עליית המכונות

לכמה רגעים קצרים היה נדמה שהלייקרס באמת מצאו פיתרון לבעיית שיי. הפיזיות של מרכוס סמארט, יחד עם הטראפים המתוזמנים ששלח אליו ג'יי ג'יי רדיק התישו את ה-MVP המכהן שסיים את המשחק הראשון עם פחות מ-20 נקודות לראשונה העונה ועם יותר איבודים מאסיסטים. רק שכשהסתכלנו על התמונה הגדולה יותר הסתבר שהלייקרס הפסידו את המשחק הזה ב-18 נקודות. זה קרה בגלל שמארק דיינגולט - יחד עם סם פרסטי וצוות הסקאוטים - בנו מכונה שבה אם יש כשל בנקודה אחת, אוטומטית מתעורר חלק אחר שמחפה עליה.

הלייקרס מקשים על שיי את ניהול המשחק? אז הת'אנדר מעבירים את המשחק דרך אג'איי מיטשל - הבחירה ה-38 מאוניברסיטת סנטה ברברה למען השם - שסיים ארבעה משחקים מול לוס אנג'לס עם 24 אסיסטים מול ארבעה איבודים בלבד ולמעלה מ-20 נקודות למשחק. הלייקרס מחפים על שיי בשמירות כפולות ומשאירים את הת'אנדר לנצח עם קליעות מבחוץ? הנה ג'ארד מקיין שפרסטי הביא בטרייד דדליין האחרון עבור העודף שקיבל בשווארמיה, שמסיים 58 דקות על המגרש עם 12 שלשות. שמונה שחקני ת'אנדר שונים קלעו בסדרה הזו 10 נקודות לפחות במשחק אחד. 11 שחקנים קיבלו דקות בכל ארבעת המשחקים. זה הוביל לדפוס שבו הלייקרס נראים קרובים במחצית הראשונה אבל נופלים מהרגליים החל מאמצע הרבע השלישי.

הפיזיות של הת'אנדר גבתה מחיר משמעותי מהלייקרס, שדורגו במהלך העונה הרגילה במקום השני בהגעה לקו. השופטים מיעטו לשרוק לעבירות - בשני הצדדים - מה שהקשה על הלייקרס להכתיב את המשחק שלהם. אוסטין ריבס היה הנפגע העיקרי, כשאחוזי הקליעה שלו צנחו (אחוז טרו שוטינג נמוך ב-8% מהעונה הרגילה) וכמעט כל פוזשן רביעי שלו הסתיים באיבוד. מרכוס סמארט, שניהל את המשחק לא רע בסדרה מול יוסטון, גילה שהלחץ של אוקלהומה הוא סיפור אחר לגמרי. העייפות המצטברת הציגה את עצמה גם בדקות הסיום של המשחק הרביעי, שהיה הצמוד ביותר בסדרה. איבוד לא אופייני של לברון בחצי המגרש של הת'אנדר, זריקת שלוש רעה והחטאה מטווח קצר. סמארט והאצ'ימורה אמנם העלו את הלייקרס ליתרון עם ארבעים שניות לסיום, אבל גם הם נראו סחוטים.

בשני המשחקים בלוס אנג'לס, גם בזכות שינוי הגישה ההגנתית של רדיק, שיי חזר קצת למימדים הרגילים שאנחנו זוכרים ממנו. במבט על הממוצעים זו הייתה הסדרה עם ממוצע הנקודות הנמוך ביותר עבורו מאז הבועה וכנראה שהוא מבין שהמצ'אפ הבא שיפגוש - בין אם יהיה מול הקו האחורי האתלטי של הספרס או מול הפיזיות של ג'יידן מקדניאלס והוולבס - לא יעשה לו חיים קלים. דיינגולט והעומק של הת'אנדר בינתיים משאירים את המכונה פועלת והביאו את הת'אנדר להיות האלופה הראשונה מאז 2018 שמגיעה לגמר איזורי בשנה העוקבת, אבל כדי לעמוד בעומס של הסדרה הבאה הם יצטרכו גם את ראש המנוע שלהם בתפקוד גבוה.

ריקוד המכונה

בראיונות שאחרי המשחקים מול הסיקסרס מייק בראון הקפיד להקטין את החלק שלו בהצלחה של הקבוצה. פעם זה בהתייחסות לג'יילן ברונסון בתור שמיכת הביטחון שלו. פעם אחרת, כשטאונס נשאל לגבי ההתאמות ההתקפיות שבראון עשה, המאמן התפרץ לראיון ואמר "מייק עשה עבודה מחורבנת, אבל מייק מנסה וקאט ויתר השחקנים סוחבים את מייק והתחת הגדול שלו". לבראון יש היסטוריה של מה שמהצד נראה כמו התבטלות מול השחקנים אותם הוא מאמן. הוא "הואשם" בכך שהוא נחמד מדי ולא יודע לדרוש אחריות מהשחקנים שלו, אבל מבחן התוצאה נראה אחרת.

