.png)
.png)
.png)
ארבעה סיפורי פלייאוף לסיום העונה האירופית
- רואי נחום
- 27 ביוני
- זמן קריאה 5 דקות
עונה אירופית ארוכה ומפרכת הגיעה לסיומה. חודש יוני הבטיח וקיים עם התעוררות בשוק השחקנים, סידורי העבודה הקבועים במפעלים האירופיים, וולקאמים ראשונים ופרויקטים חדשים ומסקרנים שמתחילים להיבנות. אבל האמת שבניגוד למה שציפיתי מראש, הפלייאופים המקומיים בליגות השונות באירופה הצליחו לייצר איכות ועניין ברמה שהורידה משמעותית את הצורך לרפרש בכל רגע את עמודי הטוויטר של הכתבים הגדולים. הניסיון לאחוז בכל שבריר קטן של כדורסל לפני שהמונדיאל (רחמנא ליצלן) מרים הילוך והופך למונופול על המסך – צלח.
בעוד הפלייאוף הישראלי - באופן שמאוד תואם את מצב הענף בארץ ואת הדרך שבה התפתחה העונה הסדירה - היה מפגן ארוך של חוסר תחרותיות, חוסר עניין, נתוני שפל בקהל ומעט מידי דרמה, בלא מעט מקומות באירופה קיבלו פלייאוף איכותי ומרתק. כזה שמאזן בצורה נכונה בין רמה, הפתעות ורמת כדורסל טובה. יש המון סיפורים לספר, אז למי שלא החתים דרכון הרבה זמן, בואו נצא לסיבוב קצר ביבשת.
זו שעולה וזו שיורדת: ספרד – ולנסיה
סדרת הגמר הספרדית בין ברצלונה לוולנסיה עניינה תחילה במי שלא הייתה שם. הההדחה של ריאל מדריד ברבע הגמר – לראשונה מזה שנים ארוכות – על ידי טנריפה של מרסליניו הוארטס הייתה הפתעה גדולה שזיעזעה את הפלייאוף כולו. המועמדת הטבעית והראשונה לאליפות הגיעה אחרי עונה סדירה טובה ויציבה וסגנות ביורוליג. כשהיא יצאה מהתמונה, הרעב נפתח לשאר המתמודדות. גם בסקוניה עפה ברבע הגמר, אחרי שבדאלונה עברה אותה בתוצאה 1-2.
בסופו של דבר, סדרת הגמר הפגישה בין שתי קבוצות שנמצאות במומנטום הפוך לגמרי ובנקודה שונה לגמרי במעגל החיים הארגוני שלהן. ולנסיה הגיעה בנקודת שיא: היא הציגה השנה את הכדורסל המלהיב באירופה שמבוסס בעיקרו על קצב רצחני ושלשות בכמויות מסחריות, מציגה לראווה את השחקן הטוב בעולם מחוץ לארה"ב – ז'אן מונטרו, הגיעה לפיינל פור היסטורי ביורוליג ונהנית מעדנה מחודשת של פדרו מרטינז שמשנה לחלוטין את הנרטיב סביבו. לעומתה, ברצלונה הגיעה לגמר כאובר אצ'יברית שנמצאת בדעיכה ברורה. מאמן שמסוכם במועדון אחר, סגל מבוגר ושבע, הנהלה מבולבלת ובעיקר שום כיוון לעתיד.
ברצלונה הצליחה לגנוב את המשחק הראשון בחוץ, הודות לקלאס של וויל קלייבורן וההתרגשות של המארחת. זה היה ניצחון בהארכה אחרי רצף שלשות קטלני בדקות הסיום, ופעולה הגנתית אחת טובה של קלייבורן על טיילור בסיום הזמן החוקי. לרגע אחד קטן הצלחתי להאמין שצ'אבי פסקואל יכול לסיים את הקדנציה הזאת בברצלונה עם צלחת. אם כבר מישהו – אז הוא.
אבל מהר מאוד התחושות האלה התבדו. משחק מספר שתיים היה נוקאאוט מוחלט והמחיש את פערי הרמות בין הצדדים עם 102-75 כתום מהדהד. האינטנסיביות של לוח הזמנים בסדרת הגמר (משחק כל יומיים) הכריעה את הכף לחובת השחקנים המבוגרים של בארסה שפשוט נגמרה להם התחמושת במחסנית. 19/38 ל-3 במשחק מספר 1 המשיכו ל-30% קבוצתי עלוב מבחוץ בשאר הסדרה. שחקנים כמו קלייברן (36) יאן וסלי (36), ניקו לפרוביטולה (36), קווין פאנטר (34), תומאס סאטורנסקי (35) וטוקו שנגאליה (35) לא הצליחו להחזיק מעמד מול השטף, הקצב והאנרגיות של ולנסיה הזאת, שרשמה העונה נתון אדיר של 123.8 נקודות בממוצע לכל 100 פוזשנים. התקפה מפלצתית שלברצלונה אין את הכלים לתת לה מענה.
