מכבי תל אביב וקטש. מאי אמון לאמונה עיוורת

לפני תחילת המשחק תהיתי מה יכריע כאן. מי תקלע טוב יותר מבחוץ (אחרי שכתבנו כאן פריוויו שכל כולו שלשות והקשר בינן לבין נצחון בדו קרב הזה)? הקבוצה העמוקה יותר? תאוריית הלא משנה מי קטש ילביש יקלע? כאשר מנתחים משחק מהסוף להתחלה, וזה הרי מה שעושים כאן, הנטייה האוטומטית היא לייחס למאמן המנצח את המהלך הטקטי שעשה הבדל. עוד ממש רגע נדבר כאן טקטיקה, מהלכים וחילופים. ונתהה, בקול רם, אם זה באמת הסיפור מאחורי עוד העפלה צהובה לגמר גביע המדינה.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

14:02

רגע מספר 1

שלוש דקות בתוך הרבע השני, אחרי עוד אלי הופ שריסק וויילי בתוך הטבעת אחרי הגבהה של הארפר, שהחזיר את ירושלים לפלוס 12, הרגיש לכל הנוגעים בדבר שלירושלים יתרון איכותי ומעשי. מול מכבי תל אביב הזאת שבשלב הזה בעיקר מיידה ומפספסת, איכויות האחד על אחד של הארפר, קרינגטון וכו פלאס סופר מגה דומיננטיות של וויילי בפנים נראו כמו מפתח לגמר ירושלמי. ואולי אפילו מבלי להזדקק לאיזו דרמה גדולה בסוף. 

ואז קרו מספר דברים, כמעט במקביל. קשיוס ווינסטון הקטן החליף את אייזיה מובלי הגדול. ואפילו תרם כמעט מיידית עם נקודות ממסירה של אותו ההארפר. מכבי תל אביב החליפה הגנה והראתה אזורית שלה מספר תפקידים: 

1. להאט קצת את הקצב של הקבוצה מהבירה בהתקפה, אחרי שזאת הגיעה בקלות למחוזות 35 הנקודות בסדר גודל של 13 דקות. 

2. להתאים עצמה ברמת המאצ'אפ להרכב הסופר סמול בול של יונתן אלון, שבו משחק יובל זוסמן כ-4 לצידו של סמית' ב-5. כשתכלס, מדובר בחמישיית אימים שמורכבת מהובר, ווינסטון, פריצקי, זוסמן וסמית'. מה?

3. מהמקום הזה והתצורה הזאת, להוביל את הצהובים לשינוי קצב בעצמם ואל היכולת לרוץ את הפרקט. בטח כשהקו האחורי של קטש בשלב הזה מורכב מג'ימי קלארק וג'ף דאוטין.

   
   

ג'ף דאוטין. האיש שנרדם על הספסל של מכבי תל אביב במהלך טרוף המשחקים האחרונים שלה. בעוד כל אלו שמצדדיו ומעליו עולצים וחיים את החלום, כל התמקדות של המצלמה על הג'וניור לאחרונה גילתה פנים חתומות של האיש שחשב בקיץ שהוא רכז ראשון וגילה בחורף שהוא חמישי בתור. שכבר לא באמת אמור היה להיות כאן. שרק בשל הפציעה של לונדברג והיציאה המוקדמת לגמלאות של ווקר בכלל נלקח בחשבון למשחק הזה. שרק בשל שיקולי התאמות בין שחקנים בצהוב, אפילו בסגל שנבחר לחצי הגמר, עלה בחמישיה.

מרגע הישמע הגונג אליו התייחסתי בתחילה, יצא דאוטין אל הדרך ומדעתו. קודם כל, עם 8 נקודות רצופות. מעבר לכל, עם תובנה שהוא לוקח בקלות כל אחד מהשומרים שמולו, בטח שהובר או ווינסטון או הארפר. וזה קורה גם כשסמית' הוא הגבוה ששומר את הפיק נ' רול וגם כשזה שמנסה הוא אוסטין וויילי.

את המשחק הזה יסיים ג'ף דאוטין עם מדד היעילות הכי גבוה בקבוצה (26), עם 19 נקודות ובלי החטאה אחת בתוך קשת שלוש הנקודות. ועם אמונה (מופרכת) שאם רק יהיה זה שישחק, הוא גם יהיה זה שינצח. בשביל עצמו ובשביל המאמן שלא באמת סופר אותו.