כשמסתכלים על ההתאמות ההתקפיות של בראון החל מהמשחק הרביעי מול ההוקס, מפתה לחשוב שמדובר באיזו תוכנית שבראון רקח כהתאמה מיוחדת, אבל בפועל מדובר בחזון שאותו הציג כבר מיומו הראשון כמאמן הניקס. לבראון היו אז שתי תוכניות שימוש בקא"ט: הראשונה כגבוה שני לצידו של מיטשל רובינסון, שהופכת את טאונס לשחקן כנף, כזה שנע על חסימות. התוכנית הזו נזנחה ברובה. התוכנית השניה דיברה על שימוש בקא"ט בתור האב התקפי. זה עבד לפרקים, בעיקר בתחילת העונה, לפני שתקופה קשה הובילה את בראון לחזור לבסס את המשחק שלו יותר על משחק הבין-שניים של ברונסון וטאונס. תום ת'יבודו אמר פעם שהתפקיד שלו כמאמן הוא לגרום לקבוצה שלו להראות טוב באפריל ומאי, לא בינואר והניקס נראים עכשיו טוב יותר מכפי שנראו כל השנה.

אם כבר ת'יבודו מיס קונספציה נפוצה מדברת על הניקס של היום - עם הרוטציה הרחבה, זריקות השלוש והתנועה ללא כדור - כאנטי-תזה לכדורסל הת'יבסי. זו התעלמות מהעובדה שהזהות של הניקס, בעיקר ההגנתית, נשארה כפי שהייתה. ההאסל עדיין שם, הניקס החטיאו הרבה פחות זריקות מפילדלפיה בסדרה הזו, ועדיין לקחו יותר ריבאונדים בהתקפה. מילא שחקנים כמו חוזה אלוורדו וג'וש הארט מתמסרים להאסל הזה, אבל בראון הפך את ג'ורדן קלארקסון לשחקן שמוריד בסדרה הזו יותר ריבאונדים בהתקפה מג'ואל אמביד או אנדרה דראמונד.

עוד מיס קונספציה בהקשר של הניקס: קל להסתכל על תוצאות הסדרות ולסווג את ההצלחה של הניקס ככזו שמגיעה בזכות יריבות חלשות. זו תהיה טעות. אטלנטה הגיעה לסדרה בתור אחת הקבוצות הכי חמות בליגה עם 20 נצחונות ב-26 המשחקים האחרונים. הסיקסרס עברו את הסלטיקס בזכות ולא בחסד. העבודה של מיקאל ברידג'ס על אלכסנדר-ווקר וטייריס מקסי שיבשה את היריבות והלחץ שהרוטציה מרובת הגארדים של הניקס הפעילה על היריבות תורגמה להתקפות מעבר ונקודות קלות. כשמדברים על העומק של הניקס ככזה שלא היה שם זה חוטא למציאות - קלארקסון ואלוורדו הצטרפו אמנם בשנה האחרונה אבל מקברייד, שאמט, רובינסון ואפילו הוקפורטי שנזרק למערכה בגלל בעיות עבירות היו שם גם שנה שעברה. ההבדל הוא שבראון הראה במהלך כל העונה לשחקני הספסל שלו שהוא סומך עליהם, שיש להם חלק משמעותי בקבוצה הזו וזה משתלם בפלייאוף.

המבחן של הניקס יהיה לשמור על המומנטום עד לתחילת הסדרה הבאה. התארכות הסדרה בין קליבלנד לדטרויט הביאה לזה שיהיה לניקס יותר משבוע בין המשחק הרביעי מול פילי למשחק הראשון בגמר האיזורי. מצד אחד זה יביא את הניקס טריים יותר - שתי הקבוצות בחצי הגמר השני שיחקו שבעה משחקים בסיבוב הראשון ולפחות שישה בחצי הגמר - אבל עלול לפגוע במומנטום של ניו יורק, בטח אם המנצחת בסדרה המקבילה תצליח לייצר מומנטום משלה.

"אנחנו משחקים טוב, אבל אין לזה משמעות אם אנחנו לא נמצא דרך לנצח עוד שלושה משחקים", ענה טאונס לאחר המשחק הראשון בסדרה מול פילדלפיה, בו הניקס קבעו הפרש שיא לארבעה משחקים בפלייאוף (135 נקודות). אם הם ישמרו על המיינדסט הזה גם אחרי שקבעו שיא חדש לעשרה משחקים בפלייאוף (194 נקודות, הרבה מעל 171 הנקודות של גולדן סטייט של 2017 שקבעו את השיא הקודם), הם נראים כמו הפייבוריטים לעלות מהמזרח.

זעם כנגד המכונה

ההפיכה של וומבי והספרס ל"נבלים" של הליגה הוא אחד מהסטוריליינז הלא צפויים אבל מרתקים של הפלייאוף הזה. כן, יש אימפקט מועצם לעובדה שאנחנו נמצאים בישראל וסדרת הסיבוב הראשון עברה מול פורטלנד ודני אבדיה, אבל הגישה שאיתה מגיעים שחקני הספרס - בראשות קאסל וויקטור וומבניאמיה - מתחילה לייצר אימפקט ברחבי הליגה, כשהשיא כמובן הגיע במרפק ששלח וומבי לצווארו של נאז ריד.

