.png)
.png)
.png)
פרוייקט כשל שוק - חלק ב': ממזרח תפתח הצרה
בפרק א' של הפרוייקט דיברנו על הצרות. עכשיו לחלק שנקרא בפולנית מדוברת "בנוסף לכל הצרות" - אסיה. בעיקר מזרח אסיה, אבל לא רק. אם בפרק הראשון התאיידו 400 שחקנים לאמריקה, הנחמה הייתה שרובם המוחלט זבי חוטם. בפרק ב' היאוש רק יגדל. הסינים והיפנים שלפו מהשוק מספר תלת ספרתי של שחקנים, רובם המוחלט ווטרנים שיכולים לעזור לך לנצח היום. במקביל הסגלים ביורוליג התרחבו. הפלסטר שנמצא הוא בדמות סגלים זקנים יותר. מה יקרה כשהוא יוסר?
נתחיל בסין. היציאה מהקורונה הייתה קשה והליגה חוותה ירידה באיכות השחקנים שמגיעים לשם. אחרי התאוששות איטית המשכורות חוזרות לימים של פעם ואיתן גם איכות השחקנים. הבדל אחד פעוט.
היום לכל קבוצה בסין מותר להחתים 4 זרים בזמן נתון, שזה פי שתיים מהמצב לפני עשור. אה, עוד דבר קטן. פעם היו 18 קבוצות ואחת מהן הקבוצה של הצבא שלא החתימה זרים. היום החיילים כבר לא חלק מהליגה, שתפחה ל-20. לכאורה שינוי קטן, אבל זה עוד 12 שחקנים שיצאו מהשוק. סה"כ? במקום 34 זרים בסין לפני עשור היום יש 80.
מה הבעיה עם 46 זרים שנעלמו מהשוק לטובת צ'ק סיני? שזו לא הבעיה הכי גדולה.
יחד עם השמש גם הליגה עולה
יפן. הו, יפן. ליגה שלפני עשור אף אחד לא ספר ואיכלסה שחקנים חסרי אימפקט רציני באירופה, ולרוב בסוף הקריירה, הפכה למפלצת. רוב מוחלט של הסוכנים באים לשוק עם גישה ברורה – אם אין לקליינט שלי יורוליג, האופציה הבאה היא יפן. סיבות? לא חסר.
כמעט כל קבוצה בליגה יכולה לפנק בלפחות 500,000 דולר, שזו משכורת שתמצאו רק ביורוליג ואולי 3 קבוצות יורוקאפ. עוד? אין שמץ של סיכוי שהמשכורת תתעכב או שמישהו יצא טראפני. מעבר לכך – רוב מוחלט של הקבוצות ביפן ישלמו לזר משכורת מלאה גם אם יחתך באמצע העונה (באירופה כמעט תמיד זה יגמר ב"קח שתי משכורות ושחרר אותי באמאש'ך", וזה עוד המקרה הטוב).
ביפן לא מחפשים להחליף כל הזמן - כל עוד אתה משחק בסדר ולא עושה בעיות, יש לך סיכוי להשאר שם חמש שנים בקלות. לפעמים גם הרבה מעבר לכך. גם אם איכשהו נחתכת סיכוי לא רע בכלל שקבוצה אחרת ביפן תיקח אותך.
כשהאופציה השניה היא לקפוץ כל שנה בין דיז'ון, ברמרהאבן, בני הרצליה, גראנדה וטופאש – גם אם כל חוויה תהיה חיובית (וזה כמעט שלא קורה), זה כאב ראש כל קיץ מחדש. לשם מה? סע ליפן - קבל יותר כסף, יותר יציבות ופחות כאב ראש.
מי כבר מגיע ליפן? כולם.
יש שם פליטי יורוליג, כוכבי יורוקאפ/צ'מפיונס ליג רגע לפני הקפיצה. העונה יש גם 5 שחקנים שהגיעו ישירות מהנבא. כלומר, אחרי שעשו שנה בג'יליג והפנימו שנגמר החלום. פעם... יפן לא היתה בכלל אופציה.
יש גם רשימה נאה של שחקנים שהגיעו מהליגה האוסטרלית. חלקם עברו כבר באירופה, אבל חלקם עוד לא. כלומר, כבר לא. סקוטי ווילבקין התחיל את המסע שלו בזמנו באותה יבשת, לפני שהמשיך בטיפוס אל עבר היורוליג. זה היה המסלול קריירה של לא מעט שחקנים. היום דריוס דייז וגארי קלארק, חומד של שחקנים עם אפסייד יורוליג בכיף, מגיעים מאוסטרליה ליפן. מתי יגיעו לאירופה? לא יגיעו.
