פתיחת העונה שלי

בית מכבי, תשע בערב. אוירה שלא מביישת אירוע ספורט גדול יותר. אפשר כמעט לשכוח שראשון בילתה את שלוש העונות האחרונות בליגה השניה. הקהל, גוש ד', פעם קראו לו הגוש (ככה לפחות אני חושב, פוקסי תקן אותי אם אני טועה), כי היינו קטנים. אבל מה שראיתי אתמול? זה כבר לא היה קטן. תופים, תפאורה ובעיקר אהבה. הקהל הגיע בהמוניו, עד כמה שאולם בית מכבי מאפשר (רז קינסטליך, ראש העיר, לתשומת לבך).

עבורי זה היה מאוד סוריאליסטי. הגעתי וישר קפצתי בין המושבים לגוש, לקפוץ איתם, לשיר איתם, ובעיקר לחבק ולהגיד תודה. תודה על מה שעשו בשבילי, תודה על האהבה הלא תלויה בדבר, תודה על החיבוק המדהים לי ולמשפחתי.

השירים על הקבוצה ברובם לא השתנו, הזרים עוד דיי טריים פה (והישראלים לצערי עוד לא מהווים סמל של ממש) אז אצלי בראש כשהגעתי היו אלו השירים שגדלתי עליהם, על עומר סניד הגדול, וגם זרים שלרבים לא יהיו זכורים כל כך אבל לי כן (וכנראה לעוד כמה עכברי כדורסל). שחקנים כמו ריאן סידני, ג׳ון גילקריסט ומאט מינוף. בשבילי אלו שחקנים שגם בשבי חשבתי עליהם, ולהגיע לבית מכבי ככה היה בשבילי קצת כמו קפסולת זמן. דמיינתי כל כך הרבה זמן את השחקנים, את האולם, ולהגיע לשם, לראות את השחקנים בכתום, לראות את הקהל, לשמוע את השירים – עבורי זה היה מרגש, מספק ובעיקר מאוד סוריאליסטי.

הכל היה שם, וגם משחק היה. ראשון נראתה לא רע התקפית, אבל מול קבוצה כמו הפועל תל אביב, שבה כל זר שווה יותר מהתקציב של כל הקבוצה יחד, צריך גם הגנה. ושם הפועל חגגה. אחרי רבע ראשון כמעט מושלם (10 מ-10 מהשדה) ומחצית על 89 אחוזים, זה נראה חד צדדי ובמחצית ההפרש עמד על 16 נקודות.

משם זה היה משחק תופסת. ראשון מתקרבת ובועטת בדלי. רבע שלישי עם ריצה של 11-2 הוריד את ההפרש לשתיים בלבד, אבל שם נעצרה הריצה. הפועל סגרה את הרבע עם שבע הפרש, ואני, עם מבוכה קלה על רמת הנגרות שלי (מי שראה את המשחק יודע על מה אני מדבר), רק קיוויתי שנראה נס קטן.

במשחק שכזה אי אפשר שלא לתהות על בר טימור, שחקן שנראה קצת כמו צל של עצמו, עם לא פחות מארבע החטאות עונשין ושלוש נקודות בלבד. אי אפשר שלא לתהות האם הפועל תל אביב מפרקת את צביון הישראלים ומאבדת את אלו שהיו סמלים והחזיקו את המועדון. אומנם גיא פלטין (שלו יש עבר בראשון) נתן הופעה טובה עם 15 נקודות ו-4/5 מהשלוש אבל פרט לזה הפועל בעיקר קיבלה את הזרים שלה, בכיכובו של מוטלי שכמובן אף אחד בראשון לא יכול להתחרות בפיזיות שלו. הוא חגג עם 19 נקודות ובעיקר ידע לעשות סל מתחת לצבע בכל רגע שרצה. 

בית מכבי בער באנרגיות. הגוש לא נח לשניה, כולנו כבר דמיינו מהפך. פתיחת הרבע הרביעי הביאה שלשה של קליל אחמד, שביחד עם אמין סטיבנס החזיקו את ראשון במשחק, וכל הקהל קם על הרגליים. אבל שם זה נעצר. ראשון המשיכה לבעוט בדלי, הפועל לחצה על הדוושה, וגם כשהיא בהילוך שני ידעה לנצח בהפרש דו ספרתי במשחק שאף פעם לא היה באמת קרוב.

הקהל הזה, זה הנכס הכי גדול של המועדון. הוא פשוט לא מוותר. ראשון נשארה עם המחמאות, על הלחימה, על הזרים שנתנו הופעה מכובדת, ובעיקר על הקהל. קהל שמוכיח ערב אחרי ערב שמקומה של מכבי ראשון לציון הוא בצמרת הכדורסל הישראלי. אני רק מקווה שהנהלת המועדון תבין זאת ותתחזק במקומות הנכונים. אולי עכשיו, עם חזרת הכדורסל לישראל, ייפתח שוב הצוהר לזרים איכותיים ולחלום הכתום שיחזור להיות מציאות.