עד ווייד בולדווין. עד שהגיע הבן של ליף

עוד מעט נגיע לנצחון השלישי של מכבי תל אביב. נתחיל מהמשחק שפתח עבורנו את הערב וסידר לנו מיני סופרקאפ אירופאי, בין ההיא שהניפה יורוליג לבין הזאת שלקחה את היורוקאפ. בין ההיא שאמורה להיות סוג של פייבוריטית לרוץ קדימה ובמעלה הטבלה לבין זאת שנמצאת באזור מתחילת עונת 2025/26.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

10:58

שלושה הפסדים רשמה עד כה הנציגה האדומה החדשה בליגה השניה בטיבה. אחד הגיוני בעיקר בפרספקטיבה היסטורית, קרי אותו דרבי בבולגריה, השניים האחרים הגיוניים על מלא. למרות שהפסידה שם כבר פעמיים, קשה מאוד לשחק מול אולימפיאקוס בפיראוס. למרות שנוצחה בעצמה פעמיים במשחקי בית, כולל פדיחה קטנה מול הכוכב האדום ומגה פדיחה נגד דובאי, לא פשוט להתמודד מול פנר בחוץ. וכן, מינכן מודל נובמבר 2025, המקום שאליו נדדה הקבוצה המארחת, זה בחוץ וזה באווירה של חוץ. אפילו שיר כניסת השחקנים של פנרבחצ'ה הסתדר לה הפעם בול, בחסות המצב הפוליטי המחורבן בין שתי המדינות.

הנה דוגמא ישנה יותר ל Wherever I May Roam בגרסת פנר.

https://www.youtube.com/watch?v=3O1CnAoQJmA

עד מיציץ'

ראיון סיום המחצית של שאראס מצא את הליטאי מעט מבולבל. אנחנו לא מבינים מה הפועל תל אביב שומרת, רטן לו הקואץ'. אנחנו מתקיפים בלי סבלנות, הוסיף. וכן, תחילת המשחק/ המחצית הראשונה מצא את פנרחבצ'ה, קבוצת התקפה די בלתי בלאו הכי, בלי רעיונות ובלי נקודות.

כמעט ואין קבוצה שלא מחליפה בהגנה, בתדירות כזו או אחרת. הסוויצי'ם האלו, בדרך כלל, הם תגובתיים. כלומר ההתקפה עשתה איקס – מגיבים בחילוף. הפועל תל אביב לא הגיבה בחילוף. היא יזמה את החילוף. היא קפצה אלי חילוף. על הכדור, רחוק מהכדור. כל מיני מושגים כמו ג'אמפ סוויץ' או פיל סוויץ' או דיפ סוויץ' (אוקיי, המצאתי את האחרון) גרמו לטורקים לנסות ולנצח במהלכי אחד על אחד.

שם יש בעיה כפולה:

1. שאראס לא אוהב סתם 1 על 1.

2. אין יותר מדי יכולות 1 על 1. מהבחינה הזאת, הרעיון של איטודיס עבד מצוין במחצית הראשונה.

כלומר, חוץ ממיציץ'. עד מיציץ'. באיזשהו שלב עוד ספרתי ואח"כ ויתרתי, אבל לפחות 4 סלי השדה הראשונים של הטורקים הגיעו על הסרבי או דרך הסרבי. זה מתחיל בפוסטאפ של מלי על מיציץ'. זה ממשיך בהול שנעזר בהרדמות של מיציץ' כדי לנוע מהצד החלש אל העונשין (בעגה, זה נקרא פלאש) ולקלוע קל. אח"כ חדירה של הול שמובילה בסופו של פוזשן לסל. אחר כך שלשה של הול.

