לא נגמר

פייר? לא מגיע לסדרה הזו להסתיים בסוויפ. נכון, לאוהדי הניקס היו שאיפות שאחרי שני נצחונות חוץ הספרס ייפלו שדודים מול העוצמות של הגארדן, אבל הספרס קבוצה איכותית מדי כדי ללכת הביתה ככה, ומסע 13 הנצחונות הרצופים של ניו יורק הגיע לסופם.

ויקטור וומבניאמה ומיטש ג'ונסון שמו לב לפרט חשוב לפני המשחק השלישי. אתם מבינים: ויקטור וומבניאמה ממש גבוה. זה אומר שאם הוא נמצא קרוב לסל אז קל לו לקלוע כי כל היתר נמוכים יותר. הספרס ניצלו את זה לשני סלים קלים על ההתחלה וזה נתן את הטון לרבע הראשון. הניקס נראו די חסרי אונים מול הספרס שבאמת הגיעו במוד של להיות או לחדול ותפסו יתרון דו-ספרתי כבר ברבע הראשון.

אבל הניקס הם לא קבוצה שמולה אפשר לסגור את המשחק בשלב כל כך מוקדם. דווקא חוזה אלוורדו - על כל ה1.80 שלו - תקף את וומבי עם שני סלים עליו, במה שהיה יריית הפתיחה של הקאמבק של הניקס. מי שעצר את ריצת ה8-0 שהחזירה את הניקס למשחק היה סטף קאסל, שהחזיק את הספרס במשחק בעצמו ברבע השני ובאופן כללי נתן את משחקו הטוב בסדרה (23 נקודות, 5 אסיסטים, 2 איבודים, 57% מהשדה). החזרה של ברונסון עזרה לניקס לבסס את היתרון שלהם עד סיום המחצית.

ג'ונסון הגיע אל המשחק הזה עם מטרה ברורה לעצור את קארל-אנתוני טאונס, בעיקר במשחק הפיק אנד פופ. הספרס הגיעו עם הדג' אגרסיבי על ברונסון, כשאת טאונס מכסה שחקן שלישי. הגובה של שומרי הספרס, בטח במקרים בהם וומבי היה זה שמגיע ללכוד את ברונסון, הקשה על הרכז של הניקס למסור לפינה הרחוקה. ההתאמה שהניקס עשו במחצית השניה היה לתת לברונסון לשחק את משחק הבידודים שלו ולתקוף את המיס מאצ'ים. זה לא ממש עבד ברבע השלישי (2/7 מהשדה, 3 איבודים) וקצת יותר טוב ברבע הרביעי (4/7 מהשדה ל-12 נקודות ברבע) אבל זה בעיקר הוציא את הניקס ממה שעבד להם בפלייאוף הזה: המשחק ההתקפי הקבוצתי שגורם לכל ההגנה לזוז ולחשוף את נקודות החולשה שלה. לא שזו הסיבה היחידה ששחקני הניקס שאינם ברונסון החטיאו את כל  10 הניסיונות שלוש (עד לשלשה של או.ג'י שהורידה את ההפרש לשתי נקודות חצי דקה לסיום) ברבע הקובע, אבל זה בהחלט לא עזר.

בתחילת הסדרה סימנתי את קרב הפוזשנים (איבודים, ריבאונד התקפה) ואת ה'נקודות הנוספות' (עונשין, שלשות) בתור המפתחות לסדרה. הספרס הלילה חתכו את כמות האיבודים שלהם (ל-8 הנתון הכי נמוך בפלייאוף) וחיפו על פיגור בריבאונד ההתקפה (12-6 לניו יורק), וגם הקליעה שלהם מחוץ לקשת הייתה שקולה (12-13 לספרס באחוזים דומים). מה שלא היה שקול היו זריקות העונשין.

זה המשחק השני ברציפות שבו השיח ברשתות - ולא רק בקרב אוהדי הניקס - מדבר על השריקות של השופטים שמתעדפות את סן אנטוניו. אני לא אוהב להתלות בדיבורים האלו שהם לרוב תירוצים, ולמרות זאת קשה שלא להתבאס מכך שסדרת גמר בין שתי קבוצות כל כך איכותיות שמספקות באמת כדורסל ברמה גבוהה מאד עדיין מגיעה לעיסוק נרחב כל כך בשופטים ובשיפוט. מבלי להכנס למהלך ספציפי כזה או אחר הנרטיב הוא האתרוג שהליגה, באמצעות השופטים במקרה הזה, מייצרת לספרס וספציפית לוומבי.

אני בצד שאוהב את הכדורסל הפיזי (במידה) של הפלייאוף. אני מסוגל לחיות גם עם האובר-קולינג של העונה הרגילה במידה והוא מאוזן. השיפוט - עוד לפני מקל או מחמיר - חייב להיות עקבי לשני הצדדים, כדי שנוכל להתעסק בדברים החשובים באמת. כמו הכדורסל.

הגענו עד לכאן ובקושי דיברנו על וומבי. 32 נקודות באחוזים נהדרים (72.9% טרו שוטינג), וסוף סוף שוט צ'ארט שמזכיר סנטר. סנטר מודרני, אבל סנטר. העיניים יהיו עליו במשחק הרביעי, כי עד עכשיו - וזו מנטרה שאני חוזר עליה כל הפלייאוף - לא ראינו שני משחקי סופרסטאר רצופים ממנו, ואם במשחק שבו הספרס היו עדיפים כל כך על הניקס במשך שלושה רבעים הניקס עדיין היו במרחק ג'אמפ אחד של פוקס מסיכוי לנצח - וומבי יהיה חייב להיות במיטבו גם במשחק הרביעי כדי שהספרס לא יחזרו לסן אנטוניו בפיגור ממנו רק לברון וקיירי חזרו בגמר.

יש לניקס עוד משחק אחד בגארדן, בשאיפה הפעם בלי להתעסק בדונלד טראמפ ומגבלות האבטחה שהוא מייצר לקהל בניו יורק. הניקס יכולים להרגיש טוב עם העובדה שגם במשחק לא טוב שלהם - שאמט וברידג'ס עם 1/10 משותף מחוץ לקשת - הם היו שם עד השניות האחרונות וסל הקלאץ' של דיארון פוקס. הסדרה הזו רחוקה מלהיות גמורה, ומה שנשאר לקוות הוא שהתגובות אחרי המשחק הבא יהיו על איזו רמת כדורסל נהדרת ראינו ולא על השיפוט.