פרדו במשבר. מאייר עדיין מחכה להזדמנויות

בנערותי, חלמתי להיות דיג'יי. כיאה לבחור צעיר שחולם חלומות ושואף להגשים אותם, עשיתי את הצעד הראשון והמתבקש - ונרשמתי לחוג באחד המתנ"סים השכונתיים בעיר. קניתי אוזניות מגניבות, שרפתי שעות ארוכות ביוטיוב בצפייה בפסטיבלים הגדולים בעולם, והגעתי חדור מוטיבציה לכבוש את הבמות. הנושא המרכזי שאותו למדנו, אני ועוד עשרת החניכים הנוספים בחוג המדופלם, הוא אומנות ה-BeatMatching. או בשפת הקודש: התאמת קצב. תורה שלמה של איך לוקחים שיר ומושיבים אותו בדיוק בקצב של הסט כדי לייצר חיבור נכון וזרימה באוזן. 

האזינו לרואי מקריא את הטור

9:21

הכלל היה פשוט: יש לך 15 שניות של חסד להושיב את השיר החדש בתוך הקצב של הסט. 30 שניות ועדיין לא יושב? עוד נסלח. אם כבר עברה חצי דקה ולא הצלחת לייצר את הזרימה - כנראה שבחרת שיר לא מתאים, או שהסט בכלל לא בקצב הנכון. רוצים דוגמה? קחו:

בשבוע הבא נציין שלושה חודשים לפתיחת עונת המכללות. במונחי דיג'יי, אנחנו באיזורי ה-30 שניות אל תוך המיקס. בטור הזה אתן פוקוס על מצב ה-BeatMatching של עומר מאייר ופרדו. נכתבו לא מעט מילים על התהליך הזה העונה, למשל כאן, כאן וכאן. בקצרה למי שפספס או שכח: מאייר יצא בגיל 19 למכללות אחרי עונה בה יובש במכבי תל אביב כדי להפוך את עצמו לנכס אטרקטיבי באחד משני הדראפטים הקרובים. לשם כך הוא בחר בפרדו המפוארת, אבל גילה מהר מאוד שלהיות פרשמן בקבוצה עם הרכז הכי טוב בNCAA זו לא פוזיציה קלה כל כך להתחיל ממנה. מתחילת העונה הוא עולה מהספסל, מקושש דקות וזריקות ולמעט הבלחות, לא באמת מצליח להשפיע על המשחק של הקבוצה שלו. ממוצעים של 5.5 נקודות למשחק בפחות מ-15 דקות על הפרקט מספרים די הרבה מהסיפור.

בחלוף 21 משחקים אני מרגיש שעכשיו אנחנו בנקודה די בשלה להגיע למסקנה. השורה התחתונה היא שיש בעיית חוסר התאמה משמעותית בין הביט של מאייר לקצב של פרדו. והגענו לנקודה שבה אי אפשר להתעלם מזה או להסביר את זה במונחים יפים של תהליך וסבלנות. הדיג'יי כבר הרים את הווליום וכל הקהל שומע באוזניים שזה פשוט לא זורם.

היפוך מגמה קבוצתי

שלושה הפסדים רצופים רשמה החבורה של מאט פיינטר בשבוע האחרון, לעומת הפסד בודד ב-18 המשחקים שקדמו לו. זה בהחלט רגע של היפוך מגמה בעונה של הבוילרמייקרס, שמעלה סימני שאלה לגבי מידת היכולת שלהם להתחרות בפרוגרמים האיכותיים באמת,  ברמת הכישרון וברמת השיטה. זה התחיל בהפסד 69:67 ל-UCLA, המשיך בתצוגת נפל הגנתית במשחק הבית מול אילינוי שנגמר בתוצאה 88:82 לאורחים, והסתיים בלילה שבין שלישי לרביעי עם הפסד חוץ 72:67 לאינדיאנה הדי מוגבלת. 

https://www.youtube.com/watch?v=TWGypSz_zEw

צריך לשים את האצבע על שתי חולשות של פרדו שנחשפו במשחקים האלה, וסביר להניח שימשיכו להציק לה ככל שהעונה תתקדם.

הראשונה, שנוגעת למאייר אבל לא רק לו, היא הרוטציה הקצרה של פיינטר והיעדר התרומה מהספסל. בריידן סמית' ופלטשר לויר, שני הסניורים שמאיישים את עמדות 1 ו-2 בחמישייה, דבוקים לפרקט מעל 30 דקות כמעט מידי ערב (סמית' עם מעל 37 דקות למשחק בשלושת ההפסדים), כאשר גם בקו הקדמי הרוטציה מוגבלת מאוד. פרדו ממוקמת במקום ה-181 בD1 בנקודות ספסל, עם קצת פחות מ-23 נקודות למשחק, שזה בערך 25% מסך הנקודות שלה. בזמנים בהם אחד מהטנורים לא פוגע, אין באמת ניסיונות של פיינטר לשנות כיוון ולתת אמון אמיתי באחד החבר'ה שמחכים בחוץ. לויר, למשל, עבר שבוע קשה ברמה האישית עם קצת יותר מ-6 נקודות למשחק ב-24% מהשדה בשלושת ההפסדים האחרונים. זה לא מנע ממנו לקבל כמעט 27 דקות למשחק. מאייר, שחיכה בדיוק להזדמנויות כאלה, אמנם קיבל קרדיט מורחב (יחסית) במשחק מול אילינוי, אך בהמשך מול אינדיאנה נמחק כמעט לחלוטין.