במחצית השניה פנרבחצ'ה כבר הבינה. והענישה. החל ממהלכי אחד על אחד של הורטון-טאקר (ובהמשך בולדווין), עם ריווח טוב בהרבה. עם מהלכי הנד אוף לביברוביץ'. עם קצב קצת (אבל ממש קצת) יותר גבוה. עם ריבאונד התקפה, כולל זה שהוביל לשלשה הראשונה מבין שתיים של בונזי קולסון.

ואם הפועל תל אביב סופגת 47 נקודות במחצית אחת, הפתרון אמור להגיע בדמות הדברים שהיא יודעת לייצר בהתקפה, לא? אז זהו. שלא. לא מול פנרבחצ'ה. לא מול ווייד בולדווין הרביעי. לא מול שארונאס יסיקביצ'יוס.

זהו, שלא מולו (תמונת AI)

וואה וואה וואה

מתבקש להשוות את מה שקרה להתקפה של הפועל תל אביב אמש למה שהיא חוותה בהיכל השלום והאחווה. למרות הבדלי גישה די משמעותיים בין ההגנה של היוונים לבין זאת של הטורקים ולמרות שמדובר בגדלים שונים, הרעיון המסדר כאן די דומה. ברגע שהמשחק הפך קשוח וסופר אגרסיבי א-לה הימים שבהם משחקים באירופה הסתיימו כשצד אחד נפל ולא קם גם אחרי שהשופט ספר 20, השטפון ההתקפי האדום הגיע לכדי עצירה.

חלק מהדברים מגיעים מבעיה מובנית בחמישיה. בהרכבים בהם מוטלי הוא ה-4, פנרבחצ'ה נעזרה בו כדי להפעיל לחץ על האחרים. כדי לחנוק אותם. אז כן, מוטלי נתן שתי טריצות, אבל בסך הכל משחק ההתקפה נתקע בדקות האלו. והאמת? לא רק באלו. גם בשבתו כסנטר, ההגנה הטורקית ויתרה על הצורך לעמוד מולו. זה בלט במיוחד במצב 66-70, כשבראיינט ניסה לקחת את השומר שלו ביברוביץ' אל הסל. השומרים של מיציץ' ובלייקני לא עזבו אותם, אבל זה של מוטלי – כן. ובא לעזור. וכפה על בראיינט (עוד) זריקה קשה.

אבל האמת היא שהבעיות ההתקפיות של הפועל תל אביב לא התמקדו בהגנה הספציפית של פנר על הסנטרים שלה. הסיפור הוא הרבה מעבר לזה.

מסורתית, ההגנה של שאראס (שמעו, לא משנה כמה שנים חלפו מאז שהאיש הכועס הזה שיחק, ועדיין מצחיק אותי לדבר עליו ועל הגנה, ביחד, כמשהו שנעשה טוב) מקפידה קלה כחמורה על ענייני יד חזקה. ומובילה את הנשמרים אל היד שנוחה להם פחות. מיציץ' ובלייקני, למשל, יקבלו טיפול של ימניים. בראיינט, למרות שגם הוא כזה, דווקא נוטה לחדור שמאלה – כך שההגנה אשכרה רצתה שיילך ימינה. אבל כן ימינה, לא ימינה, כמה דקות של מאסטר קלאס הותירו את הכוכבים העשירים של איטודיס נטולי כל.

ובמיוחד הדברים שקרו לבלייקני בהתקפה. כי הגנתית, האיש המשיך להלהיב. בין היתר, הוא ניצח את בונזי קולסון, יריב קשוח במיוחד, בפוזשן אחר פוזשן. כשקולסון ניסה בתחילה לקחת אותו עם הגב. בכדרור. בתנועה ללא כדור. כלום – בלייקני ובמיוחד במחצית הראשונה, היה שם כדי לעצור.

