, מכבי ת"א). או לשרוט ולהרביץ, ולאפשר לה להגיע רק ל-68 נקודות (גוניידין, פנרבחצ'ה). את סימני השיבוש אפשר היה לזהות כבר מהפתיחה. שתי הקבוצות החטיאו את 7 הזריקות הראשונות שלהן, ו-3:58 דקות נדרשו לג'ונתן מוטלי כדי להבקיע סל בכורה לקבוצתו, אי שם מעבר לקשת. השלשה הזו של הסנטר-לשעבר (למה לשעבר? פרטים בהמשך) הספיקה כדי להביא יתרון. רק שהצ'אקרות נחסמו בשלב מאוחר יותר. 2:48 דקות לסיום המחצית הראשונה, העלה קולין מלקולם את האדומים ל-21:28. נשמע אופטימי ומבטיח, אבל כבר אז הם ידעו שזה לא זה. הרי יומיים קודם, מול באסקוניה, באותו שלב של המשחק היו להם כבר 50 נקודות עגולות ומרשימות. אלא שמאותו רגע, ולמשך 6:30 דקות, נקלעה ההתקפה הטובה והפורייה ביורוליג לקיפאון ולשיתוק. גם הפסקה של רבע שעה לא עזרה. ירד לראשונה מדאבל פיגרס, אנתוניו בלייקני. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל פנרבחצ'ה רצה בזמן הזה ל-0:17, ובחסות השריטות, ההרבצות, ההיצמדויות, האגרסיביות, האינטנסיביות ועוד כמה מילים שנגמרות בסיביות - היא נעלה את אזור הצבע בפני כל מי שפינטז להיכנס אליו. אלה המספרים שהעמידה הפועל בזמן הסטריק השלילי שלה: 5 איבודי כדור (אחד מהם בעבירת תוקף), 0 מ-5 לשלוש, ורק זריקה אחת לשתיים. שהוחטאה כמובן. יש משהו מתעתע בפנר. שרונאס יאסיקביצ'יוס לקח חבורה של פנטזיסטים שופעי כישרון ויכולת אישית, והפך אותם לחיילים ממושמעים. ווייד בולדווין עבר אצלו תהליך של סירוס (סליחה, אין לי דרך אחרת לתאר את זה), ואחרי חבלי לידה קשים ממש - הפך לרכז מאולף - שאמנם קולע 13.9 נקודות למשחק, אבל יש לו העונה יותר אסיסטים מסלי שדה. סנטר? זה אוברייטד אצלו. מתברר שאפשר לזכות ביורוליג גם עם קם בירץ' וניקולו מלי בעמדה הזו. הקצב האיטי והמבוקר, ההגנה המעיקה והמציקה, העצבים והנרגנות - כל מה שמסמל את ההפך ממה שהיה שאראס השחקן (טוב, חוץ מהעצבים והנרגנות שהיו שם כבר אז) - רק הלך והחריף העונה. טיילן הורטון-טאקר אחלה, באמת אחלה, והוא עוד יהיה הרבה יותר טוב כשיתרגל לכדורסל האירופי, אבל הטורקים הבינו שבעידן פוסט מרקו גודוריץ' ובעיקר נייג'ל הייז-דייויס הם יידרשו לחפור את דרכם לצמרת. לא בטוח שזו תהיה אותה צמרת שבה התמקמו לפני חצי שנה באבו דאבי, אבל בטוח שההגנה היא זו שתוביל אותם לאן שתוביל. וויד בולדווין. עבר סירוס לרכז מאולף וזה בדיוק ההיפך מהפועל ת"א, שהחליטה כי הכישרון הוא זה שיוביל אותה לאן שיוביל. היא נשענת על היכולת האישית של הגארדים שהביאה בכל כך הרבה כסף, והיא משחקת הרבה יותר 1 על 1 ובידודים מאשר 5 על 5 ותרגילים, והאמת היא שברוב המכריע של המקרים זה בסדר גמור. הרבה יותר מבסדר גמור. היא באמת כל כך איכותית, מנוסה, עמוקה, מוכשרת ובעלת אופי כדי לנצח וגם לקלוע 114, 109, 103 ו-100 נקודות. אבל לעומת כל אלה יש עובדת ביניים נוספת: כשהאדומים נתקלים בפנרבחצ'יות ובאולימפיאקוסים של העולם, הם צריכים להמציא את עצמם מחדש. ואת זה, עד עכשיו, הם לא הצליחו לעשות. כך, גם כשנדמה לפעמים שהכלים הם בלתי נגמרים, מתברר שיש להם איזשהו סוף. בערב שבו אנטוניו בלייקני יורד לראשונה העונה מדאבל פיגרס (בוא'נה, אנחנו כבר במחזור ה-11), וכשבולט כמה קשה לוואסילייה מיציץ' להשלים 110 דקות בתוך שבוע, וכשכריס ג'ונס מכדרר עצמו לדעת ולא מוצא או בכלל מחפש פואנטה התקפית, פתאום הפועל נראית פגיעה מול סוג מסוים של יריבות. קל לדבר על הגארדים, כי הם אלה שמגדירים את הקבוצה הזו, אבל את השינוי ניסה דימיטריס איטודיס להביא דווקא מהרוטציה בין שחקני הפנים. בניגוד לגמר גביע ווינר שהיה ולדרבי בליגת העל שממש עוד מעט יהיה, חסרונו של תומר גינת לא אמור להיות מהותי ומשמעותי מדי בניהול הסגל ביורוליג. אבל הוא שינה הרבה. יותר מדי. והשאלה שצריכה להיות מופנית למאמן היווני היא: זה לא היה שבור - אז למה ניסית לתקן? בהיעדר פאוור פורוורד זר טבעי ואיכותי, היה ברור שאיטודיס יצטרך לתמרן. למשל, לשחק פה ושם עם מוטלי לצד דן אוטורו ולא רק במקומו. לדוגמה, לפנות מדי פעם למחוזות הסמולבול ולהציב את קולין מלקולם כמספר 4, לצד שלושה גארדים. אבל מה שעבד, ומשום מה כבר לא קורה, זה הליינאפ שפתח באופן קבוע: איש וויינרייט כגבוה שני לצד אוטורו. מרגע שגינת הושבת, החליט איטודיס לפתוח עם מוטלי ואוטורו יחד. והוא הולך במסירות מוגזמת אחרי הקונספט הזה, עד שוויינרייט הפך לשותפו הקבוע של טאי אודיאסי בסקנד יוניט. ואז נוצר אפקט דומינו שמבלגן לחלוטין את הצבע: הפועל כמעט לא משתמשת במוטלי כסנטר; ומשתמשת יותר מדי באודיאסי; ומונעת מוויינרייט ליהנות מהשילוב האידיאלי שהיה לו קודם לכן. בקיצור, כבר אמרנו, בלאגן. ברבע הרביעי זנח איטודיס את הרכב שני הגבוהים. ואפילו את הרכב הגבוה האחד. הוא הציב את וויינרייט בעמדה מספר 5, כדי לנסות ולצאת מהשבלונה של המשחק, להגביר את הקצב ולשבור את חומת הצב שכפתה פנרבחצ'ה. לכאורה, רעיון יצירתי וטוב, ואכן, האדומים קלעו 24 נקודות (אחרי 13, 15 ו-16 בשלושת הרבעים הקדמים), אבל גם שילמו את המחיר הגלום בסיכון הזה: ב-30 הדקות הראשונות הם הובילו 26:29 במאבקי הריבאונד, וב-10 האחרונות - עם הליינאפ הנמוך - הובסו 13:3. וככה לא מנצחים. למה לשנות דימיטריס? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בחייה של קבוצה, ובחייה של עונת יורוליג, יש גם אירועים כאלה. נכון, הסלוגן הקבוע אומר ש-Every game matters, ואף אחד לא יזרוק משחק מיוזמתו, אבל קשה לצאת ממחזורים כפולים עם 0:2. הפועל ת"א מחזיקה עדיין במאזן הטוב ביורוליג, אז יאללה, עזבו שטויות. יש דרבי. נ"ב: רגע רגע, אל תלכו לשום מקום. 68 נקודות ב-98 דקות. 66.6% לשלוש. 20 מ-22 מהעונשין. 7 ריבאונדים בממוצע. וגם 3.3 אסיסטים. וסחיטת 8.6 עבירות. ובסך הכל, מדד 102. אלה הנתונים שהעמיד אלייז'ה בראיינט בשבוע האחרון, בשלושת המשחקים מול דובאי, באסקוניה ופנרבחצ'ה. כמה ששרה הכלה הטרייה: פנומנל.

