ניתוח המהלכים הבולטים בדדליין של ה-NBA

חלון ההעברות ב-NBA נסגר אתמול בלילה, והימים האחרונים שלפני הדדליין עמוסים תמיד בהתרחשויות. גם השנה היו שורה של טריידים מעניינים, רובם קרו דווקא באמצע השבוע ולא ביום האחרון. יש המון מה להספיק, אז החברים מהאתר באו לעזור. ולמרות שקרה לא מעט, הסיפור הגדול ביותר הוא הטרייד שלא קרה.

לא היה טרייד על יאניס

הסיטואציה הזו מוכרת. כוכב על, שהפך לסמל של המועדון בעשור האחרון, מוצא את עצמו בקבוצה מזדקנת, שלא מצליחה להמציא את עצמה מחדש, תקוע יחד איתה בבינוניות בזמן שהוא עדיין שחקן בכיר בליגה. בסופו של דבר מגיע הרגע בו האופציה ההגיונית ביותר לכל המעורבים היא טרייד. בשנים האחרונות, נהיה קשה יותר ויותר לצלוח את השלב הזה באלגנטיות. דמיאן לילארד בפורטלנד וג'ימי באטלר במיאמי הן שתי דוגמאות שקופצות לראש בהן הסיפור הפך לסאגה מתישה שאף אחד לא יצא ממנה טוב. יאניס ומילווקי נמצאים בעיצומה של סאגה משלהם, כזו שכבר עכשיו מספיק מתישה כדי שהאכזבה המרכזית מכך שלא היה טרייד בדדליין היא מכך שנצטרך להמשיך לעסוק בכך בקיץ. דניאלה, קחי את זה מכאן:

הדיון סביב עתידו של יאניס אנטטקומפו ומילווקי אינו תוצר של ספקולציה רגעית, אלא של מציאות שהולכת ומתחדדת. למרות שהבאקס בחרו לא להעביר אותו בדדליין, שוב, גם מול הצעות משמעותיות מקבוצות כמו מינסוטה ומיאמי, המתח סביב עתידו לא נעלם אלא רק הלך וגבר. יאניס עצמו לא דרש טרייד בצורה פומבית, אבל גם לא טרח להרגיע את הרוחות: רמיזות בראיונות על מחויבות שתלויה בתחרותיות, שתיקות כשנשאל על הארכת חוזה, ובשלב מסוים גם התנהלות ברשתות החברתיות שהציתה מחדש את השיח, כולל הסרת אזכורים של הקבוצה ומחיקת כל התמונות מהפרופיל באינסטגרם מה שנתפס על ידי רבים כסימן. אין כאן דרמה מוחצנת, אבל יש פה ניהול כוח שקט, כזה שמאפשר לו לשמור על תדמית נאמנה כלפי חוץ ובמקביל ללחוץ מבפנים. מכאן גם נובעות הדרישות הגבוהות של מילווקי, שלא נועדו רק למקסם נכסים אלא להגן על עיקרון: מדובר בשחקן שמכתיב זהות והיררכיה, ולא בכוכב שמוכן להשתלב ככינור שני בפרויקט קיים. השאלה האמיתית אינה כמה בחירות דראפט יאניס שווה, אלא האם יש בכלל סיטואציה שבה הוא אמור לוותר על מרכז הבמה, ואם מילווקי, עם סגל בינוני מינוס ותקרת זכוכית ברורה מבינה שהשקט מצדו אינו סימן לרוגע אלא אזהרה מוקדמת. והנה, שוב אנחנו באותו המצב.

האם יכול להיות שנגיע לקיץ ומילווקי שוב תשכנע את עצמה שרק עוד מהלך מוצלח אחד ותהיה לנו קבוצה מספיק טובה כדי לשכנע את יאניס להישאר? קשה להאמין. לפי כל הסימנים, הרכבת הזאת כבר עברה, וההמתנה לקיץ טקטית בלבד. בקיץ לחלק מהמועמדות הרלוונטיות יהיה יותר מה להציע, בעיקר יותר בחירות דראפט, וסביר להניח שיהיו קבוצות שייכשלו בפלייאוף ויהיו מוכנות לתת יותר מכפי שהן מוכנות כרגע כדי להביא את המושיע. 