הרביעי, במרבית הדקות, פשוט אזק אותו (תמונת AI)

אבל בהתקפה? שלא במקרה וכבר מהדקות הראשונות, הוא קיבל כשומר את בולדווין. ובכזה הוא כנראה שעוד לא נתקל העונה ואולי בקריירה. הרביעי, במרבית הדקות, פשוט אזק אותו. יציאות (בעגה, קלוזאווטים) מושלמות אשר מנעו את הזריקה הראשונית. לחץ כבד על הכדור אשר פגע ביכולת להקפיץ. עזרות אדירות עליו גם כשהוא לא המאצ'אפ הישיר שלו.

בואו איתי לרגע להתקפה של האדומים במצב 61-66. מיציץ' קורא אליו את בלייקני, כדי שזה יעשה את הבלייקני מול השומר שלו ביטים. ביטים מכוון אותו, כמובן, שמאלה, אבל ער לכך שבלייקני הולך שמאלה = בלייקני מרים ג'אמפר אחרי 2 כדרורים, ולכן לוחץ עליו פיזית כדי שזה ימשיך לכדרר פנימה. ושם הוא פוגש את בולדווין, שנוטש את וויינרייט בפינה כדי להתייצב בדרכו. ורגע, הכדור חוזר אל בלייקני, שהפעם מנסה לברוח מהעזרה של בולדווין ולקחת – בכוח – ימינה. רק כדי לחטוף את האמא של הבלוק מביטים, בדרך למתפרצת בצד השני.

והיה גם את מיציץ' שכדקה וחצי לסיום ניסה בכוח להגיע אל הטבעת, רק כדי להיתקל באותו הבולדווין שהעיף אותו ואת המשחק החוצה. וואוו, איזו הגנה. וואו? כמו שאומר אח שלנו שם טוב האבי, וואה וואה וואה.

https://www.youtube.com/watch?v=D8ExLZWD3k0

כתבנו כאן אחרי ההפסד לאולימפיאקוס שיש להפועל תל אביב הרבה דברים להרוויח וללמוד מהמשחק הזה, כהכנה למשחקים שיכריעו את גורל העונה האירופאית שלה. נכון לעכשיו, אחרי מפגש מול עוד יריבה שבאה לכסח, הפתרונים עדיין לא נמצאו. משחק ההתקפה נותר חד ממדי (ומדהים, כן? אבל לא מול אולימפיאקוס ופנר) ותכנית חלופית טרם נמצאה. ולא בטוח בכלל שיש נסיון למצוא אחת כזאת. נעקוב בעניין כבר במחזור היורוליג הבא, מול מילאנו – עוד קבוצה שיודעת לעשות דברים בצד שבו נוהגים לשמור.

---

בוא'נה, אורח דגול

פתיחת העונה של מכבי תל אביב לא באמת הפתיעה מישהו. בתכלס, זאת קבוצה לא טובה. שגם קיבלה סדר משחקים קשוח מאוד במחזורים הראשונים. השילוב בין שני הדברים האלו אמור לייצר מאזן רע בואכה חרבנא. אין הפתעות מיוחדות. מה שכן הפתיע, ברמת המיקרו ולו את המלהגים, היה מה שקרה עם הבן של ליף. כי בסדר, כולם יודעים שהאיש לא מתלהב יותר מדי מהתמודדויות הגנתיות. זה לא כיף זה. אבל התקפית? גם אם בילה את התקופה האחרונה בסין, מקום שבו סופרים כסף תוך כדי הליכה על הפרקט במהלך המשחק, התקפה הוא יודע. בלא מעט מישורים ושכבות. כולל משחק עם הפנים לסל. כולל הקליעה מבחוץ.

ואז התחילה העונה. עזבו לרגע את הסטטיסטיקות הכלליות והחשובות ותתמקדו איתי רק בענייני שלשות. מתוך שבעת משחקי היורוליג הראשונים שלו, בשישה הוא לא הרים ולו שלשה אחת. בעשרת משחקי היורוליג הראשונים שלו, כלומר עד לזה שמול בסקוניה, הוא עמד על שלשה אחת מוצלחת מתוך 5 נסיונות. ואני לא יודע איזה משני הנתונים האלו יותר ביזארי.