מהפכת האנליטיקס מזוהה אצלנו, כמעט באופן אוטומטי, עם מהפכת השלשות. הדור הראשון של הנתונים הסטטיסטיים התמקד בעיקר בשאלת הקליעה - אילו זריקות מניבות את התמורה הגבוהה ביותר. התשובה הייתה ברורה: זריקות מתחת לסל, שמצטיינות באחוזי קליעה גבוהים וגם מובילות ליותר זריקות עונשין - הזריקה המשתלמת ביותר על המגרש - וזריקות שלוש. זה נשמע אינטואיטיבי לגמרי: אם נבקש מכם לדמיין קבוצה התקפית מצטיינת, רובכם תחשבו על קבוצה של קלעים. קצר וקולע במובן הזה, בוסטון של עונת האליפות האחרונה הייתה אולי קבוצת הקליעה הטובה בהיסטוריה (או לפחות השנייה, אם נחשיב את ברוקלין של דוראנט, קיירי והארדן - אבל נשאיר את זה בצד לרגע). ובכל זאת, מבחינת יעילות התקפית, יש העונה לא פחות מארבע קבוצות יעילות ממנה. זה קורה משום שכשמדברים על יעילות התקפית - הקליעה היא רק חלק אחד מהמשוואה. לפני תחילת העונה שאלתי ברשתות החברתיות שאלה לכאורה פשוטה: כמה קבוצות מהעשור האחרון - העשור שנחשב כנראה לעשור הכי התקפי (או לפחות לא הגנתי) בהיסטוריית הליגה - מדורגות בין עשר הקבוצות עם ממוצע הנקודות הגבוה בהיסטוריה. מרבית העונים אמרו 9 או 10. בפועל? התשובה היא אחת. הסיבה לבלבול היא שאנחנו נוטים לערבב בין ממוצע נקודות גבוה, ליעילות התקפית גבוהה וספציפית - לאחוזי קליעה גבוהים. אז קודם כול, כדאי לעשות קצת סדר במונחים. אחוזי הקליעה ה"אמיתיים" - או במונח המקצועי, True Shooting Percentage (TS%) - הם מדד שמשקלל לא רק זריקות שדה רגילות, אלא גם זריקות שלוש וקליעות עונשין, כדי לשקף את היעילות הכוללת של שחקן או קבוצה בקליעה. לצורך העניין כל פעם שאזכיר כאן בטור את המונה "אחוזי קליעה" תניחו שאני מדבר על הטרו שוטינג. הטרו שוטינג הזה מהווה רכיב אחד מתוך מדד היעילות ההתקפית - Offensive Rating - שמודד כמה נקודות קבוצה קולעת בכל 100 פוזשנים (אפשר לחשוב על זה גם כעל ממוצע הנקודות לכל התקפה, או Points Per Possession - PPP). כדי לקבל את ממוצע הנקודות אנחנו צריכים להכפיל את היעילות ההתקפית בקצב המשחק (Pace - כלומר, כמה התקפות קבוצה מבצעת ב־48 דקות). ממוצע נקודות גבוה לא אומר בהכרח התקפה מאד יעילה. לדוגמה הקבוצה שקבעה את ממוצע הנקודות הגבוה ביותר בתולדות ה־NBA היא דנבר נאגטס של עונת 1981/82, עם 126.5 נקודות למשחק. הסיבה לכך לא הייתה יעילות יוצאת דופן, אלא קצב משחק מסחרר - הנאגטס שיחקו באותה עונה בקצב של 109.8 פוזשנים למשחק. לשם השוואה, אפילו מיאמי, שמכתיבה את קצב המשחק הגבוה בליגה העונה, משחקת כ־106 פוזשנים למשחק - וקצב המשחק בליגה נוטה לרדת ככל שהעונה מתקדמת. לעומת זאת, מדד היעילות ההתקפית של דנבר באותה עונה היה מדרג אותה רק בעשירייה השלישית של הקבוצות העונה. היעילות ההתקפית של הליגה היא מה ששובר שיאים: למעשה, מתוך 50 הקבוצות היעילות ביותר בהיסטוריה, 49 שיחקו בעשור האחרון. רק אחת מהן, אינדיאנה של 2023/24, נמצאת גם בעשירייה הראשונה של ממוצע הנקודות. זה אומר גם שהקבוצות שקולעות באחוזים הגבוהים ביותר אינן בהכרח ההתקפות היעילות ביותר. אם נחזור לברוקלין של דוראנט, היא קלעה טוב יותר מהסלטיקס של עונת האליפות, אבל היעילות ההתקפית שלה הייתה נמוכה ב-5 נקודות ל-100 התקפות. קורס בקיימות מבט על טבלאות הסטטיסטיקה של העונה מראה שקבוצות הבינו את ההבדל בין 'קליעה טובה' ל'התקפה יעילה'; מבין חמש הקבוצות עם היעילות ההתקפית הגבוהה ביותר בליגה נכון להיום, רק שתיים - דנבר ומינסוטה - מדורגות גם בין חמש הקבוצות בעלות אחוזי הקליעה הגבוהים ביותר. יוסטון, השניה בליגה ביעילות התקפית, מדורגת רק במקום השביעי באחוזי הקליעה. אחריה ניצבת ניו יורק ניקס, במקום השלישי ביעילות התקפית (121.6 נקודות ל־100 פוזשנים) - אבל רק במקום ה־15 בליגה באחוזי הקליעה. למעשה, לניקס אחוזי קליעה נמוכים מאלו של גולדן סטייט, אך מובילים עליהם בפער עצום ביעילות: הווריורס, עם 113.5 נקודות ל־100 פוזשנים, מדורגים רק במקום ה־22 בליגה. אז איך זה קורה? הנה ניסוי קצר: קחו כדור, לכו למגרש הקרוב למקום מגוריכם ונסו לקלוע 20 סלים - בתנאי האתגר: כל הזריקות מחוץ לאזור הצבע. הקלעים הטובים בכם יסיימו את זה ב-20-25 נסיונות. אבל גם מי שפחות מדויק יגיע ל-20 סלים בסוף, אם רק יקבל מספיק הזדמנויות. אם אני מגדיל את כמות הנסיונות שלי לעומת היריב, אני מגדיל את הסיכוי שלי לקלוע יותר ממנו - גם אם הוא קלעי טוב יותר. בכדורסל, כל פוזשן הוא הזדמנות - אבל לא כל הזדמנות מסתיימת בזריקה. לפעמים היא נגמרת באיבוד כדור, כלומר הזדמנות שהולכת לאיבוד עוד לפני שהכדור פוגש את הטבעת. מצד שני, יש גם הזדמנויות שמתווספות - כמו ריבאונדים התקפיים, שמעניקים לקבוצה עוד צ’אנס לקלוע. יוסטון אמנם קולעת טוב - מקום שביעי בליגה באחוזי קליעה משוקללים, כפי שכבר ראינו - אבל מה שהופך אותה לקבוצה מסוכנת באמת הוא השליטה בריבאונד ההתקפה, בקצב שלא נראה מאז אמצע שנות ה־90. נכון לעכשיו, למעלה משליש מההחטאות שלה (37.4%) חוזרות אליה, מה שמעניק לה פוזשן נוסף - זריקה של קווין דוראנט, או פשוט סל קל מתחת לסל. בתשעת המשחקים הראשונים של העונה, יוסטון השיגה יותר מ־20 נקודות בממוצע מהזדמנות שנייה, וביעילות מדהימה של 133.3 נקודות ל־100 פוזשנים במצבים האלה. הניקס מדורגים קצת אחרי יוסטון בקטגוריית הריבאונד ההתקפי - הם משיגים 31.3% מהכדורים החוזרים מתחת לסל היריבה, מקום רביעי בליגה. אבל הם גם מצטיינים בצד השני של המשוואה. התיאום ההתקפי של ג’יילן ברונסון והצוות סביבו הפך את הניקס לאחת הקבוצות שממעטות לטעות בליגה, והם מדורגים במקום הרביעי בליגה במספר איבודי כדור - כלומר, בין הקבוצות שמאבדות הכי מעט. ביחד, שני הנתונים האלה יוצרים תמונה נדירה: נכון לעכשיו, הניקס שייכים למועדון מצומצם מאוד של קבוצות בהיסטוריה שהשיגו יותר ריבאונדים בהתקפה מאשר איבודי כדור - אינדיקציה ליעילות ולשליטה בקצב המשחק. ובצד השני את אותו עיקרון שעובד להם בהתקפה, הניקס מיישמים גם בצד ההגנתי. לא בטוח שזו בדיוק הייתה הכוונה של מייק בראון, אבל בפועל הניקס מאפשרים ליריבות שלהם גם הרבה זריקות מתחת לסל וגם הרבה זריקות מחוץ לקשת - ובכל זאת, הם מצליחים לצאת מזה מצוין. במבחן התוצאה, הניקס מדורגים בטופ־6 בליגה בשתי הקטגוריות ההגנתיות החשובות הללו, וכתוצאה מכך רק מול ארבע קבוצות קולעות באחוזים טובים יותר. וזה עוד אחרי המשחק מול ברוקלין, שקבוצת הקליעה שלה גורמת אפילו לדיאטנים להרגיש נעים. למרות זאת, הניקס מדורגים בין 10 קבוצות ההגנה היעילות בליגה, בעיקר בזכות היכולת שלהם לשלוט במספר ההזדמנויות של היריבות. נכון לעכשיו, רק חמש קבוצות בהיסטוריה הצליחו לקחת אחוז גבוה יותר של ריבאונד הגנה מניו יורק - הניקס מחזיקים ב־80.5% מהכדורים החוזרים. בנוסף, הם מדורגים בין חמש הקבוצות שכופות הכי הרבה איבודי כדור על היריבה העונה: