סמול בול של סופ"ש

בשישי בבוקר, בדיוק כשהוא עובד על הדירוג שלי, שאל אותי הספר: “תגיד, אם כולם בישראל משחקים נמוך, איך זה שכל הכדורסלנים גבוהים?” צחקתי. הסברתי לו שלא כל הכדורסלנים באמת כאלה גבוהים - בטח לא בארץ. הם פשוט נראים גבוהים ביחס אליו. הוא לא ידע, אבל בעצם ניסח במשפט אחד כל מה שמגדיר את הכדורסל הישראלי של השנים האחרונות. בפועל, הכדורסל שלנו כבר מזמן לא תלוי בגובה, אלא בשחקנים שיכולים למלא כמה עמדות, לנוע בין תפקידים, ולהשתלב בכל מצב - בהתקפה ובהגנה.

האזינו להופמן מקריא את הטור

9:48

אלה כבר לא “עמדות” קלאסיות, אלא התאמות, אילתורים, ורגעים שבהם כולם קצת גארד וקצת פורוורד.

האמת? הוא לא שאל ככה. הוא רק הרים את הראש מהמכונה ושאל בתמימות: “איך זה שכל הכדורסלנים גבוהים?” שלוש קבוצות שיחקו ככה בסופ"ש, שתיים מהן בלית ברירה ואחת במהלך אחרון של ייאוש. יאללה, בואו נדבר על סמול בול.

הפועל חולון נגד הפועל באר שבע

4:05 לסיום. טארין טוד מבאר שבע מעלה את באר שבע ל-83-73. חולון יוצאת להתקפה, מקריי עושה עבירת תוקף ועל הנייר שולח 4,100 אוהדי חולון + משפחת קופרשטיין המרגשת לקידוש עצוב של שבת.

גמישות היא דבר חשוב בחיים. מאוד חשוב להצליח לתפוס את כפות הרגליים בלי להוציא קולות לא ברורים, אבל גם מאוד חשוב לא להתעקש/להתאהב בדרך שלך בכל מחיר. דני פרנקו הוא המון דברים, מאמן שכונה הוא לא. הוא בחור יסודי שלוקח את הכדורסל ברצינות, רחוק מהתרבות הישראלית של "יאללה יאללה". פרנקו, שכל המשחק היה תקוע ברעיונות שלו ולא היה מוכן להתגמש, לקח החלטה, אולי בלית ברירה, לעזוב כל קשר למה שהיה במשחק (אולי גם בעונה) והלך על הרכב נמוך. הרכב שבו קררה זז ל-5 ולידו אך ורק גארדים. החלטה שבדיעבד ניצחה את המשחק. יש שיגידו שדדה.

יש שיגידו שדדה, דני פרנקו

באר שבע, למי שלא יודע או שכח משום מה, משחקת הכי פיזי בליגה. אלה לא קלישאות מסוג: "תפוצצו את החסימות" או "אין סל קל". באר שבע כמעט תמיד מחזיקה על המגרש רכז - פורוורדים - סנטר (לפעמים 2).

נכון, היו דקות של צמד הרכזים (ויטלם וסגל) ביחד אבל אלה היו דקות זניחות.

את עמדות 4-5 חולקים אנג'ל, פוסטר ואירויו, שלושה שחקנים שמשחקים פיזי מאוד בשני צידי המגרש, מקשים מאוד על הגבוהים שנגדם לבוא לידי ביטוי התקפית, ובעיקר מייצרים בעיית מאצ׳ אפ בהגנה. הם נועלים מעולה בצבע, בטח נגד חילוף, וכמו שקרה בסל הראשון במשחק של אנג'ל, הם יכולים לתקוף מחוץ גבוהים איטיים כמו זלמנסון ומרטין עם הפנים לסל. את עמדות 2-3 תופסים קודי דמפס וסי ג'יי אלבי. דמפס הוא רחוק מגארד קלאסי, הוא יותר שחקן שמחפש נגיעות בפוסט וקאץ' אנד שוט. חוץ מזה בניתי תיאוריה, עובדות ניתן לכופף. גמישות זוכרים?