ואתמול, מול בסקוניה, כבר 3 זריקות נזרקו. כבר 3 שלשות נקלעו. וזה, בתכלס, כמעט כל מה שאתם צריכים לדעת על המשחק של טי.ג'יי ליף אתמול. כי סימנים לדברים האחרים כבר ראינו לפני. האתלטיות המפתיעה והספורדית, קריאת המצבים, הטעיות הזריקה, היכולת להוריד את הכדור אל הריצפה. עכשיו, בחסות השלשות שנכנסות, אפשר להגיד שליף ג'וניור הגיע. ומאחר שאני עדיין תחת ההשפעה של שם טוב האבי 2, אז סוג של נצטט ונאמר שבוא'נה, אורח דגול. לא נעשה קולולו?

https://www.youtube.com/watch?v=T0IzFCG3qCw

הקו

אני לא רוצה לעשות עניין גדול מהנצחון על בסקוניה. זה לא מקרי שרק הם (פלוס וילרבאן) לא ניצחו אף משחק בחוץ עד כה. בסקוניה הזאת, עד שלא יוכח אחרת, היא אפילו לא קבוצת צמרת בליגה הספרדית. יש לה בעיות כשרון, יש לה בעיות הגנה, יש לה בעיות. מצד שני ועד שלא יוכח אחרת, כל יריבה כרגע היא בעיה עבור מכבי תל אביב. ובמשחק הזה היא שלטה וניצחה, בראש ובראשונה וקודם כל, בעזרת הקו הקדמי שלה.

על ליף כבר דיברנו. ג'יילן הורד פתח את העונה הזאת רע ומוזר. רומן סורקין? חלק מרכזי מהחידלון ההגנתי. ומה שקורה לו השנה מחוץ לקשת שלוש הנקודות (2/18 עונתי!) זה פאקינג ביזאר. אתמול הם היו ההבדל. המחיקה של סנטוס מהרוטציה הותירה לכל אחד מהם כ-31 דקות. ואולי יש לומר שה-31 דקות של כל אחד מהם סייעו למחוק את סנטוס. הם אספו ביניהם 7 כדורים חוזרים בהתקפה. באופן יחסי, הם הובילו את מכבי לשליטה בריבאונד ההגנה שלה (27/38 מהכדורים החוזרים מתחת לסל שלה הלכו אליה). והם היו השחקנים הכי דומיננטיים במשחק ההתקפה שלה, כולל בכמות הזריקות שהרימו.

מתוך 6 האסיסטים של רומן סורקין אתמול, 4 הגיעו ממנו אל חבריו לקו הקדמי. 2 לאחר שנלחם, אבל ממש נלחם, על תפיסת מקום עם הגב לסל. סימנים טובים מאוד. עכשיו בוא נראה בדרגת קושי קצת יותר משמעותית. כולל במשחק היורוליג הבא בבולוניה, מול הקבוצה היחידה שעדיין לא הפסידה בבית.

בוא נראה את זה בדרגת קושי יותר משמעותית, רומן. צילום: דראגן טשיץ'

נקודה אחת לסיום:

1. הדרבי – משחק משונה מאוד הדרבי הקרוב הזה. יש את ענייני הקהל שמגיע או לא מגיע. יש את העדיפות הברורה של הפועל בסגל היורוליג שלה (למרות שמכבי ניצחה אותה גם בפורמט הזה) אבל ממש לא בסגל הליגה שלה. יש את המשמעות של המשחק הזה, אם בכלל, בכל הנוגע לתהליכים פנימיים של מכבי. יש את התהיות על הבחירות של קטש ואיטודיס בכל הנוגע לסגלים אשר יבחרו. יש את התחושה שיהיה כיף גדול. יש את התחושה (שלי) שזה פתוח לגמרי.

שבת שלום. רק מזכיר שהסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.