זכות הצעקה

בסופו של דבר הכל סט וסטינגס, או יותר מדוייק – תלוי קונטקסט. בכדורסל האקס-יוגוסלבי מדובר בטקטיקה מודעת, בשאר המקומות הסיבות שונות ומגוונות, אבל התייחסות לצעקות כמשהו שעומד בפני עצמו חוטא לדיון.

---

ספורט תחרותי דורש רמת ביצוע גבוהה. כדי להגיע לאותה רמה דרוש ריכוז על. דרושה מוכנות על. אם אתה קובי ברייאנט, המאמן פחות צריך להיות מודאג לגבי היכולת שלך להגיע לאותן רמות. העניין הוא שהרוב המוחלט צריך סיוע. או כמו שקוראים לזה – אימון.

כמו שאין דרך אחת להצליח, גם אין דרך אחת לאמן. השאלה אם ב-2026 צריך לאמן עם רוך או קושי אכן רלוונטית. מדובר בדור אחר וזמנים אחרים. תשובה מוחלטת? לא בטוח שיש. יש מיליון דרכים איך להתמודד לא נכון עם סיטואציה, ומעט דרכים נכונות, אבל אין רק דרך אחת נכונה. לא רק בספורט – בהכל.

אז בסדר, צמד סטירות זה אולי קצת מוגזם (אם כי סביר להניח שאם הם היו מאותו מגדר זה היה מחליק בגרון יותר טוב), אבל לא כל צעקה צריכה להמדד בוואקום. כל עוד היא לא מגיעה ממקום רע, היא דווקא יכולה להיות הדבר הנכון. זה תלוי בשני דברים – האם זה עובד ואם זה מתאים לסיטואציה. 

ערש הצעקות

במבט מהצד הקונספט של הכדורסל היוגוסלבי בו מאמן לוקח את כל התסכול שצבר עם כל המצב, והשואה, והארנונה והמשכנתה, ולהוציא אותם על החבר אלכסה או הבחור לואיג'י, נראה כמו משהו שכמה כדורי הרגעה בדבש יפתרו. העניין הוא שלא מדובר בסיטואציות לסדנאות שליטה בכעסים, אלא בטקטיקה מגובשת ומכוונת. 

בית הספר לכדורסל יוגוסלבי, שהגו האבות המקימים אלכסנדר ניקוליץ', מירקו נובוסל ודודה איבקוביץ', משמש כפוסטר ל"מאמנים עצבניים", אבל זה מעבר ל"וואי וואע, עצבניים שם החבר'ה בבלקן". 

הרעיון, שאגב קיים בכל ענף ספורט בבלקן באשר הוא כמובן, אומר בערך ככה: תנו לנו ילד מוכשר, נשבור את רוחו ונפשו לחתיכות ראשוניות, ואחרי שהבן אדם מרוסק נבנה אותו מחדש כלוחם אמיץ וחסר יראת ספסל. הצעקות מכוונות. התנועת ידיים מתוכנתות. הוריד מתנפח על פי הזמנה. כלומר, הכל אותנטי לחלוטין אבל לפי חומר הלימוד.

אם תנסו להתקיל את הקונספט עם הטענה שיש שחקנים שנפשם אינה חזקה מספיק, ואחרי הריסוק כבר אין את מי להרים, כתב ההגנה יאמץ את הטון המזלזל ביותר שמיתרי הקול האנושי מאפשרים, ויקרא לאותם שחקנים "פיצ'קה". בשפה המקומית זה איבר כלשהו שקיים רק בגוף הנשי של בני האדם. מבחינתם אלו שלא שורדים את "סדנת השבי", במילא לא היו ראויים. חלב שנשפך.

אפשר להגן על הקונספט הזה, ולראיה הכדורסל היוגוסלבי, שעד עצם היום הזה מספק שחקנים משובחים לעולם הכדורסל למכביר, למרות שאיבד כמה מוכשרים שלא שרדו את הפירוק. העניין הוא שבאותו אזור יש הרבה מאד כשרונות. אפשר לאבד את אלו שנפשם רכה מדי, כי יש מספיק. מה הסיכוי של זה להצליח בפינלנד למשל? מקום בו צומח שחקן לרמות של אול סטאר נבא פעם ב-50 שנה במקרה הטוב. שם השיטה כנראה פחות תתאים. כלומר, יכול להיות שספציפית את הכישרון הבא זה יבנה לעילא. מצד שני יכול להיות שגם ישבור אותו לרסיסים ועכשיו צריך להמתין 50 שנה נוספות. פרובלמה. 