עד שנגיע לקיץ, יאניס ימשיך בעונה המבוזבזת ביותר בקריירה שלו. הוא שוב פצוע, גורר פציעה לכל אורך העונה, ובלעדיו מילווקי היא אולי הקבוצה החלשה בליגה. בשלב הזה אין לבאקס כל תמריץ להחזיר אותו, אפילו הפליי-אין הולך ומתרחק. להיפך, חזרה של יאניס רק תיצור סיכון לפציעה חמורה יותר שתוריד מהמחיר שלו, ותפריע לרצון להתקדם למטה, אל מקום ממנו יש סיכוי גבוה יותר לבחירת דראפט גבוהה. מילווקי תקבל את הבחירה הפחות טובה מבין הבחירה שלה וזו של ניו אורלינס, ומכיוון שהפליקנס עמוק בתחתית יש לבאקס סיכוי טוב לצאת עם בחירה גבוהה גם במצב הזה. המרוויחה הגדולה מכל הסיפור היא אטלנטה, שתקבל את הבחירה הגבוהה מבין השתיים, והיא בדרך לסיכוי הגבוה ביותר לזכות בלוטורי השנה.  

הארדן בקליבלנד, גארלנד בקליפרס

המהלך הגדול ביותר שכן קרה הוא החלפת הרכזים הזו. ההגיון ברור: הקליפרס חושבים על העתיד, קליבלנד חושבת על ההווה, ג'יימס הארדן חושב על החוזה הבא שלו. לורנס פרנק, איכשהו עדיין האיש החזק בהנהלת הקליפרס, בונה על קיץ 2027 כהזדמנות לבנות מחדש דרך השוק החופשי. בקיץ הוא לא היה מוכן לתת להארדן חוזה ארוך שהיה נמשך כמעט עד גיל 40 של המזוקן, כי הוא לא חלק מהבנייה מחדש הזאת. גארלנד חתום על חוזה מעט ארוך יותר, אבל כרכז די בכיר בגיל 26 הוא מתאים להיות חלק מהעתיד של הקליפרס. גם עם החוזה שלו יהיה לקליפרס מקום לשתי החתמות של שחקנים בכירים בעוד שנה וחצי, בתקווה שיהיה את מי להחתים. עוד מעט נחזור לבנייה מחדש של הקליפרס. 

קליבלנד בנתה קבוצה שרוצה להצליח כאן ועכשיו ולא מצליחה. היא הייתה מוכנה להחליף שחקן בן 26 בשחקן בן 36 משתי סיבות: הארדן הוא עדיין שחקן טוב ודומיננטי יותר מגארלנד, והארדן בריא כרגע בזמן שגארלנד סוחב פציעה כל העונה הזאת. הנהלת הקאבס מוטרדת מאוד מהאפשרות שדונובן מיטשל יעזוב בעוד שנה וחצי (באופן אירוני, הקליפרס תהיה מועמדת בכירה להחתים אותו), ומאוד פעילה בנסיון לבנות סביבו קבוצה מספיק טובה לשנים הקרובות. הטרייד על גארלנד, שמפרק את הרביעייה הגדולה של קליבלנד, מבהיר שאין יותר פרות קדושות חוץ מאוון מובלי.

למרות שההגיון ברור, משהו בטרייד הזה עצוב יותר מהרגיל. בקשת הטרייד השנתית של הארדן, או חוסר שביעות הרצון שהוביל לטרייד, הגיעה בעיצומו של קאמבק יוצא דופן של הקליפרס, שאחרי פתיחת עונה של 21:6 שלילי הגיעה כמעט עד ל-50 אחוזי הצלחה. קוואי לאונרד שיחק כמו מועמד ל-MVP בתקופה הזאת, מהתקופות הטובות בקריירה ההפכפכה שלו. במונחי כדורסל טהור, לקאמבק הזה הגיעה הזדמנות למצות את עצמו. העזיבה של הארדן, כשבמקומו מגיע שחקן שפצוע כרגע, הוציאה את הרוח ממפרשי הקאמבק, הפכה את העונה הזאת ללא מעניינת יותר. כבר במשחק הראשון אחרי בקשת הטרייד הקליפרס נראו שוב כבויים לחלוטין, ובמשחק השני התפרקו בבית מול לא אחרת מאשר קליבלנד. אמנם הסיכוי להוציא משהו מהעונה הזאת היה קלוש, והגיוני לבצע מהלך עם חשיבה לטווח רחוק במצב כזה, אבל זה פשוט עצוב לראות את אחד הסיפורים הגדולים של העונה נגמר ככה.