יצא אל הדרך ומדעתו, ג'ף דאוטין. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

רגע מספר 2

כארבע דקות לסיום הרבע השלישי, אחרי עוד ג'אמפר של הארפר שעשה פלוס 6 לקבוצה שלו, קרא לפתע קטש בשמו של גור לביא. אותו גור לביא שבחסות הכתף של ליף נכנס לפתע למערך השיקולים של קטש. ההוא שבחסות ההגנה המגוחכת של רעננה הבהיר שאצלו אין חלודה ואין היסוסים. ובלי היסוס, גור לביא דהר פנימה. 

שניה, בואו נבין לרגע את הקונטקסט. למכבי תל אביב הזאת יש פורווארד שנעל את מיקומו בתוך ההירככיה והחמישיה הפותחת ושמו בישראל וויל.פאקינג.ריימן. שרק לפני רגע קלע 5 מ-5 ל-3. שכבר מהלך הרבע הראשון אמש הצליח להוציא לרגע אפילו את יובל זוסמן משלוותו. באמא. זה מה שראיתי ממסך הטלוויזיה שלי. שעל פניו, למרות שאצל קטש הפך סמול פורווארד, אמור היה להיות זה שנכנס כדי לחבוט גם מעמדת הפאוור. אבל לא, גור לביא. שהביא עמו אימפקט מיידי. 

אין חלודה ואין היסוסים, גור לביא. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

יש את המספרים היבשים שמלמדים על 9 נקודות + 6 כדורים חוזרים בפחות מ-12 דקות. ויש את החוויה האמיתית שכוללת נגיעה ומעורבות שלו כמעט בכל מהלך. חתירה למגע. ניצול כל רגע. במהלך הקלטת פרק של שוט אתמול, שאל אותי ג'ובה מה אנחנו אמורים ללמוד מהסיטואציה הזאת של גור לביא על החלטות של שחקנים בכלל וצעירים בפרט לבקש לעזוב קבוצות שלא נותנות להן הזדמנות. מה אנחנו אמורים ללמוד ממצב שבו שחקן שאמור להיות נטול בטחון לגמרי - טורף כל מי שמולו ומרים בהצלחה כל זריקה.

יתכן שהתשובה, במקרה של גור לביא, הוא שמדובר שאיש מיוחד. יתכן שהתשובה, במקרה של עודד קטש, שבטוח שהוא איש מיוחד. או לפחות בטוח, נכון לפברואר 2026, שהוא עושה כאן משהו מיוחד.

העומק

עוד מעט נחזור לדברים שמכבי תל אביב עשו. רגע לפני, בעזרת החבר הירש, נדבר קצת על הדברים שחסרים ליונתן אלון ולירושלים.

אם המשחק היה מסתיים 3:48 דקות לסיום, היינו מספרים עכשיו שיונתן אלון גאון. שלשה של קאדין קרינגטון העלתה את הפועל ירושלים ליתרון 78:80. משם, רצה מכבי תל אביב 0:11 ו-5:16 עד הסיום. בדקות האלו, היה נדמה שמשקולות בלתי נראות מכבידות על הרגליים של ירושלים, במיוחד של ג'ארד הארפר. אפשר להניח שהעומס דיבר. הקבוצה מעיר הבירה רשמה ושיתפה 8 שחקני רוטציה לגיטימיים, פלוס רועי פריצקי (2:09 דקות). שלושה - הארפר, קרינגטון וזוסמן - שיחקו 31:57 דקות ומעלה. מכבי ת"א - נטולת ליף הישראלי - רשמה ושיתפה 10 שחקני רוטציה, ששיחקו בין 11:00 דקות (ריימן) ל-29:54 דקות (בריסט). בסוף, אין תחליף לעומק. באינטנסיביות של הכדורסל המודרני, ונוכח העומס המצטבר בארץ ובאירופה, פציעות כמו של שחקן הרוטציה החסר, נמרוד לוי, הן לא הפתעה, אלא נתון כמעט צפוי מראש. ייתכן מאוד שההחתמה של פריצקי ולא של שחקן בכיר יותר, אולי אחד הישראלים שברחו למכללות, הכריעה את גורל המשחק. פעם קראו לסגלים רחבים "בנייה לרוחב". היום ברור שהשחקן ה-12 בסגל, לפעמים אפילו ה-13, יכול להכריע עונה שלמה. תשאלו את גור לביא.