פערי הרמות הורגשו היטב גם כשהסדרה עברה לפלאו בלאוגרנה בברצלונה, והאליפות של ולנסיה הרבה יותר ממוצדקת. הדבר המעניין הוא שלמרות הפער העצום במקומות שבהם שני הפרנצ'ייזים האלה נמצאים, שניהם כנראה הולכים לפירוק והרכבה מחדש בעונה הבאה. ולנסיה תיפרד משלל נכסים מרכזיים כמו מונטרו, באדיו וברקסטון קי. גם הכישרון הצעיר דה לראה יתחיל בעונה הבאה את קריירת ה-NBA שלו בדאלאס. הקבוצה הזאת הולכת לגלגול חדש בהנהגה של טי.ג'יי שורטס.
ברצלונה, מנגד, צריכה חריש עמוק כדי לנקות את כל בית האבות מהסגל ולנסות לייצר משהו בטווח הזמן הבינוני. אה, והיא צריכה גם מאמן. ומנהל מקצועי. וקונספט. בהצלחה.
האסיסט הגדול של השנה: טורקיה - פנרבחצ'ה
שאראס קוטף עם פנרבחצ'ה אליפות שנייה ברציפות, אחרי סדרת גמר קשה מול בשיקטאש. העונה הסדירה בטורקיה עברה די חלק לפנר, אבל ביורוליג היא לא הצליחה להגיע למטרה ולהיות בפיינל פור. אבל ברשותכם, אני אמנע מניתוחי מאקרו בחלק הזה ואקח אתכם לאמ-אמא של המיקרו: המסירה המטורפת ביותר שאני ראיתי בימי חיי. כן כן. אם לוקחים את הרגע, את דרגת הקושי, את המעמד, את קור הרוח, את היצירתיות ואת המשמעות – זה הכי גדול שאפשר לחשוב עליו.
האסיסט של ווייד בולדווין לטאריק ביברוביץ' לשלשה על הבאזר בסיום משחק מספר ארבע, שהעניק 3-1 וצלחת אליפות לפנרבחצ'ה, הוא אסיסט שאסור לשכוח. אז קודם כל, בואו רגע נעצור ותראו אותו בעצמכם.
היו לא מעט מחלוקות ביני לבין אנשי כדורסל שדיברתי איתם על הרגע הזה; חלק אמרו שזה מאולתר, חלק אמרו שזה סתם מזל. אני חושב שיש פה דיוק ותכנון מוקפד להפליא: המיקום של ביברוביץ', התנועה שלו על הקשת אל מול החדירה של בולדווין שמכווצת את כל השומרים עליו, העלייה ללייאפ והשינוי המפתיע ברגע האחרון, כשהשומרים מתקרבים אליו לחסימה. ואז - השחרור המהיר של ביברוביץ' והשלשה. תראו את שאראס, הוא בשוק. קחו עוד זווית.
ואם מדברים על שחקנים שמביאים אליפות, מביאים אליפות גם במהלכי מיקרו כאלה. פנרבחצ'ה ממשיכה להיות השליטה של טורקיה, וזה סטטוס שלא צפוי להשתנות בשנים הקרובות עם חילופי השושלת באנאדולו וגם לאור ההתחזקות של בשיקטאש, שמצידה מפסידה גמר שני העונה. לשמחתה, זה לא מונע ממנה להתקדם לליגה של הגדולים ולהיות בשנה הבאה ביורוליג.
אל תקראו לנו לוזרים: גרמניה - אלבה ברלין
במשך לא מעט שנים, אלבה ברלין הייתה שק החבטות של היורוליג ושל לא מעט אוהדים בכדורסל האירופי. ארגון רך, נאיבי, בלי אספירציות לנצח (או לפחות מהלכים שמלמדים על כאלה), שמתגמל בינוניות והאריך יותר מדי זמן את הקדנציה הכושלת של המאמן ישראל גונזאלס. בשנה שעברה הגיעה נקודת השפל עם מקום שביעי בעונה הסדירה והדחה בסוויפ עלוב ברבע גמר הפלייאוף. לאור שינויים תקציביים והבנה שהיורוליג עושה לה יותר נזק מתועלת, ברלין נטשה את המפעל הבכיר ועברה לשחק ב-BCL.