השנייה, תקרת הזכוכית של שיטת המשחק "המיושנת" והסגנון של הסגל בהתמודדות עם מכללות כישרוניות שמשחקות התקפה פשוטה בקצב מהיר. הבוילרמייקרס משחקים התקפה מתוכננת ומדוקדקת, שמבוססת בעיקרה על הפעלת הגבוהים בצבע ועל אקשנים ארוכים שמערבים חסימות רחוק מהכדור. הסגנון הזה אמנם יכול לייצר התקפות מרהיבות שירגשו כמה וכמה עכברים מסביב לגלובוס, אבל כשמגיעים למאני טיים הוא הופך מסובך ודי קל לעצירה. UCLA הצליחה לעשות עבודה טובה מאוד בפנים ולמנוע את הכנסת הכדורים לגבוהים של פרדו, טריי קאופמן-רן (מעתה: TKR) ואוסקר קלאף, אינדיאנה לחצה לסמית' על הנשמה, כפתה עליו איבודי כדור והצליחה להקשות מאוד על התנועות של לויר. ברמה ההגנתית, שלושת הגבוהים הכבדים של פרדו הם מטרה מאוד קלה לגארדים מוכשרים שרוצים לתקוף את הרגליים שלהם אחרי חילוף. תשאלו את קיטון ווגלר, הרוקי של אילינוי (ובחירת סיבוב ראשון בדראפט הבא), שחגג עם תצוגה היסטורית של 46 נקודות ב-13/17 מהשדה נגד פרדו - הכי הרבה לשחקן אורח בווסט-לאפייט אי פעם.

מאט פיינטר נותן הוראות על הלוח. שיטת משחק ברורה ומהודקת, אך מיושנת. צילום: Boilermakers Basketball

בתוך בעיות הרוחב האלה, מנסה מאייר לג'נגל ולמצוא את מקומו. בתוך סיטואציה בסגל שבה פיינטר נותן אמון מוחלט בסניורים שלו גם במחיר של הפסדים ושל ייבוש שחקני הספסל, ובתוך שיטת משחק שמקשה עליו להציג את החוזקות שלו. נעזרתי בחבר טלפוני כדי לדייק את הטענה:

ברוב המכללות המאמנים לוקים באובר קואצ'ינג. יש דבר כזה. שילוב בין  האתוס האמריקני של עבודה קשה, אימונים משש בבוקר ויותר אימונים ממשחקים (בניגוד לרוב הליגות המקצועניות) לבין שעון 30 שניות שמאפשר יותר שליטה ומייצר המון תרגילים - שמרביתם מיותרים. מאט פיינטר, מאמן פרדו, הוא מייצג מובהק של התופעה. יש מכללות כמו ויסקונסין, שבמשך עשרות שנים הייתה מזוהה עם משחק חסימות מיושן. לפני כמה שנים המאמן הכריז על שינוי, הכניס התקפה מבוססת פיק אנד רול, הביא מאמן יכולת אישית כדי למשוך כשרונות.  גם המאמן של אילינוי, ברד אנדרווד, שיחק עד לפני כמה שנים התקפה משנות ה-70 ונטש אותה לטובת 5 בחוץ ופיק אנד רול. יש שינוי, אבל איטי. בכל מקרה, כדורסל שלא נותן מקום לחופש ויצירתיות לא מתאים למאייר. הוא קומבו-גארד שצריך את הכדור בידיים וזקוק לספייסינג. ככל שהעונה מתקדמת, מתחדדים סימני השאלה לגבי הבחירה שלו בקיץ להצטרף לפרוגרם הזה.

הבלחה חד פעמית?

בואו נדבר על המשחק נגד אילינוי. זה משחק חריג בנוף של פרדו בכלל, ושל מאייר בפרט. זו הייתה הפעם השנייה בלבד (!) העונה שהוא חצה את רף 20 הדקות, והשלישית בה קלע בדו ספרתי. סיפור המשחק ברמה הקבוצתית היה קרב הסגנונות. הכדורסל המסורתי של פיינטר מצד אחד, אל מול הסגנון המודרני של אילינוי: השלכת שלשות סיטונאית והתנפלות פסיכית על ריבאונד התקפה. טרנד עולמי. החבורה של ברד אנדרווד זרקה 38 זריקות ל-3 לעומת 19 זריקות ל-2, וקטפה 42% מהריבאונדים תחת הסל של פרדו. זה הספיק לה כדי לרשום ניצחון יוקרתי. 