זה כמובן לא קונספט בלקני גרידא, אם כי לפחות אצלם זה מגובה במחשבה תחילה. מאמנים זועמים, יותר או פחות, אפשר למצוא בכל מקום. הסיבות מגוונות. 

קשה להתעלם מהעניין הדורי – רוב המאמנים כיום הם ג'ן אקס או מבוגרים יותר – זמנים בהם עדיין היה לגיטימי לתת לילד סורר "מכה בטוסיק" כדי ליישר אותו. היום? פחות. 

חלק מהזועמים עושים זאת מסיבות פולטיות או סביבתיות – זו דרך להראות שאכפת להם, ושהם מגיבים כשהקבוצה סופגת 10 נק' ברציפות. אחרת יהיו מספיק נשמות טובות בהנהלה, בתקשורת ובקהל שיטענו שהמאמן "צריך לעשות משהו". מכיוון שלא תמיד יש מה לעשות, הוא צועק. אם תשב על הספסל בשקט ילחשו שלא אכפת לך או שאינך יודע מה לעשות. גם זה חלק מתפיסת עולם ישן יותר.

חלק עושים זאת מתסכול טהור מכך, שאסופת האנשים על הפרקט לא מוציאה לפועל את ההוראות, עליהם הם עובדים כבר תקופה ארוכה - לעיתים בגלל חוסר ריכוז, לעיתים בגלל חוסר אכפתיות. בת'כלס, המאמנים האלו עושים את זה כי אפשר. זה לגיטימי (עדיין). ברוב מקומות העבודה זה היה נגמר בשיחה עם שירה מ-HR.  

יש גם כאלו שמתאימים לקבוצה השלישית עליה חינכה אותנו אנני – Some of them want to abuse you – ובחרו באימון כדרך ביטוי. 

https://www.youtube.com/watch?v=qeMFqkcPYcg

צעקות שעובדות

אם יגידו לכם "הדרך היחידה לאמן היא בצעקות!" או "ב-2026 כבר אי אפשר לצעוק על שחקנים" אז שניהם שוגים. קשה לטעון שהחבר שאראס לקח לקריירת האימון שלו את הטמפרמנט הגרשוני על פני האוברדוביצ'י, ובכל זאת את היורוליג של 2025 הוא הביא לאיסטנבול. אפשר לצעוק ולהצליח גם בימינו אנו, אבל זה גם לא אומר שלצעוק זו הדרך היחידה.

חשוב לזכור שאין דין צעקן אחד כדין צעקן אחר. גם זה פועל יוצא של קונטקסט. 

החבר ז'ליקו הרוויח ביושר את זכות הצעקה – גם בגלל כמות התארים וגם כי כמעט כל שחקן שעבר אצלו יספר שמחוץ למגרש הוא דמות אב, שנותן את ההרגשה שהכי אכפת לו בעולם מהם. כבני אדם. כשמאמן נוער במחוז זבולון צווח על מנחם המסופסל כי יהושפט פספס חילוף בהגנה, מבלי שזכה במשהו – תואר או הכבוד של מנחם - זה נראה מגוחך. כשאתה מנסה להיות כמו ז'ליקו, בלי להיות ז'ליקו, יש לזה מחיר. 

יספרו לכם על מאמן שצועק רק על הצעירים וזה מוציא אותו חלש כי הוא לא מתעמת עם הכוכבים. על פניו – בעייתי. בפועל, זו הייתה גם שיטת העבודה של אחד מגדולי המאמנים באירופה (דווקא לא אקס-יוגו), עם ארון תארים שלא משאיר מקום לוויכוח. 

כשזה כל מה שיש לך למכור – בעיה. כשזה חלק ממערכת שעובדת – זה עוד כלי. 

