107 שניות לסיום קלע דן אוטורו את הנקודות האחרונות של הפועל ת"א. הן לא היו חשובות. באמת. האדומים טיפסו באותו רגע ל-78:105, ומילאנו צימקה בזמן שנותר ל-105:83. אין שום הבדל מעשי בין התוצאות, כי שתי הקבוצות הללו לא יסיימו במאזן זהה כדי לפנות בכלל ולחשוב על ההפרשים הפנימיים ביניהן. אבל בכל זאת הייתה משמעות סימבולית לסל הזה, שהקפיץ את הפועל לממוצע נקודות (זמני) של 92.08. וזהו, גבירותיי ורבותיי, נתון שיא בתולדות היורוליג. מי שהחזיקה בו עד הדקה הלפני אחרונה אתמול באיטליה היא מכבי ת"א המפוארת ההיא מלפני 21 שנה, שטיילה לזכייה בגביע מאחורי שרונאס יאסיקביצ'יוס, אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ'. כן כן, הנה באה הכוכבית: מכבי של 2005 העמידה 92.04 נקודות לאורך עונה שלמה, שנמשכה אז 24 משחקים - בעוד הפועל של השנה השלימה אתמול את משחקה ה-12, ועוד לא עברה אפילו את שליש הדרך. ובכל זאת, השלט ביציע בהיכל מנורה בתחילת השבוע אמר ש"הדרבי מעל הכל", אז אנחנו ממושמעים, ומקשיבים, ופועלים בהתאם. דוגמה נוספת: המילאנזים, גם בימיהם הקשים (וכאלה היו ועוד יהיו תחת אטורה מסינה), ידועים בתור קבוצה שמאטה את הקצב, מנסה להוציא את היריב מהכלים ובאופן כללי מורידה את הסקור באופן די משמעותי. 105 הנקודות שספגו אמש הן הכי הרבה שנרשמו במדיולנום פורום בכמעט שמונה שנים, מאז הפסידו בבית 111:102 בינואר 2018. למי? למכבי ת"א. כי בכל זאת, "הדרבי מעל הכל". ואם כבר ציטוטים מהימים האחרונים, אז נזכיר את עצמנו. לפני שבוע בדיוק טענּו כאן ש"הפועל ת"א החליטה כי הכישרון הוא זה שיוביל אותה לאן שיוביל". ייתכן שבקע מהאמירה הזו טון ביקורתי, משום שהיא הופיעה בטור שבא אחרי ההפסד לפנרבחצ'ה, אבל האמת היא שלא. כי הכישרון הזה כל כך זורם, נוטף, מבעבע ובלתי נגמר - שברוב המקרים הוא מספיק. ב-75% מהמקרים עד כה העונה, ליתר דיוק. זו הייתה הפעם החמישית שבה האדומים חצו העונה את גבול 100 הנקודות ביורוליג. ב-12 משחקים, כן? וכשכישרון כזה מוביל אותך, אפשר לקבל 0 נקודות מאנטוניו בלייקני ברבע הראשון ו-4 נקודות מאלייז'ה בראיינט לאורך כל המחצית הראשונה, ובכל זאת להגיע למספרים אסטרונומיים. שני הבאנקרים האלה קלעו בסוף 38 נקודות משותפות. האמת? קווין פאנטר או לא קווין פאנטר, מתחיל להיווצר כאן פוטנציאל לנהי ומרמור בתוך הפועל. על פי פרסומים זרים, בראיינט ובלייקני מרוויחים יחד 4 מיליון דולר בעונה. ועם מה שכל אחד מהם מביא, יש מצב שהם מקבלים מעט מדי. הלאה. בואו נמשיך. הפועל ת"א קיבלה גם 37 נקודות ו-11 ריבאונדים מהצמד מוטורו, כולל 14 מ-19 לשתיים. בשבוע שעבר תהינו מה גרם לדימיטריס איטודיס לתקן את מה שלא שבור (כאן באמת הייתה נימה ביקורתית), ולהתעקש על דקות נרחבות מדי בהרכב שני הסנטרים. בדרבי (מעל הכל) הוא המשיך עם שניהם יחד לאורך רוב שלבי המשחק, אך ניצח בזכות החלטה מושכלת לעבור לליינאפ נמוך ברבע האחרון. אתמול חזר המאמן עוד כמה צעדים לאחור, אבל בקטע טוב, אל עבר הכדורסל הבסיסי שניסה להנחיל בתחילת העונה. צריך להודות שהמציאות כפתה עליו את החיזלוש הזה. פציעתו של טאי אודיאסי הותירה את היווני עם שני סנטרים בסגל (לפחות כאלה שהוא סומך עליהם, ויסלח לנו - ובעיקר לו - איתי שגב), ולא היה לו את הלוקסוס לשחוק אותם יחד על המגרש לאורך זמן ממושך מדי. אז הוא שב להרכב המקורי, עם איש וויינרייט כפאוור פורוורד לצידו של אוטורו, וכולם נהנו. כולם - חוץ מדוברי האיטלקית. ספק אם איטודיס היה שב לתמהיל הזה אלמלא אולץ. וספק אם זה היה מצליח כל כך אלמלא מכת הפציעות שנחתה על מילאנו. ללא הסנטר הראשון (דווין בוקר), השני (ג'וש ניבו) והרביעי (אוסמאן דיופ), נותר מסינה עם בראיינט דאנסטון קשישא, שאת הבכורה שלו בליגה הישראלית ערך לפני 14 שנים, ועם לאונרדו טוטה, שהיה אז בסך הכל בן 14 ואתמול קיים את הפרמיירה שלו ביורוליג. בקיצור, בלא התנגדות ממשית מהסנטרים היריבים, אוטורו חזר להיות אוטורו. באופן מוגזם. בתוך פחות משלוש דקות הוא קלע 8 נקודות (בדרבי היו לו 9 לאורך המשחק כולו), ולמעשה הבנאדם הגיע לטבעת בכל פעם שהחליט. ג'ונתן מוטלי היה על תקן צוברי, והשווה שיאים עונתיים אישיים של 17 נקודות ו-4 ריבאונדים בחסות הגארבג' טיים הממושך, אף שנקלע להסתבכות מוקדמת בעבירות. אוטורו חזר להיות אוטורו. צילום: הפועל IBI תל אביב המשחק הוכרע למעשה בריצת 0:14 לאורך ארבע דקות, מ-45:47 ל-45:61. ומי קלעו בסטריק הזה? שימו לב: בלייקני, קולין מלקולם, בראיינט, אוטורו, ואסילייה מיציץ' ואז וויינרייט. כל אחד בתורו, לכל אחד סל אחד, וכל זה ממחיש כמה עמוקה הקבוצה בלבן/אדום. את השבוע תסגור הפועל ת"א בנתניה, ואחר כך תצא למשחק "בית" מול ריאל מדריד. היא תתחיל נגד ניקו קרבאצ'ו ותסיים נגד אדי טבארס; תפתח מול סמאג'ה כריסטון ושאק ביוקנן ותחתום מול פאקו קמפאסו ותיאו מאלדון; ותעבור מאוטיס פרייז'ר לטריי ליילס. בסך הכל הגיוני ומאוזן, לא?

כשאני מסתכלת אחורה על המשחק הזה, אי אפשר שלא לחשוב על הסוף: כדור אצל היריבה, 7.2 שניות לסיום, אתה ביתרון של שתי נקודות. זה מצב שמעלה את כל האפשרויות לראש, במיוחד מול קבוצה שיש לה יותר משחקן אחד שיכול לנצח אותך במהלך אחד, זריקה אחת. קובי וויט, שרק במשחק השני שלו העונה כבר נראה חד מתמיד, ניקולה ווצ’ביץ שקולע 43 אחוז משלוש העונה, ובמשחק הזה בפרט, וג’וש גידי, שכבר קבר כמה סלי ניצחון בקריירה, הוא מסוג השחקנים שאתה הכי לא רוצה לעמוד מולם בשניות האחרונות. הכל פתוח, והלב והראש נמצאים בדיוק במקומות שבהם את לא רוצה שהם יישבו. הרבה אחרי שסופרים סטטיסטיקות, רבעים, ריצות וטריפל דאבל אחד גדול נזכרים במה שבאמת הכריע. בניתוח הכי פשוט, איבוד קשר עין עם שחקן התקפה מצוין במהלך הגנתי מכריע. בצד ההתקפי הכל עבד כמתוכנן, בדיוק כמו שבילי דנובן רצה. וזה קורה בשבריר שנייה, אבל מספיק כדי לאפשר שלשה שמסיימת משחק. נגמר. עוד הפסד. כדי להבין עד כמה מהר זה קורה וכמה מעט צריך כדי להפוך תוצאה, אפשר לראות את הניתוח המצוין של אודי הירש לפליי המכריע: וזה הסיפור האמיתי. טעות של חצי שנייה. אבל כדי להבין אותה נכון, צריך ללכת אחורה. דני אבדיה נתן משחק יוצא דופן. מהסוג שלא נשאר רק בסטטיסטיקה אלא משאיר תחושה של חותמת. טריפל דאבל, עוד משחק של מעל 20 נקודות שמעמיד אותו על 13 כאלה העונה וממקם אותו במקום השלישי בליגה, והנה הוא שוב הוא משתווה לשיאים של דמיאן לילארד במדי פורטלנד עם כמות טריפל דאבלים הכוללים בתוכם יותר מ-30 נקודות. הוא שלט בקצב, ניווט פוזשנים, קיבל החלטות שמקבל רק שחקן שמרגיש שהכדור שייך לו. כל זה קרה בלי שניים מהשומרים הטובים ביותר בקבוצה: ג’רו הולידיי ומת’יס ת’ייבול שמושבתים כבר ליותר ממשחק אחד, ובהיעדרם גם ההגנה מתערערת וגם מבנה הקבוצה משתנה. דני הפך למעשה לרכז של הקבוצה, מי שמוביל את הקבוצה, מחזיק את הכדור, מפעיל את השחקנים ומקבל החלטות קריטיות. הוא הוביל, כיסה חורים, קיבל החלטות שקובעות. היעדרותו של שיידון שארפ הורגשה גם היא, אבל בצורה שונה. שארפ לוקח כ‑18.7 זריקות למשחק, רובן לא ממש אחראיות, והוא מסיים אותן ב‑45.2% מהשדה, ואילו דני לוקח בממוצע כ‑17.3 זריקות למשחק, עם אחוז קליעה מהשדה של 47.6%. ההיעדרות הזאת דווקא יצרה סדר בהתקפה: ניתן היה לראות במהלך המשחק את הפוזשנים עוברים דרך דני, הנעת הכדור בלטה. הקבוצה הופכת שקטה ובוגרת יותר, גם אם רוב הזריקות הוחטאו, הכל עניין של זמן. החיבור שלו עם ג’רמי גראנט ברבע הרביעי היה מבחינתי אחד מהרגעים היפים של המשחק, יחד הם הובילו את הקאמבק ברבע הרביעי, מגובים ב־21 ריבאונדים של דנובן קלינגן. זה הרבע שבו פורטלנד נראתה כמו הקבוצה מהתחלת העונה. מדויקת, ממוקדת, רגועה. בנקודה הזו, אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שקיבל דני ברגע קריטי: 8.6 שניות לסיום, שיקגו יצאה להתקפה בעוד לפורטלנד הייתה עבירה לתת. דני ביצע פאול, יש שיגידו שקצת מוקדם מדיי, מה שאפשר לשיקגו פוזשן שלם של 7.2 שניות, ומשם הכל היסטוריה. מבחינה טקטית, פורטלנד יכלה להשתמש בזה בצורה חכמה יותר, לחכות עוד שנייה או שתיים, להוריד עוד טיפה את השעון כדי לנסות ליצור בעיה בקבלת החלטות של היריבה ולמנוע מהם פוזשן פתוח. ההבדל הזה אולי נשמע מינורי, אבל ברגעים כאלה של סיום צמוד, כל חצי שנייה שווה יותר מכל רבע אחר. השאלה שמלווה כל מאמן ועכבר כדורסל היא האם לבצע עבירה ביתרון בשניות הסיום. יש מאמנים שממהרים לשלוח את היריבה לקו כדי להבטיח שהכדור יחזור אליהם, ואחרים מעדיפים לסמוך על ההגנה ועל העמידות של שחקניהם ברגע האחרון. באתר KenPom ניתחו את האסטרטגיה הזו והראו שההחלטה בין עבירה להגנה תלויה בשני גורמים מרכזיים: אחוזי העונשין של השחקן שיועמד על הקו, ועוצמת הקבוצות. אם השחקן היריב קולע באחוזים נמוכים, עבירה יכולה להגדיל את סיכויי הניצחון בזכות שקלול סיכויי ההארכה ויתרון הזמן שנותר. מחקר נוסף של Franklin H. J. Kenter מ־Rice University מציג מודל המראה שגם הקבוצה המובילה צריכה לעיתים לבצע עבירה, בעיקר כאשר לשחקן שנשלח לקו יש אחוזי קליעה נמוכים או כשקיים איום ממשי לריבאונד התקפה. עם זאת, אין כאן פתרון קסם. חשוב לשקול מתי לבצע את העבירה, מי הוא הקולע, ומה סיכויי היריבה לריבאונד התקפה. בסופו של דבר, כל מודל או ניתוח מתוחכם לא יכול להחליף את המתרחש על הפרקט. מה שקובע הם הרגעים הקטנים, ההחלטות המיידיות, והיכולת של השחקנים לעמוד בלחץ בשניות המכריעות. חשוב להדגיש: כל זה לא מוחק שנייה מהערב של דני. לא תפוקה, לא אחריות, לא מנהיגות. הוא היה הסיבה לכך שהקבוצה בכלל הייתה בעמדה לנצח. הרבע הרביעי שלו היה מהטובים שלו העונה, רגוע, בשל, מדויק ומראה שהוא הפך לשחקן שמחזיק את הקבוצה ברגעים שהיא רועדת. קלאץ’ פלייר. הוא לא רק קולע נקודות, אלא יוצר מצבים, מקבל החלטות קריטיות, ומסוגל לשאת על גבו קבוצה שלמה. ההובלה שלו, השקט על המגרש והיכולת להפעיל את החברים סביבו הם סימני שינוי במעמדו בליגה, הוא כבר לא רק כוכב עולה, אלא שחקן מוביל. הקהל של פורטלנד כבר ראה מספיק כוכבים עוברים אצלו כדי לדעת לזהות מתי יש לו אחד אמיתי בידיים. וזה היה ברור גם הערב. ברגעים שהמשחק התהדק, כשהאוויר באולם כבר נגמר והתחלף בתחושות עצבים ולחץ, דני עמד על הקו ושמע מהיציעים בדיוק מה חושבים עליו: קריאות MVP שבעבר שמרו רק לשמות הגדולים באמת. זו לא סתם מחווה, זו הצהרה. הקהל מרגיש אותו, מאמין בו, רואה בו את הפנים החדשות של הקבוצה. ובמשחק כזה, שבו הכול התפרק בשנייה האחרונה, זו אולי העדות הכי חזקה לערב שהוא נתן ולמעמד שהוא בונה שם, צעד אחרי צעד. זה הפסד כואב, אבל הוא חלק מהדרך של קבוצה צעירה ושל שחקן שנכנס לעמדה שבה מצפים ממנו להוביל. הערב של דני היה ערב של שחקן גדול. הטעות בסוף לא צריכה לקחת ממנו דבר. זו לא רק עוד נקודה בעונה, זה שיעור בעקביות, מנהיגות בקלאץ'. דני אבדיה כבר לא פוטנציאל, אלא שחקן שמוביל קבוצת NBA, זה שמחזיק את המשחק ברגעים הכי קריטיים, ומוכן לקחת את עצמו ואת הקבוצה קדימה גם ברגעים שהכדור בידיים של אחרים. וזו הדרך להצלחה אמיתית.