בערך 1 מכל 7 פוזשנים של היריבה מסתיים באיבוד כדור. הקבוצה שמובילה העונה את הליגה בכפיית איבודי כדור על היריבה היא פורטלנד של דני אבדיה. פורטלנד היא קבוצה שמוגבלת בהתקפת חצי המגרש, ולכן היא מנסה להשיג שתי מטרות מרכזיות: להגדיל את מספר התקפות המעבר שלה, ולהפוך את התקפת חצי המגרש של היריבה לפחות יעילה. הדרך למימוש שתי המטרות האלה עוברת דרך לחץ מלא על כל המגרש, שמפעילה פורטלנד על היריבה. נכון לכתיבת שורות אלו, פורטלנד מפעילה לחץ על כל המגרש בכ־18.5% מהפוזשנים של היריבה, ומגבילה את היריבות שלה ליעילות התקפית של 85.3. יותר מחמישית מהפוזשנים מסתיימים באיבוד כדור כפוי על היריבה, מה שמאפשר לפורטלנד להכתיב אחד מקצבי המשחק הגבוהים ביותר בליגה. מצד שני שמירת הלחץ האגרסיבית הזו גובה מחיר מפורטלנד, ששולחת את היריבות שלה לזריקות עונשין - זריקות בעלות יעילות גבוהה - בתדירות בין הגבוהות בליגה. יותר מדרך אחת השימוש במדדי יעילות ולא רק במדדי קליעה מאפשרים לקבוצות למצוא דרכים שונות להביא את היתרונות שלהם לידי ביטוי. בעולם אידיאלי כל השחקנים היו קולעים כמו סטף קרי וכל הקבוצות היו מורכבות משומרים מגוונים כמו של אוקלהומה סיטי. בעולם שאנחנו נמצאים בו, לעומת זאת, לא לכל הקבוצות יש את סגל השחקנים לקלוע ב-60% טרו שוטינג או להגביל משמעותית את אחוזי הקליעה של היריבות. במקום, אנחנו רואים קבוצות משחקות יותר לפי החוזקות שלהן: אם זו יוסטון שמשפרת את ההתקפה שלה באמצעות השגת הזדמנויות שניות (ושלישיות ורביעיות), הניקס שממזערים טעויות שלהם ומונעים נקודות קלות מהיריבה, או פורטלנד שמשתמשת בסגל הפורוורדים שלה כדי לייצר כאוס בהתקפה של היריבה, ומחפה כך על החיסרונות ההתקפיים שלה. הקבוצות עדיין מנסות להעתיק את מה שעובד, אבל עם הזמן לומדים שאין תשובה אחת נכונה. אור עמית, Insignifistats, טור אורח

כדי לפרשן כדורסל צריך להיות גם קצת מורה להיסטוריה. הרי הנרטיב שעל פיו מסקרים את מה שקורה, חייב להיגזר ממה שהיה כאן במשך עשרות שנים. היה - ואיננו עוד. לכן, בבואנו ללהג על עוד הפסד של מכבי ת"א, אי אפשר שלא להיזכר בימים שבהם איימה על כרטיס לפיינל פור. ובהתיישבנו לספר על עוד ריקוד והצגה במחזמר של הפועל ת"א, אין אלא להתפעל מהספרינט המטורף והכל כך מהיר שלה לצמרת. אין שום קשר אמיתי בין הדברים הללו לבין כדורסל - המשחק הזה שבו פשוט משחקים 5 על 5, ומעניקים את הניצחון לקבוצה שקלעה יותר. אלא שאם ניצמד למציאות האקטואלית, תיאור אירועי אמש במינכן ילכו בערך כך: וואלק, זה דווקא היה הפסד סבבה. סולידי כזה. כן, היו שם כמה דקות שבהן פנרבחצ'ה ברחה ל-20 הפרש, אבל באמת שלא היו קטסטרופות יוצאות דופן. לא עוד חגיגה של 58 נקודות במחצית מהכוכב האדום בלגרד או ממכבי ר"ג, לא עוד יתרונות אסטרונומיים שנעלמים ומתהפכים ברגע, ואפילו היה קאמבק שכמעט הצליח. סליחה, למה ציפיתם במפגש בין אלופת היורוליג לקבוצה שיכולה לטפס למקום ה-19 מתוך 20 רק עם הפסד של וילרבאן הערב במילאנו? (דיר באלאק, אטורה מסינה. לקחתי אותך כמאמן בפנטזי) אז אתמול, בזמן שהפועל ת"א שברה מחדש את שיא הקליעה העונתי ביורוליג (114, חמישה ימים אחרי שהציבה בעצמה את הרף על 109) והביסה ב-25 הפרש את באסקוניה, היא קיבלה 35 נקודות, 9 אסיסטים ומדד 49 מצמד הגארדים המובילים שלה, ואסילייה מיציץ' ובעיקר אלייז'ה בראיינט. ובאותה שעה ממש, רק לשם ההשוואה וההטרלה, קאש ווינסטון וג'ארד הארפר הרשיתו 56 נקודות, 11 אסיסטים ומדד 64 בניצחון של הפועל ירושלים על נפטונאס ביורוקאפ. ומה עם לוני ווקר וג'ף דאוטין? פחות. 3 מ-16 מהשדה, 15 נקודות, 2 אסיסטים, מדד 12. אז נכון: למכבי הייתה יריבה קשוחה יותר מלהפועל, וקשוחה הרבה יותר מלירושלים. אבל אתם יודעים שזה הרבה יותר מזה. דאוטין, שלא ראה מגרש ב-45 דקות מול מונאקו, קיבל הפעם 24 והיה הגארד ששיחק הכי הרבה בכחול-זהב. ווקר, שפתח בחמישייה ונקלע לאחד הימים שבהם לא ימצא את הטבעת גם אם היא תבעט לו בישבן, ראה את כל הרבע הרביעי מהספסל - עד שהוכנס כמוצא אחרון ל-58 השניות המסיימות. המטוטלת הקיצונית הזאת מלמדת כמה עודד קטש מתקשה למצוא את הליינאפ הנכון עבורו, כמה הוא לא מצליח לבנות היררכיה, כמה הוא לא מאמין בחומר הגלם שיש לו. ג'י, מעניין למה. והשניים האלה לא לבד: ג'ימי קלארק סיים עם 0 נקודות ו-0 אסיסטים, ולפחות תמיר בלאט מסר 7 כדורים שהובילו לקליעות, ושבר בצורת בת 12 ימים (44 דקות במונחי כדורסל) ללא סל. ומן העבר האחר, שאלת ה"מה אם" צפה מחדש בכל כדרור של ווייד בולדווין, שבתחילת דרכו בטורקיה סורס על ידי שרונאס יאסיקביצ'יוס, והיום מנהל את המשחק כמו רכז ממושמע ומאולף. עד כה העונה הוא חילק 57 אסיסטים וקלע 54 סלי שדה. אנחנו מדברים על ווייד פאקינג בולדווין, כן? שטויות, בקטנה, לא נורא. תוך שבועיים-שלושה, גג חודש וחצי, איפה לונדברג מצטרף. מי אמר שבמכבי לא חושבים קדימה? סיימנו עם הגארדים. בואו ניכנס פנימה. לפני שבועיים פירקנו את הצהובים על 24 הריבאונדים בהתקפה שספגו מהכוכבים האדומים. אומרים שכדורים חוזרים הם עניין של רצון ומשמעת, לא? אז הנה, בשבוע שעבר הם ניצחו את מונאקו במאבק (אבל ספגו 4 אופנסיב בהארכה, שלא לדבר על 9 נקודות מהטבעות, קרש סל ובונוס מהעונשין בתוספת הזמן), וגם אמש מצבם בתחום הזה היה סביר בהחלט. הם היו שווים לפנר במלחמת הלוחות והפסידו רק 41:38, לא לפני שקטפו 20 ריבאונדים בהתקפה. 20 ריבאונדים בהתקפה. כלומר, 41% מההחטאות של מכבי - נחתו בידי שחקניה. זה אחוז המרה טוב המורה על תשומת לב מיוחדת שניתנה לסוגיה, ושאיפשר לקבוצה להישאר קרובה והותיר אותה במשחק ממש כמעט עד הסוף. רק שהזדמנויות שניות אינן מספיקות; השאלה היא מה עושים איתן. זמן מספרים: 2 מ-7 ברבע הראשון. 3 מ-6 בשני. 3 מ-7 בשלישי. 4 מ-7 ברביעי. בסך הכל - 12 מ-27. כלומר - 44.4%. אלה האחוזים העגומים של מכבי ת"א מתוך הצבע. ממש מתוך הצבע, מאזור הסמיילי של עבירות התוקף ועד לטבעת עצמה. 44.4%. סליחה מראש על ההטרלה הנוספת: ליריבה העירונית יש אחוזים עונתיים די דומים (40.9%) ל-ש-ל-ו-ש. הרכב הגבוהים עבד לא רע. רומן סורקין (צילום: Begum Unal) קטש, ששידר לאחרונה חוסר סבלנות כלפי ההגנה של רומן סורקין, פתח איתו ועם ג'יילן הורד. וחזר אליהם כשטי.ג'יי ליף לא נכנס טוב למשחק. אבל את הרבע סיימה מכבי עם 4 מ-17 מהשדה, ובמחצית הבין המאמן שבלי הבן-של, קצב הקליעה עלול להישאר על 60 נקודות במשחק. את הקאמבק ביצעה הקבוצה בהרכבי שלושה גבוהים - בהתחלה עם וויל ריימן בעמדת הסמול פורוורד, ואחר כך עם ליף, הורד וסורקין יחדיו. זה עבד לא רע בכלל מול הקו הקדמי האפרורי של פנרבחצ'ה. שטויות, בקטנה, לא נורא. תוך שבועיים-שלושה, גג חודש וחצי, יתחילו לחשוב על צירוף סנטר לצד סוללת הפאוור פורוורדים המרשימה (באמת) בסגל הבלתי מאוזן הזה. מי אמר שבמכבי לא חושבים קדימה?