תודה הירש. את הרכב הסופר סמולבול של יונתן אלון כבר פגשנו. כולל באחד מהנצחונות שלו על הפועל תל אביב, ביד אליהו הישן. נצחון שהושג למרות ההרכב הנמוך ולא בזכותו. אם הרוטציה של יונתן אלון שלמה ומאוזנת, ספק רב אם הוא הולך לשם. כי כן, בסגל הליגה חסר לו שחקן אחד, וזה כשנמרוד לוי שלם ומתפקד. בלעדיו, חסרים לו שניים. מצד שני, איך זה שמהלך עונה שלמה לא מצליחים לייצר מאחד פריצקי כמה דקות סבירות ויציבות?

אבל לא רק שם. בעוד מכבי תל אביב שולחת אל המגרש שחקני ספסל שמייצרים ומייצגים תרומה, ובראשם כמובן גור לביא בהתקפה ואושיי בריסט בהגנה, כל שחקן ספסל ירושלמי אתמול הצליח לייצר תרומה שלילית. 

רועי הובר סיפק 10 דקות שהסתיימו במינוס 15. ג'סטין סמית' הצליח לייצר מינוס 16. ולזכותו, הוא הזיק לקבוצה שלו גם ב-5 וגם ב-4, עם מהלך אחד שהנציח את הקשיים שלו (כאשר מכבי תל אביב ממש מפתה את ירושלים ללכת לסמית' בפנים במצב של חילוף גארד וגבוה, שהסתיים באיבוד כדור). וקשיוס ווינסטון? 12 דקות וקצת שהסתיימו במינוס 17. כשברבע האחרון מוותר המאמן שלו על שירותיו הרעים.

12 דקות במינוס 17, קאש וינסטון. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

לעצור את ההארפר

מכבי תל אביב הייתה ונותרה קבוצת הגנה רעה. שלאחרונה מצליחה היא ככלל באמצעות אושיי בריסט בפרט להקשות על האובסטים של העולם בחלקים האחרונים של המשחק. באיירן לא הצליחה להשלים עוד דקה איכותית אחת של אובסט המותש, שחסרה לה כדי לצאת מהמידל איסט עם נצחון. ג'ארד הארפר, הגארד הכי דומיננטי במזרח התיכון, עבר אתמול 10 דקות אחרונות שאותן יבקש למחוק. 

אחרי שהרגיל אותנו לכך שרק תנו לו את הכדור בסוף, לא הצליח ההארפר לכבוש ולו נקודה בחלק האחרון של המשחק. בדרך כלל, במצב הדברים הרגיל, הארפר מקבל את מנת המנוחה שלו רגע לפני הדקות האחרונות והמכריעות. הפעם, בהיעדרו של הקאש, לא הייתה כזאת. הפעם, אחרי שרוטציית השומרים שלו אתמול שכללה את קלארק והורד התקבעה על בריסט, שעבד קשה כדי למנוע, להכאיב ולהתיש, זה כבר היה קצת יותר מדי. 

ואחרי רבע שלישי שבו ניסתה ירושלים (והצליחה) לרכב על ההגנה של בלאט, קטש בחוכמה מנע מירושלים ומהארפר את הפריבילגיה הזאת כשויתר על שירותיו. ואז, כשסופסוף מצא עצמו הארפר לרגע מול דיברתולומיאו וחשב שהנה הגיע רגע החופש, הגיח לעזור סורקין והעיף את הכדור לצד השני של ההיכל. 

חדש שהנה הגיע רגע החופש, הארפר. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

ובצד השני של ההיכל הצליחה מכבי תל אביב למצוא את הארפר במקומות שלא נוחים לו, כלומר מתחת לסל, כלומר כשהוא שומר אנשים גדולים וחזקים ממנו. כולל המהלך האדיר של סורקין להורד שעשה פלוס 6 בסוף. ולעייף את הארפר. ולתסכל אותו.

מהאמצע!

אחרי הנצחון הקודם של מכבי תל אביב על ירושלים, אולי ה-תובנה המקצועית שעשתה את ההבדל הגיעה בדמות היכולת של הצהובים לברוח מהמלכודות ההגנתיות שמניחה ירושלים בצדדים לטובת מהלכים מנצחים שהגיעו מהאמצע. כן, מהאמצע. ככה פשוט. דרך החלטות, למשל, של סורקין. מולו אי אפשר להתכווץ ברמת הסטאנטים והצ'וקים. מולו קשה לטרפד עם חילופי גבוה-נמוך.

אתמול התמודדה מכבי תל אביב עם סיטואציה מורכבת יותר. בהיעדרם של הקלעים לונדברג ו-ווקר, ירושלים יכולה הייתה להרשות לעצמה להעז, לרמות וללכת עוד יותר חזק אל הכדור. בטח ובטח כששבע הזריקות הראשונות של מכבי מבחוץ לא מוצאות טבעת. יובל זוסמן, לכן, יכול להרשות לעצמו להתכווץ וקצת לרמות מג'ימי קלארק. הארפר יכול לוותר לגמרי על דאוטין. 