העצב בצד של קליבלנד הוא מרמת הייאוש שנדרשת עבור מהלך כזה. גארלנד הוא שחקן סימפטי שידע לתת את הבמה למיטשל ולמצוא את התפקיד שלו לצידו, אבל היה ברור שהרביעייה תתפרק ושהוא יעבור בשלב כזה או אחר. זה לא מה שמבאס כאן, אלא התמורה. קליבלנד, שהתחילה את העונה כאחת המועמדות הבכירות לקחת את המזרח, מוותרת על אחד מהרביעייה שלה תמורת שחקן בן 36 שמגיע עם מטענים אישיותיים ועם רזומה בעייתי מאוד בפלייאוף. וזה עוד לפני שאלת ההתאמה המקצועית של הארדן לקליבלנד, עליה יפרט אודי הירש.

אם מישהו אומר לכם שה-NBA משעממת כי כולם משחקים אותו הדבר, סימן שהוא לא באמת צופה במשחקים. קליבלנד קאבלירס, לדוגמה, השפילה בסיבוב הראשון של הפלייאוף שעבר את מיאמי היט האיטית והמתודית. המכה הייתה כה קשה, עד שאריק ספולסטרה החליט לשנות לחלוטין את סגנון המשחק והפך את ההיט למהירים בליגה. קליבלנד משחקת מהר - גם רצה להתקפות מתפרצות, וגם מקבלת החלטות ב-0.5 שניות במשחק העומד כרעיון מסדר, או מבלגן. הקבלירס מדורגים במקום השביעי בליגה ב-pace, בעוד הלוס אנג'לס הקליפרס מדורגים 29. ומי שהכתיב את קצב ההליכה של הקליפרס הוא ג'יימס הארדן, שחקן שהמהלך האולטימטיבי שלו הוא פיק אנד רול, מציאת מיסמץ' ואז בידוד רווי בכדרורים. וזה לא חריג - ככה האיש והזקן משחק כמעט תמיד, מאז שעבר ליוסטון רוקטס. איך הרכז שמכור לאיטיות אמור לנווט משחק של קבוצה שרגילה לשחק מהר? לקובי אלטמן, הג'נרל מנג'ר של הקאבס, פתרונים. כמובן שמי שישלם בכסאו אם זה לא יעבוד יהיה דווקא קני אטקינסון, המאמן. 

---

איביצה זובאץ באינדיאנה

יומיים אחרי הטרייד על הארדן הגיע המהלך שמבהיר שהקליפרס מוותרים סופית על העונה הזאת, ובעצם על העידן הזה, ומתחילים לבנות מחדש. הקאמבק לא מעניין יותר, הסגל הזה לא מעניין יותר, קוואי לאונרד לא מעניין יותר. נדיר לראות סופרסטאר במעמד כזה, בעונה כל כך טובה ברמה האישית, שפשוט מפרקים לו את הקבוצה באמצע העונה. עידן קוואי בקליפרס עוד לא הסתיים רשמית, סביר להניח שזה יקרה בקיץ, אבל במובנים רבים הוא הסתיים השבוע, באופן שכנראה מסמל בצורה טובה את כל העידן הזה. 

ברגע שלורנס פרנק החליט ללחוץ על כפתור הבנייה מחדש, ההצעה של אינדיאנה על זובאץ הפכה לכזאת שקשה עד בלתי אפשרי לסרב לה. בן מאת'ורין ואיזיאה ג'קסון הם שני צעירים שיש להם יכולות, הראשון בעונה אחרונה בחוזה רוקי וכנראה ניתן יהיה להשאיר בסכום סביר, השני עם חוזה נוח מאוד לשלוש שנים. בחירת הדראפט השנה היא בעצם כזו שתלך לקליפרס אם תיפול בין המקומות 5-9, שזה מה שיקרה אם הפייסרס לא יהיו בין ארבע הזוכות בלוטורי, שזה בערך 50 אחוז סיכוי לזכות בבחירת טופ 10. אם זה לא יקרה, הקליפרס יקבלו בחירה לא מוגנת של אינדיאנה ב-2031 לצד זו של 2029, זה מספיק רחוק ומספיק יכול לקרות עד אז כדי שאחת מהבחירות תהיה אטרקטיבית. 