חוץ מקהל, היה במשחק הזה הכל. קצב, היילייטס, הזיות שיפוט, סלי באזר, קאמבקים, הארכה (של 30 נקודות משותפות!), דרמה. וכן, לאחר שכבר הבטיחה את מקומה בפליי-אין, נצחון חוץ של חולוניה בבדאלונה יכול היה לקדם אותה אל עבר יתרון ביתיות פלאס. וכן, להפסיד שני משחקים בהארכה, האחד אחר השני, זה לא כיף. ולא, זה לא מונע את התובנה שהקבוצה הזאת יכולה להגיע למקומות לא רעים אפילו במפעל המשודרג בו היא מתחרה העונה. אה, והבטחתי לשים כאן תוצאה. במקום תוצאה, קבלו תקציר. הריבאונד את תחילת המשחק עיטרה גרפיקה אשר אזכרה נתון סטטיסטי בלתי מחמיא בעליל בכל הנוגע לכמות הנקודות מהזדמנות שניה לה זוכות היריבות של חולון. האמת היא שחולון של אתמול ראויה למחמאות בכל הנוגע לפרמטר הזה. בדאלונה, ב-45 דקות, לקחה לה 8 כדורים חוזרים בהתקפה (מתוך 36 סה"כ). הבעיה היא שאחד מהם כנראה חרץ את גורלו של המשחק. בחיאת, תראו רגע את הדבר הזה שהוביל לשלשת השיוויון של האנט ולהארכה. כשרוביו מטיח את השלשה הזאת לכיוון הכללי של הקרש, צריכים לקרות שלושה דברים שונים על מנת שהכדור ינחת בסופו של עניין בידיים של האנט. צריכים שבירגאנדר יגבר על מקריי בפנים, צריכים שהאנגה יחלוף על פניו של וולטון בדרך לנגיעה אקראית בכדור וצריכים שקררה, שהיה אמון על האנט, יילך לאיבוד במשולש בירדאנדר-האנגה-האנט. זה קרה וזה קרה וזה קרה והשלשה קרתה. כזכור, כל היופי הזה קורה רגע אחרי החטאת עונשין של וולטון, שיכולה הייתה לייצר מרחק של יותר מפוזשן אחד. מצד שני, אפשר לבוא בטענות לג'וניור? הג'וניור אחרי שניצח במו ידיו את באר שבע, דרק וולטון ג'וניור לא היה רחוק מלעשות דברים דומים אתמול. הוא היה שם למהלכים גדולים. הוא קלע כמה שלשות גדולות (כלומר, 4 שלשות גדולות). כולל זאת. שמעתי ושומע את הפרשן אדלשטיין מדבר לא אחת על האופן שבו וולטון מוליך את ההתקפה המתפרצת פינת הטרנזישן, כלומר באמצע. כאן המקום להסביר שה"כדורסל הנכון" מצפה ממובילי הכדור לרוץ את המתפרצת על הקווים הדמיוניים אשר בין השפיץ של העונשין אל הווינג. בפשטות, במקום באמצע – בצד. שם, דרך הצד, מתאפשרות זוויות מסירה טובות יותר לשני הגבוהים שרצים. שם, דרך הצד, אפשר להיכנס יותר בקלות אל תוך התקפת המעבר (כאשר לרוב מדובר על סייד פיק נ' רול או סווינג לצד השני). אדלשטיין הוא כמובן אחד שיודע כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש ויודע בדיוק על מה הוא מדבר. העניין הוא שהכדורסל הנכון הוא קצת כמו ההסבר על האלקטרוליטים במים מהסרט שבישראל קוראים לו אידיוקרטיה: הטמטום שולט. לא תמיד זוכרים או יודעים למה עושים מה שעושים, אבל עושים מה שעושים. כמו ג'ו רגלנד, וולטון מרגיש בנוח להוביל ככה את המתפרצת. ואם נחריג לרגע את משחק הגומלין מול שולה, אז בתכלס – הוא קצת יודע מה שהוא עושה. לו זה מתאים. ביום שבו הדברים מסתדרים גם לו וגם לשני הגאנרים המתבגרים אשר לצידו, הפועל חולון הזאת יכולה לנצח כמעט כל יריבה שהיא פוגשת. בטח כשהיא מתייצבת על הטייטל של קבוצת הקליעה (מבחוץ) הכי טובה בליגת האלופות של פיב"א. אתמול, מול החבורה המתבגרת בעצמה של הרוביו'ס, זה כבר היה בידיים שלה. התחיל הגיוני מאחר שאנחנו יודעים בדיוק איך נראים לרוב המפגשים מול הבדאלונות של העולם, לא היה שום דבר מפתיע באיך שזה התחיל. כלומר, התחיל הגיוני. פיק נ' רול ראשון על הרגליים של חסן מרטין = אסיסט קל של האנט לסל קל של טומיץ'. הנד אוף ראשון על הרגליים של מרטין = טיול של רוביו אלי טבעת. פיק נ' רול שני על הרגליים של מרטין = אסיסט מרגיז בקלילותו של רוביו, שבתכלס, אין מעצבן ממנו גם ככה, אל אותו הטומיץ'. רגע אחרי שחלפו 3 דקות משחק, ויתר פרנקו על שירותיו הטובים של אותו המרטין ולא חזר להביט בו עד שעלו בחזרה לאוטובוס. על פניו, זה יכול היה להרגיש כמו הטפלות סתמית. כי באמא, רק השואו ההגנתי של מרטין אשם באוטומטיות ההתקפית של בדאלונה? ובכן, למרות שהתשובה היא לא, הדברים נראו אחרת במשמרת של זלמנסון וברוקס. היה למשל את הפוזשן הראשון של המחצית השניה, שבו ניסו הירוקים לטרטר את הזלי מצד לצד. הנה פיק נ' רול ראשון עליו של האקנסון, אבל זלי נותן בשואו ונעזר בחיפוי נאה של מקריי על תחילת התנועה של טומיץ'. ואז מקבל את טומיץ' באמצע הצבע ולא נותן לו לזוז. הלאה, פיק נ' רול שני והפעם של האנט = שואו גבוה יותר + חיפוי נאה של קרביץ' כדי לעצור. ואז עוד כדור פנימה לטומיץ' ועוד עמידה מעולה של זלמנסון מולו. היידה זלי. היידה זלי. צילום: FIBAL.BASKETBALL לא נטען לרגע שהיה מושלם בקדנציה של סנטר מספר 2 וסנטר מספר 3 בהיררכיה של חולוניה, אבל משך דקות רבות הם החזיקו הגנתית לא רע בכלל, כשחלק מהנקודות המרגיזות הגיעו דווקא תחת המשמרת של הרכבי סמולבול נקודתיים, כמו במהלך שבו טייל האנט מול ווית'רס וקבע שיוויון 43, רגע לפני שהשלשה שלא הייתה-כן הייתה-לא הייתה-כן הייתה של קרביץ. כמו בשני סלי השדה האחרונים של בדאלונה, שניהם של אותו ההאנט מול אותו הווית'רס. וכן, באחרון צריך היה לשרוק עבירת תוקף. אבל פייר? לא נראה לי שבמשחק כזה יש מישהו בחולון שבאמת חושב שהשופטים היו נגדו. סוגיית ברוקס והרוטציה מי שבילה מספיק זמן בנסיונות לאיתור שחקנים מכיר היטב את התסכול. אתה רואה שחקן ויש לו לגמרי את מה שצריך. הגוף, הסקילס, המספרים. כל זה מתרגם לכדי אחלה ביו. כל זה מתרגם לכדי אחלה משחק או שניים או שלושה שאתה רואה ואומר שוואלה ובואנה ושחקן זה. שלא לדבר על ההיילייטס שבהם צופים העצלנים. וזה לא קורה. וזה לא קרה. וזה לא יקרה. נסייר ברוקס הוא כנראה אחד כזה. יש לו את הגודל. יש לו את הרגעים. יש לו את המשחקים. יש לו את החסימה הזאת מדי פעם. יש לו את הפאקינג דאנקינג יותר ממדי פעם. אתמול היה כזה. ובמיוחד כזה. ויכול להיות שלא הוא זה שאמור היה לעמוד שם אתמול בהארכה, כי יותר מדי נקודות קלות של בירגארדנר היו עליו, אבל האופציות של פרנקו בעמדה מספר 5 (ולא רק בה), בליגה נטולת הגבלות זרים, אמורות לשים אותו במצב שבו הוא מרשה לעצמו קצת להתפרע עם דקות המשחק. של ברוקס, של רוסר, של הסגל שלו. של 11 שחקנים שיכולים לשחק ולעזור. כן, למרות שבשמחה היה מוותר על מי מהם לטובת גבוה אמין אחד. 3 נקודות לסיום 1. המדביק – שתי שלשות היו לקררה במשחק ההפסד בהארכה לשולה. שתי שלשות פסיכיות ובלתי סבירות בעליל היו לקררה בשניות האחרונות של ההארכה וההפסד מול בדאלונה. נכון, ברמת המספרים שלו באירופה, הוא ממש לא שם. מצד שני, האיש הזה הוא הגלו גאי. המדביק. אם היה לחולוניה גבוה אחד, כפי שליהגתי הרגע, שעליו ניתן לסמוך באופן קבוע, קררה היה זה שיכול היה לחבר בין שני הקווים ולעשות עם הקבוצה הזאת דברים מיוחדים. כלומר, יכול. עדיין. 2. השלשה – מרגיש שלא דיברנו מספיק או בכלל על הזיית שלשת הבאזר של קרביץ שסיפקה לנו רגעים של ניתוח אופטי ופסיכולוגי. יכול להיות שאנחנו לא באמת רואים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים? 3. ההמשך – בחסות טרלול לוח המשחקים של המפעל הזה, עכשיו פגרה בת כמעט חודש. ההמשך של חולון עובר בטיול ליד אליהו הישן בראשון הקרוב. למשחק שבו היא יכולה בהחלט לנצח את מכבי תל אביב. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

הפועל ירושלים הרוויחה הרבה מאוד דברים מהמשחק שלה ברומניה מול קלוז'. היא הרוויחה נצחון ששם אותה במקום הראשון של הבית שלה. היא הרוויחה המשך מומנטום. היא הרוויחה תובנות ושחקנים שיכולים לעשות עבורה את ההבדל בסופו של יום וסופה של עונה. כפי שנסביר עוד מעט, היא הרוויחה גם עידן. ואם היא תמשיך לחשוב רק על הרווח ולא תפעל במקביל, היא עלולה מבחינתה להפסיד את הלקח ואת התארים. אה, וביקשו ממני גולשים לכתוב כאן תוצאה. אז ירושלים מנצחת 101-89 את קלוז' נאפוקה הרומנית. אפשר להתחיל? רבע ראשון. בואו נדבר על הארפר את הסיפור של המשחק מול הקריקים של העולם צריכים להתחיל ברבע הראשון. מיד נגיע למספרים הפסיכים שלו, אבל ברשותכם אתחיל במהלך אחד קטן. תוך כדי ירידה להגנה, הארפר שולק וחוטף כדור מוודברי המכדרר – ויוצא קדימה אל מתפרצת נגדית. מולו, חופשי לגמרי, נמצא קרינגטון. מסירה למתאזרח האהוב על איטודיס תוביל לשלשה קלה שלו. לאיש המכונה דינו בשלב הזה כבר 5 נקודות. קצת רחוק ממנו, חופשי כמוהו ועל אותו נתיב מסירה נמצא גם האיש המכונה זוס. זוסמן, בשלב הזה, בלי נקודה או זריקה. ג'ארד הארפר הוא הרבה דברים בהפועל ירושלים הזאת. הוא סקורר, הוא סופרסטאר. וכן, הוא רכז. וכמו שפעם אהבנו לחשוב על הרכז, גם את התובנה הזאת הוא מחשב ומוציא לפועל בחלקיקי שניה. מסירה לזוסמן בפינה. טריצה. ברבע ראשון שאותו סיימה הפועל ירושלים עם 38 נקודות, האחוזים מהשדה התייצבו על 10/15 ל-2, 6/7 ל-3 (אני חוזר – 6/7 ל-3), ו-0/1 מהקו. 9 אסיסטים מול 2 איבודים וכו וגו ודו. הארפר, ברבע הראשון הפסיכי הזה, רק עם 6 נקודות. רק עם 5 אסיסטים. שחקן. רכז. וכן, ברבע הזה היו בעיות הגנתיות. גם ברבע הזה. כולל זיהוי של הרומנים על מי הם רוצים ללכת (ספוילר: ווינסון ולאמב. וסקפינצב). אבל האמת? לא מעניין. יש את הארפר. הרבע השני. מרגיש שלא דיברנו מספיק על הארפר. ובטח שלא על לאמב הרבע השני כבר הראה סימנים של חולשה באדום. לחובבי הז'אנר, היא אפילו הפסידה אותו – וסיימה עם פלוס 15. הארפר כבר מגיע בסיומה של מחצית א' ל-13 נקודות. ירושלים ממאנת להחטיא (16/23 ל-2, 6/11 ל-3). מרגיש שלא דיברנו מספיק על הארפר, כי כבר מזמן לא איזכרנו כאן את היכולת המופלאה של האיש לשבור מומנטום ואת הרוח של היריבה, עת מייצר הוא את המגעים ששולחים אותו אלי עונשין. 6 פעמים הולך האיש אל הקו ברבע הזה. 5 מהזריקות נכנסות פנימה. זה באמת דבר יוצא דופן זה. אבל הגיעה העת לדבר על הנרטיב החשוב יותר של המשחק. זה שהתחיל כבר ברבע שלפני. מערכת היחסים בין יונתן אלון לבין אנתוני לאמב נמצאת בשלב הסערה שלה. הסערה קולנית ו-ויזואלית. אי אפשר היה לפספס את מופע הקריזה של האיש המכונה יונצ'וק אחרי פספוס מסירה של לאמב במשחק אחד קודם. אי אפשר היה לפספס את הקריזה בואכה בוא בוא בוא בוא צא החוצה אחרי ויתור על זריקה של לאמב במשחק אחר קודם. אי אפשר היה לפספס את הספסול של ההחתמה הגדולה של הקיץ במשחקים האחרונים. ובכן, יונתן אלון אמר לזרוק? אנתוני לאמב זורק. הוא זורק כסטייטמנט. הוא זורק כברירת מחדל. הוא זורק וכוסאומו. בטווח של שבוע ושלושה משחקים, הוא הגיע לשיא עונתי בנקודות בליגה (11, מול גליל – כולל שיא זריקות במשחק 1 – שוב 11) והוא הגיע למשחקי שיא ביורוקאפ: 17 נקודות מול נפטונאס, 17 נקודות מול קלוז'. 6/9 מהשדה מול הליטאים. 7/8 מהשדה מול הרומנים. אז למשחק בשבוע שעבר, עמד לאמב על 6 שלשות שקלע ב-6 משחקים. בשני המשחקים האחרונים יש לו 5 שלשות נוספות, מ-6 זריקות נוספות. והזריקות? הרוב בספוטאפ פינת קאץ' אנד שוט, אבל גם קצת ריבאונד התקפה – וחשוב מכך לטעמי, משני מהלכי ההיכר שאיתם הגיע לירושלים – גב לסל במצב של מיסמאץ'. זורק כסטייטמנט. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים וכן, ברבע הזה היו בעיות הגנתיות. גם ברבע הזה. האמת? לא מעניין. יש את הארפר. ולאמב. הרבע השלישי. עוד מעט נפסיק לדבר על הארפר. עכשיו קאש למי שלא עקב, זה היה הרבע שבו הסתבכה הפועל ירושלים. שבו איבדה את כל היתרון שלה. שבו איבדה את כל היתרונות שלה. זה היה הרבע שלקראת סיומו נפצע וסיים את חלקו ההארפר. והעונה, כשאין הארפר, יש את האיש המכונה קאש. סיפרתי לכם לא מזמן על מדד ה SSQ של סינרג'י, זה שבודק את דרגת הקושי בזריקות של השחקנים. ככל שהמספר גבוה יותר, כך הצפי שהכדור יכנס טוב יותר. הקיצר, את הקטגוריה הזאת בירושלים מוביל, מטבע הדברים, אוסטין וויילי (1.36), מאחר שהזריקות שלו נחשבות קלות וטובות. במקום האחרון והממש ממש אחרון נמצא קשיוס ווינסטון (0.88). למה? כי הוא זורק המון. למה? כי הוא מעיף גם דברים שאלוהים ישמור. והאלוהים ישמור הזה בא לידי ביטוי, גם במשחק הזה, בכך שכאשר הכדור אצלו, הכדור הולך לטבעת. וזה מוביל לזריקות בדרגת קושי מוגזמת. וזה מוביל לכל מיני בלוקים מביכים שהוא חוטף ודברים רעים אחרים. בקצת יותר מ-22 דקות משחק אתמול, ווינסטון הרים 16 זריקות שדה פלאס 5 אסיסטים פלאס איבוד 1. כלומר לפחות 22 החלטות ב-22 דקות. החלטה בדקה. ברבע הזה, גם איתו (אבל גם עם כל מקבל החלטות אחר), זה נראה רע. זה נראה אבוד. זה נראה מלט דאון מפואר. זורק המון, קאש. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים כן, ברבע הזה היו הכי הרבה בעיות הגנתיות. שבאו לידי ביטוי ב-32 נקודות תוצרת רומניה. האמת? לא מעניין. תיכף הירש יסביר. הרבע הרביעי. אין הארפר. אין יותר עידן דז'יקיץ' את המשחק הזה הכריעו כמה מהלכים מאוד ספציפיים. המרכזי בהם היה הדבר הזה של טריפל ג'יי, שהגיע אחרי עוד החטאה של טריפל ג'יי. הופמן, דבר איתי על המהלך הזה של הטריפל: היה לי מאמן פעם שאמר: "אם אי־פעם תלכו לריבאונד של זריקה שלכם מבחוץ, אני מחליף אתכם. אתם תיקחו את הריבאונד פעם אחת מתוך 25 ניסיונות, זה לא שווה לי". מזל שהוא לא אימן את ג'וזאיה־ג'ורדן ג'יימס. 2 דקות לסוף המשחק, 91:88 ירושלמי. טריפל ג'יי מחטיא שלשה ומקבל החלטה ללכת לאופנס ריבאונד ולקחת את הכדור ויהי מה. ג'יימס התחייב להחלטה כמו שאף אחד לא התחייב להחלטה מעולם, וזינק עם שתי ידיים על הכדור, רגע לפני ששחקן יריב משתלט עליו. מיד הוא מסר מהרצפה לשלשה של וינסטון. נקודות, חטיפות, אסיסטים וריבאונדים הן פעולות שקל לראות בעין וקל לראות בסטטיסטיקה. מהלך כזה, שלא רואים בבוקס־סקור, חשוב לפחות באותה מידה - ובמקרה הזה, אחרי מלט דאון מפואר לאורך רוב החצי השני, בייסיקלי, ניצח את המשחק. ממש לא מזמן דיברתי איתכם כאן על ווינסטון. זה שלוקח הכל על עצמו. זה שקולע את השלשה הזאת אחרי הצלילה של טריפל ג'יי. זה שרגע לפני, הרים והחטיא שלשה במתפרצת. הירש, תסביר לי: לחברות שמכבדות את עצמן אמור להיות זיכרון ארגוני. זה יכול להיות מנהל ותיק שמסביר לצעירים מה נהוג ומה פחות, או פרוטוקול מסודר במקרים פחות ישראלים ויותר אמריקניים. במכבי תל אביב בכדורסל, למשל, קראו פעם לזיכרון הארגוני שמלוק מחרובסקי, ואז קראו לו מוני פנאן ואז דרק שארפ ואז גיא פניני ואז...פוף, נעלם. ובהפועל ירושלים? כשקשיוס וינסטון זרק שלשה במתפרצת ביתרון 88:91, הבנתי שהזיכרון הארגוני של עידן דז'יקיץ' נעלם. האיש המכונה קאש לא שמע כנראה על דיקטטור סרבי בווסט או על ספידי שמשחק לאט. ולמען האמת, אם הפועל ירושלים קולעת 101 נקודות בחוץ, למרות פציעה של הארפר, מסתמן שעל הזיכרון הארגוני הספציפי הזה אפשר לוותר. אז זהו. שעל זה רציתי לדבר איתכם. זה ניכר בראיונות של יונתן אלון וחשוב מכך – ניכר בכדורסל עצמו. יונתן אלון ראה עצמו, החל מהרגע שבו החל לעמוד על הקווים, כזה שבא אחרי האיש הסרבי הגדול. כזה של הגנה פירסט. כזה שיחזיר את הפועל ירושלים להיות גדולה (הגנתית) שוב. וגם העונה, למרות החיזוק שמגיע מהכיוון של שני שחקנים עם אוריינטציה סופר התקפית, עוד ניסה לשמר את העידן הישן. עוד ניסה להיצמד אל האני מאמין שלו. ולמרות גליצ'ים של זכרון ארגוני שמשתלטים מדי פעם, הוא כבר מבין שזה נגמר. או לפחות אמור להבין. הפועל ירושלים היא כנראה הקבוצה הכי מוכשרת ביורוקאפ – ורק ככה היא תיקח את היורוקאפ. ככה, ועם לפחות עוד חיזוק אחד. 2 נקודות לסיום 1. עם וויילי – האמת היא שדי ויתרנו על האיש הזה, שעיטר את הקיץ הקודם של ירושלים. הוא פסיבי, הוא לא מתקדם, הוא סתם. וזהו, שבשקט האופייני והמעצבן שלו, הוא כבר ממש לא זה. והוא בעיקר, באמת שלמרבה התדהמה, נקודת אור הגנתית של ירושלים בלא מעט רגעים, כולל בנצחון על קלוז'. עד כמה הוא טוב עד כה? סלונים, תן לנו בנתונים. 2. בלי נמרוד – קודם כל, מאחלים כאן לנמרוד לוי החלמה מהירה. ברמת המאזן, הפועל ירושלים איתו היא 2-2 ביורוקאפ ו 1-2 בליגה. בלעדיו היא 4-0 ביורוקאפ ו 2-0 בליגה. כלומר 6 נצחונות בלי הפסדים. אה, פלוס גמר גביע ווינר. 7-0 בלי נמרוד לוי. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

הדיסקו לייב השני שלנו התקיים אתמול, דרך הפלטפורמה הנהדרת של Popup שמספקת חווית שיח אונליין מצוינת. זה חלק נוסף מהדברים שאנחנו עושים רק אצלנו ורק עבור הקהילה שלנו. באירוע השתתפו חברי צוות הדיסקו שי האוזמן, אהרל'ה ויסברג, אלעד הופמן, רואי נחום ואור לוי. דיברנו לקראת הדרבי, סוגיית רישום הזרים, התרומה של הישראלים לאירוע, מה קורה עם הקהל, המפתחות של כל קבוצה וענינו על שאלות צופים שעלו לשידור. וגם הכותרת המבואסת של אהרל'ה על האינדיקציות המטרידות לגבי חזרת היורוליג לישראל. פיספסתם את הלייב? בואו לצפות עכשיו ואל תפספסו את האירוע הבא, שיתקיים ממש בקרוב.

אחרי שההתלהבות מהפתיחה קצת התקררה, השבועות האחרונים החזירו את הפועל חולון לקרקע והבליטו כמה נקודות תורפה שהקבוצה פשוט לא יכולה להתעלם מהן. חלק מהן עניין של אופי, חלק עניין של התאמות, וחלק קשור לאינטראקציה בתוך חדר ההלבשה - אבל כולן יחד מספרות סיפור. רגע לפני בדאלונה, זה הזמן לשים את הדברים על השולחן ולפרק את החסרונות שהפכו לברורים מדי - כדי לנסות להבין, דרך הנתונים המתקדמים - מה מייחד את אנטה טומיץ' ולהקתו ואיך אפשר לעצור את המכונה מספרד. זה מתחיל אצל דריק וולטון אחד הדברים שהתחילו לצוף בשבועות האחרונים הוא הקושי של הקבוצה להתמודד עם לחץ ואינטנסיביות, בעיקר של דריק וולטון. הוא הגיע לפה ככוכב, עם תג מחיר גבוה ורזומה מרשים ביורוליג ובליגה האוסטרלית, אבל בינתיים נראה שהוא מתקשה לרדת לקרקע ולהרגיש את תחושת הדחיפות של הקבוצה. מול שולה, כשהגארדים נשכו, דחפו ושרטו, הוא העדיף להיפטר מהכדור ולפנות לשופטים, מה שהוביל את דני פרנקו לספסל אותו בדקות ההכרעה. אותו דפוס חזר גם בהפסד 98:90 לקריית אתא, קבוצה שבאה עם אינטנסיביות שחולון הזו פשוט לא פגשה עדיין. אבל מנגד, בניצחון 85:87 על באר שבע, וולטון כן לקח אחריות ובמו ידיו סגר משחק שכבר החל לברוח. כדי שחולון תרשה לעצמה לדבר על שלבים מתקדמים בליגת האלופות או על איזה ברזל בארון, וולטון חייב להזכיר איזה שחקן שהביא למועדון אליפות. איזה רגלנד ג'ו אחד. דריק וולטון. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל המתח בין נתנאל ארצי לדני פרנקו קשה להתעלם מהצל שעל הספסל. נתנאל ארצי, הקפטן, חתום לשלוש שנים ונחשב לאחד הסמלים החדשים שהקהל מזדהה איתם. בעונה שעברה הוא היה נקודת האור היחידה, אבל העונה משהו שם נתקע. דקות המשחק שלו בליגה קוצצו באופן דרמטי - מ־26 ל־17 דקות בלבד, וגם הקריאות של הקהל מול באר שבע להחזיר אותו לפרקט לא שכנעו את פרנקו. מבחינה מקצועית, קשה לטעון שארצי לא מביא ערך. מול שולה ראינו כמה הוא משמעותי: בזמן שג'ורדן מקריי הפציץ שיא נקודות במפעל, ארצי עשה את כל הפעולות הקטנות - והיה אחד הגורמים המרכזיים שהרימו את הקבוצה מהקרשים. ועדיין, משהו בהתנהלות שלו על הספסל מייצר תחושה של חיכוך, אולי אפילו אי־נוחות אצל המאמן. זה עוד לא “משבר” רשמי ביחסים, אבל התחושה מבחוץ הולכת לכיוון הזה. נתנאל ארצי ופרנקו. משבר ביחסים? צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל מחיר הקיבעון של פרנקו מי שעוקב אחרי הקריירה של דני פרנקו מכיר את זה: לפעמים נדמה שהוא מהסס לשבור את הכלים. הגישה השמרנית, והדבקות בעמדות קלאסיות עלולות לפגוע בנו מול מאמנים שמוכנים להמר, להחליף מבנים, ולייצר יתרונות דרך גמישות - ולא דרך המתנה. מול באר שבע ראינו במו עינינו מה כן עובד: הסמול־בול. ליאור קררה בעמדה 5 ורוסר בעמדה 4 יצרו דינמיקה חדשה. הבעיה? זה הגיע רק שלוש דקות וחצי לסיום, בפיגור עשר נקודות. כלומר, הפתרון היה שם כל הזמן - אבל הגיע מאוחר מדי (טוב נו רק כמעט). אין שום סיבה שהסמול־בול הזה לא יהיה חלק מארגז הכלים כבר מהדקות הראשונות. קררה בעמדה 5 הוא כלי התקפי נהדר, ובעיקר גורם ליריבה לצאת מאזור הנוחות שלה. אם חולון רוצה לייצר יתרון אמיתי - זה בדיוק המקום שבו פרנקו צריך לשבור קבעונות. דני פרנקו. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל מה הנתונים המתקדמים מלמדים על בדאלונה? חובנטוד בדאלונה תגיע רגועה. הקטאלנים כבר הבטיחו מעשית את המקום הראשון בבית, ומבחינתם זו עוד תחנת מעבר בדרך לטופ 16. רק תסריט קיצוני שבו נראה ניצחון ביותר מ־16 הפרש יכול להזיז אותם מהמקום הראשון - וזה ככל הנראה לא עומד לקרות. כפי שהתרגלנו מול קבוצות ספרדיות, המשחק ייערך ללא קהל, וזה משהו שבהחלט מקנה יתרון יחסי. 1. בדאלונה תנסה להוריד את הקצב בדאלונה היא קבוצה שלא מחפשת לרוץ. היא רוצה כל התקפה להיות מדודה, מסודרת ושקטה. אם המשחק יירד לקצב שלהם, חולון תמצא את עצמה תקועה בחצי־מגרש, בדיוק איפה שבדאלונה חזקה. מה צריך לעשות? לרוץ. להכתיב פוזשנים קצרים. לגרום למשחק להיות "מלוכלך" במובן הטוב. אם חולון תגרור את בדאלונה לקצב גבוה, השיטה שלהם תתפרק. חולוניה רושמת 77.59 פוזשנים למשחק וממוקמת שישית במדד זה ב-BCL. בדאלונה אחת לפני אחרונה במפעל עם 69.83 בלבד. צילום: FIBA.BASKETBALL 2. המשחק הקבוצתי של בדאלונה בדאלונה היא קבוצה שמייצרת זריקות איכותיות, כמעט לא מאבדת כדורים, ומציגה נתונים התקפיים של קבוצה בטופ־4 של ליגת האלופות. אבל יש לה נקודת חולשה ברורה: היא כמעט לא מגיעה לקו העונשין. אין לה הרבה פיזיות בצבע, לא הרבה חדירות שמייצרות מגע, וזה קורה גם בגלל שהיא כמעט לא משחקת בידודים. מה צריך לעשות? ללחוץ על מובילי הכדור ולמנוע את הכדור מאנטה טומיץ'. אולי דווקא שחקני האנרגיות, כמו יאיר קרביץ ונתנאל ארצי, יתאימו יותר למאצ'אפים עם ריקי רוביו והסנטר הקרואטי. מדד ה-Assist Ratio בוחן כמה מהפוזשנים של הקבוצה הסתיים באסיסט. כשמסתכלים על הנתונים, בדאלונה מובילה את כל המפעל עם 21.69%, בעוד חולון נמצאת רק במקום ה־13 עם 18.04%. מדד Assisted Points % מודד את אחוז הנקודות של קבוצה, שהגיעו מקליעות שבוצעו בעקבות אסיסטים של שחקני הקבוצה. בדאלונה מדורגת רביעית במפעל עם 72.25%, בזמן שחולון משיגה 65.17% בלבד ומדורגת במקום ה-18. ומה לגבי Free Throw Rate? זהו מדד שמראה כמה זריקות עונשין קבוצה מייצרת ביחס לכמות זריקות השדה שלה. במקרה הזה חולון עומדת על 30.21% ומדורגת במקום ה־23, בעוד בדאלונה נמצאת אחד לפני אחרונה בליגת האלופות עם 22.53%, שמציבה אותה במקום ה־31. 