מעניין אם יש עדיין מישהו בהפועל תל אביב שזוכר לעשות מדי פעם זום אאוט. אם הנונשלנטיות שבה היא מגיעה למאזן 8-2 בליגה השניה בטיבה בעולם, תוך כדי שהיא מטאטאת מעליה יריבה בינונית ומטה כמו בסקוניה, מתחלפת לעיתים במבט סביב שאומר שוואלה, לא יאמן שאנחנו פה. כי בסקוניה היא יותר מטה מאשר בינונית, אבל במושגי יורוליג. מגרש המשחקים שעליו הפועל תל אביב מעולם לא דרכה. מגרש משחקים שבו היא מרגישה שנוח לה. שלעיתים קרובות, כולל אמש, מרגישה שקל לה. כמו ב-WALK THROUGH ה-WALK THROUGH הוא אימון, או חלק מאימון, שבו עוברים על אלמנטים שצריכים להדגיש. ברוב המקרים מדובר בתרגילי התקפה. באפס מאמץ. בהליכה. בלי הגנה. כדי להמחיש את הסיטואציה, דמיינו לרגע אימון בוקר ביום של משחק. השחקנים מפוהקים למדי. חלקם עוד עם ריח של בוקר. חלקם הקטן (לפחות כך היה פעם) גם עם שאריות ארומה של משקאות שעושים נעים בזמן אמת ופחות נעים אחרי. לעיתים יש באזור גם איזה עוזר מאמן או מנהל כלשהו שמתייצב עם טרנינג שהתכווץ בכביסה ונראה כרגע מגוחך במיוחד. המאמן, כמו תלמיד שמתכונן ברגע האחרון למבחן, עובר עם החמישיה המתחלפת, לאט לאט, בלי לרוץ ובלי להזיע, על התרגילים של היריב, או שהוא מוודא שמריצים עד הסוף את האלמנטים מהפלייבוק שהוא עצמו סוג של רקח ממוחו הקודח. כלומר, עד האופציה החמישית של ההתקפה שאליה לא מגיעים אף פעם, אבל אם במקרה קורה משהו מזה פעם אחת בעונה, הקואץ' חש עצמו גאון, בעוד פרשן הטלוויזיה, בעיניים נוצצות מהתרגשות, מבקש מהעורך שיריצו ריפליי כדי שיתאר ויבאר את הפלא. הקיצר, זאת הסצנה. הכל לאט, הכל בלי התנגדות, הכל מנומנם, הכל באיזי. ככה נראית לעיתים ההתקפה של הפועל תל אביב. אפשר היה לצפות מקבוצה שקולעת מעל 93 נקודות בממוצע למשחק שמשהו בגישה שלה ישדר תזזיתיות. שהיא תדחוף את הכדור קדימה מהר מהר, שהיא תייצר איזשהו קצב. כמו ולנסיה ופריז, אלו שממוקמות מתחתיה בטבלת ממוצע הנקודות למשחק. בפועל, פוזשן התקפי טיפוסי של איטודיס כולל איזה כריס ג'ונס או מיציץ' שמקבל את הכדור ויוצא קדימה בכדרור שמשדר חוסר עניין בולט. ואח"כ מעביר לאיזה בראיינט או בלייקני או משאיר פשוט לעצמו, כדי להרים את הזריקה הראשונה או לקחת את הכדור לסל בהזדמנות הראשונה, בדרך ל-2 קלות או קשות. בדרך ל-3 קלות או קשות. זה הווייב. בקלילות קשה לעיכול. נכון, בסקוניה היא לא באמת יריבה וודאי שלא באמת שומרת. ועדיין, 114 נקודות האהלן אהלן של האדומים מתל אביב מולה הן דבר שכדאי להתעכב עליו. במיוחד כי זה לא הרגיש כמו התעלות כלשהי מצידה של הקבוצה הזאת. במיוחד כי זה הרגיש לאורך חלקים גדולים מהמשחק כמו ב-WALK THROUGH. בלי לרוץ. בלי התנגדות. כדי לתת לדומיננטיות ולקלות הזאת ביטוי מספרי, אפשר פשוט ללכת לנתוני ה-PPP, כלומר נקודות פר פוזשן של הפועל תל אביב. היא ממוקמת ראשונה בקטגוריה ויושבת על 1.113 לפי סינרג'י. עד כמה זה משמעותי? יש 9 קבוצות יורוליג שלא מצליחות להגיע לנקודה אחת פר פוזשן. אה, וכשהיא זורקת לסל, הפועל תל אביב משיגה 1.2 נקודות פר זריקה. זה פסיכי זה. זוכרים את ולנסיה ופריז? הן מובילות את היורוליג בכמות פוזשנים למשחק. הן רצות, הן משתוללות, הן מזיעות בשביל הנקודות שלהן. הפועל תל אביב? היא כרגע במקום ה-14 באלמנט הזה, כחלק מהנחת העבודה לפיה לא צריך להתאמץ או להשתגע או אפילו למסור. את כל היופי הזה היא משיגה בדרך שלה. והאמת היא שחשבתי להעלות לכם כאן את MY WAY עכשיו, אבל נלך במקום על המעבר הביזארי הזה. הכדורסל של דדאס למרות הנתונים ההתקפיים המפחידים שלה, אפשר כבר לומר ש-10 משחקים פנימה, ויש כבר אלמנטים אדומים שהיריבות מתחילות להכיר. שהיריבות מתחילות לפתור. למשל הדרייב של מלקולם ימינה. למשל הרול של אוטורו. כאמור, במרבית המשחקים זה לא באמת משנה לה. כי את רוב הדברים שהיא יודעת לעשות, לא באמת ניתן לפתור. למשל עניין הגודל. לא משנה איזו גרסת חמישיה הציבה מולה בסקוניה, להפועל תל אביב יש יתרונות גודל בלא מעט עמדות. וכמו שאיטודיס אוהב, הפועל תל אביב הלכה אתמול סופר כירורגי אל המיסמאצ'ים שלה. גם אם אין חילוף הגנתי. יש מרקוס האוורד או מרקיז נאוול? טוחנים אותם פנימה פעם אחר פעם. לפעמים מנסים להריץ את זה בתרגיל טיפה יותר תנועתי. לפעמים פשוט ממקמים שם את שחקן ההתקפה ומקשיתים לעברו את הכדור. אבל לא רק עם גארדים. הרכב שני הסנטרים של איטודיס ייצר יתרונות גובה גם בעמדות הפנים. ולכן, אם פתאום יש איזה קבארו ששומר על איזה מוטלי, פשוט מנחיתים לעברו את הכדור. ואם הוא מחטיא, הגודל המצטבר שלו ושל אוטורו ידע כבר לתקן. הגודל כן קובע. דן אוטורו (צילום: הפועל IBI תל אביב) אמרנו איטודיס אוהב? בתכלס, זה הכדורסל של דדאס. וכן, מדי פעם התפלקה לה איזו שלשה מיותרת וסוררת שהגיעה מתוך השיעמום, אבל הפועל תל אביב הלכה מיקרו מיקרו ומיקרו ועשתה מול בסקוניה מה שבא לה. היא הביאה אותה לבעיית עבירות מוקדמת. היא פירקה לה את הצורה. יש שימוש אחד מהנתונים שאנשי האנליטיקס אוהבים להתקשט בו הוא היוסג'. נתון שמראה את השימוש בשחקן מסוים. עד כמה הוא דומיננטי במשחק ההתקפה של הקבוצה. אני מניח שלא יפתיע אתכם לגלות שהיוסג' הכי גבוה אצל מוליכת היורוליג הנוכחית שייך לאחד המכונה ואסה. ובתכלס, מרבית הגארדים חונים שם בצמרת הטבלה. אלייז'ה בראיינט? הוא שישי. כלומר, הוא מרגיש לגמרי בנוח עם זה שיהיו אחרים שיקבלו וישליכו. עד שלא. כי כשצריך, יש שימוש. למשל ברבע השלישי אתמול. אחרי שהבאסקים מורידים ל-5, בראיינט לוקח אליו ומקפל את הארוע. ברצף של פוזשנים, הוא קודם כל לוקח את דיאלו לטיול עד לטבעת. אח"כ, מאותו צד ימין, לוקח את השומר שלו עד ג'אמפר על רגל אחת מצד שמאל. אחר כך דופק סחרחורת לספניולו עד סל ועבירה. אחר כך, בלי להניד עפעף, מקבל את מסירת הכריס ג'ונס המסורתית שמלווה את השניים עוד מימיהם בצהוב. ובזה תם הטקס. אגב, וכאן הפאסון המורמוני טיפה מטעה, השימוש הספורדי בו לא אומר שבראיינט מוותר על זריקות קשות. אולי ההיפך הוא הנכון. במדד איכות הזריקה (שמלמד עד כמה היא קלה/ קשה), האיש שהיה פעם באילת ממוקם ראשון. או אחרון. כלומר, מרים את הזריקות בדרגת הקושי הגבוהה ביותר. קלות, קשות, מה זה משנה? לאיטודיס, הרבה בזכות אלייז'ה בראיינט, יש קו אחורי שאמא'לה. 3 נקודות לסיום 1. הגנה – אין. אולי בעתיד זה יהיה רלוונטי. 2. אחוזים – יש. רק לקבוצת יורוליג אחת יש אחוזי פגיעה מהשדה (כלומר 2+3 ביחד) מעל 50. הפועל תל אביב שם עם 52.3%. זה פסיכי זה, כן? 3. היריבה הבאה – פנר היא אלופת היורוליג והיא אפילו מארחת בפני קהל טורקי (במינכן), אבל נראה שהדרך הכמעט יחידה שלה לנצח את הפועל תל אביב הוא לעשות לה אולימפיאקוס. בכוח. בפיזיות. בנגיחות. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