מספר דומה של שחקנים הגיעו ליפן בשנים האחרונות דרך הליגות המקומיות של אירופה. חלקם אפילו שחקנים אירופאים פר אקסלנס – יאניס מורין (ד"ש!), דמיאן אינגלס, סקו דומבויה, סבסטיאן סאיס – שיכולים גם להיות בסגל יורוליג של קבוצה מקומית. דונטה גרנתם הגיע מהליגה הטורקית אבל עונה קודם נתן אחלה הופעה עם לונדון ליונס ביורוקאפ. גם אם באופן פרטני אין מה לבכות על לכתו של אחד מהם, הכמות שמצטברת היא זו שפוגעת בשוק פצוע גם ככה.
60 נעלמים
לכל קבוצה יש 3 זרים. בכל הליגה יש 26 קבוצות, יאללה, כולה עוד 78 שחקנים שפעם היו באירופה והיום כבר לא. טוב, זו הגזמה. לא כ-ל זר ביפן הוא אחלה שחקן יורוקאפ. יש עדיין שחקנים מהדור הקודם (כאמור, ביפן זרים שורדים לאורך זמן), ויש גם נפילות. סה"כ אפשר לספור ביפן 56 שחקנים שמוצאים היום עבודה באירופה בשניה וחצי. אה, רגע. מייק דאום, זוכרים? פחות הצליח ביורוליג אבל בובל'ה של שחקן ליורוקאפ. הוא בכלל בליגה השניה ביפן לצד עוד כמה חברים. יאפ. בואו נעגל ל-60.
חשוב מכך, כשקבוצה יפנית יוצאת לשוק היא לוקחת מבריכת השחקנים של היורוקאפ ומטה אם רק תחשוק בכך. בשביל כל אחד מאותם 60 קבוצות יורוקאפ ומטה ימכרו כליה. חלקם טובים מספיק ליורוליג.
תגידו שזה עדיין לא אמור להשפיע משמעותית על היורוליג, וברמת העיקרון אתם צודקים. רק שברמת המציאות אתם שוגים קשות. כריס ג'ונס, קאם טיילור, צ'ימה מונקה, טייריק ג'ונס, מפיאונדו קבנגלה, איזייאה קורדיניה, קווין פאנטר – רשימה רנדומלית וחלקית – בילו לפחות שנתיים באירופה עד שהגיעו ליורוליג. לפעמים זה עונה אחת באילת או לודוויגסבורג במקרה של ג'וש ניבו ותומאס ווקאפ. לפעמים זה לוקח יותר זמן. אם יפן נכנסת באמצע ההליך, לוקחת אותם ולא מחזירה, הם לא יגיעו ליורוליג.
מילא סין ויפן, זה ממשיך הלאה. טאיוואן גם הופכת ליעד בזכות משכורות יפות. בשנתיים האחרונות אפשר למצוא שם את אנז'יס פשצ'ניקס, מרקו טודורוביץ', דארל וויליס (10 נק' ו-6 ריב' עונה שעברה ביורוקאפ, עם דרכון אירופאי) שבכיף יכלו למצוא קבוצה באזורי קליטה יורוקאפ/BCL. עוד שם כל מיני פליטי הליגה שלנו כבני בוטרייט, ארצ'י גודווין וטיילר ביי, שהיו נחטפים מהמדף ע''י קבוצות ליגת ווינר אם רק היו זמינים. אף אחד מהם לא משנה עולמות, אבל את 6 המקומות שלהם בשוק מישהו אחר צריך לתפוס. במקום טודורוביץ' מורסיה החתימה שחקן אחר, שכבר לא יהיה זמין להפועל חולון.
עוד? אינדונזיה וסעודיה הפכו בשנתיים האחרונות ליעד לגיטימי בסיטואציה הנכונה כי התחילו לשלם שם סכומים של מאות אלפים. קיי.ג'יי מקדניאלס ואוגוסטו לימה, עד לפני שנתיים ברוטציה של אוניקאחה מלאגה, כיכבו שם קצת תמורת שקים גדולים של כסף. סילבן לנדסברג, שעדיין היה יכול לעזור להרבה קבוצות אצלנו, שיחק אצל הסעודים בעונה שעברה. תומאס ויימבוש (13.5 נק' ו-6 ריב' בצרפת) הגיע אחרי עונה בזניט ליפן, ואחרי שנפלט חתם גם כן בסעודיה (ועכשיו חזר שוב ליפן). אין שם כמויות גדולות של איכות, אבל בשביל הג'י.אמ. האירופאי, שכבר ראה את השחקן מגיע אליו ובסוף מקבל הודעה שהוא חתם ב...סעודיה, זה מייאש. מאד.
זוכרים את ה-400 שחקנים שנשארו בארה"ב? תוסיפו אליהם כ-120 שנמצאים באסיה. היד לא רק שנטויה, היא עוד שניה נשברת, כי יש עוד מקום אחד לחפש אותם.
נסענו אחורה בזמן בשביל להזכר בפארגואים. היה כיף. היה נעים. בואו לעוד מסע. גם הפעם כ-15 שנים אחורה.
