כנגד ארבעה

אולם מלא מאף לאף באמצע בוסטון. יום קר. ג'ף ואן גנדי, אחד מהאנשים היותר חכמים בעולם הכדורסל, ובהחלט מהיותר חריפים, יושב על הבמה. הוא משתף את הקהל באחת המסקנות שלו מעשרות שנים של אימון. הציטוט, ברשותכם, בסגנון חופשי. "יש לי חוק שאני קורא לו – שלושת ה-Sים. יש שלוש תכונות שאני לא יכול לקבל אצל שחקנים – Soft, Selfish and Stupid. אתה יכול להיות אחד מהם, אבל לא שניים".

אחד הכללים הבסיסים בסקאוטינג הוא להבחין בין דברים שאפשר ללמד לכאלו שלא. אותה שלישיה, בגדול, נכנסת תחת דברים שאי אפשי. אולי קצת. בפינות. 15% כזה. ביום טוב. אתם לא תהפכו שחקן טיפש לחכם. גם קוסמים לא יצליחו להפוך שחקן רך לקשוח. הסיכוי היחיד שלכם לשינוי משמעותי כלשהו הוא עם הפן האנוכי, כי לעיתים רחוקות הוא תלוי סיטואציה, אבל אם מדובר בגן אנוכי, אפילו 15% לא יקרה.

המאסטרו אנדראה טרינקיירי לקח את זה צעד אחד קדימה. אצלו המצב קיצוני יותר – הוא הוסיף עוד תכונה, ולא מוכן לקבל אף אחת מהן. 

זה כמובן בהקצנה. אם יש משהו על המגרש, שאתם עושים ברמה יוצאת דופן, אז עוד יש על מה לדבר. במידה ולא… אלו דגלים שחורים. אי לכך ובהשראת זו, נתכנס כאן כדי לספר על ארבעה בנים שנגדם דיברה תורת הכדורסל.

Slow – חכם (רק בלי החוכמה)

“מה התרגילים, החיתוכים והחילופים אשר ציווה המאמן אותנו?"

יש שלוש מהירויות לשחק בהן כדורסל – מהר, ממש מהר וממש לאט (ומעטים השחקנים שיש להם את כל השלוש). יש אפילו שחקנים שקסמם באיטיותם (ואין אוהד כדורסל ישראל שנולד לפני 1983, ולא חשב הרגע על ארז חזן). לא על אלו יצא קצפו של הרב אנדראה. 

על פי ההגות הטרינקיירית מדובר על איטיות מחשבה. זה מגיע מאותו בניין של חוכמה, רק מהצד השני. כשאין. שחקנים שאינם קולטים את החומר הנלמד. שחקנים שמתקשים להוציא לפועל את הדרישות מהם.

לכאורה, הכי נסבל מכולם. אולי כי כחברה אנו לא סבלניים לאיטיות מחשבה, אבל בהחלט סלחניים – "מסכן, ככה יצא מהמפעל". חטא שלא מסוג ברירה. בעיה שאי אפשר לתקן. מצד שני יש מאמנים שיכולים לחיות עם זה, ויש עמדות/תפקידים שבהם זה עוד איכשהו נסבל.

בת'כלס, אם יש לך שחקן כזה, במקרה הטוב זו פשרה. אף אחד לא רוצה כאלו מבחירה. 

Stupid – רשע

"מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מהקבוצה, כפר בעיקר".

אם איטיות מחשבה זה נושא של IQ, טיפשות זה כבר עניין אישיותי על פי התאוריה. שחקנים שלא מבינים את הסיטואציה. שחקנים חסרי אינטיליגנציה רגשית וחברתית. על אלו מקטרג החכם טרינקה. יש להם את הכלים להצליח כשחקני כדורסל, אבל הם לא יודעים לשים את זה ביחד, ובסופו של דבר מפרקים את החדר הלבשה בחוסר ההשתלבות שלהם עם מה שקורה סביבם.

יש טיפשים, ויש טיפשים שמזיקים. כשהנזק חוזר על עצמו, והבן אדם עדיין בטוח שהוא צודק — זה כבר לא טיפשות. זו רשעות.

שחקן כזה אתם בהחלט לא רוצים אצלכם.

הרב טרינקה

Soft – תם

ואמרת אליו: "בחוזק יד הוציאך הסנטר מהצבע".

הו. אין קללה גדולה מזה. אוהד הכדורסל הממוצע לא בהכרח ידע להבחין בשחקנים הטיפשים, יש כאלו שאפילו יחבבו שחקנים אנוכיים, והאיטיים... "נו, לא אשמתם" אמרנו. רך? אלו הראשונים שיושלכו ליאור, ותחרות קשה מי ימצא עצמו קודם מוקף בקני סוף – הרך המנטאלי או הרך הפיזי.

קשה לחשוב על שחקני הגנה טובים שגם היו רכים. לעיתים זה שחקני חוץ שלא אוהבים לחטוף מכות אז נשארים רחוק מהצבע. לרוב זה גבוהים שפחות בא להם טוב כל החיכוך הזה.

התם יתהה מי הם אותם בני אנוש, אשר יוזמים מגע עם אדם זר, שנוטף זיעה כבר יותר משעה. נשמע כמו המכה ה-11. איכסה. פיכסה. 

בזמן שהוא מחפש תשובה, ולא מוצא, אתם כבר תזמינו לו כרטיס טיסה.

Selfish - ושאינו יודע למסור

“את פתח בחמישיה לו"

הכי טריקי שיש. בגלל שכישרון יש, ובגלל שזה תלוי תוצאה. השחקנים האנוכיים שמגיעים לכדורסל תחרותי הם אלו שקולעים הרבה. אם אתה רק זורק הרבה, מבלי לקלוע, לא תגיע לרמות הכדורסל שעליהם מלהגים בממלכת הדיסקו. אם אתה קולע הרבה אז יהיו לך תומכים – גם ביציע וגם על הספסל. טו פוט דה בול אין דה סל זה רצוי. השאלה היא איפה עובר הגבול. התשובה היא בשורה התחתונה. 

זריקות מההגדה

המנוח קובי לעיתים היה לוקח זריקות מההגדה, אבל חמש טבעות יטענו שזה השתלם. לכן את השחקן האנוכי בסופו של דבר נבדיל בעזרת המודעות העצמית - אם אתה חושב שאתה יותר טוב ממה שהסביבה חושבת, ואין לך קבלות, אתה אנוכי. 

השאלה הבסיסית של הסקאוט היא האם האובייקט שחקן טוב בכדורסל או לאו, אבל מיד אחריה חייבת לבוא השאלה הבאה - האם אני רוצה לשחק איתו או נגדו? השחקנים האנוכיים הם בדיוק איפה שעובר הגבול הזה.

הוא? דפק 28 נק'. אתם? מזמינים לו מונית לצד השני של העיר. יאללה, סע.