יריבה בהזמנה. איך אני שונא את הביטוי הזה. ועדיין, בדיוק לכבוד יום הרווקים הסיני, ירושלים הזמינה את נפטונאס בלי שלושה שחקנים: ג'ורדן טאקר, ארנס ויליצ'קה וג'יימס קרניק. טאקר לא כזה משמעותי אבל בלי 9.2 האסיסטים ו-12 הנקודות של ויליצ'קה בתוספת 12 הנקודות החסרות של קרניק, זו אכן "יריבה בהזמנה". הבעיה היא שכשאתה מזמין דברים מאתרים מפוקפקים, יש סיכוי שלא תקבל בדיוק מה שהזמנת. יש סיכוי שתקבל משהו שונה לגמרי. ירושלים רצתה להמשיך את המומנטום המאוד חיובי שהיא צברה בשלושת השבועות האחרונים. מי זוכר שלפני קצת יותר משבועיים, פרשנים ואוהדים שאלו את עצמם ואת ההנהלה האם יונתן אלון הוא האיש המתאים לקבוצה שרוצה לזכות בהכל, אבל בהכל. הנה מה שירושלים עשתה מאז אותו הפסד להפועל העמק בבית: ● קרעו את אריס. ● ניצחון דחוק על ראשון. ● ניצחון על מובילת היורקאפ באצ'חשהיר. ● זכייה בגביע ווינר על הראש של מובילת היורוליג. הישגים יפים לכל הדעות. עכשיו, רק לעבור את נפטונאס. ואם אפשר לקבל את לאמב ועל הדרך סקפינצב, מה טוב. רועי הובר אתמול. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים המשחק הזה נוהל בקצב פסיכי לכל אורכו. מוזר, כי שמי שדחפה לזה היתה דווקא נפטונאס הקצרה והפצועה. במשך 25 דקות, התוכנית הזאת עבדה וירושלים היתה בדרך לעוד הפסד מבאס, שאולי קצת מקטין את ההישג מיום שבת האחרון. העניין הוא שכשיש לך עומק, בקצב כזה, מול קבוצה חסרה, יש לך סיכוי לחזור. לא תמיד תצליח לנצל את הסיכוי הזה אבל הוא בהחלט שם. ירושלים ונפטונאס שיחקו מחצית ראשונה של תן וקח קלאסי. תן לי לקלוע וקח את סל בעצמך. 56-54 ללא מתנגד. כאילו באמת, בלי מתנגד בכלל. ירושלים שיחקה בהגנה נגד הפיק אנד רול מעין פלאט גבוה, מה שאומר שהשחקן ששומר על החוסם - ווילי, סקפינצב, לאמב או ג׳ימס מלווים את החסימה ונשארים צמוד לשחקן שלהם במטרה להימנע משלשות בפופ מפתיע (במקום התגלגלות לסל, יציאה החוצה, לרוב לקליעה) או למנוע התגלגליות קלות פנימה שיכריחו רוטציה. כשאתה שומר פלאט גבוה, אתה צריך לקוות שהגארדים שלך יעברו בכח את החסימה ובעיקר לא יצטרכו לשנות זוויות ברגליים, כי אז זה אומר שלגארד עם הכדור יש יתרון מובהק, וכמו שהסברנו הגבוה צמוד לשחקן שלו והדרך לסל פתוחה. בצד ירושלים שמרה אייס שהשאיר את הגארד באותו הצד ושוב, גם פה, היה נראה שיש הוראה לגבוה להישאר צמוד לשחקן שלו. אז ירושלים הצליחה למנוע רק דבר אחד - התגלגלויות של הגבוה לסלים קלים או להכרחת רוטציה. בפועל הגארדים של נפטונאס נשארו לבד פעם אחר פעם אחרי חסימות פשוטות וזה לא משנה איפה היתה החסימה. הנה זוס רודף אחרי השחקן שלו מהצד, שלום להארפר שרואה את הגב לשחקן שלו אחרי חסימה באמצע. היה גם את ווטרמן, הפורוורד מהקבוצה הליטאית שהוא שחקן של פיק אנד פופ בלבד. אז את החדירות של הגארדים ירושלים לא עצרה, אבל לפחות את השלשות של הגבוה היחידי שלהם שזורק היא תעצור נכון? לא היא לא. ווילי וסקפינצב איחרו 4 פעמים ו-4 פעמים זה נגמר בשלשה. בכלל, החלטה טקטית היא דבר משתנה, אבל גישה על הנייר צריכה להיות תמיד אותו דבר. הגישה של שחקני ירושלים היתה: אין מה להתאמץ, יש לנו הארפר עם קצת קרינגטון וזוס המתאושש, יהיה בסדר. 25 דקות נפטונאס הוציאה את הארפר מהקצב עם אדג' חזק (שאר הגארדים קיבלו חילופים בפיק אנד רול). ביטוי כדורסל נפוץ הוא "לא היתה להם תחושת דחיפות". הליטאים שיחקו מהר, זרקו 35 פעם לשלוש, שמרו אזורית יותר מחפירה מהגנת הפיק אנד רול של ירושלים אבל בעיקר, הקבוצה הזאת מובלת על ידי גריזיונאס (הטעות במקור, רק אלוהים יודע איך כותבים את השם שלו בעברית). ד"ר איבל הליטאי כבר בן 36 אבל כמו הקבוצה שלו, גם לו היו 25 דקות טובות, שבו הצליח לתסכל את הגארדים הירושלמים בקליעות קשות וגם הגנה חזקה בתוספת פאולים אגרסיבים. במצב של 78-64 לקבוצה הליטאית, כשנראה שעוד פעם אנחנו הולכים על דיונים האם לירושלים יש בכלל את הצוות המקצועי המתאים לרוץ עד הסוף, החלה ירושלים לשחק. שלשה של לאמב והרמת הילוך של הטוב במפעל, הארפר ועד סוף הרבע אנחנו בנקודה בלבד לליטאים. קצת לפני סוף הרבע, כשהריצה של ירושלים כבר בעיצומה נכנס לפעולה קסיוס ווינסטון. בואו, היה לו משחק טוב כבר במחצית הראשונה. הוא אפילו שבר את שיא הנקודות שלו השנה במפעל כבר ב-20 הדקות הראשונות. ועדיין מה שהוא עשה מאותה נקודה, היה בלתי סביר בעליל. זה היה רגע ה-תחזיקו לי את הבירה המושלם. כאילו אמר: "תודה הארפר, מודה גם לך ווילי אבל אני אקח את זה מפה". בכל הרבע האחרון, בתוספת של 25 שניות מסוף הרבע השלישי, ווינסטון קלע 20 נק על הראש של נפטונאס באחוזים מפגרים. החילופים שנפטונאס ביצעה עשו לו רק טוב וכל הארסנל ההתקפי שלו הופעל. שלשות, חדירות וסחיטת עבירות. הליטאים קיבלו ממנו סחרחורת, האמת? גם אני. HOLD MY BEER YEHONATAN ירושלים פתאום התחילה לשמור והמומנטום היה איתה עד סוף המשחק. גארדים קטנים: ווינסטון, הארפר או הובר עוברים חזק את החסימות, גארדים גבוהים: זוס, לאמב/ג'יימס עושים חילוף והמשחק נגמר. בליץ פסיכי שלא ממש ניתן להסתמך עליו מול יריבות איכותיות יותר. 21 נקודות של הארפר במשחק שקט, 30 משותפות של לאמב וזוס וכמובן 35 נקודות של ווינסטון וירושלים סיימה עם 110 מרשימות. כן, אלון צריך לעבור בוידאו על הטיפולים ההגנתיים ובעיקר לדבר על הגישה הרפויה ב-25 הדקות הראשונות אבל גם להיות מעודד. מעודד בעיקר מהפסקה הבאה. אנתוני לאמב. האם זה המשחק שיונתן אלון, דן שמיר וגל מקל חיכו לו? כן. כלומר, זה לא היה משחק גדול של לאמב אבל בהינתן התצוגות האחרונות ממי שהיה אמור להיות האופציה מספר 2 בהפועל ירושלים, זה מספיק טוב. אהבתי מאוד את הדרכים שבהן הוא עשה נקודות. ניצול היתרון הפיסי החריג שיש לו על רוב השומרים. הוא לא צריך הרבה כדרורים, להיפך, כדרור כח אחד והוא בטבעת. חדירות מהבייס ליין או מה-45 הם בדיוק מה שהרופא רשם ללאמב. תוסיפו סייד פיק אנד רול בשביל התגלגלות מהירה שלו והוא על הגל. האם זה המשחק שחיכו לו? אנתוני לאמב. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים קטנות בשורה: ● יופי יונצ'וק, תן בראש לכל המלעיזים כולל אותי. ● התרגלנו כבר לזוס הא? לא מחמיא לו, קלע "רק" 13 נקודות. ● סקפינצב לא טוב. היה אבוד בפיק אנד רולים ההגנתיים. קצת משנה לי את הדעה עליו, חשבתי שהוא יותר טוב. ● פריצקי, מונחת בפניך הזדמנות אדירה. כבר ביקשתי ממך אבל עכשיו אבקש שוב: קח אותה. אם תבוא מחר היא כבר לא תהיה פה. מזכיר לכולכם, הכל, אבל הכל אמת לשעתה.

האם יש דברים בטענות של עופר ינאי וקבוצתו לגבי השיפוט בגמר ווינר סל שהתקיים השבוע בין הפועל ירושלים והפועל תל אביב והסתיים בנצחון של הירושלמים 89-84? האם ג'ארד הארפר קיבל שריקות "כאילו הוא פריים מייקל ג'ורדן" לטענת ינאי? האם יש לפסול את השופטים ספי שמש ואדר פאר מלשפוט את הפועל ת"א, כפי שהוא דורש? כדי לנסות לענות על שאלות אלה ואחרות, בואו ננתח את אירועי השיפוט המרכזיים במשחק, לפי רבעים. כדי שתוכלו לראות את כל האירועים ולהעביר לנקודות הרגישות, הנה המשחק המלא. רבע I 9:31: כבר בהתקפה הראשונה של הפועל ת"א, יובל זוסמן שם יד על מיצ'יץ' ומוציא אותו מאיזון באויר בעת ניסיון זריקה שלו לסל. אגב, זוסמן עושה את בדיוק אותה הפעולה הלא חוקית לבלייזר ברבע השני (8:26) – אבל אז נשרקה עבירה. איפה העקביות? 9:04 ו-6:27: שתי עבירות שנשרקו לחובת אוטורו – החלטות נכונות. 5:43: הארפר חודר לסל, בראיינט עולה לאויר כדי לחסום אותו, אבל הקפיצה שלו אינה אנכית ולא חוקית. במאבק על הכדור החוזר, שגב דוחף את לאמב, גם ללא תגובת השופטים. נראה בהמשך את המשמעות של חוסר בהתמודדות השופטים עם עבירות במאבק על כדורים חוזרים. 4:45: אי-שריקה נכונה נגד פלטין שחוסם את הארפר בצורה חוקית בזמן התקפה מתפרצת. 3:56: שריקה נכונה להנד-צ'קינג על לאמב. למה אני מזכיר את זה? כיוון שנראה בהמשך חוסר עקביות בנושא. בהמשך ההתקפה, בזמן בהכנסת הכדור, איטודיס מבקש עבירה בלתי-ספורטיבית (ב"ס) עבור העבירה של סמית'. השופטים פוסקים נכון לעבירה רגילה. 3:14: מיצ'יץ' מבצע צעדים ברורים (מחליף רגל ציר) לפני כדרור, שלא נשרקו. 2:30: ייתכן מאד עבירה של שגב על הארפר שלא נשרקה. 1:38: במקום להחזיק בעמדת הגנה חוקית, הובר ממשיך ללכת לתוך ווינרייט ומבצע עבירה ברורה שיכולה להיות גם מסוכנת. 1:15: עבירה על סמית'. משרוקית סובלנית יותר ושריקה לכדור חוץ הייתה החלטה יותר מושכלת. רבע II 9:47: שוב התקפה ראשונה ברבע של הפועל ת"א, ושוב עבירה בעת ניסיון זריקה לסל שלא נשרקה. הפעם, ווילי מבצע עבירה על שגב מאחור. לאחר מכן, המשחק נכנס לתלם וגם השופטים, כולל שתי החלטות נכונות לעבירות על הארפר (6:16, 3:40) וגם שריקה נכונה לעבירה שלישית לחובת אוטורו (2:49). ואז... 2:33: זוסמן יוצר מגע לא חוקי ברור על היד של אוטורו בעת ניסיון זריקה מתחת לסל שגורר מחאה ועבירה טכנית נגד הספסל של הפועל ת"א. אולי מגיעה העבירה הטכנית, אבל גם אסור לפספס אירועים כאלה. 1:51: קצת "התחשבנות"? עבירה בעת ניסיון זריקה לסל נשרקה לחובת הובר על מיצ'יץ'. אבל לשופט אין זוית פתוחה כדי לראות את הובר. מה שכן, עבירה בגין הנד-צ'קינג הייתה צריכה להישרק קודם לסמית' בתחילת החדירה של מיצ'יץ' (כמו שנשרקה ברבע ראשון נגד לאמב – עוד פעם שאלה של עקביות). 1:09: החלטה מאד בעייתית לחסימה לא חוקית נגד ווילי. פלטין לא מנסה ללכת מתחת לחסימה - הוא עושה סוויץ'. היה עדיף יותר סבלנות ולראות איך האירוע מתפתח. בכל מקרה, הארפר עושה תנועת ביטול לשופט ומקבל עבירה טכנית מוצדקת. 0:54: עוד פעם מיצ'יץ' מחליף רגל ציר ועוד פעם אין שריקה לצעדים. רבע III 9:18: פעם שלישית (גלידה!). תחילת רבע ושוב עבירה שלא נשרקת נגד ירושלים. הפעם, ג'וזאיה-ג'ורדן מבצע עבירה על בראיינט בעת מאבק על הכדור החוזר. אח"כ נשרקת ל-ג'וזאיה-ג'ורדן עבירה בגין דחיפה. יש לציין שב-5:45, נשרקה עבירת תוקף של ווילי עבור חסימה לא חוקית הרבה יותר ברורה ונכונה מהקודמת. ווינרייט מנסה ללכת מתחת לחסימה, ווילי זז ויוצר מגע לא חוקי עם המגן. כל שאר ההחלטות ברבע השלישי היו נכונות למעט צעדים של טימור שהוא ביצע ללא תגובת השופטים 1:12 לפני סוף הרבע. רבע IV 9:47: בלתי-יאומן. התקפה ראשונה של הפועל ת"א ברבע ושוב עבירה שלא נשרקת. הפעם, ווילי מבצע הנד-צ'קינג על בראיינט בתחילה ליד קו העונשין ועוד מבצע עבירה עליו בעת ניסיון הזריקה לסל. בריאיינט מאד לא מרוצה ומביע על כך את מחאתו לשופט. אח"כ איטודיס גם מקבל עבירה טכנית. 9:07: אחרי הטכנית וגם ה"בלגן" בין המאמנים, נשרקת עבירה לא מובנת לפריצקי ע"י שופט מהצד השני של המגרש כאשר אין לו זוית פתוחה כדי לראות את האירוע. האם השריקה הייתה נועדה כדי "להרגיע" את איטודיס וספסל הפועל ת"א? בכל מקרה, החלטה לא נכונה. 7:21: אי-שריקה לחסימה לא חוקית של ווינרייט שלא נותן "זמן ומרחק" לזוסמן. יש לתת לשחקן בתנועה לפחות צעד אחד בעת חסימה. 7:08: זה אירוע "מתנה" לבלייקני שקופץ לתוך ג'וזאיה-ג'ורדן ומושך שריקה מוטעית. יש שופט ליד האירוע שמחליט נכון לא לשרוק – השופט ששרק מבחוץ היה צריך להשאיר לו את האירוע. 