אינדיאנה נתנה חבילה רצינית וקיבלה שחקן רציני. זובאץ היה מועמד לגיטימי לחמישיית עונה בשנה שעברה, הוא אחד הסנטרים היעילים בליגה בשני הצדדים. סימן השאלה המרכזי לא קשור ליכולת שלו אלא להתאמה לאינדיאנה החל מהעונה הבאה, בה טייריס האליברטון יחזור. אינדיאנה שלו היא קבוצה שרצה מהר ונהנית מאוד מריווח של חמישה שחקנים עם קליעה מבחוץ. זובאץ, כמו הארדן, רגיל לשחק בקצב מהאיטיים בליגה, מרחב המחייה הטבעי שלו הוא הצבע והוא פיתח משחק פוסט בו הוא לוקח את הזמן כדי להגיע לזריקה טובה. זה לא אומר שזה לא יעבוד, זובאץ הוא שחקן טוב יותר ממיילס טרנר, גם בהגנה, זה פשוט לא ייראה כמו הקבוצה של שנה שעברה, יצטרך להיבנות משהו קצת אחר. אנחנו רואים השנה בבוסטון איך נוכחות של שחקן שמושך תשומת לב בצבע יכולה לסייע להתקפה שרגילה להתבסס על שחקני חוץ. 

לוושינגטון ויוטה נמאס מטנקינג

בכל רגע נתון יש כמה מועדונים שנדמה שנמצאים בטנקינג נצחי. יש בכך פיתוי: רק עוד שנה אחת של בחירה גבוהה, אולי הפעם אלוהי הלוטורי יהיו בעדנו, רק עוד שנה אחת לתת לצעירים להתפתח. ועוד אחת. ועוד אחת. ממחר, מבטיח לך, מתחילים לנצח. המזל הוא, שאם לא קוראים לך סם הינקי זה כנראה יימאס בסופו של דבר. לבעלים, למאמן, לשחקנים ולאוהדים יש גבול כמה הם מוכנים לספוג עונות מפסידות. בשבועות האחרונים, כמעט במקביל, שתי קבוצות טנקינג נצחיות החליטו שנמאס להן והשתמשו בחלק מהנכסים שצברו כדי לבצע מהלכים עבור ההווה. שתיהן מכריזות שזהו, נגמר, מתחילים לנסות לנצח מע-כ-ש-י-ו. אוקיי, לא ממש מעכשיו, משנה הבאה, לשתיהן יש עדיין בחירות מוגנות טופ 8 שהן צריכות להשיג השנה.

וושינגטון ויוטה החליטו להיגמל מטנקינג מסיבות שונות, בסיטואציה שונה ובעזרת מהלכים שונים. נתחיל מהוויזארדס. שאמס, מה יש לנו פה?

שינוי הכיוון של וושינגטון ומייקל ווינגר, נשיא הקבוצה, התחיל עם הטרייד על טריי יאנג והמשיך עם הטרייד על אנתוני דיוויס. שניהם פצועים וממש לא ימהרו לחזור, כך שהם לא יפריעו למכשפים להמשיך להפסיד השנה. בתקווה שיהיו בריאים בשנה הבאה, יאנג ודיוויס יהיו מוקפים בחבורה צעירה ומאוד לא בשלה. מה יכולה לתת הנוכחות של צמד כזה? אולי המחשבה היא לאפשר לחבורה הצעירה לקחת חלק בקבוצה אמיתית, עם הגיון, להשתתף במשחקים בעלי משמעות, אולי להצליח להשתחל לפלייאוף. אחת הבעיות שלא מדוברות מספיק בגישת הטנקינג היא שמצטברים שחקנים צעירים שלאורך שנים לא יודעים מה זה אומר להיות בקבוצה מנצחת. המהלכים של וושינגטון מבהירים שבמקום להמשיך לרדוף אחרי עוד צעירים, הם מעדיפים לתת לצעירים שיש להם את הנסיון החשוב הזה, לאפשר להם להתחיל למצות את עצמם. ראינו בשנים האחרונות הרבה דוגמאות לכך שאחרי שנה אחת סבירה קבוצות צעירות יכולות לזנק קדימה, ושצבירת נסיון פלייאוף יכולה להיות חשובה הרבה יותר מעוד כמה נכסים עתידיים. יש הרבה הגיון בגישה הזאת, חבל שממש לאחרונה התנגד לה בנחרצות אחד, מייקל ווינגר. אודי, זה כבר שלך:

נשיא הוויזארדס מייקל וינגר, אמר לפני שבועיים: "למען האמת, קל מאוד להשיג בינוניות, אבל במצב כזה תקרת התקווה נמוכה מאוד". הוא נימק את הטנקינג של וושינגטון וויזארדס בעונות האחרונות, שהביא, בין השאר, לטרייד של דני אבדיה לפורטלנד. הישראלי היה עלול לגרום לוויזארדס להיות קצת פחות גרועה ולהידרדר במורד הדראפט לוטורי. רק שהטרייד שיביא לבירת ארה"ב את אנתוני דייויס, שיצטרף לטריי יאנג, מעמיד את האמירה של וינגר באור קצת מגוחך. בכל שנות הטנקינג, הנכס הכי קרוב לשחקן חמישיה בקבוצה טובה שוושינגטון בחרה היה אלכס סאר. היא כנראה תהיה גרועה מספיק כדי לבחור עוד שחקן טוב מאוד בדראפט הקרוב, שנחשב חזק. אבל איך הטיימליין של סאר והרוקי מהעונה הבאה, כמו גם של קישון ג'ורג' ובילאל קוליבלי, מסתדר עם זה של דיוויס הקשיש ושל יאנג? ומה וינגר מקווה להשיג עם שניהם? אם הציפייה היא ליותר מסיבוב שני בפלייאוף (בהנחה הלא סבירה שדיוויס ישחק יותר מ-70 משחקים בעונה), מומלץ שינמיך את "תקרת התקווה" שלו.

עוד לפני שאלת התקרה של קבוצה כזאת, השאלה הבסיסית יותר היא כמה מוטיבציה תהיה ליאנג ודיוויס לקחת על עצמם את התפקיד של לגדל חבורה צעירה ובוסרית ולנסות משוך אותה למאבקי פלייאוף, או, מה שנראה יותר ריאלי, מאבקי פליי-אין. רק לפני שנה דיוויס עבר בטרייד תמורת אחד השחקנים הטובים בעולם, על תקן העוגן ההגנתי שאמור היה להפוך את דאלאס לקונטנדרית בכירה. האם הוא מוכן לקבל על עצמו תפקיד אחר לגמרי בסיטואציה אחרת לגמרי? זאת אולי השאלה שתכריע אם הטרייד הזה יצדיק את עצמו מבחינת הוויזארדס.

על דאלאס ועל מה שנשאר לה במקום לוקה דונצ'יץ' בטח כבר קראתם מספיק. אם מתעלמים רגע מלוקה, התמורה על דיוויס אחרי שנה בה כמעט לא שיחק, בגילו, סבירה. לעומת וושינגטון, ששנים מחפשת שחקן לבנות סביבו, לדאלאס נפל אחד כזה ליד. הטרייד על דיוויס בעיקר מבהיר שהעיניים של ההנהלה החדשה ממוקדות במטרה הנכונה: לפרק את החבילה הוותיקה ולהתחיל לצבור נכסים שיעזרו לבנות תוך כמה שנים סגל צעיר שקופר פלאג יוכל למשוך למעלה. יש עדיין הרבה עבודת נקיון, אבל AD היה השחקן שהכי חשוב להיפרד ממנו כדי להתחיל מחדש, גם ברמה הסמלית.