צעקות מתאימות

המנהלים הטובים יודעים להכיר את האישיות שמולם, ולהתנהל בצורה הנכונה כדי להוציא ממנה את המקסימום. האתגר הוא שבני אדם מסוג אנוש זה דבר מורכב. מאד. כל אחד עם הסיפור שלו.

יש שחקנים שמקבלים צעקות בפרצוף בכיף, וכאלו שלא יכולים עם זה בכלל. יש כאלו שאפשר להכנס בהם כל עוד עושים את זה באחד על אחד ולא על המגרש מול כולם. יש כאלו שיקבלו את זה אם זה מגיע רק פעם בחודש. יש שצריכים מישהו שיבעט להם בעכוז כל הזמן כדי להוציא מעצמם את המקסימום. הם מחפשים את זה. יש כאלו שזה רק מלחיץ אותם, ואיתם צריך בדיוק הפוך. יש שחקנים שתגיד להם "כל המשחק עליך או שאנחנו גמורים" והלחץ רק יוציא מהם את המיטב. יש כאלו שבדיוק אותו משפט יגמור אותם, וצריכים לשמוע בדיוק את אותו מסר רק בצורה מלטפת ופוזיטיבית.

המנהל המושלם ידע להכיר את נפש כל עובדיו, ולהעביר את המסר בצורה שתוציא את המקסימום מכל אחד. בסופו של יום זו העבודה. 

זה לא אומר שמנהל שיודע להעביר את המסר בדרך אחת, לצורך הדיון – צעקנית, נידון לכישלון. זה רק אומר שצריך לדאוג שיהיו לו את העובדים עם הנפש, שיכולה להכיל אותו. כל עובד מביא את הגבולות והתנאים שלו.

גם לצעוק אפשר לעשות ביותר מדרך אחת.

כשזו דרך להוציא תסכול מהבית, כנראה שזה לא יוביל למקום חיובי, אבל כל עוד המאמן זכה בכבוד מהשחקנים, כמו ז'ליקו, אפשר לצעוק. כל עוד הוא הוגן והגון. כל עוד הוא צועק את הדברים הנכונים. כל עוד זה מגיע ממקום של אכפתיות, ולא בכדי להשפיל. 

צעקות בהתאמות

איפה נכנסת הסיטואציה? בשני רבדים. התאמה של השחקן למאמן והתאמה של השחקן לסביבת העבודה.

שימו שחקן שלא יכול לספוג צעקות אצל שאראס או ז'ליקו והוא יקמול. שימו את אותו שחקן עם החבר קטש והוא יפרח, על אף שמדובר באותו שחקן עם אותו האופי. כמובן, יש גם שחקנים שצריכים בדיוק הפוך.

https://www.youtube.com/watch?v=BM989-nQM1c

בנבא כמעט שלא תראו מאמנים נכנסים בסב-סבתא של השחקן, בטח שלא בפרהסיה. אותם שחקנים יעברו את האוקיאנוס ויקבלו התנהלות כזו כי הם נמצאים בסיטואציה שונה. אין להם הרבה ברירות, גם ב-2026. חלקם יגידו שזה טו מאץ' ויחפשו להמשיך את הקריירה בסין/יפן או סתם לפרוש, אבל אם המאמן הצעקן יביא אותם למקומות שהם רוצים – אצל חלק זה יתבטא בכסף, אצל אחרים באפשרות לזכות בתארים – רובם יספגו את הצעקות. 

הקבוצה צריכה להבנות משחקנים שמתאימים לסיטואציה של המאמן. אם יש לכם מאמן שנוהג לנזוף ולרשוף, תביאו לו שחקנים שיכולים לעכל את זה או אפילו רוצים את זה. הם קיימים. אם זה לא עובד זה לא בהכרח כי "לצעוק לא עובד יותר", אלא כי השחקנים בקבוצה לא מתאימים לאופי שלו. 

כל עוד הצעקות מגיעות ממקום חיובי, אכפתי, אנושי ומתאימות לסיטואציה – הן יכולות להביא את האתלט לאותה רמת ביצוע גבוהה, שבלעדיה לא תגיע ההצלחה.

אם מקורן בחרון אף, זעם וצרה זה יגמר במשלחת מלאכי רעים.