חכמים על גמדים

משהו מוזר קורה למכבי תל אביב העונה, כמועדון. אפשר לומר שהשתלטה עליו רוח של קבלה, של שלווה סטואית כמעט. לא ניכר לחץ יוצא דופן נוכח הישגי הקבוצה הצנועים ומיקומה בתחתית היורוליג. כן, החתימו את איפה לונדברג, אבל הוא בכלל פצוע ולא ברור מתי יצטרף מעשית. מעמד המאמן? צריך לדבר זה עם זה כדי לסכם משהו בעניין. רוצים סנטר? אחלה רומן סורקין. במילים פחות עדינות, מכבי פסיבית. מחכה לחסדי שמיים.

האזינו להירש מקריא את הטור

6:23

והנה, הסבלנות השתלמה. היינו סקפטיים, אבל משהו טוב קורה. הגרלת המשחקים, כמובן. עד סוף הסיבוב הראשון לא אמורה הקבוצה של עודד קטש לפגוש קבוצת טופ 6 – פרט לז'לגיריס, שמיקומה שם כרגע עוד טעון בירור. היווניות מאחוריה, ברצלונה וריאל גם, אין טורקיות באופק ואפילו את הפועל תל אביב היא תפגוש רק בליגה, ביום שני הקרוב (עוד על כך בהמשך). עם קצת מזל, היא יכולה להתקדם במעלה הטבלה. לא לאזורי הפליי אין, חלילה. זה עוד עלול להעלות את הדופק ולהעיר את הבוסים.

שמעת ג'פרי? אפשר להתקדם במעלה הטבלה! צילום: דראגן טשיץ'

בתחנה הראשונה בדרך הנוחה יותר שצפויה למכבי מעכשיו, עברה מכבי את באסקוניה מסבירת הפנים. לא בטוח שבניית הקבוצה של החברים מחבל הבאסקים ברורה לי עד הסוף, אבל נראה שהרעיון המסדר שם הוא סמול בול, בלי יותר מדי כישרון כדי להגשים את החזון. סנטרים של ממש אין, אלא אם כן 9 הנקודות המשותפות ו-8 הריבאונדים של דיאקיטה ודיופ מרגשים אתכם, והשחקן שהיה אמור להוביל את הקו הקדמי, לוקה סמאניץ', שוחרר ללא מחליף; הקו האחורי הורכב טלאי על טלאי, בסיוע שחקן האימונים בדימוס במכבי קובי סימונס והננס מרקיז נואל, ועול היצירה מוטל כמעט לגמרי על טימותי לואאו קברו, שלא בדיוק קרע את היורוליג בעונות האחרונות. מרקוס הווארד, שהיה אמור על הנייר לקדם את הסגל האפור הזה למקומות מרשימים יותר, שכח איך עושים את הדבר היחידי שהוא יודע, כלומר לקלוע משלוש. ובניגוד לפריז בסקטבול, למשל, אין כאן הגנה חונקת (ליתר דיוק, אין הגנה בכלל) או קצב מסחרר שיאזנו את הקונספציה הנמוכה. בקיצור: סתם קבוצה.

זו הליגה שמכבי תל אביב משתייכת אליה ואפילו יכולה להרגיש בה בנוח. ראשית, נוכח הוואקום מתחת לסל של הספרדים, פתאום רומן סורקין מסיים עם 9 ריבאונדים (שיא קריירה ביורוליג), הורד עם 11 (גם שיא קריירה ביורוליג) וליף עם 7, ומכבי מנצחת 35:43 בקרב מתחת לסלים, אירוע נדיר. היא יכולה להריץ בנוחות כל מיני אלמנטים מההתקפה של קטש (נשבע, זו הפעם האחרונה שתשמעו את המושג הזה בטור. נמאס), כולל שני האלי הופס בשתי מחציות שונות לסורקין ולהורד.

והיא יכולה לחגוג רכש מוצלח אחד לפחות, טי ג'יי ליף, שלהתמצאות המפתיעה מתחת לסל והדאנקים המוכרים הוסיף את הקליעה המובטחת מחוץ לקשת, עם שלוש שלשות – פי שלוש מכל מה שקלע עד עכשיו במצטבר. 19 הנקודות שלו, הם, ניחשתם נכון, שיא קריירה ביורוליג. מול באסקוניה הנמוכה, מכבי קיבלה 40 נקודות ו-28 ריבאונדים משלושת שחקני הקו הקדמי שלה, כשסאנטוס כלל לא נדרש, אפילו לשניה.