רחוק מלהיות גארד קלאסי, קודי דמפס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

36 דקות של לחץ בלתי פוסק בהגנה ובהתקפה. באר שבע לא רצה כמו משוגעת סטייל קריית אתא, אבל היא מייצרת איבודי כדור שמסתיימים בנקודות. 21 כאלה היו לבאר שבע במשחק, בתוספת 40 נקודות בצבע, מלמדות מה היא יכולה לעשות לקבוצות שלא מתאימות את האגרסיביות לשלה. באר שבע עצרה לחלוטין את מרטין, לא אפשרה לו התגלגלויות קלות לצבע ולא נתנה לו לחגוג לה על הריבאונד. 5 נקודות בלבד היו לאמריקאי של חולון. ברוקס לא רשום, וזלמנסון? משהו לא מתחבר לו עם פרנקו. אני לא מוצא את הסיבה לעובדה שהוא שיחק 9 דקות בלבד למרות שבאותן דקות הספיק לקלוע 9 נקודות.

חולון הגיעה אחרי ההפסד המפתיע (לא כזה מפתיע) לאתא. דמיון רוסר נרשם במקום וויטרס, ועל הנייר, למרות הקשיחות הידועה שמנגד, הייתה אמורה לנצח בצורה יותר משכנעת, לפני שהיא טסה שוב למשחקי ליגת האלופות.

מה נגיד, משכנע זה לא. 36 דקות של גריינדינג רק כדי להישאר במשחק. הכול קשה, וכולל הרבה נקודות של וולטון בזריקה הכי לא יעילה בכדורסל - ג'אמפ ארוך ל-2. כל העוקץ יצא מההתקפות של חולון. מנפורד עם נקודה אחת בלבד במחצית הראשונה, על מרטין כבר דיברנו, ומקריי? הוא סיים אמנם עם 14 נקודות, אבל באחוזים לא טובים והרבה תסכול מול השופטים.

הרבה ג'אמפ ארוך לשתיים, וולטון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

בואו נחזור לתוקף של מקריי ולחלק השני של המשחק, אני מזכיר כי מדובר על עשירית ממשחק שלם. פרנקו עובר למצב שוד: אין יותר מקריי ומנפורד ביחד, לא רוצה סנטר כבד, מעכשיו רק גארדים סביב קררה. סמול בול על מלא. חילופים על הכל. כמה השוד הזה היה בלתי מתוכנן בעליל? דמיון רוסר היה שותף. הוא בעיקר שמר וגם לקח אופנס ריבאונד חשוב אבל עדיין, 2 נקודות (ראשונות השנה בליגה) ובעיקר שוטטות על המגרש זה לא מספיק. אולי 3 הדקות האלה בסוף ירימו לו את הביטחון ונראה ממנו משהו שונה.

באר שבע קפאה מול ההרכב הנמוך. בצורה די מפתיעה היא לא הצליחה לנצל את היתרון הפיזי שהיא ניצלה מול הרכבים גבוהים ברוב שלבי המשחק. דקה לסיום, חוסר הניסיון של ויטלם שהיה מעולה עד אז, החל לבוא לידי ביטוי. החלטה לא טובה לזרוק ולהחטיא לשלוש אחרי אופנס ריבאונד קריטי של אנג'ל ואז פאול על וולטון שקלע מהעונשין לשוויון. אלבי עם עוד החטאה לשלוש (1/9) ואז וולטון עם עוד 2 ארוך ניצח את המשחק. באר שבע ישארו עם המחמאות, חולון תזכור שלפעמים, אבל לא תמיד - הפשע משתלם.