3. האיום בריבאונד ההתקפה בדאלונה לא מסתפקת בזריקה אחת. היא קוטפת מעל שליש מהכדורים החוזרים בהתקפה - מה שמגדיל את כמות הפוזשנים ושוחק את ההגנה של היריבה. כשמסתכלים על המספרים, אפשר לראות שחולון לוקחת 24.15% מהריבאונדים בצד ההתקפי לעומת 34.29% של בדאלונה. בצד ההגנתי חולון אוספת 70.22% מהריבאונדים בזמן שבדאלונה מגיעה ל־72.04%. המנוע של בדאלונה כשמסתכלים על הנתונים האישיים של בדאלונה, אי אפשר לפספס את העובדה שמעל כל השיטה, יש שם שחקן אחד שמחזיק את כל העסק: אנטה טומיץ'. גם בגיל 37, טומיץ' ממשיך להיות אחד משחקני הפנים הכי חכמים באירופה, והמספרים מוכיחים שהוא הרבה מעבר לעוד סנטר. צילום: FIBA.BASKETBALL הוא מעורב בכמעט 12% מהאירועים של המשחק - מה שמרמז עד כמה הכדור עובר דרכו, ומוביל את בדאלונה כמעט בכל מדד שמדבר על יעילות והשפעה: יחס אסיסטים־לאיבודים של 4.13, Offensive Efficiency מפלצתי של 200 (כמה הנקודות שמייצרת הקבוצה ל־100 פוזשנים כשהוא על הפרקט), Net Rating אישי עצום של 90.29 (הפרש הנקודות של הקבוצה כשהוא על המגרש), וגם Defensive Efficiency של 109.72 (כמה נקודות שהקבוצה סופגת ל־100 פוזשנים בנוכחותו). כבר למדנו על בשרנו, כמו שאר קבוצות הבית, שככל הנראה הגנתית קשה מאוד להוציא את טומיץ׳ משלוותו. הוא שחקן מנוסה, רגוע, ויודע לקרוא כל תנועה של ההגנה עוד לפני שמישהו קולט מה קרה. אבל יש נקודה אחת שבה אפשר לגעת: הרגליים שלו. אם נדע לבודד אותו כבר מהפתיחה עם ג'ורדן מקריי, או לתקוף אותו דרך מנפורד ודריק וולטון - בצורה כירורגית "דדאסית" - יש סיכוי לגרור אותו לבעיית עבירות מוקדמת. מול שחקן שמחזיק כל כך הרבה מהשיטה של בדאלונה, מספיק לייצר לו שתי עבירות בחמש הדקות הראשונות כדי לשנות לחלוטין את הדינמיקה. אלעד הופמן איך עוצרים פיק אנד רול של טומיץ'? הפתרון: דרופ נמוך חכם מול גבוה כמו טומיץ', שמצטיין בקבלת החלטות בשורט רול, אין טעם לייצר יתרון מספרי עבורו. לכן התוכנית ההגנתית חייבת להתבסס על דרופ נמוך מצד הגבוהים – מרטין, זלי או ברוקס. העיקרון פשוט: הגבוה המגן נשאר תמיד מתחת לטומיץ', ויוצר משולש הגנתי יציב של תוקף–כדור–מגן. המיקום הזה מאפשר לו גם למנוע חדירה של הגארד וגם לשמור על קשר עין רציף עם טומיץ', מבלי להיקלע לאזור שממנו הוא מסוגל לפרק הגנות במסירה. איך זה יצליח? זה יצליח כשגבוה של חולון יבצע סטאנט קצר ואגרסיבי לכדור, שיכריח את הגארד התוקף לעצור את הכדרור ולהרים את הראש. ברגע שהכדור נעצר, מיד קפיצה חזרה לאזור של טומיץ׳. הגבוה המגן חייב לוודא שטומיץ' לעולם לא מקבל את הכדור לפניו, אלא מאחוריו או לצידו. במקביל, שאר השחקנים נשארים צמודים יחסית לשומרים שלהם. אין קריסה מיותרת מהוויקסייד, לא נפתחות פינות, ולא נוצרים קווי מסירה חופשיים. כך חולון שומרת על המבנה ההגנתי ומונעת מטומיץ' להפעיל את מה שהופך אותו למסוכן באמת - משחק המסירה. לסיכום הרעל הנבחר: זריקות מחצי מרחק של טומיץ', גם אם יכנסו כמה. שני המפתחות הבולטים לניצחון בסופו של דבר, מתוך כל המספרים, המגמות והניתוחים - שני המפתחות שמסתמנים כקריטיים באמת הם ברורים. הראשון הוא הקצב: חולון חייבת לגרור את המשחק למקומות שהיא מרגישה בהם יותר נוח, לרוץ, לקצר פוזשנים ולשבור את המבנה האיטי שבדאלונה מנסה להכתיב. ברגע שהמשחק הופך מהיר, כל היתרונות שלהם מתחילים להשחק. המפתח השני הוא אנטה טומיץ'. אם חולון תצליח לסבך אותו בעבירות מוקדמות ולתקוף אותו כבר מהפתיחה - כל המערכת של בדאלונה תיראה הרבה פחות מסודרת. סדר בתמונת הבית לקראת המחזור האחרון של שלב הבתים במקרה של הפסד לבדאלונה, שום דבר לא נסגר. אם שולה תעשה את שלה מול בורסאספור (שעדיין לא טעמה ניצחון העונה), חולון תבטיח מקום בפליי־אין כבר בסיום הערב. רק אם הצרפתים יפסידו שוב, המחזור האחרון יהפוך למאבק תלת ראשי על המקום בשלב הבא – בין שלוש קבוצות שיילחמו על שני כרטיסים. אבל זה לשבוע הבא. עכשיו, המטרה פשוטה: לנסות להפתיע את הקבוצה הכי טובה בבית, להשאיר את השליטה בידיים שלנו - ולהבטיח את הביתיות בפליי אין. סתיו טבוך, אוהד הפועל חולון ופאנליסט בפודקאסט "הקול סגול"

עוד משחק באור הזרקורים ועוד פעם הרגשה לא טובה לגבי השיפוט. רק לפני כ-10 ימים, ראינו את גמר גביע ווינר בין הפועל ירושלים והפועל תל-אביב, עם מספר גדול מדי של שגיאות שיפוט (מעל 20), אומנם חלוקת השגיאות בין הקבוצות הייתה אולי שווה, אבל המשמעויות ביניהן נטו לרעת הפועל ת"א. בדרבי התל-אביבי שהתקיים אתמול (שפטו צוות ותיק ומנוסה – בלק, אסתרון, לייבוביץ'), שוב צפינו ביותר מ-20 החלטות שגויות, אך בניגוד לגמר גביע ווינר, הפעם הפועל ת"א הייתה ה"זוכה" ומכבי ת"א הייתה הנפגעת יותר. רוב שגיאות השיפוט נבעו מחוסר תאום בעבודת צוות, דבר שגרם ישירות להחלטות השגויות. שיפוט לא נכון של פוסט-פליי ובכלל אירועים בצבע, חוסר עקביות ומספר רב של אירועי צעדים. בזה נתחיל. כמו תמיד, אנחנו מאפשרים לכם לנוע בין הדקות בוידאו של המשחק כדי לבדוק את האירועים בעצמכם. החלטות צעדים כבר ברבע הראשון, 8:38 על השעון, סורקין אוסף את הכדרור שלו ברגל ימין כ-6 מ' מהסל והולך עוד שמאל-ימין-שמאל, צעדים כמו פרודיית NBA שלא נשרקו – ונגד אוטורו עוד נשרקת עבירה. ברבע השני, היו עוד שני אירועים דומים שלא נשרקו. ב-5:37 בלאט מחליף רגלי ציר ללא תגובת השופטים ומצד השני, ברייאנט עושה אותו הדבר ב-4:34. לאחר המחצית המשחק זרם היטב עד שאסתרון שרק 5 (!) שריקות רצופות לצעדים תוך 5 דקות החל מ-4:33 ברבע שלישי עד 9:28 ברבע הרביעי – דבר שלא זכור לי ביותר מ-50 שנות חיי במגרשים: רבע 3, 4:33: צעדים של טי ג'יי ליף – די שוליים, אבל ניחא, לא נתווכח. רבע 3, 4:18: צעדים – עוד פעם שוליים, נגד בלייקני, שמזיז רגל ציר אולי 3-5 ס"מ? רבע 3, 3:13: אסתרון שורק צעדים לאוטורו מעמדת עוקב כאשר הכדור בצד השני של הגוף של השחקן ואין לשופט זווית עין ע"מ לראות מתי שוחרר הכדור ביחס להרמת רגל ציר. מה עוד שהאירוע ליד וגם בזווית עין של בלק מתחת לסל – והוא לא שורק. גם בהילוך חוזר, הפעולה נראית חוקית. זו דוגמה לליקוי בעבודת צוות שמוזכרת לעיל. רבע 3, 0:44: שריקה לצעדים ב-100% טעות נגד ריימן – כולל ביטול סל. השחקן מסיים כדרור על רגל ימין, הולך שמאל-ימין ועולה חוקית לגמרי לסל. (תמונת הטור הראשית). רבע 4, 9:28: שריקה נכונה לצעדים לסנטוס, אשר מחליף רגל ציר לפני כדרור - בדיוק כמו שני המקרים ברבע השני שלא נשרקו. סה"כ 8 אירועי צעדים, שלושה לא נשרקו, שניים נשרקו לא נכון, אחד נכון ועוד שניים אולי נכונים אך שוליים. הכלל אומר שאם אתה צריך לראות אירוע 10 פעמים כדי להבחין בתנועת רגליים לא חוקית, אולי עדיף לא לשרוק בכלל! פוסט-פליי ואירועים באזור הצבע השופטים התקשו עם עקביות בהחלטות בפוסט-פליי ובכלל בצבע, כמעט מתחילת המשחק ולכל אורכו. רבע 1 8:08: בריסט חודר לסל במהירות ונחסם ע"י בלייקני בצורה לא חוקית, כולל איבוד איזון בעת הזריקה לסל. אין שריקה. 2:41: שריקה מוטעית לעבירת תוקף נגד ברייאנט. בהילוך חוזר רואים היטב שריימן מחליק ימינה אחרי שברייאנט מנתר מהרצפה ונכנס מתחתיו. 09.6: שריקה לא מובנת של בלק ל-3 שניות נגד סנטוס. אומנם הספירה התחילה כאשר השחקן דרך בתוך הצבע והיו 13.0 שניות על השעון, אך שופטים שורקים להפרה רק לאחר 3 שניות מלאות (דהיינו 4 שניות) – וגם זה גמיש במידה והשחקן מתחיל לזרוק לסל או בדרך החוצה מהצבע. רבע 2 הרבע שני היה בעייתי עבור השופטים מבחינת כמות שגיאות שיפוט. 9:30: בתחילה, שגב מגביל את תנועתו של סנטוס בצורה לא חוקית. אח"כ, סנטוס מצליח להשתחרר וב-9:29 נכנס לאזור הצבע עד 9:24. אותו שופט ששרק לא נכון ל-3 שניות בסוף הרבע הראשון, עכשיו לא שורק בכלל. 8:32: לאחר שבלק לא שרק עבירה נגד שגב, עכשיו הוא שורק לסנטוס עבירה שולית – ומהצד השני של המגרש, כאשר הוא היה צריך להשאיר את האירוע ללייבוביץ' שעמד שם. צריך לסמוך על הקולגה יותר. 6:39: לפני השריקה הנכונה לעבירה בלתי-ספורטיבית לבלייקני (מרפק לפניו של ג'ון דיברתולומיאו), איך ריימן נפל לריצפה? זה לא היה קסם, זאת הייתה דחיפה עם הגוף של אוטורו (בתמונה). אם עבירה זו הייתה נשרקת כמו שצריך, אנו לא מגיעים לעבירה ב"ס של בלייקני. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 6:19: חסימה נקייה של סורקין על אוטורו נשרקת כעבירה. שוב, הטעות היא שריקה של בלק מחוץ לאזור האחריות שלו וזווית לא פתוחה על האירוע. שופטים צריכים לנהוג לפי הפתגם, "לשרוק מה שאתה רואה – לא מה שאתה חושב שאתה רואה". 4:08: נשרקת עבירה נגד טימור שכאילו אוחז בסורקין (שמוכר את האירוע מצוין), אבל בדיוק אחרי זה ב-3:47, סורקין אוחז באוטורו בצורה דומה – ואין שריקה. חוסר עקביות. שופטים מאבדים שליטה בשתי דקות האחרונות של הרבע, השופטים כמעט ואיבדו שליטה במשחק (אולי הם התייעפו כבר וחיכו למחצית?). 1:41: מוטלי מרים את המרפק שלו מתחת לסנטר של סנטוס ופוגע בו. זו היתה צריך להיות עבירת תוקף. אח"כ, הכדור נכנס למוטלי וסנטוס פשוט מרביץ לו עם שתי ידיים ארבע פעמים (!) ועוד מבצע עליו עבירה בעת הזריקה לסל (שמוטלי מפספס). לא ייתכן ששופט ברמתו ומעמדו של בלק לא שורק. 1:21: הרחק מהכדור, בצבע, פלטין מפיל את סנטוס לרצפה ללא תגובה של לייבוביץ' מתחת לסל (שכנראה מחפש כדור אי-שם במקום לכסות את אזור הצבע), כאשר בלק עוד מסמן כאילו "פלופינג" נגד סנטוס. זה כבר too much. 0:39: ובהמשך, סנטוס אוחז במוטלי ומגביל את תנועתו בצורה לא חוקית. אח"כ מוטלי נכנס לאזור הצבע (0:38) ולא נראה שהוא יוצא משם עד 0:29, דהיינו 10 שניות. למזלם של השופטים, המחצית אכן נגמרה. מחצית השנייה הרבע השלישי זרם יפה, למעט השריקות לצעדים שצויינו לעיל. ברבע הרביעי, היו כמה אירועים משמעותיים, הבולטים בהם: 7:35: סורקין עושה פוסט-אפ על אניס. בתחילה, סורקין אוחז מעט בחולצה שלו, ואח"כ, בעת הזריקה, אניס מזיז את צד שמאל שלו בצורה לא חוקית לתוך סורקין ומבצע עליו עבירה שלא נשרקת. האירוע נגמר עם פספוס של סורקין אך הטבעה של הורד. עוד פעם, השופטים התקשו עם שיפוט משחק הפנים. 4:31: שריקה לא נכונה ומשמעותית לעבירת תוקף נגד סורקין. בהילוך החוזר רואים את האחיזה של טימור, שלחובתו הייתה צריכה להישרק עבירה, ולא נגד סורקין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 4:07: שלושה שופטים מחפשים כדור במקום שכל אחד יתרכז באזור האחריות ("פרימיירי") שלו. לכן, הם מפספסים את אניס אוחז ברגל של סורקין. אח"כ, אסתרון נאלץ לשרוק עבירה נגד אניס מ-10 מ' כאשר לייבוביץ' היה צריך לקחת אחריות מתחת לסל. 3:28: שריקת המשחק – ואני לא אהבתי אותה. בלק שורק מהצד השני של המגרש עבירת תוקף להורד על הזזת היד של מוטלי בעת הזריקה לסל. מה שהוא לא יכל לראות (רואים היטב בהילוך חוזר בפס"ז ב-3:14), הוא שהמגע הלא חוקי הראשון נוצר ע"י מוטלי שקופץ לתוך הגוף של הורד, שבניסיון להשתרר, מזיז את היד של המגן. השופט המוביל מתחת לסל (לייבוביץ') נראה מסתכל למעלה ולא רואה את המגע למטה של הגוף של מוטלי. סיכום עוד פעם, ראינו יותר מדי שגיאות שיפוט במשחק מרכזי (עוד פעם יותר מ-20!) – והדרך עד לסוף הליגה והפלייאוף עוד רחוקה מאיתנו. הקטנת מספר ההחלטות הלא נכונות של השופטים למינימום (פחות מ-10, ובתנאי שלא ברגעים קריטיים של המשחק) גם תשפר משמעותית את רמת הכדורסל בכלל. השגיאות נטו יותר לטובת הפועל ת"א (ספרתי בערך 14-9), כולל כמה החלטות משמעותיות במחצית השנייה, כגון שריקה לא נכונה לצעדים נגד ריימן וביטול סל, וברבע הרביעי החלטה שגויה לעבירת תוקף נגד סורקין וגם נגד הורד (שהיה כרוך בביטול סל אנד 1 עבור עבירה שהייתה צריכה להישרק נגד מוטלי). איך איגוד השופטים מתכוון לעשות שיפורים ותיקונים כאשר השופטים הבכירים הם בעצם גם המדריכים ולא נראים נתונים לביקורת? זאת שאלה עבור איגוד הכדורסל, המנהלת והקבוצות המעורבות. טוד וורניק היה שופט בכיר בארץ ובאירופה במשך 25 שנה, ולאחר מכן עבד כמדריך שופטים. עבד באיגוד הכדורסל, בפיב"א וביורוליג כמבקר שופטים, כותב על נושאי שיפוט באתר BASKETNEWS.