אני לתומי חשבתי שנראה פה תהליך באמברגי קלאסי, על שם הקבוצה ההיא מדרום גרמניה. ארגון שהיה ברמות הגבוהות, טעם וניסה להצליח, השתנמך מהיורוליג ל-BCL ונעלם בסופו של דבר לתהומות הנשייה של מרכז הטבלה בליגה הגרמנית. הופתעתי לגלות שאלבה ברלין, לפחות בטווח הקצר, הצליחה להרוויח משינוי התפיסה שלה: היא שמרה על הליבה הצעירה מסגל היורוליג, הרכיבה חבורה אנרגטית בלי שמות מפוצצים ובאה על שכרה. בעיקר כי היא נתנה את המפתחות לפדרו קאלס, המאמן הספרדי בן ה-42 שהופך להיות אחד השמות המעניינים ביבשת.
בליגת האלופות היא אמנם נעצרה בסדרת רבע הגמר, אבל בליגה הגרמנית היא הצליחה להישאר צמודה לבאיירן בצמרת. הפלייאוף הזה מבחינתה יכול להתברר בעתיד כסוג של נקודת מפנה. האליפות הזו היא האליפות הכי לא "אלבה-ברלינית" שיכלנו לצפות: חזרה מפיגור 2:1 ל-3:2 בסדרת רבע הגמר מול רסטה וכטה; ניצחון בחצי הגמר על באמברג ב-5 משחקים אחרי אובדן יתרון של 2:0; וחזרה נוספת מפיגור 2:1 ל-3:2, הפעם בגמר מול באיירן, ואחרי שפיגרה במשחק החמישי בחוץ כבר ב-20 הפרש. 15 משחקים ב-3 סדרות. קשוח.
במשחק החמישי, אלבה ייצרה רבע אחרון לא פחות מסנסציוני של 31-15 על באיירן הקורסת, כל הדרך להנפת צלחת מתוקה במיוחד. דווקא בגלל שהאליפות הזאת מנוגדת לכיוון הכללי שהארגון הזה הולך אליו - כיוון של דעיכה, של צמצום תקציבי ושאיפות מוצנעות במפעלים האירופיים - ההתמודדות מול באיירן במאצ'-אפ הזה וקטיפת התואר אחרי קאמבק מפואר היא לא פחות ממדהימה. שימו לב לקלעים המובילים באותו משחק: ג'סטין בין (18), יונאס מאטיסק (18), מלטה דלו (14). שום שחקן שמישהו מפה היה שמח אם היה חותם בקבוצת היורוקאפ/BCL שלו. הישג אדיר, ומעניין יהיה לראות האם הוא יפתח את התיאבון לאלבה להתחזק ולהתעצם לקראת העונה הבאה ב-BCL.
שכונת יוקרה: צרפת – מונאקו
מונאקו מתפרקת בדרך הכי קלאסית שיש, ועל הדרך לוקחת אליפות בצרפת. תענוג אה?
הקבוצה מהנסיכות מייצרת כבר חודשים ארוכים כותרות במדורי העסקים והפיננסים ופחות בכדורסל. עם סגל של 9 שחקנים מקצה לקצה, היא צלחה את העונה עם המקום הראשון בעונה הסדירה ואליפות שמרגישה מתוקה יותר מהכל. שיא הביזאר הגיע במשחק החמישי והמכריע בסדרת גמר הפלייאוף מול פריז. מייק ג'יימס ששובת החל מתחילת מאי בשל ענייני אי תשלום השכר, זעם על השעייתו של מתיו סטראזל וטס במיוחד מהריביירה לפריז כדי ליטול חלק במשחק האליפות. כן, אחרי שלא שיחק כמעט חודשיים. כן, כשהוא לובש את הגופיה של סטראזל. שכונה, אבל שכונת יוקרה.
7 נקודות ו-7 אסיסטים הוא הספיק לתרום ב-24 דקות מהספסל, אבל זה לא העניין. האירוע הוא היכולת של הסגל המצומצם של מונאקו להתעלות מעל רעשי הרקע וחוסר הוודאות הכלכלית ולייצר פלייאוף שכזה דווקא בסיטואציה המורכבת הזו, ולאחר שנתיים עקרות בשליטת פריז בזירה המקומית.
בלוסומגיים, אוקובו, דיאלו, הייז, סטראזל והחבורה עשו הרבה כבוד למועדון שלא מעט אנשים, כולל כותב שורות אלה, שמחים בנפילתו. הם יתפזרו להם ברחבי היבשת ואת המדים של הקבוצה מהנסיכות ילבשו בעונה הבאה ביורוקאפ שחקנים בלבל נמוך יותר. ריספקט.
תגובות