משהו מעבר לכדורסל. שני דברים שראיתי בטלוויזיה שתפסו את עיני על מקריי. הראשון, חוגג עם הדגל עם משפחת קופרשטיין ואחרי זה לגמרי own it בתגובה לציוץ על זה. השני, פרגון מלא מלא לרוסר ששיחק במקומו את הדקות במאני טיים. חיבק אותו ופרגן לו על השתתפות בקאמבק. יפה.

---

נס ציונה נגד נתניה

אריס ליקויאניס במשחקו הראשון על אדמת ארץ הקודש. היווני, שהחליף את עידן אבשלום שחזר לתפקיד המנהל המקצועי, ינסה להכניס זהות כלשהי לקבוצה של פרויקט "שחקן אמיתי". מתחילת השנה רוב המשחק של נתניה מתבסס על ראן אנד בלאגן שהספיק לניצחון אחד הירואי מול רמת גן. דווקא בגזרת הגארדים, לנתניה יש כמה מוכשרים עד מוכשרים מאוד. מרגיש לי שעם טיפה ארגון, הקבוצה הזאת יכולה להראות יותר טוב.

מנגד, נס ציונה הקבוצה הביתית באה עם תחושות טובות מהניצחון המשכנע על גליל עליון בשבוע שעבר. ברייס בראון שוב מרגיש בנוח, איזאה וויטהד נראה בעל הבית, עכשיו אולי נקבל קצת נקודות מהעונשין של הסנטר אודוקה אזובוקיי ואנחנו על הגל. ספוילר: לא קרה - 0/7 מהקו לסנטר הניגרי.

עקב פציעתו של גרבאצ'ו נתניה הלכה נמוך, היא התחילה עם קאליל ספיר בעמדה מספר 5 שהוא כידוע 4. והמשיכה לעיתים כאשר את עמדות הסנטר ממלאים פרייז'ר, על כל 198 הסנטימטרים שלו והנקין על כל 197 הסנטימטרים שלו.

כולם הלכו נמוך, גם בנס ציונה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

מה שהיה מדהים במשחק הזה, זו העובדה כי הדקות הטובות של נס ציונה היו כשגם היא החליטה ללכת נמוך. ההבדל היחיד הוא שהנמוך של נס ציונה גבוה יותר מהנמוך של נתניה. אזובוקיי התקשה לעמוד בקצבים שנתניה ניסתה לייצר וגם כאשר היה לו יתרון הוא קיבל פצצה והיה צריך ללכת, אומלל, לקו. על התוצאות של זה כבר דיברנו. אז נס ציונה התקדמה להרכבים אחרים ונמוכים יותר. ולמזלה - סמית', רודריגז ואמסלם שחלקו את הדקות בעמדות 4-5, קטפו 11 כדורים חוזרים בהתקפה השאירו את הניצחון בלב המושבה. 19 כדורים חוזרים התקפיים סה"כ לקחה נס ציונה מתחת לסל של נתניה. 46 נקודות בצבע. סמול בול, אבל לפניך.

עוד התייחסויות בשורה:

● אור טפירו עם שני מהלכים לא טובים של פאולים מיותרים ואז התאוששות יפה עם אסיסט ושלשה. נקווה להמשכיות של היורש.

● ליקויאניס עם שפת גוף כלפי הנקין שממש קשה לראות ולקבל. מצד שני הוא נתן להנקין יותר דקות מאשר הוא קיבל עד עכשיו. הנקין יקח את זה, הנראות של זה? לא משהו.

● קהל. בדיוק אושר אולם עם 4000 מקומות שיפתח מתישהו. חשוב שאוהדי נס ציונה יחזרו לתמוך בקבוצה. האולם היה ריק ועצוב.

---

ירושלים נגד גליל

"אנחנו בקצב שלנו", כך הצהיר שחר עמיר בראיון המחצית. מה? גליל עליון, שלפני שבוע הפסידה בבית 20 הפרש לנס ציונה, מגיעה לארנה ומכתיבה קצב? ככה באהלן אהלן? על מחזיקת גביע הווינר הטריה? על המועמדת מספר אחת לזכיה ביורוקאפ? גליל עליון שלנו? כן, גליל עליון של גוני יזרעאלי.