בחיים לא דמיינתי שאהיה זה שמסקר. תמיד הייתי זה שקורא. כמה ימים לפני הדרבי האוזמן שאל אותי אם אני רוצה להגיע ואולי גם לכתוב. חייכתי. אירוע הכדורסל הכי יצרי והכי ישראלי. אדום מול צהוב. שנייה לאחר מכן הוא כבר שלח לינק למלא בקשת אישור עיתונאי. חייכתי שוב וזה קורה באמת. לאתר הדיסקו הצטרפתי בהתחלה כי חשבתי שזה נחמד ולמה לא וננסה. אבל פה זה כבר המגרש של הגדולים. ובפרובינציאליות שלנו זה רגע השיא של הכדורסל המקומי. בכל זאת שתי קבוצות יורוליג, גם אם אחת מהן מדשדשת. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל כבר יום לפני הבנתי שהסיפור מורכב יותר. מכבי בריב עם הקהל והפועל, כך למדתי, קצת פחות הפועל. גם מוטלי וגם אוטורו. הלכה גבוה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל עם כל הערבוב הזה הגעתי למנורה. קיבלתי תג, התמקמתי ליד חברי להדיסקו וראיתי את האולם מתמלא לאט לאט. בתחילה ההערכות דיברו על 7500 צופים אך בסוף המשחק היה נראה שההיכל מלא כמעט לגמרי. מכבי לא רשמה את ווקר בטענה מעט תמוהה על מצב בריאותי, הפועל רשמה גם את מוטלי וגם את אוטורו והלכה גבוה. זה עבד התקפית ופחות בהגנה. הפועל חגגה על החורים בהגנה של מכבי. מכבי סיימה את הרבע הראשון עם שתי עבירות בלבד ובלי לאפשר להפועל אפילו זריקת עונשין אחת אבל דווקא ירדה ביתרון 25:23. משחק יש, אווירה קצת פחות. עם הזמן האווירה התחממה. זה לא הקהל התל אביבי המוכר, לא אבוקות ולא אלימות וגם פחות אופי. אבל רעש היה. ארבע דקות בתוך הרבע השלישי אחרי שלשה של בלאט היתרון עלה ל-10 ונראה שהצהובים מתחילים לברוח, אבל התקפה אחרי התקפה מכבי בעטה בדלי והפועל נגסה וחזרה. הרבע הסתיים בפיגור נקודה אחת בלבד להפועל. יש הרבה נתונים שאפשר להסתכל עליהם אבל אחד קפץ מעל כולם. הישראלים של מכבי קלעו 46 נקודות. בלאט 14, סורקין 26 והשאר חולקו בין הישראלים האחרים כולל אפילו גור לביא שנתן מספר דקות לא רעות בכלל עם 2 נקודות מהקו. 46 נקודות לישראלים של מכבי, בעיקר של רומן. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל המשחק האחרון שהייתי בו היה משחק NBA (דני הגיע למיאמי, אפילו כתבתי על זה) והגעתי לדרבי כשאני קצת מחפש את האווירה, את היצריות, את הישראליות. אז נכון, אנחנו רחוקים מאוד מסוף עונת 22/23 וסדרת הגמר הלוהטת שהייתה אבל בכל זאת קיבלנו משחק חם ורבע רביעי כשהכל עוד פתוח. מכבי פתחה את הרבע הרביעי עם חמישייה מוזרה למראה. סורקין, בלאט, גור לביא, קלארק וסנטוס. סנטוס נתן משחק מצוין עם 10 נקודות חמש סחיטות עבירה ובעיקר נקודות חשובות כשאף אחד אחר לא הצליח. הרבע התחיל לאט כשהרגיש ששתי הקבוצות בועטות בדלי. ואז הגיע הסיום. בלייקני קבר שלשה והשווה 77:77. סורקין ענה בשלשה מטורפת שגרמה לכולם לתפוס את הראש. והפועל? בריאנט וכאמור בלייקני קברו שתי שלשות וגמרו את המשחק. יום לפני הדרבי עשינו פה פופאפ ונשאלנו מי יזרוק במכבי במאני טיים, מי ייקח את האחריות? כל אחד ענה תשובה אחרת ולמעשה זאת היא התשובה הכי טובה בעיני, במכבי אין אף אחד כרגע שבאמת ראוי. בהפועל? רק תבחרו. הדרבי הזה לא הביא בשורות גדולות. 1:1 בין הקבוצות. אני מאמין שעד סוף העונה זה ינוע ככה. אבל זה לא מה שמעניין באמת. מה שמעניין יהיו המשחקים החשובים באמת בתקווה שבלי עוד איזה אירוע קיצון שיעצור את הליגה. בליגה בלי חוק רוסי חשיבות הישראלים גדולה. אם הפועל רוצה להיות תלויה בעצמה היא חייבת יותר תרומה מהישראלים שלה. כל עוד ים מדר ותומר גינת פצועים ויסלחו לי בר טימור ויפתח זיו, זה לא מספיק. הפועל חייבת סגל ישראלי בריא ברגעי ההכרעה. ומה עם מכבי? מכבי נראית כמו קבוצה שרק רוצה שהעונה תיגמר בלי פאדיחות מיותרות. בלי אירופה העסק שנקרא מכבי תל אביב נראה בהדממה עמוקה.

סיומו של דרבי מהנה במיוחד הותיר אותנו עם לא מעט תובנות קטנות ותובנה אחת גדולה. נכון, קשה מאוד לאמוד את היכולות של הפועל תל אביב גרסת הליגה כשהיא נטולת מדר וגינת. בלעדיהם, היא נמצאת באותה הקטגוריה כמו שתי המתחרות הישירות שלה על התארים המקומיים. ואתם יודעים מה? כל עוד לא יוכח אחרת, גם איתם. מה ששלו שלו עוד רגע נדבר על ענייני הסגלים של שתי התל אביביות. רגע לפני, נלך למהלך שסגר עניין. אי אפשר להבין את זה כשמביטים בדיעבד בבוקסקור, אבל המשחק הזה הלך קשה לבלייקני. כן, למרות שסיים עם 19. הדג' פינת טראפ אחד של קלארק וסורקין גרם לו לאבד את הראש ולהזיז יותר מדי את הרגליים. עוד מפגש עם השילוב ההגנתי של קלארק וסורקין גרם לו לאבד ריכוז וכדור. ולא רק שם – אפילו מאצ'אפ הגנתי ידידותי לכאורה כמו תמיר בלאט הסב לו קשיים ברגעים הפחות טובים שלו ושל הפועל תל אביב. עכשיו למהלך האחרון. זוכרים את אותו בלאט עליו דיברנו לפני רגע? בפלוס 3 אדום, הכדור בידיים של בלייקני כדי לכבות את האור על הדרבי הזה. מולו בלאט. ומכבי עושה הכל, כמעט, כדי לעזור לו. הנה קלארק עוזב לגמרי את פלטין כדי להכריח את בלייקני לוותר. הנה הורד עוזב לגמרי את האיש שלו בדרך אל הבלייקני. בהישמע הגונג, עוזב מוטלי את המשמרת שלו ויורד אל מתחת לטבעת. בלייקני מבין שעכשיו זה הרגע, וחולף על פניו של בלאט בלי באמת לשים לב שהוא שם. סורקין, שלא ירד למטה עם מוטלי, מגיע לעזור. ועכשיו זמן לאסיסט הראשון של בלייקני בערב הזה, בדרך לסל האחרון של הדרבי הזה. הנה, ככה. אז כן, בלייקני אכן נתקל בקשיים לפני כן, אבל הקשיים האלו היו קשורים בעיקר בו. כי הוא החטיא כמה כדורים שהוא בדרך כלל קולע. נחמיא כאן – כי מגיע – להגנה של הצהובים שעשתה עליו עבודה לא רעה בכלל, אבל זה שלו. מה ששלו שלו. בסופו של משחק, כשסופרים את הקורבנות לג'אמפרים המרהיבים של הבלייקני בהתקפה העומדת של איטודיס, מקבלים שני ג'אמפרים (אחד מהם קל במיוחד) על דאוטין. מעבר לזה, עוד 5 שלשות: אחת על התפר שבין קלארק לסנטוס, אחת על הפרצוף של הורד ושתיים על הראש של רומן סורקין. המהלך שהתחיל את הריצה המאוחרת של הסופר סקורר היה בכלל כזה שלא ירשם בסטטיסטיקה. אחרי דקות של היסוס, בלייקני היה מספיק עירני ובעניין כדי לדעת מתי לוותר על הכדור, אל מול הלחץ ההגנתי שהופעל עליו, כדי למסור לבראיינט שימסור למוטלי שיוריד את ההפרש ל-1. בעגה קוראים לזה הוקי אסיסט. הנה, קבלו כמה דוגמאות להוקי אסיסטים מליגה אחרת: ומרגע ההוקי אסיסט הזה, הערב הזה הפך להיות של בלייקני. כמו בסדרה ההיא מול ולנסיה. כמו במשחק ההוא מול ולנסיה. פתרון חלקי לבעיה בערב הלייב שעשינו כאן רגע לפני הדרבי התפלפלו לכם מיטב כותבי הדיסקו בדבר סוגיית רישום הזרים בהפועל תל אביב. ורק אור לוי האגדי, כשנשאל את מי הוא רושם אצל איטודיס, התחיל וסיים עם מילה אחת ושם אחד. מוטלי. אותו מוטלי שעד לפני מספר שבועות נראה היה על סף הדחה. כי היה אוטורו אחד מצוין ומאחוריו מוטלי אחד אבוד לחלוטין. אולי זכר לארועי סופיה. אולי לא. לא משנה ולא באמת איכפת. ג'ונתן מוטלי איננו 4. השילוב שלו בעמדה הזאת נובע מכשל סגל. רגע, עצירה מתודית כדי להסביר: אתמול, בהמשך לרישום הראשוני של אוטורו, נותר סלוט אחד פנוי. זה שבהמשך יאויש על ידי וסיליה מיציץ'. ואם רק הליגה עכשיו על ראש שמחתנו, אז יש כאן בעיה מבנית שאיננה פתירה. לקבוצה של איטודיס והינאס יש 3 סנטרים זרים בסגל. ו-3 רכזים זרים בסגל. ו-2 גארדים (אדירים) בדמות בראיינט ובלייקני. ו-2 פורווארדים (וויינרייט, מלקולם). מה שאין לה, ולא יהיה לה, הוא שחקן 4 שיכול להיכנס ולקבל דקות בעמדה מספר 5. למכבי תל אביב לגמרי יש 2 ואולי 3 כאלו. כלומר יש סורקין, יש הורד ואולי אפילו ליף. תומר גינת, כשישוב, יכנס בכיף ל-4. האם גם ל 4.5? הלקח המרכזי של איטודיס מגמר גביע ווינר, זה שבו רשם רק גבוה אחד (אוטורו) שנקלע לבעיית עבירות מוקדמת והותיר את הקבוצה נטולת ביג, הוביל לכך שהפעם רשם שניים. ופתח עם שניהם ביחד. ולגמרי עזר להגנה של מכבי תל אביב להחזיק מולם מעמד. כי לא משנה כמה שלשות מוטלי קולע, אליו לא באמת יוצאים. ובמצב הבטחון הירוד של אוטורו, אפשר לגמרי לרמות גם ממנו או להחליף איתו. וללכת כמה שיותר חזק אל עבר הגארדים המפחידים. את המשחק פתח בכלל קטש עם קרוס מאץ', כלומר השתמש בהורד כדי לשמור על אניס, ועל מוטלי הניח בכלל את מה שנשאר מבריסט. ומוטלי זרק. 14 פעמים הוא זרק. בלי ללכת לקו בכלל. הוא לקח את בלאט אחרי חילוף. הוא הסתדר עם הורד בלי חילוף. הוא סיים כמה מהלכים, כמו זה שעליו דיברנו ממש לא מזמן. וכשצריך היה, פשוט לקח את סורקין לטבעת, בכדרור, בלי שום התנגדות. מוטלי היה גם הכוכב הראשי בפוזשן ההגנתי האדיר של הפועל תל אביב רגע לפני שקלע את סל הנצחון, עם שילוב של חילופים הגנתיים מצוינים ומניעת כדור מקלארק. ועדיין, מוטלי ב-4 הוא, לכל היותר, פתרון חלקי לבעיה שעוד תצוץ. שלא אמורה להיעלם. לא מתגעגע לים במהלך העונה שעברה המאצ'אפ בין שני הרכזים המובילים שלנו שאינם משחקים ב NBA או בג'יליג הרגיש חד צדדי כמו נהי שגרתי של איטודיס בכל מסיבת עיתונאים. היה רוקסטאר ים מדר אחד בעליה והיה תמיר בלאט אחד בירידה. בכל מסגרת, כולל במאצ'אפ ראש בראש של שניהם. מאז קרו דברים בריאותיים לאיש של הפועל תל אביב מחד ודברים מקצועיים לבן של מאידך, והיי – הנה בלאט רכז ראשון בנבחרת. ולא ממש מתגעגע לים. והנה הוא שוב דומיננטי לגמרי בקבוצה שלו, כחלק בלתי נפרד מהאפרוריות של הקבוצה שלו. כולל ובמיוחד בשני משחקי הדרבי שהתקיימו העונה. עשר (10!!) טריצות יידה העלם אל הכיוון הכללי של הטבעת. כולל זאת אשר מקו הכדורעף, ברגע שטימור ירד לרגע למטה כדי לקבל את סורקין בחילוף. בשילוב עם אותו הסורקין, זה כמעט הספיק לנצחון צהוב שני. אבל זה לא. אחת הסיבות, כמובן, הגנתית. כי בזמן אמת זה לגמרי הרגיש שבלאט מחזיק מעמד הגנתית, אבל בתכלס חטף מספר דו ספרתי של נקודות ישר על הפרצוף שלו. סיבה אחרת נוגעת למאמן שלו. עודד קטש הגיע למשחק הזה עם רעיונות מצוינים שהתבצעו לא רע בכלל, אבל התקשה להגיב מהלך המשחק. הרכב הסופר מחליפים שלו ברבע השלישי היה הגורם המרכזי לחזרה של הפועל תל אביב עד למינוס 1 בסיומן של 30 דקות. המהלך שלו עם גור לביא ברבע הרביעי, לאורך זמן, הוכח כטעות. ולא אמרתי כלום על פסקי זמן או על חילופים שרצה ולא הצליח לבצע. וכן אכתוב כאן על ענייני ביג או סמול. בצוק העיתים הלך אתמול איטודיס להרכב הנמוך שלו, עם 4 גארדים ומוטלי/אוטורו. במרבית הרגעים הללו הציב מולו קטש הרכב גדול, שכלל גם את סורקין פלאס הורד וגם לביא ב-3. אפשר לנצח משחקים כשהולכים גדול, זה נכון. בהיעדרו של ווקר רשמית ושל בריסט בפועל, גם באמת לא נותרו יותר מדי אופציות לעמדה הזאת, זה נכון. ועדיין, בתחרות כשרון מול גודל, הכשרון שוב ניצח. וזה, בין היתר, על קטש. 4 נקודות לסיום 1. הרבע השלישי – הרגע כתבנו כאן על ניהול החילופים וההרכבים של קטש. חלק משמעותי מההפסד הזה שלו איננו קשור לעניינים טקטיים. באמת של החיים, מכבי יכולה ואמורה הייתה להוביל 15 בשלבים האלו. הם בכלל ודיברתולומיאו בפרט החטיאו דברים שהם לא אמורים. הייתה לשחקנים בצהוב, במקביל למאמן הצהוב, הזדמנות ריאלית להנחית מהלומה מקבילה לזאת של דאוטין במשחק ההוא בסופיה. והיא והוא והם פספספו את זה, מה שפינה את הבמה לבלייקני ומוטלי. 