הסיפור של יוטה שונה. הטרייד על ג'ארן ג'קסון ג'וניור מבהיר שמבחינת דני איינג' הקבוצה שלו בשלה, שכל מה שהיא צריכה זה עוד שחקן משמעותי אחד, שהפצועים יחזרו ושהוא יפסיק למנוע מהם לנצח. וויל הארדי בנה סביב לאורי מרקאנן התקפה מתפקדת, וגם השנה יוטה הייתה קבוצה לא רעה עד שהתחילה להשבית בערך את כולם. יחד עם קיונטה ג'ורג' בעונת פריצה ו-ווקר קסלר שנפצע מוקדם העונה, יש כאן בסיס של שחקנים שבשלים להוביל קבוצה לנצחונות החל משנה הבאה. יש סביבם מספיק צעירים מעניינים כדי למלא רוטציה ראויה.

אני מהמר שטריפל J לא יגיע על חשבון קסלר אלא שהמטרה היא שישחק לצידו בהרכב גבוה מאוד. קסלר יהיה שחקן חופשי מוגבל בקיץ, ואולי איינג' ירצה להשתמש במקום מתחת לתקרה כדי לבצע החתמה בשוק החופשי לפני שקסלר יקבל את החוזה הגבוה יחסית שלו. טריפל J היה בשיאו ההגנתי ליד סטיבן אדאמס, כפרי סייפטי ליד סנטר שנמצא בעיקר בצבע ולוקח את הריבאונדים שהוא לא. התקווה תהיה שהצמד הזה, והגודל באופן כללי, יחפה על החסרונות ההגנתיים במקומות אחרים. בהתקפה טריפל J משתפר כל שנה, מגוון מאוד ויוכל להתאים לכל סגנון, בטח להתקפה האיכותית של יוטה. אחרי הקיץ, כשנדע איזו בחירה יוטה קיבלה והאם לאיינג' יש מהלכים נוספים בקנה, נדע מה הגיוני לצפות מיוטה בשנה-שנתיים הקרובות. נתוני הפתיחה מעניינים מאוד.

יש התרחשויות גם בגזרת הפליי-אין

בזמן שאת רוב המהלכים הגדולים בדדליין הזה עשו דווקא נמושות הליגה, גם שתיים מקבוצות מרכז הטבלה, קבוצות הפליי-אין, ביצעו מהלכים משמעותיים. הראשונה היא שארלוט, הקבוצה הכיפית של הרגע, שאחרי חגיגות סופ"ש האולסטאר הציוני הראשון תזכה גם לכתבה משלה. היא עוד לא בפליי-אין, אבל לקחה מהקבוצה שהיא רודפת אחריה את אחד השחקנים הבכירים שלה. שארלוט הביאה את קובי וויט משיקגו תמורת קולין סקסטון ובחירות סיבוב שני. רואי נחום ירחיב על המהלך הזה.

קובי ווייט, יליד צפון קרוליינה, שיהפוך בקיץ לשחקן חופשי, היה עפ"י הדיווחים המטרה מספר 1 של ג׳ף פיטרסון ושארלוט לקיץ הקרוב. הם לא הצליחו להתאפק והביאו אותו כבר עכשיו, במחיר סביר למדי. ההורנטס נמצאים בעיצומה של תקופה אדירה, אולי הטובה ביותר של הפרנצ׳ייז הזה בעשור האחרון - רצף של 7 נצחונות רצופים ו-67% הצלחה מתחילת 2026. הם משחקים את ההתקפה היעילה והמהנה ביותר בליגה. בתוך כל זה, סקסטון אכן הצליח לתרום ולהיות חלק, אך מעמדו פחת במשחקים האחרונים. ווייט הוא בהחלט אופציה איכותית ואמינה ממנו בכל מה שקשור להובלת כדור, ניהול משחק והתאמה לשיטה של צ׳ארלס לי שבנויה באופן מוחלט על ווליום פסיכי של זריקות מבחוץ. ההורנטס רוצים פלייאוף כאן ועכשיו, ועדיין זוכרים שעם כל הכבוד לכושר האדיר של לאמלו בול, כדי להצליח באמת צריך לספק לו תעודת ביטוח איכותית מהספסל. זה ייגמר בהדחה בפליי-אין אבל העתיד של הפרנצ׳ייז הזה מבטיח מאי פעם.