את הגביע ב-2014 לקחה מכבי עם 11 שחקנים, כשהאחרון שבהם הוא אותו חבר לנדסברג עם 8.5 דקות למשחק. הסגל הגיע ל-15, וכלל שחקנים בשם אנדראה ז'יז'יץ', ג'ייק כהן ובן אלטיט שליט''א שגירדו דקות. אבל זאת מכבי. יחסית צנועה. לא בהכרח אינדיקציה, נכון? תתפלאו.
עונה אחרי זה הפינאליסטית צסק''א, עם תקציב בלתי נגמר, אומנם היתה עם 16 שחקנים, אבל 5 מהם רוסים שראו פירורי מגרש במקרה הטוב. היריבה בגמר – פנרבחצ'ה – היתה עם סגל של עשיריה, ועוד 5 טורקים שהבכיר ביניהם – הכישרון העולה בן ה-19, ברק אוגורלו, שאיכשהו לא נחקק בזיכרון - סיפק 2.6 נק' למשחק.
היום...? קצת שונה. השחקן ה-11 בסגל של פנר הוא ברנדון בוסטון, שהגיע מהנבא והיה שם שכל הקבוצות הגדולות ביורוליג בדקו בקיץ. לצידו יש את אנוראלפ ביטים, שהיה על חוזה דו כיווני בנבא בשנתיים האחרונות. לא ממש אוגורלו, הא?
השחקן ה-13 בדקות אצל ריאל מדריד הוא פאקינ' אלכס לן. מה קורה באולימפיאקוס בכלל מפחיד, וזה עוד לפני שנכנסו לסגלים הבלתי נגמרים של הפועל ת''א ודובאי. תאספו את כל השחקנים הלגיטימים מתחתית הרוטציות של היורליג בעונת 25/26 ותגיעו בערך לכ-30 שחקנים לא רעים בכלל. במילים אחרות, אם היה אקספנשן דראפט ביורוליג, בו קבוצות מגנות רק על 11 שחקנים – עומק שרק לפני עשור היה הקיצון - מכל השחקנים שיהיו חופשיים אפשר לבנות לפחות שלוש קבוצות יורוליג לא רעות בכלל.
מזוקק יותר - פעם אותם 30 היו ביורוקאפ, וזה היה משחרר 30 שחקנים לשוק של ה-BCL, שהיה מגדיל את השוק של רעננה ולימוז' בעוד 30 שחקנים. אם זוכרים שהליגה התרחבה, ועשויה להתרחב שוב בקרוב, אתם מבינים לבד מה זה אומר על השוק של הקבוצות מחוץ ליורוליג.
37 זה ה-31 החדש
אם אין שחקנים חדשים טובים מה עושים? משאירים את הזקנים. אולי לא הבחנתם אבל היורוליג הפכה לליגה של קשישים. ממש. הנה כמה שחקנים היו ביורוליג בדיוק לפני עשור, ששיחקו 10 משחקים ו-15 דקות לפחות. רובם אגדות כדורסל אירופאי.
הנה כמה יש בואכם 2026. סה"כ גידול של יותר מ-300%.
בעונה שעברה שתי ענקיות עם צ'ק פתוח חיפשו איך להתחזק לקראת סוף העונה. זה נגמר עם אריק מקולום (בן 37) לפנר וטיבור פלייס (בן 35) לפאו. איך הצליחו המהלכים? כצפוי - אחד עזר להביא גביע, השני צלע אל הפרישה. לקחת שחקנים רגע לפני הסוף זה הימור של החיים. כל מי שאמר "למה לא עשיתם כמו פנר???" יכול היה לגמור גם כמו פאו. עונה עברה, ושוב פנר בשוק. שוב צ'ק פתוח. שוב זה נגמר עם קשיש – נאנדו דה קולו, שבסוף העונה יהיה בן 39. השחקן הכי צעיר ברוטציה המאד רחבה של טנריף עוד מעט חוגג 30. הם אומנם המקרה קיצון, אבל אצל חצי מהליגה הספרדית יש לפחות שלושה שחקנים בני 33 ומעלה ברוטציה.
הכדורסל האירופאי הפך למגרש משחקים של שחקנים זקנים. חלקם מעולים, חלקם אגדות, שעדיין כיף לראות (אחלה נאנדו). רק שפעם היו מגיעים הצעירים ולוקחים להם את האוכל. היום... הדור הצעיר לא מגיע בכלל לשטח המרעה, כי הוא מתחלק בין האופציות החדשות בארה"ב ובאסיה.
כמה עונות עוד יש לאותם חברים? מה יקרה לאיכות הסגלים ביום שאחרי?
אל ה-520 שחקנים שיצאו מהשוק האירו-אוסטרלי לארה"ב ואסיה אפשר לצרף את ה-30 שנמצאים בשומנים של היורוליג. בשם הפרופורציות כדאי להזכר שבכל הנבא יש 450 שחקנים. השוק איבד הרבה יותר מזה, ועם זה צריך לחיות. או למות.
תגובות