2. אניס – אמרנו כבר ונכתוב שוב: מי שבתכלס הוא הרכז הרביעי של האדומים איננו נופל, ואין לי את זה ביותר עדין, מהרכז הראשון של מכבי – לא שאני יודע מיהו. ההימור ללכת עליו במקום מיציץ' או ג'ונס, בין היתר, היה שווה נצחון אדום. ועדיין, במקביל לסיטואציה בה נתקלה בגמר גביע ווינר עם אוטורו, העבירה השלישית והמוקדמת של אניס כמעט ועלתה לאיטודיס במשחק. כי גם בתקציב שאיננו נגמר, בחוקי הליגה ובהיעדרם של שני הישראלים המובילים, הסגל הזה – וכן, אני יודע שזה מצחיק – קצר. 3. סורקין – אנחנו לא מדברים על התופעה הזאת מספיק. רומן סורקין עושה כאן דברים שלא ראינו מעולם. אי אפשר להחליף איתו הגנתית. וכשהוא זונח לרגע את המגמה הסטטיסטית המחרידה שלו העונה מחוץ לקשת שלוש הנקודות, אז גם אי אפשר לעזור ממנו לרגע. השלשה ההיא שקלע לקראת הסוף, אחרי עזרה אגרסיבית על בלאט, הייתה כזאת שמוציאה את האוויר מאולם שלם. ביחד ובעיקר איתו, מכבי תל אביב מעמידה בסימן שאלה מובהק את תאוריית היתרון המוחלט של היריבה העירונית בקו הקדמי. בטח ביום שבו גם סנטוס מצליח לנצח במצבים של חילופים הגנתיים א-לה חסיאל ריברו. מוטלי ואוטורו זה אחלה. זה בטוח בטוח יותר טוב מסורקין כזה עם הורד? 4. ינאי – בסוף, זה היה הערב של עופר ינאי. איכשהו האולם הזה התמלא. איכשהו, נוצרה אמש אווירה שהזכירה, גם אם בדציבלים נמוכים בהרבה, איך משחק כזה אמור להישמע. איכשהו, הוא גם הצליח להימנע מהקרחנה הרגילה + הקנסות הרגילים שאחרי הפירוטכניקה. איכשהו, בסיום 40 דקות כיפיות של כדורסל, הוא מצא את השחקנים שלו רוקדים ומודים לקהל שלהם. וכידוע לכולנו, זה הכי לא מובן מאליו שיש. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בסוף השבוע האחרון ויתרתי על כמה שעות שינה טובות כדי לצפות מקרוב ולהסיק מסקנות על פתיחת העונה של עומר מאייר. מצאתי את עצמי חצוי בין שני קולות פנימיים רעשניים במיוחד. הראשון - השפוי; ההגיוני; הרציני. זה שחותר לראות את התמונה הגדולה, להבין את התהליכים שברקע. השני - זה שאומר כוסאומו תהליכים, חאלס עם ההיגיון ודי עם ההסברים, צריך ביזנס כאן ועכשיו. המתח הזה הוא חלק מרכזי מהסיפור של מאייר בתחילת העונה הזו. אם נסתכל מסביב - אין ספק שהוא נמצא במקום מדהים: הקבוצה הטובה ביותר בליגת המכללות, מאמן מהטופ, ארגון רציני, מעטפת וקהל. כל אלה באמת יוכלו לשמש לו מקפצה לדראפט ביום מן הימים. אבל למה להסתכל רחוק? מבט פשטני יותר על הסיטואציה יוביל אותנו למסקנה הפוכה - מאייר נמצא במקום שיכול לתת לו הכי מעט מהמשאב שהוא הכי צריך כרגע: להיות מוביל. זה מייצר כאן סוג של מלכוד. הדילמה המרכזית כרגע היא איזה מבין שני הקולות, אלה שבראש שלי, הוא זה שמגדיל את הסיכויים של מאייר להיות רלוונטי ל-NBA בטווח הזמן הקרוב (או הבינוני). אם חשבתם שיש לי את התשובה - חשבו שנית. דרמה באלבמה בין חמישי לשישי קיבלנו בומבה של משחק: הבוילרמייקרס של מאייר יצאו למשחק חוץ קשה מאוד באלבמה. שתי קבוצות טופ 10 שנפגשות בשלב מוקדם של העונה זו אחלה הזדמנות לבחון מגמות בטמפרטורה גבוהה. הכל פה על אמת: אינטנסיביות, קרבות טקטיים, יציעים מפוצצים ושחקנים שמתעלים. בואו נצלול למיקרו. הכי כיף. שבע וחצי דקות מפתיחת המשחק טעם הטאלנט הישראלי לראשונה טעמו של פרקט. על המגרש - בריידן סמית' האדיר והאיום, זה שרשומות לו בטאבו 35 דקות יצוקות מברזל בעמדה מספר 1. רבות כתבתי על החובה של מאייר להצליח להיות אפקטיבי גם רחוק מהכדור בדקות בהן הוא מבלה עם סמית' על הפרקט. עם כניסתו, ספרתי לפחות פעמיים בהן צוות השידור אמר על מאייר את הביטוי "Point Guard of the Future". עכשיו שמעו, זה מרגש ומבאס בו זמנית. מרגש כי זה טייטל מכובד. מבאס כי למי אכפת מהFuture? חזרה לכדורסל. מאייר מספיק להשליך שלשה ולהחטיא, ואז סמית' יורד לנוח. מאותו הרגע - קרנבל. הזכיר לי את עצמי בגיל 18 כשההורים נסעו לסופ"ש במלון והשאירו את הבית ריק. שימו לב להספק המרשים בארבע דקות של משחק: שלשה אחרי מהלך פיק נ' רול מבולגן. מיד ריינג' מהאלבו. חלק. אסיסט לקאופמן-רן (האדיר) בתוך הצבע. איבוד כדור אחרי שנלחץ ע"י ההגנה סמוך לחצי. עוד מיד ריינג' מוצלח מהאלבו אחרי פיק נ' רול. בתוך הדקות האלה, הציג מאייר את סט היכולות שלו כמעט במלואו: הפגין שפת גוף אסרטיבית; דרש את הכדור בכל פוזשן; קיבל את ההחלטות בהתקפה העומדת; איים על הטבעת; השתמש נפלא בחסימות של הגבוהים האיכותיים של פרדו כדי לייצר יתרונות בפיק נ' רול ולהגיע למצבי זריקה נוחים - ובעיקר נראה שהרגיש מאוד נוח במשבצת של הבוס. תרשו לי להתעכב עוד קצת על משחק הפיק נ' רול. לפרדו שלושה גבוהים מרכזיים ברוטציה: אוסקר קלאף (2.11 מ'), טריי קאופמן-רן (2.06 מ') ודניאל יאקובסן (2.24 מ'). השלושה מחזיקים ביתרון של מאסיביות וסייז על לא מעט שחקני פנים בקונפרנס הזה. כל קומבינציה שיבחר המאמן מאט פיינטר להרכיב על הפרקט תהיה נוחה במיוחד לפוינט גארד כמו מאייר שחי מחסימות איכותיות בפיק נ' רול. היכולת של מאייר להדביק את השומר שלו על הגבוה ולנצל את המרווח שנוצר לפול-אפ איכותי הרשימה עוד בתקופתו במכבי תל אביב. משהו במשחק הפיק נ' רול שלו נראה אף יותר משויף מבעבר. הנה, תראו בעצמכם: בהמשך המחצית ירד מאייר לנוח ועלה חזרה 4 וחצי דקות לסיומה, כשהוא וסמית' משחקים זה לצד זה בקו האחורי. רוב מוחלט של הפוזשנים התנהלו בניצוחו של הרכז המזוקן, כשמאייר פסיבי כמעט לחלוטין למתרחש בהתקפה. גם בדקות האלה, שמר הישראלי על אינטנסיביות גבוהה ועל שפת גוף חיובית, והצליח להשפיע על המשחק - בצד ההגנתי. קחו למשל את הפוזשן ההגנתי האחרון בסיום המחצית. מאייר שומר על הכדור, מפעיל לחץ על הרכז של אלבמה, לבארון פילון, מצליח להחזיק איתו גם כשהוא חודר לאיזור הצבע, ומשנה את הזריקה לחלוטין ללא עבירה. הגנה היא ללא ספק אופציה רלוונטית מבחינת מאייר להגדלת דקות המשחק. יודעים מה? לא רק אופציה. חובה. בחצי השני זו כבר הייתה אופרה אחרת לגמרי. סמית' השתלט על המשחק והצליח להסתדר עם הטראפים החזקים של אלבמה שניסתה לחנוק אותו לכיוון החצי. אין ספק - הבחור הזה הוא תרכובת כמעט מושלמת של שליטה בכדור, אינטליגנציית משחק וזריזות, שלוש תכונות שהן תו תקן לרכז איכותי. הוא סיים את המשחק עם 29 נקודות, 7 ריבאונדים ו-4 אסיסטים, הלך 12 פעמים לקו וקלע 5 שלשות ב-50%. הוא האיש. בקרב המאמנים אפשר לסמן עוד שח-מט ברזומה של מאט פיינטר. הבחירה שלו לנעול את הצבע באמצעות דרופ בפיק נ' רול של הגבוהים העצומים והכבדים שלו, פיתתה את אלבמה להשליך בלי הכרה מבחוץ, והעלימה אותה כמעט לחלוטין מאזור הצבע. שימו לב לנתון החריג הבא: החבורה של נייט אוטס זרקה 43 שלשות (וקלעה 16 מתוכן), לעומת 23 זריקות ל-2 (!!). לא זוכר מתי ראיתי נתון כזה. כל עוד אלבמה קלעה באחוזים סבירים מבחוץ - היא עוד הייתה במשחק. ברבע הרביעי הידיים החלו לרעוד, השלשות זלגו החוצה והבוילרמייקרס הצליחו לייצר את היתרון הקטן שהחזיק עד הסיום. בסיום המשחק נותרתי עם טעם חמוץ. מאוד רציתי שמאייר ינצל את המיני-מומנטום שיצר לעצמו במחצית הראשונה כדי להצליח לגבש משחק שלם, איכותי ומשמעותי. עם השפעה, דקות, זריקות ואיבודים. אותן דקות בחצי הראשון זעקו רעב, מוטיבציה ובשלות. האם מוקדם מידי לתהות בקול רם על הבחירה שלו? לדעתי כן. חכו. העונה עוד ארוכה ומוקדם לצאת בהצהרות. חבר'ה, צננו ביקורת. ממה שנראה כרגע, פרדו בונה את מאייר כרכז המוביל שלה ביום שאחרי. זו באמת פוזיציה אדירה להיות בה. הבעיה היא שזה מגיע אחרי שגם בעונה הקודמת מאייר היה רחוק מלהיות שחקן משמעותי בקבוצה שלו. להיות שחקן משלים משך שנתיים ברציפות זו לא סיטואציה אידאלית למי שרוצה להיות רלוונטי לסיבוב ראשון בדראפט. קחו את בן שרף כדוגמה הפוכה לחלוטין - הפעם הראשונה בחייו בה מצא את עצמו שחקן משלים ברוטציה הגיעה עכשיו, אחרי שכבר עלה לבמה בחליפה והצטלם עם אדם סילבר. לא פלא שגם ברחוב הספורטיבי באינדיאנה מתחילים לשאול שאלות: סיבות לאופטימיות אתמול בלילה נגד אקרון קיבלנו טעימה מאיך הדברים נראים דווקא כשכן הולך. אז נכון, רמת המתנגד רחוקה מהמשחק בסוף השבוע, ועדיין - חשוב לתת תשומת לב למשחק שהרגיע מאוד את הקול הפנימי הראשון אצלי בראש. שיא עונתי בדקות (24), נקודות (14), אסיסטים (6) וזריקות מהשדה (10), במשחק בו פרדו ייצרה יתרון די נוח כבר במחצית הראשונה והצליחה לשמור עליו עד שריקת הסיום. כבר בדקות הראשונות של מאייר על הפרקט אפשר היה לזהות שמדובר בערב שילך לכיוון חיובי. לאחר כמה פוזשנים של שוטטות, שקע הישראלי לפינה בעוד בריידן סמית' מבצע חדירה לאיזור הצבע על הרגליים של השומר שלו. מסירת קיק-אאוט שלו מצאה את מאייר בפינה שהצליח לתפור את השלשה עם יד בפנים. סיפתח מעולה למשחק שבו הוא המשיך להיראות אגרסיבי ולהתמיד קו המגמה מאלבמה: אקטיביות בהגנה, הזנת הגבוהים בפיק נ' רול, בטחון בקליעה מבחוץ ושפת גוף של אחד שרוצה לטרוף כל דקה שנותנים לו על הפרקט. הדבר המעניין שאפשר לקחת מהמשחק הוא עלייה ברמת המעורבות של מאייר במשחק ההתקפה גם בדקות שהוא לצד סמית'. מגמה מבורכת שמעצימה עוד יותר את המתח בין הקולות שבראש שלי, ונתנה למאייר דקות משחק נוספות במחצית השניה אותן לא קיבל במשחק הקודם. שימו לב למיכאלי היציאה של אלון מיכאלי למכללות הייתה די מאוחרת. עד הימים האחרונים של אוגוסט, טעה אלדד אקוניס לחשוב שהגבוה הצעיר ימלא לו משבצת חשובה מאוד בקו הקדמי לקראת עונת BCL מאתגרת. והנה, גם המנהל הוותיק והמנוסה גילה כמה דינמי ומפתיע הוא עולם הכדורסל. הוא גם בטח יתבאס לשמוע שמיכאלי לא כל כך מתגעגע לאולם היובל, בלשון המעטה: בין שישי לשבת סיפק בן ה-20 את ההופעה הכי טובה של שחקן ישראלי עד כה העונה בליגת המכללות. הבאפאלוס מקולורדו גברו על פרובידנס והבליטו אותו כנשק קטלני מהספסל. ראינו את מיכאלי בשנה שעברה אצל יהוא אורלנד בהרצליה, מתחיל להראות ניצוצות של גבוה מודרני, מגוון וחכם שיכול להיות אפקטיבי גם רחוק מהטבעת. במשחק בשישי אותם ניצוצות הפכו לאש בוערת של ממש. שימו לב לארסנל הרחב שהפגין הפורורד המוכשר: חדירה לטבעת בקאצ' אנד דרייב במין תנועת Curl שכזאת; סייד פיק נ' רול שנגמר בדאנק; קאץ' אנד דרייב עם הטעייה, סבסוב ופלואוטר רך בצבע; קליעה לשלוש בקאץ' אנד שוט; מהלך פוסט-אפ שנגמר בסיבוב לכיוון קו הבסיס וסיומת אקרובטית מאחורי הטבעת. והיו עוד. למה אני משאיר הכל לעצמי? קחו, תתענגו בעצמכם: הגיוון ההתקפי הזה הופך את מיכאלי לנכס של ממש בקולורדו, קבוצה שמנהלת רוטציה רחבה יחסית של 9-10 שחקנים ומשחקת בקצב גבוה שמתאים לפורוורד נייד שכמותו. סוגיית החמישייה/ספסל לא תהיה משמעותית באמת אם הוא יחצה בקביעות את רף 20 הדקות למשחק. המפתח: יציבות ואסרטיביות בדקות על הפרקט. ואולי (רק אולי) מחשבה על תספורת חדשה. בהצלחה.