המהלך המעניין השני באיזורים האלה הוא של גולדן סטייט, שסוף סוף נפטרה מג'ונתן קומינגה בטרייד שהביא לה את קריסטפס פורזינגיס. נשמע מלהיב, לא? גולדן סטייט מקבלת סטרץ' 5 אמיתי שגם מגן על הטבעת, למשחק בין שניים של סטף קרי ופורזי יכולות להיות אפשרויות לא מוגבלות. חבל רק שזה קורה מאוחר מדי, אחרי שגולדן סטייט כיבתה סופית את האורות על העידן הנוכחי, התחילה להספיד אותו. פורזינגיס הוא כמו ההוא שמגיע למסיבה עם אנרגיות טובות רגע לפני שהמסיבה נגמרת, כשכולם כבר שפוכים ורק רוצים ללכת הביתה. חבל שלא באת לפני שעה פורזי, או לפני שנה, פספסת את ג'ימי, הוא בדיוק יצא. באסה.  

מהלכים בינוניים וקטנים של קבוצות גדולות

ומה לגבי הקבוצות הגדולות, המועמדות לצמרת הגבוהה? הן הסתפקו בשיפורים מינוריים יותר. לא קרה משהו שמשנה באופן דרמטי את יחסי הכוחות באף קונפרנס, אבל יש כמה מהלכים ראויים לציון שאולי עוד נחזור אליהם ככאלה שעשו את ההבדל בסדרה או משחק מפתח מסוים בפלייאוף. אתעלם כאן מכל מומחי השלשות שהחליפו הרבה מאוד ידיים, בערך רבע מקבוצות הליגה הוסיפו איזשהו לוק קנארד לסגל בשבוע האחרון, ואתמקד בארבעה מעברים מעניינים יותר:

ניקולה ווצ'ביץ' בבוסטון: בראד סטיבנס עשה את המהלך בו הוא מוסיף שחקן פנים ובו זמנית יורד מתחת לאפרון הראשון, מה שבין היתר יאפשר לבוסטון להיות יותר אקטיבית בשוק הביי-אאוט, שעשוי לכלול גארדים מהז'אנר של אנפרני סיימונס שהיא ויתרה עליו כאן. בגיל 35, ווץ' הוא עדיין מכונה התקפית משומנת, הוא ישתלב בקלילות בשיטה של ג'ו מאזולה ויאפשר לו לשחק יותר דקות עם חמישה קלעי חוץ כמו שהוא רגיל. אחרי קריירה כל כך ארוכה ב-NBA, ווץ' מגיע סוף סוף לקבוצה חזקה ולתפקיד שנראה תפור למידותיו הנוכחיות, בו יחלק את הדקות בעמדת הסנטר עם נמיאס קייטה. אם ג'ייסון טייטום יחזור, יהיה לבוסטון סגל איכותי ומאוזן שבהחלט יוכל לדבר חזק במזרח. ווץ' מסיים חוזה בקיץ, ואם ישתלב טוב יהיה לסלטיקס סיכוי לא רע להשאיר אותו עם חוזה סביר. מהלך טוב.

איו דוסומו במינסוטה: לרגע נדמה היה שיש לזאבים מהלך גדול יותר ויווני יותר בקנה, בסוף הם הסתפקו בפרס ניחומים נחשק מאוד, בשחקן שהרבה מאוד קבוצות רצו. דוסומו נמצא בעונה בה הכל מתחבר לו כגארד מגוון מאוד שמספק הגנה, ניהול משחק וקליעה משופרת, יכול להיות גרסה משופרת של מה שניקייל אלכסנדר-ווקר נתן לוולבס בשנים קודמות. מינסוטה מקבלת את הגארד שהיה חסר לה בסגל ונתנה בתמורה את רוב דילינגהאם שלא הצליח להשתלב בסיטואציה מורכבת לגארד צעיר וארבע בחירות סיבוב שני ששתיים מהן יוכלו להיות גבוהות, מחיר לא קטן. יש עכשיו לכריס פינץ' רוטציה של שבעה וחצי שחקנים (החצי הוא בונז היילנד) לפלייאוף, בו שוב עדיף לא לזלזל בקבוצה שנוטים לזלזל בה.