6:58: טעות שיפוט ואירוע שמשנה מומנטום ומחזיר את הפועל ת"א רגעית למשחק. פלטין חוטף כדור מלמאב ואז צועד אחורה על רגל שלו ונופל. השופט ליד הכדור וגם משום מה השופט מהצד השני של המגרש מיד שורקים לעבירה בלתי-ספורטיבית. מדוע??? אין שום דבר באירוע הזה שעומד בקריטריה של עבירה ב"ס. זה לא עניין של "לשחק בכדור" או לא, אין עבירה קשה או מיותרת ויש עוד שחקן יריב בין פלטין והסל (הובר נמצא 3 מ' קדימה). מה שעוד מפריע הוא ניהול האירוע – היה עדיף שהשופטים יתקשרו וישוחחו ביניהם. מה עוד מפתיע – שהפועל ירושלים לא עשתה צ'לנג' להחלטה. 5:40: נשרקה עבירת תוקף נכונה נגד ויינרייט בגין חסימה לא חוקית – בדיוק אותה הפעולה הלא חוקית שהוא ביצע ב-7:21 ולא נשרקה בגינה עבירה. 5:20: כאשר ההפרש כבר ירד ל-5 (79-74), זוסמן מחליף רגל ציר לפני כדרור ולא נשרקו לו צעדים. אחרי שהוא מפספס את הזריקה שלו, ג'וזאיה-ג'ורדן דוחף את מיצ'יץ בעד כדור החוזר בצורה ברורה. ואז, קרינגטון קובר שלשה חשובה ומעלה את ההפרש ל-8. שאר המשחק - החלטות השיפוט נראות נכונות. סיכום – האם הפועל ת"א "נדפקה"? ציינו למעלה כ-20 אירועים בעייתיים במשחק הזה. ראשית כל, זה יותר מדי. אף אחד לא מצפה שלמות מהשופטים – הם סה"כ בני-אדם – אבל זה מספר גבוה מדי. למרות שהמטרה תמיד היא מצוינות ואפס שגיאות שיפוט, מספר יותר סביר ושיפוט טוב הוא מתחת ל-10 החלטות שגויות (במידה ושגיאות אלה לא קרדינליות למשחק). החלוקה של ההחלטות השגויות במשחק מתחלקות בערך שווה בין הקבוצות, אבל המשמעויות – הגנת קלעים בעת ניסיון זריקה לסל (שתוצאתן 2/3 זריקות עונשין) – נטו יותר לחובת תל אביב. היה מאד משונה שבתחילת כל רבע לא נשרקו עבירות לחובת ירושלים, כאילו השופטים לא היו מנטאלית מוכנים מהרגע הראשון של הרבע. מצד שני, העבירה הבלתי-ספורטיבית הלא נכונה נגד לאמב ברבע רביעי, יכלה לשחק תפקיד משמעותי שלילי עבור ירושלים. אבל לאחר מכן אי-שריקה לזוסמן (צעדים) ו-ג'וזאיה-ג'ורדן (דחף את מיצ'יץ') החזירו את העליונות והמומנטום לירושלים. לשאלה האם יש לפסול את שמש ופאר מלשפוט את משחקי הפועל ת"א – או בכלל האם יש לפסול שופטים לקבוצות מסוימות? כמובן, זה טיעון מגוחך. מה שכן, שופטים צריכים להיות נתונים לביקורת, משוב וקוצ'ינג ע"מ ללמוד משגיאות, להפיק לקחים ותמיד לשאוף להיות יותר טובים בכל משחק – בדיוק כמו שחקנים. יש לי ספק גדול עם מנגנון כזה קיים באיגוד השופטים, במיוחד כלפי שופטיו הבכירים. בסופו של דבר, מי שהנושא הזה צריך להיות חשוב לו, אלו הקבוצות המינהלת ובסופו של דבר, יו"ר איגוד הכדורסל, עמוס פרישמן, שמתחתו אחריות ניהול הארגון, כולל איגוד השופטים. לא ראיתי עד עכשיו אכפתיות מהשופטים וניהולם למעט תלונות כאשר קבוצה מפסידה ומחפשת את מי להאשים. טוד וורניק היה שופט בכיר בארץ ובאירופה במשך 25 שנה, ולאחר מכן עבד כמדריך שופטים. עבד באיגוד הכדורסל, בפיב"א וביורוליג כמבקר שופטים, כותב על נושאי שיפוט באתר BASKETNEWS.

בשנת 2005, במציאות הכי שונה שאתם יכולים לחשוב עליה, בעלי הפועל תל אביב דאז שאול אייזנברג, חגג אליפות. "מבחינתנו אנחנו אלופים", צוטט אז. נסו לדמיין: קבוצה מנצחת סדרת חצי גמר, במקום לשמוח בצורה מאופקת ולשחרר קלישאות כגון "הפנים לסדרת הגמר", הוציא הבעלים הלכאורה ידוע לשמצה, חולצות אליפות, וביקש משחקניו לגזור רשתות. וזה אחד הדברים הפחות חריגים שהוא עשה. בבקשה, בובה של לילה, החזירו את הדמות לאלתר. בפורמולה 1 משתמשים הרבה בביטוי “Best of the Rest” כדי לתאר את הקבוצה שמובילה את ה-midfield. הטובה מבין מי שאינן שייכות לטופ הדומיננטי של רד בול, מקלארן ופרארי. בפועל, זו הקבוצה שתסיים במקום הרביעי, בתחרות הכי יוקרתית בעולם. אין לאף קבוצה סיכוי להתחרות בטופ 3, אז הן מסתפקות בתואר הזה. כשמסתכלים על הליגה שלנו, לא קשה להסיק מי הן הטופ 3. אבל מי הן הקבוצות המועמדות לזכות בתואר של "הטובה מבין השאר"? לפני פתיחת העונה יכולתי אני, וגם אתם, להצביע על 3 קבוצות שיתחרו על התואר הזה: חולון, העמק והרצליה. 5 מחזורים בתוך העונה ואפשר כבר להגיד שחולון והעמק יהיו שם עד הסוף. הרצליה, נכון לעכשיו, תשמח אם תסיים בטופ 6. אז מה בכלל הופך את הפועל חולון והפועל העמק לזנב בטופ 3? מה ראינו עד עכשיו, מעבר לטור הנצחונות, שהופך אותן לכאלה? מי יכולה להפתיע ולהיכנס למאבק או לפחות לטופ 6? מי בוודאות לא תהיה שם? ננסה להסביר דרך המשחקים של מחזור מספר 5. להזכיר עכשיו שהכל אמת לשעתה? אל תדאגו, נזכיר גם בסוף. נתחיל בעומדת על הפודיום, הפועל העמק בהפועל העמק משחק מלך הסלים של הליגה, קיילר אדואורדס. כן, כמובן שהוא סיבה מרכזית להצלחה של העמק אבל אם תשאלו למה היו ציפיות מהעמק לפני העונה, ולמה הציפיות כרגע מתממשות, אז התשובה היא העובדה שבעל הבית של הקבוצה הוא הישראלי הטוב ביותר שלא משחק בטופ 3. הוא לגמרי "Best of the rest", יצא לנו טוב. בשלב מסוים, בניצחון המוחץ על רמת גן, לניב משגב היו 4 נקודות עם 0/5 מהשדה ועדיין, לרגע לא היה עוררין מי השחקן הכי טוב על המגרש. בעל הבית כבר אמרנו? 11 אסיסיטים על 2 איבודים בלבד. כשיש בעל בית זה חשוב לקבוצה שרוצה לרוץ עד הסוף (מזכיר שוב, לרוץ למקום 4). בעל בית, ניב משגב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אוקיי, מי עוד? קיידן שדריק. בעולם של הכדורסל ישראלי, מסנטר מצופים שני דברים: לשמור ולדעת לאן לזוז בפיק אנד רול. במשחק נגד רמת גן, שדריק הראה דברים חדשים. מסירות אדירות מהשורט רול, אפילו מסירות אחרי שנשלח להאלי הופ ונסגר. המסירות האלה השאירו את שחקני הפועל העמק לשלשות חופשיות פעם אחר פעם. הוא גם נעל מספר פעמים בצבע שחקנים נמוכים ממנו, דבר שבוודאות לא ראינו עד עכשיו. 