הפועל ת"א נגד מכבי ת"א. דרבי ליגה ראשון. הזיכרון מהכמעט-טרחה המפתיעה בסופיה עדיין טרי. הזיכרון מגביע ווינר טרי עוד יותר. והזיכרון מטבלת היורוליג המהפכנית טרי יותר מכולם. הכל יישכח (כאילו) כשהקבוצות יעלו למגרש. והכל יישכח (אבל באמת) עם פרוץ השיט-שואו שיבוא מיד עם שריקת הסיום. אבל מה יקרה במשחק? שי האוזמן ואהרל'ה ויסברג נכנסו לאווירה והחליטו לריב. למה מכבי? זה באמת מופרך בואכה פסיכי, אבל סגל הליגה של מכבי ת"א עמוק לפחות כמו זה של הפועל ת"א. וכן, דימיטריס איטודיס מנסה להתאים עצמו לג'יילן הורד + רומן סורקין כשהוא רושם את שני הגבוהים שלו, ומצרף את דן אוטורו לג'ונתן מוטלי. וכן, זה קצת להילחם עכשיו את הקרב שכבר הסתיים בסופו של גמר גביע ווינר. למכבי הזאת יש יותר שחקני רוטציה קבועים מאשר לגירסת הליגה של איטודיס. בקצב ובכדורסל נכון, זה יתרון שאמור להתרגם לדברים טובים מבחינתה. למה הפועל? נכון, בליגה הפערים מצטמצמים. ונכון, הצהובים לא יקבלו את מוליכת היורוליג במצב פגיע יותר מזה, ללא שני הישראלים המובילים שלה. אבל בוא נתעכב על צמד המילים הזה - "מוליכת היורוליג". ואם איטודיס שבר את הראש אילו זרים להותיר בחוץ כדי להישאר רק עם חמישה, אז עודד קטש שבר את הראש אילו זרים הוא מכניס פנימה כדי להגיע איכשהו לחמישה. עזוב שנייה את לוני ווקר בצד. ונשאיר רגע בצד את תעודות הזהות, ונגיד שאולי הורד, סורקין וטי.ג'יי ליף יכולים לאתגר את הצמד מוטלורו באיזשהו כדורסל אחר. נגיד. ואפילו נתעלם מזה שמכבי יכולה לחלום על באנקרים כמו אנטוניו בלייקני ואלייז'ה בראיינט. אתה מבין שוואסה מיציץ' בחוץ וכריס ג'ונס בצד, ובכל זאת מכבי מחתימה אתמול את הרכז השלישי של הפועל, טיילר אניס? השלישי או הרביעי, טיילר אניס (צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל) למה מכבי? למה שלישי? אניס לא בכלל הרכז הרביעי של הפועל? ורגע, מי בכלל הרכז הראשון של מכבי? בכל מקרה, להבדיל מהכדורסל של איטודדאס, קטש שונא את הפוזשן גיים. הוא שונא את כדורסל המיקרו שבו מתיישבים על פראייר הגנתי אחד ורוכבים עליו לכיוון השקיעה. בגלל האמונה הזאת, אגב, הוא מפסיד לא מעט משחקים. החיסרון של מיציץ', מהבחינה הזאת, שולי יותר מהצד שלו. כי ממילא הפאנצ'ים ההתקפיים הולכים למקומות אחרים. ויתרונות אפשר לייצר גם (או רק) בפלואו הרגיל של סייד טו היי טו סייד טו היי פיק נ' רול של תמיר בלאט את סורקין וגו'. מכבי ת"א לא שומרת. כמדיניות. עם ובלי בלאט. מצד שני, ההתקפה שלה - גם נטולת ווקר - אמורה לעשות בלאגנים. למה הפועל? תגיד, למכבי ת"א הזאת יש פרצוף לעשות 0:2 על הפועל ת"א הזאת בפחות מחודש וחצי? בוא נלמד קצת היסטוריה: פנאתינייקוס ניצחה את אולימפיאקוס בדרבי הראשון של העונה שעברה, והפסידה לה בשני. אנאדולו אפס ניצחה את פנרבחצ'ה, ואז הפסידה לה. הכוכב האדום בלגרד הפסידה לפרטיזן בלגרד, ואז ניצחה אותה. מילאנו גברה על וירטוס בולוניה בקלאסיקה האיטלקית, ואז... אתם יודעים מה קרה. הסטטיסטיקה הזו אולי נשמעת אזוטרית, אבל יש מאחוריה משהו. שתי קבוצות מאותה מדינה, בדרך כלל מאותה עיר, ושתיהן משחקות ביורוליג. כשהפערים כל כך לא גדולים ביניהן, קשה לנצח את אותה יריבה (מושבעת) פעמיים בתוך זמן כה קצר. וכשהפערים כן גדולים ביניהן, למשל כשלאחת מאזן 3:8 ולאחרת 8:3? עוד יותר. לא בטוח שקטש הזיל דמעה, לוני ווקר (צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל) איפכא מסתברא בסוף הפועל תנצח, הא? לא בטוח שקטש הזיל דמעה או החסיר פעימה טרם ההחלטה שלא לרשום את מי שנחשב (מבחוץ) כשחקן המרכזי שלו. אין ווקר? יש דאגה אחת פחות לגבי הכדורסל הנכון מבחינת הקואוץ' של מכבי ת"א. אז כן, אניס במקום מיציץ' אומר חילוף הגנתי בעייתי יותר, כי יש כאן פיחות בקטגוריית הסנטימטרים. אבל אניס, להבדיל, כן מנסה לעיתים להתאמץ במקום שבו אמורים לשמור. כדי לנצח סוויצ'ים הגנתיים, מכבי תצטרך לעבוד עכשיו קשה יותר. גם בכל הנוגע לקצב המשחק, גם בענייני ריבאונד התקפה וגם ובמיוחד בדקות של סורקין. על פניו, יתרון אדום מובהק. בסוף מכבי תנצח, הא? "מה יש לכם אתם, הלבנטים? איך יכול להיות שאני צריך להשאיר בחוץ את השחקן הכי יקר ומעוטר באירופה, ולרשום כרכז ראשון את השחקן ה-11 ברוטציה שלי? בנינו קבוצה לתפארת מדינת, שמובילה את היורוליג ונותנת הצגות שבוע אחרי שבוע, וכשאנחנו באים לכאן, לכור מחצבתנו, רק מנסים לקשור לנו את הידיים והרגליים? במקום שמכבי והפועל ירושלים ישקיעו ויהיו חזקות, הן מחלישות אותנו? אני לא יכול לשחק בלי ים מדר ותומר גינת, ובלי שישה זרים. זה לא ספורטיבי. עוד מעט גם תגידו שאתם רוצים פיינל פור!". רק בשביל הציטוטים האלה של איטודיס זה יהיה שווה. יאללה, תביאו ת'דרבי!

פתיחת העונה של מחזור הרוקיס של 2025 ממשיכה להיות המרשימה ביותר שנראתה ב-NBA מזה שנים רבות. בדרך כלל החודשים הראשונים של שחקנים חדשים בליגה הם או מהוססים מאוד או מפוזרים מאוד, לוקח זמן להתרגל לדרישות הפיזיות, המנטליות, המקצועיות והטקטיות שצריך לעמוד בהן כדי להיות שחקני NBA לגיטימיים. במחזור הנוכחי יש שורה של שחקנים שכבר עכשיו נראים הרבה יותר משחקנים לגיטימיים בליגה. הם נראים שחקנים בשלים, איכותיים, שמסוגלים לתרום כבר עכשיו לקבוצה מצליחה, בדרך הדי בטוחה להיות כוכבים. לא כולם, ממש לא. לצד לא מעט שחקנים שמשתלבים יפה, יש גם לא מעט שעדיין לא מצליחים להטביע חותם ולהרוויח דקות משחק. גם מחוץ לברוקלין, למי שתהה. רוב השחקנים שנבחרו במקומות 10-19 בקושי רואים פרקט, כולל שחקנים עם הייפ כמו קמאן מלואץ' ויאנג הנסן, כולל חברו לשעבר של בן שרף באולם נואה אסנגה. מוקדם מאוד להסיק מסקנות לגבי החבורה הזאת, לא חסרים מקרים של סופרסטארים שלקח להם זמן להתניע, הרבה יותר מעניין לעסוק באלה שכן מצליחים מהרגע הראשון, בכך יש אינדיקציה הרבה יותר חשובה. מי שמשך הכי הרבה תשומת לב בחודש הראשון של העונה הוא וי ג'יי אדג'קומב, גם בזכות משחק ראשון מטורף וגם בזכות החשיבות שלו להצלחה המוקדמת של פילדלפיה. עליו כתבתי בשבוע הראשון של העונה אז לא ארחיב עליו הפעם. רוב האחרים נמצאים בסיטואציות הרבה פחות מוצלחות, כולל כמה מהסיטואציות הכי בעייתיות ב-NBA כרגע. היום אתמקד בשלושה רוקיס נוספים, כולל השם הגדול של המחזור, שמראים ניצוצות של גדולה מוקדמת במועדון שלא יודע מה לעשות איתה כרגע. אקדיש רגע פסקה קצרה לשלושה שמות ראויים לציון שלא נכנסו לכתבה. הראשון הוא דילן הארפר, הבחירה השנייה מסן אנטוניו, שנראה בשל מאוד מבחינה גופנית ויכולת החדירה שלו היא כבר ברמה גבוהה. הארפר נפצע לאחר שישה משחקים וכשיחזור יצטרך למצוא את מקומו לצד דיארון פוקס, משימה לא פשוטה עבורו. שני הנוספים הם צמד בחירות הלוטורי של ניו אורלינס. ג'רמיה פירס (באנגלית fears. רק אותי זה מצחיק שהוא נבחר באותו לוטורי עם שחקן בשם coward?) הוא גארד-סקורר שבאופן אירוני נראה שלא מפחד מכלום. דריק קווין, השחקן שכדי לבחור בו הפליקנס נתנו בחירה לא מוגנת לאטלנטה בקיץ הבא, מראה איכויות של סקורר בצבע, אבל עדיין לא ברור איך הוא אמור לשתף פעולה עם זאיון וויליאמסון. קופר פלאג (דאלאס) מספרים בולטים: 15.2 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 1.1 שלשות ב-26.9 אחוזים. אם תשאלו את האדם ברחוב על קופר פלאג, הוא כנראה ידבר על פתיחת עונה מאכזבת. הציפיות היו כל כך גבוהות, והמעמסה ששמו עליו בדאלאס מהרגע הראשון כל כך גדולה, שפתיחת עונה טובה של רוקי צעיר במיוחד (עדיין בן 18) נחשבת לאכזבה גדולה. אי אפשר להפריד את זה מהסיטואציה המשונה בדאלאס. פלאג הגיע למועדון שהאוהדים שלו הפנו אליו עורף, הרגישו נבגדים, היו עסוקים בניקו האריסון הרבה יותר מאשר בקבוצה הנוכחית. האריסון היה חייב לנסות לבנות קבוצה שמכוונת להצלחה עכשווית כדי להצדיק את המהלך המטופש בהיסטוריה, גם כשמכת פציעות לא מאפשרת להעמיד סגל סביר בחודש הראשון. בסגל הזה יש מחסור מוחלט במנהלי משחק, ופלאג מצא את עצמו הופך לתקווה הגדולה בתחום בלי שהוא בעצמו יודע אם זה נמצא בטווח היכולות שלו. כל זה מתחבר לאחת משתי ההתקפות הגרועות בליגה בחודש הראשון, ולאחת הקבוצות החלשות בליגה באופן כללי. האוהדים של דאלאס קיבלו את מה שרצו, איך הם יתייחסו לקבוצה מעכשיו? ועכשיו ניקו פוטר, מה שמותיר את כולם מבולבלים. האוהדים יצטרכו להבין מה עושים עכשיו, צמד המחליפים הזמניים (אחד מהם הוא מייקל פינלי) יצטרכו להבין איזה מנדט יש להם ובהתאם להחליט האם ממשיכים לחפש הצלחה עכשווית או מתחילים לפרק את החבילה, קודם כל ע"י טרייד על אנתוני דיוויס. נראה שאף אחד לא יודע לאן דאלאס ממשיכה מכאן, כולל מי שהתפקיד שלהם הוא לדעת. בתוך הסמטוחה הזאת השחקנים אמורים להמשיך לשחק וההתקפה המקרטעת אמורה להמשיך להתגבש למשהו מעט יותר ברור. הפיטורים של ניקו עוזרים למקם את קופר פלאג בהקשר הנכון עבורו ועבור המועדון. במקום המושיע של ההווה, השחקן שאמור היה להגיע ולהשתלט על העניינים מהרגע הראשון, להיכנס לנעליים של קיירי אירווינג הפצוע, הוא העתיד, העוגן היחיד שיש לקבוצה במשבר זהות. כך ניתן להתחיל להסתכל על העונה הזאת כהזדמנות של המאבס להבין מה יש להם ביד, מה פלאג כן ומה הוא לא, מה הוא יצטרך סביבו כדי למקסם את היכולות שלו כשהוא יגיע לפריים שלו. זאת הזדמנות עבור דאלאס לעשות את הדבר ההגיוני היחיד מבחינתה ולהתחיל לתכנן תוכניות בהתאם לציר הזמן של קופר פלאג. אז מה הוא כן ומה הוא לא בחודש הראשון שלו ב-NBA? נתחיל בכך שהוא לא מנהל משחק טבעי. הוא יודע להוביל כדור, אבל לא כל מי שיודע להוביל