הגישה הזו לא אמורה להמם את מי שעוקב מקרוב יותר אחרי וומבי. הסיפורים על הנזירים נחמדים, אבל מדובר על שחקן שסוחב איתו יצר תחרותיות לכל מקום. אנחנו מדברים על שחקן שהחליט להפוך את האולסטאר לתחרותי, קיבינימט. והגישה הזו - שמעולם לא אפיינה את הספרס כקבוצה, יש לציין - ליכדה כבר לא מעט קבוצות שהפכו לאלופות.

העובדה שמולם נמצאת מינסוטה, האנדרדוג שמסרב לוותר, רק הופכת את הסדרה הזו למעניינת יותר. אנתוני אדוארדס הוא לא אדם חף מאגו, אבל בקונטקסט של הסדרה מול סן אנטוניו - אחרי הפציעה, בלי דיווינצ'נזו וכשיתר שחקני המשנה מתקשים - קשה שלא להיות בעדו. הקילר אינסטינקט של אנט העניק לוולבס את הניצחון במשחק הראשון בתצוגה נהדרת ברבע הרביעי ואז גם במשחק הרביעי שמינסוטה מבינה שמבחינתה מדובר במשחק של להיות או לחדול.

אבל המשחק החמישי הראה שאולי הספרס, וספציפית וומבי, הם משימה שגדולה על הוולבס הנוכחיים. 16 נקודות היו לויקטור שתיעל את הזעם שלו למגרש הפעם כבר בשש הדקות הראשונות, בהן הספרס פתחו יתרון 15. הוולבס הצליחו לחזור מפיגור 18 במחצית הראשונה לשוויון 61 במהלך הרבע השלישי, אבל ריצת 18-6 של וומבי, בסיועם של קאסל וקלדון ג'ונסון, פתחו פער שממנו מינסוטה כבר לא הצליחה לחזור. גם אם התוצאה הסופית מזייפת - הפער בין הקבוצות הוא לא 30 נקודות - נראה היה שהספרס מצליחים להתמודד עם אנט בצורה טובה יותר מאשר בשני המשחקים הקודמים, כריס פינץ' עשה עבודה טובה עד כה עם שינויים קטנים ממשחק למשחק ונראה אם נשאר לו עוד טריק בשרוול כדי להחזיר את הסדרה לטקסס למשחק מכריע.

אפקט וומבי: התפלגות הזריקות של מינסוטה במשחקים 4 (משמאל) ו-5

מכונת יריה

את סדרת הסיבוב הראשון דטרויט ניצחה לא מעט בזכות היעדרו של פרנץ ואגנר - קלעי לבן שלמד במישיגן שדאג לספק ריווח להתקפת חצי המגרש המוגבלת של אורלנדו. יכול להיות שהפציעה בגב של דאנקן רובינסון  - קלעי לבן שלמד במישיגן שדאג לספק ריווח להתקפת חצי המגרש המוגבלת של דטרויט - תביא לאותה התוצאה עבור קליבלנד. זה לא שעם רובינסון הקליעה מבחוץ של הפיסטונס מרשימה במיוחד, אוסאר תומפסון וג'יילן דורן לא מהווים איום מיותר משני מטר מהסל, אבל עם דניס ג'נקינס (24.3% מחוץ לקשת בפלייאוף) במקומו - לקליבלנד קל יותר להתמודד עם קייד.

קליבלנד הגיעו למשחק החמישי כשהם מחזיקים במאזן של 6-0 בבית אבל גם 0-5 בחוץ. אחרי ששבר את שיא הליגה לנקודות במחצית בחצי השני של משחק 4, דונובן מיטשל קיבל טיפול אישי במיוחד מהגנת הפיסטונס ואת רבעים 3 ו-4 של המשחק החמישי סיים עם 1 מ-9 מהשדה ואת הזמן החוקי עם אפס שלשות משבעה נסיונות. למזלו ג'יימס הארדן התעלה בזמן הנכון כשהוא מקבל סיוע - תודה באמת - מאוון מובלי במשחקו הטוב בסדרה ואולי בפלייאוף עד כה. בהארכה מיטשל כבר היה מפוקס יותר עם שבע נקודות ללא החטאה.

הסדרה עכשיו חוזרת לקליבלנד, שתנסה להמשיך לשמור על הבית. מבחינת הליגה הם בטח ישמחו להופעת בכורה של דונובן מיטשל בגמר האזורי (עד כה במאזן 0-4 בסיבוב השני) ולחזרה של הארדן לבמה הזו (אחרי שש הפעמים האחרונות שבהן הגיע לסיבוב השני הסתיימו בהדחה), במה שעשויה להיות ריצת הפלייאוף המשמעותית האחרונה שלו. מהצד השני דטרויט כבר הוכיחה את האופי שלה בחזרה מפיגור ואם השופטים יהיו פחות נוקשים במשחק הבא (קליבלנד קיבלה 38 זריקות עונשין במשחק החמישי, דטרויט רק 20) הם בהחלט יכולים להחזיר את הסדרה למשחק שביעי בדטרויט.