הסגל של גליל עליון חסר. קודם כל אין לה בכלל סנטר. סיריל לנג'יוויין הוא פאוור פורוורד שמשחק סנטר והמחליף שלו אליג'קי הוא פורוורד לכל דבר ועניין. אז מה עושים במדינה כמו ישראל שמולך עומדים ענקים כמו ווילי וסקפינצב? ניחשתם נכון, משחקים סמול בול. Shocking.

גליל פתחה עם שלושה גארדים, מלמד ב-4 ולנג'יוויין ב-5, היא האטה את המשחק, אפילו שמרה אזורית מאצ'אפ כזאת שמתחלפת ישר לאישית ומטרתה להחליף עם השחקן ששומר בטופ אוף דה קי. האדישות הכללית של ירושלים עזרה לה, ובחצי הראשון התוכנית עבדה. קצב משחק איטי, לתת לירושלים לזרוק משלוש ולהילחם על הריבאונד. אז בריבאונד זה לא עבד, אבל דקות טובות של שניידרמן, מלמד ועמיר הובילו את אותו עמיר לאותה הצהרה במחצית.

כן שחר, במחצית הראשונה הכתבתם את הקצב. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

בעשרים הדקות האחרונות היתרון הפיזי והאיכותי של ירושלים ניצח את המשחק. ווינסטון וקרינגטון לקחו פיקוד, צמד הגארדים התחיל לעלות קצב ולתקוף מוקדם. היתרון האדיר בריבאונד עזר להם לרוץ הרבה יותר ולסיים בלייאפים קלים. המקומיים ניצחו 49-31 בריבאונד, עם 18 כדורים חוזרים בהתקפה הם לא באמת השאירו סיכוי לגליל. אין פה משהו מיוחד. ווילי עם 14 ו-18 ריבאונד. קשיוס ווינסטון המשיך בהצגה מיום שלישי וסיים עם 25, קרינגטון הוסיף 13. ככה פשוט.

ירושלים ניצחה אבל שווה לדבר על מה שקרה בין יונתן אלון ללאמב ואז גם במידה מסוימת לטריפל ג'יי. לאחר שויתר על זריקה טובה וגרם לאיבוד כדור, הוציא אלון את לאמב ודיבר איתו על הוויתור הזה. זה לא היה נראה כמאמן שבא להעלות ביטחון אלא יותר כשטיפה לשחקן שאתה מצפה ממנו ליותר.

איך לאמב הגיב? כל כדור שהגיע אליו הלך רק בכיוון אחד - הסל. זה לא שעלה לו הביטחון, זה שהוא אמר לעצמו פאק איט, יהיה מה שיהיה. 1/5 בפוזשנים הבאים כאשר הכדור הגיע אליו, 0/3 מחוץ לקשת. חוץ מהקליעה ל-2 מאזור ההיי פוסט, כשיצר משולש התקפי יפה, שאר הזריקות היו במקרה הטוב גבוליות. גם טריפל ג'יי קיבל שטיפה באחד מפסקי הזמן ולא הגיב לזה כמו שאלון היה רוצה. אני לא מכיר לעומק את האישיות של לאמב או טריפל ג'יי אבל שחקנים שונים דורשים התייחסות שונה. לפי המשחק אתמול, בכמה פעולות נראות לעין, איתם אפשר היה אולי אחרת.

כל שחקן דורש התייחסות שונ. אנתוני לאמב. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

ועדיין, אני רוצה לתת מילה טובה ליונתן אלון. הוא עומד בלחץ אדיר והביא כבר תואר אחד, נראה חזק מאוד באירופה וצלח מיני משברון ראשון. עכשיו בלי שטויות בגזרת הארפר-אולימפיאקוס ואולי איזה עמדה מספר 4 לישועה?

מזכיר לכולם, הכל אבל הכל אמת לשעתה.