כדור הוא רכז. הוא לא שולט בקצב המשחק, לא מייצר שטף שנותן למשחק ההתקפה צורה, לא יודע ליצור יתרונות מגוונים בעקביות. הקליעה שלו מבחוץ לא נראית טוב, בזמן שבקולג' הוא קלע טוב (38.5 אחוזים) בווליום נמוך (3.6 זריקות למשחק). חלק מהזריקות מבחוץ נראות כאלה שהוא לא רוצה לקחת אבל מרגיש שזה התפקיד שלו. מה כן? לא מעט. כשרואים את פלאג משחק ניתן להבין על מה המהומה. הניסוח הטוב ביותר שיש לי הוא שלנוכחות שלו יש משמעות. הוא גדול (2.06 מ'), אתלט אדיר, עם כוח מתפרץ יוצא דופן וקריאת סיטואציות מהירה בכמה עשיריות שנייה מרוב השחקנים. הוא יכול לבוא לדאבל-טים או לריבאונד התקפה באופן בו שחקני היריבה לא מבינים מאיפה הוא צץ. הוא רואה מסירות מהר יותר מההגנה וכך משאיר שחקנים חופשיים לזריקות לפני שהרוטציה מגיעה אליהם, במיוחד שלשות מהפינה. הוא יודע להגיע לצבע ויודע לסיים שם. בשבוע שעבר, מול מילווקי, היה המשחק הטוב ביותר שלו ב-NBA עד כה. ככה זה נראה כשהוא קולע 26 נקודות: את רוב הנקודות בסרטון הזה פלאג משיג כשהוא תוקף גארדים. נוח לו מאוד לקחת שחקנים קטנים ממנו לסל בסגנון שנקרא בולי בול. אם הוא מזהה אחד כזה מולו במעבר הוא פשוט ימשיך איתו עד לטבעת. בהתקפה העומדת, המהלך העיקרי שלו הוא לקרוא לחסימה של מי ששומר עליו אחד השחקנים הנמוכים של היריבה. ברוב המקרים קבוצות ב-NBA מבצעות חילוף במצבים כאלה, כי גארדים פחות מיומנים בשמירה על החוסמים בפיק נ' רול והן לא רוצות להסתבך עם זה. אבל פלאג כבר הופך לשחקן שמסוכן מדי לבצע חילוף מולו, והוא יודע לזהות את הרגע בו היריבה מסתבכת כדי לתקוף, כמו במהלך האחרון מול מילווקי שכמעט הפך לסל נצחון. פלאג עדיין לא יודע לעשות הרבה יותר מזה באופן עקבי בהתקפה העומדת. אם ההגנה מצליחה לנטרל את המהלך הראשי שלו, הוא נראה קצת אבוד בנסיון לאלתר. הוא מסתדר הרבה פחות טוב עם שחקני פנים, לכן הוא פחות אפקטיבי בינתיים בפיק נ' רול עם הסנטר. אבל עצם זה שאחרי חודש יש לו כבר מהלך שקשה מאוד לעצור (חסימות של גארדים) זה הרבה מאוד. בסיטואציה נורמלית, עם רכזים סבירים ומעלה, הוא כנראה היה הרבה יותר יעיל ומתחיל לפתח יותר יכולות רחוק מהכדור (בסרטון היה סל שלו מתנועה ללא כדור וסל כחוסם בפיק נ' רול, אלה היו מקרים נדירים מאוד במשחק הזה). בקבוצה נורמלית לא היו נותנים לשחקן עם כזאת נוכחות לבזבז כל כך הרבה פוזשנים בשני הצדדים כשהוא עומד בפינה. אבל בקבוצה נורמלית לא הייתה לו הזדמנות לבחון את היכולות שלו כיוצר מרכזי כפי שהוא עושה כרגע, ואולי לעתיד זה יותר חשוב. סדריק קווארד (ממפיס) מספרים בולטים: 14 נקודות בספליט אחוזים של 48/37/90, 6.1 ריבאונדים, 3 אסיסטים על 1.2 איבודים. פעם בכמה שנים אני רואה ספורטאי צעיר ונדלק, מרגיש שזה זה, שהוא הולך להיות מיוחד, גדול. לא תמיד אני צודק, אבל נדמה לי שהאחרון היה קרלוס אלקרז בגיל 18. אם לא יצא לכם, אני ממליץ לתפוס משחקים של ממפיס ולהתמקד בסדריק קווארד, הבחירה ה-11 בדראפט האחרון, משחק כדורסל. יש בו משהו אצילי, כאילו המשחק זורם לו בדם. קווארד כבר בן 22, הגיע לליגה בגיל מבוגר, כי בשום שלב הוא לא נכנס לפנקסים הנכונים. הוא התחיל את קריירת המכללות בכלל בליגת המכללות השלישית, עלה למכללה זניחה בליגה הראשונה ורק בשנה הרביעית הגיע למכללה רצינית יותר, אך נפצע לאחר שבעה משחקים. שום דבר לא הגיוני בסיפור שלו, וגם כרגע לא הגיוני כמה הוא טוב מהרגע הראשון שלו ב-NBA. מדובר בשחקן כנף שיודע לעשות הכל. הוא חזק מאוד, פיזי, מנצח קרבות קטנים. קבלת ההחלטות שלו מדויקת מאוד ונראה שתמיד הוא מבין מה הקבוצה שלו צריכה באותו רגע בשני הצדדים. הקליעה שלו נהדרת והאחוזים שלו גבוהים מאוד מכל טווח. הוא ריבאונדר נהדר עם חוש להיות במקום הנכון. הוא מוסר טוב מאוד שיודע לאפשר להתקפה להמשיך לזרום. הוא מסוגל ליצור לעצמו מצבי זריקה עם הטעיות חדות והשתחררות לקליעה. בהגנה הוא שומר על אחד השחקנים הבכירים של היריבה ולא נותן שום דבר. בקיצור, במעט שראיתי לא מצאתי חסרונות במשחק של קווארד, הוא יודע לעשות הכל ברמה גבוהה. גם כשהוא לא בולט, לא לוקח יותר מדי מהמשחק עליו, הוא משפיע לטובה על הקבוצה כשהוא על הפרקט. ככה זה נראה כשהוא קולע 27 נקודות: קווארד משיג את הנקודות שלו, בעיקר את השלשות, בתוך שטף המשחק. בתקצירים רואים את החלק בו הוא מוציא לפועל, נע בתזמון הנכון ביותר למקום הנכון ביותר כדי להיות חופשי לקליעה. מה שלא נכנס לתקצירים זה שהוא מבצע עשרות פעולות קטנות ונכונות שמאפשרות להתקפת הגריזליז להמשיך לזרום. הוא מסוג השחקנים שיוכלו להשתלב גם במערכות מתוחכמות במיוחד כי הוא כל הזמן מחפש את הפעולה הנכונה. חבל שהוא משחק כרגע בקבוצה שבמקום זרימה מרגישה בעיקר צרימה. היחסים בין ג'ה מוראנט למועדון הגיעו לשלב המבוי הסתום. אחרי שלל הבעיות שלו בשנים האחרונות, ואחרי שהיה הגורם המרכזי בפיטורים של טיילור ג'נקינס רגע לפני סיום העונה שעברה, הוא לא מסתדר גם עם המאמן הנוכחי תומאס איסלו. ג'ה משחק את הכדורסל הגרוע בקריירה שלו כרגע, קולע 17.9 נקודות ב-35.9 אחוזים מהשדה ו-16.7 אחוזים משלוש (!!), וזה כמובן משפיע גם על כל מי שסביבו. הבעיה היא שלפני שהתחילו הבעיות ג'ה הספיק להפוך ליקיר העיר ממפיס, הוא אהוב מאוד ע"י הקהל המקומי בזמן שבשום מקום אחר לא ממש רוצים את התיק הזה. אני בטוח שכמו במקרה של דאלאס, גם הנהלת הגריזליז הייתה שמחה בשלב הזה ללכת למהלך של בנייה מחדש בהתאם ללוח הזמנים של קווארד, אבל זה הרבה יותר מורכב. קשה לראות טרייד כזה קורה בעתיד הנראה לעין. אבל עדיף להיות תקוע ככה כשיש לך ביד כוכב עתידי פוטנציאלי שעוזר לדמיין עתיד אחר יום אחד. קון קנופל (שארלוט) מספרים בולטים: 17.2 נקודות, 3.2 שלשות ב-40.2 אחוזים, 5.9 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים. הגענו לשם החם של הרגע. חברו של קופר פלאג במכללת דיוק, שהמעמד שלו הלך והתחזק לאורך העונה שעברה עד שנבחר רביעי בדראפט, לא נמצא בסיטואציה בעייתית כמו בדאלאס וממפיס, אבל גם בשארלוט מתסכל כרגע. לאמלו בול פתח את העונה עם מספרים יפים ואז נפצע, כמו תמיד. ברנדון מילר הצטרף אליו ונפצע מוקדם, אחרי שהחמיץ חלק גדול גם מהעונה שעברה. ראשי ההורנטס פותחים עוד עונה בה יהיה להם קשה מאוד להבין מה יש להם ביד, מה ניתן לבנות סביב לאמלו ומילר, כי הם פשוט לא מסוגלים להישאר על הפרקט. בינתיים שארלוט ממשיכה בעיקר להפסיד וסביר להניח שלא תאיים על הפלייאוף גם הפעם, והשנים עוברות וכלום לא משתנה. לפחות הפעם יש מי שייקח את ההזדמנות שהפציעות האלה מייצרות. שארלוט היא מצטיינת הדראפט של החודש הראשון של העונה, כששלושה מארבעת השחקנים שבחרה בין 34 המקומות הראשונים תקעו יתד בחמישייה. הסנטר הגבוה ראיין קלקברנר (2.16 מ') הוא הפתעת פתיחת העונה, עם נתונים יוצאי דופן של 10.2 נקודות ב-81.8 אחוזים מהשדה ו-2.3 חסימות למשחק. יכול להיות שההורנטס השיגו עוגן חדש בעמדת הסנטר אחרי שוויתרו על מארק וויליאמס. הגארד סיון (sion) ג'יימס, עוד נציג של דיוק, תפס לאחרונה מקום בחמישייה על חשבון וותיקים כמו קולין סקסטון וטריי מאן. לעומתם, ג'יימס בנוי הרבה יותר לשחק אוף דה בול ולספק הגנה, תנועה ללא כדור וקליעה מבחוץ. אבל גולת הכותרת היא קון קנופל, הסקורר הבכיר במחזור כרגע. שחקן הכנף הוא קודם כל מומחה קליעה, ועם לאמלו ומילר כנראה היה מסתפק במשבצת הזאת, אבל בלעדיהם יותר ויותר מהמשחק עובר דרכו ובשבועיים האחרונים הוא מוכיח שזה לא גדול עליו. ככה זה נראה כשהוא קלע 30 נקודות מול מיאמי: הכוכב של הסרטון מבחינתי הוא צ'ארלס לי, המאמן של שארלוט. שימו לב כמה התרחשות יש בכל פוזשן של שארלוט: חסימות מדורגות, חסימות ותנועה ללא כדור, חדירות והוצאות. קנופל נראה כמו השחקן המושלם לשיטה של לי, מבין את המטרה של כל תרגיל וכל מהלך, מוכן לעבוד גם בשביל אחרים, קולע נהדר מבחוץ ומנצל את הפאניקה של ההגנה מהקליעה שלו כדי להגיע לטבעת באפקטיביות. בזמן שהוא לא שחקן ששמים לו כדור ביד והוא מייצר משהו מכלום, בתוך השיטה הזאת הוא יכול להיות גם השחקן שרוב ההתקפה עוברת דרכו. ואם היה חשש שהחזרה של לאמלו תקשה עליו, אז במשחק החזרה של הרכז הדומיננטי קנופל קלע 32 נקודות מול מילווקי, חלק מהן ממהלכים בהם בא לחסום ללאמלו. ככה זה נראה: שלוש פעמים קנופל מגיע לחסום ללאמלו בסרטון הזה. בפעם הראשונה הוא מפתיע את ההגנה וחותך פנימה במקום הצידה אל קו השלוש, בשתי הפעמים הבאות הוא מתזמן את החיתוך כך שהוא מייצר לעצמו את השנייה שהוא צריך כדי לעלות לקליעה. רוב הסלים הנוספים שלו הם מופת של חוכמת משחק וקריאת סיטואציות שלא אמורה לאפיין שחקן בחודש הראשון שלו בליגה. קנופל נראה בדרך הבטוחה להיות משהו מיוחד, וגם אם לא ברור מי יהיו השחקנים סביבו, נראה שהגיע למאמן שיידע לבנות משחק התקפה סביב האיכויות שלו. ומה לגבי ההגנה? מי שמוטרד מכך שקנופל נראה כמו הסטריאוטיפ של שחקן שלא מסוגל לשמור על אף אחד ב-NBA ישמח לדעת שהרושם הראשוני שהוא מותיר טוב בהרבה. כמובן, הוא לא אתלט ברמה גבוהה, וזה בא לידי ביטוי בקושי להגיב בסיטואציות בהן לשחקן התוקף יש יתרון ראשוני או שהוא יצר אחד כזה. אבל רוב הזמן הוא לא נותן ליריב את היתרון הזה, הוא שומר טוב על הכדור עם עבודת רגליים מדויקת וכופה זריקות קשות (הוא מדורג גבוה מאוד בין שחקני החוץ שמורידים את אחוזי הקליעה הצפויים של השחקנים שמולם). נראה שיש לו כלים להימנע מלהפוך לחוליה חלשה שיריבות מחפשות לתקוף. הוא גם נמצא במקום הנכון בהגנה הקבוצתית וריבאונדר הגנה טוב לעמדה, אז גם בצד הזה הסך הכל הוא חיובי.