המספרים הנאים של מאייר (11 נק' ב-4/8 מהשדה, 2 ריבאונדים ו-2 אסיסטים ב-21 דקות) הגיעו בעיקר בגלל גישה אסרטיבית, של שחקן שיודע שהדקות שלו קצובות ומצומצמות וחייב לקחת על עצמו. עם כניסתו אלי פרקט באמצע המחצית הראשונה קיבלנו סשן נדיר, של שלושה פוזשנים רצופים שמסתיימים בזריקה שלו. זה התחיל עם 2 שלשות שנתנו לו הרבה ביטחון, אבל אני רוצה לשים דגש דווקא על פוזשן שנגמר בהחטאה. מאייר מתחיל בפינה. בריידן סמית' תוקף את הטבעת ונעצר במסגרת מדיניות האין-ריווח של פרדו, ומחזיר את הכדור אחורה לTKR שעומד באיזור האלבו. מאייר עולה מהפינה ומקבל את הכדור בהנד-אוף, משתמש בחסימה של TKR ונכנס בחצי חדירה לאיזור קו העונשין. הוא מצליח להקפיץ את ווגלר ולייצר זריקה טובה מחצי מרחק. זה הולך החוצה אבל אחרי שני פוזשנים בהם נתן את הטון, עצם הזריקה היא הסימן החיובי.

https://www.youtube.com/watch?v=2I8PVS47nrQ

פוזשן עוד יותר מרשים הגיע במחצית השניה. שוב חדירה של סמית' שנגמרת בכלום בגלל שפאקינג כל העולם ואחותו נמצא בצבע. מאייר מחכה בסבלנות בפינה, ומקבל את הכדור בקיק-אאוט פס מסמית'. 9 שניות על השעון, מאייר ב-45 כשקיטון ווגלר שומר עליו. יאקובסן מגיע לפיק נ' רול אבל מאייר מסמן לו "זוז אחשלי, זוז". חצי חדירה לאיזור האלבו ופול-אפ קשה עם יד בפנים שצולל לתוך הרשת. מרשים, אבל ספק אם הפוזשן היה נראה ככה לולא לחץ השעון. לחץ השעון שסוף סוף הוציא ממאייר דברים שאנחנו מחכים כל השנה לראות ממנו. על אחת כמה וכמה כשבריידן סמית' על הפרקט. 

https://www.youtube.com/watch?v=2I8PVS47nrQ

אבל זה לא מספיק. המשחק הבא החזיר את מאייר למעמקי הספסל. פיינטר לא ראה לנכון לשתף אותו יותר. למרות שפרדו התקשתה מול אינדיאנה ושוב לא מצאה פתרונים לגארד יריב ששולט במשחק (הפעם זה היה למאר וילקירסון עם 19 נק' ב-7/18 מהשדה). למרות קצב משחק איטי, התקפה שבלונית וחוסר יכולת ייצור באחד על אחד. למרות קושי בהתמודדות בהיבטי הפיזיות וההאסל מול ההוזירס המשולהבים. 5 דקות במחצית הראשונה ו-2 דקות בשנייה. קמתי במיוחד באמצע הלילה בתקווה להמשך המומנטום ומצאתי את עצמי מתעצבן מול המסך ב-5 בבוקר. קחו עוד צייצן עצבני, שלא תגידו שאני פרובינציאלי:

בעיות קצב

למאייר יש סייז, פיזיות, סקילז ואינטלגנציה שיכולים להביא אותו להיות שחקן מכללות מוצלח במיוחד. הבעיה היא שהוא נמצא בקבוצה שלא מאפשרת לו לקבל קרדיט ולצבור מומנטום וביטחון בגלל שני פקטורים: שיטת המשחק הספציפית וההיררכיה הבלתי השבירה. גם אחרי משחק מוצלח באמצע השבוע, וכשהקבוצה מתקשה, הוא לא מקבל את המפתחות ואת המקום לתרום ולבטא את החוזקות שלו. בהחלט אירוע מפוספס לחלוטין של שני הצדדים. 

מבחינת מאייר, השאיפה הייתה להשתמש בניסיון הבוגרים שלו כדי להוביל ולהשפיע למן הרגע הראשון. במיוחד אחרי העונה המבאסת האחרונה במדי מכבי תל אביב. כן, גם אם העיניים על דראפט 2027. 30 שניות אל תוך המיקס, וזה עדיין רחוק מלקרות. הBeatMatching עדיין לא יושב כמו שצריך. הגעתי לשלב בו אני יותר פסימי מאופטימי, אבל עדיין לא אגיד נואש. בהצלחה לדיג'יי עומר בלהציל את הקצב של הסט.