17 נקודות ו-11 ריבאונדים זה טוב, זה גם מרשים. צ'יילדס, ווילר והנרי משלימים חמישיית זרים איכותית ובעיקר שחקנים שלגמרי יודעים ומרוצים מהמקום שלהם. ביחד עם ישראלים משלימים שכמו הזרים, מודעים למקום שלהם בהיררכיה וגם מודעים ליכולות שלהם, העמק נראית כמו קבוצה שמקום 6 יהיה כישלון בשבילה. ועוד לא דיברתי עוד על מנקו. קרדיט ענק לאברהמי. נמשיך בפודיום - הפועל חולון על פי המשחק של הפועל חולון מול קרית אתא, אפשר להעיף את חולון מהפודיום (בכאילו), והאמת שיש כמה נורות אזהרה שדלקו במשחק הזה. אבל מכיוון שאני רוצה לתת את הקרדיט לקרית אתא, אדבר על המשחק מהזווית שלה, קבוצה שעוד יכולה להצטרף למירוץ. לגבי חולון, גשו לטור הקודם שמספר על הטיול שהיא עשתה בנס ציונה. השבוע חולון היתה חלשה אבל היא לגמרי בטופ של הטופ, שמחוץ לטופ. מי יכולה להצטרף למירוץ? הפועל ב"ש. נכון, הם רק עם שני נצחונות. נכון, הם הפסידו לראשון לציון. ועדיין, ההפסדים האחרים היו מול מכבי תל אביב והעמק ושני הנצחונות היו משכנעים מאוד. אחד בדומיננטיות מרשימה על נס ציונה ואחד במחזור הזה על רעננה, שאומנם נגמר ב-4 הפרש בלבד, אבל בערך מאמצע הרבע השלישי לא היה ספק מי תנצח את המשחק הזה. הקרדיט על העובדה שאנחנו מדברים עליהם מגיע לכל המערכת הזאת שנקראת הפועל ב"ש. מועדון מסודר, עם מנכ"ל טוב (תומר ירון) שמבין כדורסל, מנהל מקצועי (דניאל רביץ) עם עין מדהימה לזרים, בעלים/יו"ר (כפיר ארזי) עם תשוקה אדירה ודחיפה למצוינות (תאמינו לי, שיחקתי שם) וגם מאמן ליגה טוב עם שיטה ברורה והתאמה לשחקנים הנמצאים. מה שעשה את ההבדל בין רעננה הסימפטית לבין באר שבע בעלת הפוטנציאל הוא העומק. טוב נו, גם האיכות. באמצע הרבע השלישי ההפרש עוד עמד על 5 לזכות רעננה, אבל אז ריצה של 19-8 עד סוף הרבע השלישי ולרעננה נגמר האוויר. לרמי יש שיטה והוא לא זז ממנה. הגנה אישית חזקה עם מעבר בכח בחסימות. התקפית, כל התקפה תתחיל בהכנסת כדור ומשם קריאת מצבים. זה מאוד מתאים לשלישית הזרים המובילה שלהם. 61 נקודות משותפות בין אלבי, אנג'ל ודמפס בתוספת של מי שעומד בציפיות שהוא מעמיד לעצמו, ויטלם, הופכים אותם, לטעמי, לקבוצת פליאוף לגיטימית. אולי שיגיע כבר הקהל. סי גי'י אלבי, מתאים לבאר שבע ולמאמן שלה. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל עכשיו לכוכבת המחזור, קרית אתא. אוי מה שהם עשו לחולון. פריז בסקטבול של הקריות משחקת בצורה הזאת: היא תלחץ הכי חזק שהיא יכולה ותרוץ בשיגעון. מה שאתה תעשה פחות מעניין את מאמן אתא, בנטוב, העיקר שהקבוצה שלו תגיע למשחק של הרבה פוזישנים שבו היא מגבירה את הסיכוי שלה לנצח. ככה בדיוק היא עשתה לחולון. בכל פעם שנדמה שחולון השלימה את המהפך, הגיע סל מהיר של לוק, ניל, הול או האנה. אין זמן לבכות על שלשה לא הגיונית של מנפורד או מקריי, יש רק צד שני ומהר. אסייג ובייטנר מנהלים בשקט את הכאוס המאורגן הזה בתוספת של הוכשטטר המצוין. יש פה קבוצה שאם לחולון היה קשה להתמודד איתה, תחשבו מה היא עושה לרוב הקבוצות שמתחתיה. לא מאמינים לי? חושבים שזה מזל של פתיחת עונה? קבלו את אודי הירש הגדול: יש תחושה שאלדד בנטוב פיצח את הקוד. איזה קוד? הלוואי שהייתי יודע להסביר. אבל זה הקוד שריק קרלייל פיצח כשלקח את אינדיאנה לגמר עם לחץ על כל המגרש והתקפה מהירה ורנדומלית; וקני אטקינסון פיצח בקליבלנד בעונה הרגילה עם ראן אנד גאן שהוא מכנה "כאוס מאורגן"; ותומאס איזאלו פיצח בבון ובפריז. איזשהו קוד מסתורי של אנשים חכמים מאיתנו, כנראה, שמבינים שמשהו משתנה בכדורסל, ושהדרך שחשבנו שצריך לשחק בה כדורסל, הדרך השפויה, היא בעצם הדרך המטורפת והדרך המטורפת - ריצה, לחץ ומלא חילופים - היא הדרך השפויה. קצת כמו בספר מלכוד 22. כן, השיגעון של אלדד בנטוב הוא היתרון של קרית אתא על ליגה שכולה שפיות. כלומר שיעמום. חוזר שנית: אלדד בנטוב הוא יתרון בליגה. הייתם מאמינים? שיגעון. מי יכולה להפתיע? פה אין הרבה בשר אבל אולי בכל זאת? יאללה עם המרפק וקצת עם הרגל: נס ציונה. רגע, אל תסקלו אותי באבנים בכיכר העיר, תנו צ'אנס. אולי זו משאלת לב אבל זו משאלת לב עם נימוק סביר. הפתיחה הקשה של נס ציונה לעונה נבעה מכמה סיבות, המרכזית שבהן היא העובדה ששני השחקנים המרכזיים נפצעו. בשבוע שעבר ברייס בראון הוקפץ היישר מכסא a3 בטיסה מגרמניה למשחק ולא תרם הרבה. במשחק מול גליל עליון החלשה פתאום ראו ניצוצות למה ששרפי רוצה. רודריגז כרגיל מעולה, בראון האלפא ההתקפי, וויטהד מנהל את כולם ומושקוביץ מראה סימני התאוששות. אל תישנו עליהם אני אומר לכם. אוקיי, תשנו. זה יותר משאלת לב מנימוק סביר. למי אין סיכוי להיכנס למירוץ? גליל עליון. ואלו שמות: שניידרמן, אמיר, רז אדם, בון, גולסטון. חמישה גארדים שאמורים להתנהל עם הכדור, לסדר את ההתקפות ובייחוד אצל מאמן כמו גוני, להחזיק את הקבוצה. גור שלף, פרשן המשחק, תהה בינו לבין עצמו אם הוא יכול להצביע על משהו שגליל עושה בהתקפה והוא לא הצליח למצוא נקודה אחת שהוא יכול לפרשן או להסביר. תן לי לעזור לך גור, אין כזאת. 55 נקודת בלבד, 22 איבודים ומשחק שלם ללא פאנץ' התקפי. כואב לי לכתוב את זה על שחקן ישראלי אבל שניידרמן, למרות חמשת האסיסטים שלו, זה לא רכז ראשון בליגת העל. אני בכלל חושב שהוא לא רכז והתפקיד הזה גורם לו עוול. אשמח לאכול סומבררו איתו אבל הם צריכים זר בעמדה הזאת. כבר הביאו את בון אז אולי כדאי לתת לו יותר מ-4 דקות של כדורסל. אחלה רול פלייר, אבל לא מוביל. אור קורנליוס. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל נתניה. פרויקט חשוב נתניה, בלי ציניות. אולי זה טוב שהם לא באמת תחרותיים. אולי זה ממש סבבה שתהיה קבוצה שכל מטרתה היא לקדם שחקנים. סה"כ התאמצו נגד מכבי תל אביב אבל לא באמת ראיתי כי דגלי המחאה הסתירו לי. פרייז'ר לא רע, וגם ביוקנן. להגיד לכם שאני יודע להצביע מה הם רוצים מעצמם התקפית והגנתית? לא. קבוצה שהישראלים המובילים שלה הם קורנליוס וטיומקין שאולי יכולים להיות אחלה רולפליירים בקבוצות אחרות אבל כמובילים, זה לא זה. ילחמו נגד הירידה. הבטחתי שאזכיר לכם: הכל, אבל הכל אמת לשעתה.