חוסה אלברדו בניקס: מכל השחקנים של ניו אורלינס שהיו יכולים לתרום לקבוצות גדולות, רק אלברדו מוצא את עצמו במאבקי צמרת. מומחה ההתגנבויות מפוארטו ריקו הוא מהשחקנים האלה שצריכים להעביר את הקריירה כשחקן שמיני בקבוצה גדולה. הוא מביא שילוב של אופי, אנרגיות, חוש למהלכי מומנטום, ניהול משחק וקליעה מספיק טובה כדי להיות על הפרקט במספיק רגעים חשובים, הקהל ב-MSG צפוי להתאהב מהר. הבעיה היא שפרט למיטשל רובינסון, רוב הספסל של הניקס מורכב מגארדים ולא ברור מה מייק בראון אמור לעשות עם כולם. במיוחד, אלברדו יושב על משבצת דומה לזו של טיילר קולק וקשה לראות את שניהם משחקים ביחד. הפציעה של דוס מקברייד מפנה דקות, ואולי שכנעה את הניקס ללכת על זה.

ג'ארד מקיין ב-OKC: זה קרה. סם פרסטי נתן בחירות דראפט, כולל בחירת סיבוב ראשון, וקיבל שחקן כדורסל. השחקן הוא מקיין, גארד צעיר עם קליעה נהדרת, שהיו לו רגעים נפלאים בעונה שעברה כרוקי לפני שנפצע, והשנה הלך לאיבוד ברוטציית הגארדים העמוסה של פילדלפיה. עם כל הפציעות ב-OKC תהיה למקיין הזדמנות להשתלב ברוטציה כבר בשבועות הקרובים, ואחר כך עוד שנתיים בחוזה רוקי. מקיין הוא גם רקדן מדופלם, מה שהופך אותו מיד לחביב האתר. אבל בזמן שכולם מיהרו להראות אותו רוקד, אני מעדיף להראות קצת ממה שהוא עשה בחודש השני שלו בליגה, להבהיר איזה פוטנציאל האלופה השיגה:

https://www.youtube.com/watch?v=DI1ENlZf0XE

התמונה הגדולה

עם שוך המהומה, הסיפור הגדול של שבוע הדדליין נמצא בתחתית. אחרי מהלכי הפירוק של הקליפרס, ממפיס ושיקגו, ניתן לספור לא פחות מ-11 קבוצות שאיבדו עניין בעונה הזאת. חלקן יעסקו באופן אקטיבי בנסיון להחליש את עצמן ולתפוס עמדה טובה להגרלת הלוטורי, אחרות סתם יעבירו חודשיים ללא חשק. מאבקים על כניסה לפליי-אין לא יהיו, כי כל מי שיש לה עניין להגיע לשם אמורה להגיע ללא בעיה. בין היתר, זאת בשורה טובה לפורטלנד, שמסתכלת ימינה ושמאלה ולא רואה קבוצות שיכולות לאיים על המקום שלה בעשירייה, ואפילו בתוך העשירייה יש כרגע את השלד של מה שהיה עד לפני יומיים הקליפרס.

עבור קבוצות הפלייאוף, אפשרויות החיזוק לא הסתיימו. שוק הביי-אאוט מאיים להיות עמוס מהרגיל השנה. כמה שחקנים כבר שוחררו, כשהשם המעניין ביותר כרגע הוא קאם תומאס שסביר שיהיו קבוצות שלא יעמדו בפיתוי של להביא אותו כשחקן שישי. לשיקגו אין סיבה להחזיק בכל כך הרבה גארדים, זו לא תהיה הפתעה אם מישהו כמו אנפרני סיימונס או קולין סקסטון ישוחרר בקרוב. ויש עוד כמה קבוצות שירצו לשחרר שחקנים כדי לפנות מקום ברוסטר לשחקנים עם חוזה דו-כיווני שהרשימו ומתקרבים למכסת המשחקים שמותרת בחוזה הזה. גם כאן פורטלנד זו דוגמא טובה, היא צפויה לפנות שני מקומות עבור קיילב לאב וסידי סיסוקו, לא אתפלא אם הפצוע הנצחי מטיס ת'ייבול יהיה בין המשוחררים. אז יש עוד קצת למה לצפות.