ואם הכדור אצל בלאט, למשל ברבע השלישי, אז מבחינת ההגנה של ירושלים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד זה כולל חדירות שלו בתוך קשת שלוש הנקודות ומהצד. אפילו אם יוצא לו מזה לייאפ קל. 

אז כן, גם הפעם הגיעו הרגעים הטובים של מכבי בהתקפה מדברים שקרו מהאמצע בכלל, כמו למשל חלק מבידודי הגארדים במחצית הראשונה, ומהגבוהים במהלכים של המחצית השניה. כולל נקודות שבהם היה מעורב גור לביא כחותך, מוסר וקולע. כולל במהלכים מתוצרת סורקין וג'יילן הורד. מהלכים שמולם לא היו ליונתן אלון ולקבוצה שלו פתרונים.

מהלכים מהאמצע, ג'יילן הורד. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

 3 נקודות לסיום

1. זה הריבאונד  - את הדף הסטטיסטי של המשחק הזה מעטר כמובן פרמטר ריבאונד ההתקפה. אחרי שדווקא ירושלים המחישה שליטה מוחלטת בתחילת המשחק, כולל 5 אופנסיב ריבאונד שלה מ-שש החטאותיה הראשונות (!!), הצליחה הקבוצה של קטש לסיים 40 דקות עם 22 כדורים חוזרים בהתקפה, לעומת 21 כדורים חוזרים בהגנה של ירושלים. כולל ג'יילן הורד שמתקן את עצמו פעם אחר פעם, ברגעים שבהם עדיין החטיא. כולל דיברתולמיאו שלוקח 3 כאלו מפאקינג שום מקום. זה קרה בעיקר בדקות בהן לא היה וויילי, אבל גם לא מעט על הפרצוף שלו. זה קרה ברצפים שהותירו את המנצחת בחיים, כששום דבר אחר לא עבד עבורה, כולל בתחילת הרבע השני. ואז, עם דאוטין, עם 4/9 לשלוש באותו רבע ועם אחד ג'ימי קלארק, הדברים כבר איכשהו הסתדרו לה.

   
   

2. הדאנק - אני לא יודע ולא רוצה לנסות להסביר כרגע מה קורה עם הג'ימי. שגם כשהפגין ניצוצות בשלבים מוקדמים יותר של הקדנציה, הן בד"כ התפיידו ככל שהשעון התקדם. ועכשיו הכל מסתדר. האם זה אומר קינן אוונס פינת כריס ג'ונס ומעלה? לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהדאנק שעשה שיוויון 76 הוא משהו שישאר. ואם הכושר הנוכחי של קלארק ישאר, אז יכול להיות שהמומנטום הלא סביר הזה של טים קטש רק ימשך.

3. לא יכול לטעות - גם בימיו הטובים ביותר כמאמן, כשהכדורסל של קטש הצליח להוכיח רגעים של גאונות, תמיד היה משהו עם ניהול המשחק של הקואץ'. ההירדמויות. ההתעקשויות. החמישיות הלא ברורות. נכון לעכשיו וכל עוד לא יוכח אחרת, אלו הם ימים הטובים ביותר של עודד קטש כמאמן כדורסל. וכן, אפשר לדבר על הכדורסל, על היכולת להפיק יותר ממקסימום משחקנים שאמורים להיות שווים פחות. וכן, אפשר בשלב הזה להגיד שהכל עובד. שהכל דופק. הימורים לא פשוטים? החלטות לא ברורות? הכל איכשהו מסתדר. הכל מתברר כפגיעה, ולו בדיעבד. כשזה קורה, מידת האמון של השחקנים במאמן שלהם עוברת שלב והופכת לאמון עיוור. להליכה עיוורת אחריו. כי הוא יודע. כי הוא פוגע. כי הוא בטרוף. כלומר, עד כמה שעודד קטש יכול להיות בטרוף. טקטיקה? מעבר לאזורית? חילוף כזה או אחר? ההצלחה הנוכחית של קטש ומכבי גדולה בהרבה מאשר האלמנטים והפרטים הקטנים. רק לפני רגע סבל המאמן מחוסר אמון מהבוסים שלו, שעמדו לשלוח אותו הביתה. כרגע, כל היריבות שלו סובלות מהאמונה של השחקנים בו, שמנצחת עבורם ועבורו פעם אחר פעם.

זהו. שיהיה לנו טוב.