זה היה החלק החיובי. מה פחות טוב? כמו שבטח ניחשתם, אף בעיית יסוד במכבי לא נפתרה סתם כי לבאסקוניה אין כסף לבנות קבוצה ראויה. הגנתית, מכבי חטפה את אותן נקודות קלות במתפרצת, והתפרקה פעמים רבות בהגנת פיק אנד רול, כשהצמד דאוטין ג'וניור וליף מעניק תחרות לא רעה לבלאט וסורקין בתחום הטראומטי הזה. לבאסקוניה היו הזדמנויות לחזור, בעיקר כי שלושת הרכזים - בלאט (3 איבודים), קלארק (3 מ-4 לשלוש לא סביר לשלוש, ששיפר את הממוצע העונתי ל-26 אחוז מחוץ לקשת, אבל גם 1 מ-6 מ-2) וג'ף דאוטין ג'וניור (המספרים סבירים, קבלת ההחלטות וההגנה פחות) – לא בנויים כדי להאט קצב או לקבל החלטות שקולות לאורך זמן. גם 27.6 האחוזים של באסקוניה לשלוש קשורים יותר לידיות לא מאופסות מאשר להגנה של הצהובים.

הנקודה המטרידה יותר קשורה לתרומה של מי שהיו אמורים להיות שחקני החיזוק המרכזיים של הקבוצה, אלה שהגיעו מה-NBA והיו אמורים לשכך את חשדנות האוהדים ולשלוח אותם לרכוש מנויים. אושיי בריסט קלע 4 נקודות בשני משחקי היורוליג האחרונים שלו, במצטבר, ונדמה שנקלע למשבר הקיומי של מספרי 3 בהתקפה של קטש (לא עמדתי בהבטחה. מתנצל). זו התקפה שבנויה על פיק אנד רול של גארד וגבוה, ושחקנים שלא נכללים בקטגוריות הללו נדרשים לגרד נקודות איכשהו. אפילו לבונזי קולסון לקח זמן עד שפיצח את החידה. בריסט, כרגע, לא מסתדר. הניסיונות שלו לייצר לעצמו נראים רע, ובניגוד לחאמידו דיאלו מבאסקוניה למשל, שהביך את מכבי בכמה חיתוכים לליי אפ ברבע האחרון, הסמול פורוורד מנגד נראה פסיבי וחסר ביטחון.

מסוגל לתקשר בעיקר עם הטבעת, לוני ווקר. צילום: דראגן טשיץ'

המקרה של לוני ווקר ודאוטין ג'וניור סבוך יותר. ווקר היה סביר במושגים שלו, אבל לא חזר אחרי שיצא 6:02 דקות לרבע השלישי. דאוטין ג'וניור שיחק 21:08 דקות, בעיקר כי מכבי הייתה זקוקה ליכולת לספק נקודות מהקו האחורי, במחיר של כדררת וחוסר הבנה אמיתי של מהו כדורסל קבוצתי שלא מסתכם בסימון לכולם לזוז הצידה אחרי חילוף וללכת לסל לבד. וזה העניין: ג'ף דאוטין ולוני ווקר הגיעו על תקן רכז וקלעי, שחקנים שמשלימים זה את זה, אבל ממשחק למשחק מתחדד שהם כמעט תאומים זהים, לפחות במהות: לוקים בהבנת הקונספט של כדורסל קבוצתי ומסוגלים לתקשר בעיקר עם הטבעת, כפי שאפשר לצפות ממי שהגיעו ישר מספסלי ה-NBA (כבר הבנו ש-13 המשחקים של ווקר בז'לגיריס לא רלוונטיים). מי שהיו אמורים להיות בסיס לקבוצת יורוליג סבירה הם בעצם שני גאנרים שניתן להשתמש בהם במשורה. 

כפי שכתבנו בפתיחה, ייתכן שעם ההרכב התמוה הזה, שאין להנהלה כוונה נראית לאין לשנות או לשפר, אפשר לייצר רצף ניצחונות וקצת מצב רוח טוב. אולי. הפועל תל אביב, היריבה העירונית, תגיע לדרבי לחוצה, אחרי ההפסד לפנרבחצ'ה ובעיקר אחרי הכישלון בגמר גביע ווינר, וכשאיטודיס מתחיל לייצר מינוס מעיק במאבקים מול המעצמות המקומיות. הזרים של הפועל טובים יותר, אין שאלה, אבל היתרון הישראלי של מכבי מול המקומיים מגרדי הפירורים של האדומים משמעותי למדי. כן, הבנתם נכון: מכבי מגיעה לדרבי הזה - הידיים רועדות על המקלדת כשהמילים נכתבות - כמעט בלי לחץ. מישהו שם למעלה עוד עלול לחשוב שהפסיביות משתלמת.