13 הסיפורים המעניינים של העונה שתהיה - חלק ראשון

עונת ה-NBA החדשה כבר כאן, וכמו כל שנה מביאה איתה המון סיפורים וקווי עלילה. העונה, בשל פיזור הכישרון בליגה - גם כמות עלילות המשנה עולה. במקור התכוונתי לעשות את "עשרת הסיפורים שהכי מעניינים עבורי העונה", אבל באמת שלא הצלחתי לצמצם. בסוף הסתפקתי ב-13 כשאני משכנע את עצמי שהחזרה של טייריס הליברטון לאינדיאנה - ולהבדיל של קוואי לנארד לטורונטו - יסתפקו בדיון בהמשך. בגלל כמות הסיפורים הטור הזה יפוצל לשלושה חלקים. הנה הראשון, שמתכתב גם עם חלק מהנושאים שאסף רביץ כתב עליהם בטור פתיחת העונה שלו.

13. מהפך מהפח

עונת 2008/09 של ה-NBA זכורה בעיקר בזכות האליפות הראשונה של קובי ללא שאק או תואר ה-MVP הראשון של לברון, אבל קרה בה משהו מיוחד: זו הייתה הפעם האחרונה, והשניה סה"כ בעידן הלוטרי שהתחיל ב-1985, בה שתי הבחירות הראשונות בדראפט הגיעו שתיהן לפלייאוף כבר בעונת הרוקי שלהם. דרק רוז, הבחירה הראשונה בדראפט וזוכה בתואר רוקי השנה, הוביל את שיקאגו לפלייאוף, בעוד שמייקל ביזלי - הבחירה השניה - עלה מהספסל של מיאמי. עבור שני המועדונים החזרה לפלייאוף הגיעה אחרי היעדרות של שנה אחת בלבד. כלום לא מובטח העונה, אבל זו לא תהיה הפתעה גדולה אם איי.ג'יי דיבאנסה ודארן פיטרסון יופיעו שניהם בפוסט סיזן.

האמירה הזו משקפת גם את הפוטנציאל של שני הרוקיז וגם את שינוי הכיוון של הקבוצות אליהן הם נבחרו. בניגוד לשיקאגו ומיאמי של לפני כמעט 20 שנה, וושינגטון ויוטה נמצאות בהליך בניה של שלוש-ארבע שנים ובעונה שעברה הניחו את היסודות כדי להפוך לקבוצות שלכל הפחות אמורות להתחרות על מקום בפלייאוף בעונה הקרובה.

וושינגטון צירפה לשורותיה את אנתוני דיוויס וטריי יאנג במחירי רצפה (מבחינת התמורה שהיא שלחה עבורם, החוזים שלהם זה משהו אחר). יחד עם אלכס סאר (הבחירה השניה בדראפט 2024) ועוד כמה צעירים מסקרנים, הוויזארדס בנו שלד מעניין מאד, גם אם קיימים סימני שאלה לגבי הדרך שבה יתחבר. יוטה, מצידה, סיימה תהליך פירוק והרכבה שארך ארבע שנים. מהקבוצה שהונהגה על ידי דונובן מיטשל ורודי גובר לא נותר דבר. גם הג'אז צירפו שחקן מוכח במהלך העונה האחרונה - ג'ארן ג'קסון ג'וניור, אקס שחקן ההגנה של העונה - ויחד עם לאורי מארקנן וקיונטה ג'ורג' שרשם עונת פריצה, גם הג'אז מסמנים התחלה של משהו חדש. בניגוד לוושינגטון - בה אנתוני דיוויס יחגוג יום הולדת 34 השנה - שחקני המפתח של הג'אז צעירים יותר, ועדיין לא חגגו 30.

זה שם את דיבאנסה ופיטרסון בעמדה לא פשוטה: לרוב שחקנים שנבחרים בצמרת הדראפט נהנים מסטטוס של כוכב ראשי בקבוצה שלהם וחשוב לא פחות - מסבלנות לביצוע טעויות. בפועל, דיבאנסה ימצא את עצמו לפרקי זמן ממושכים כשהכדור בידיו של טריי יאנג. פיטרסון יתחיל את העונה בתור האופציה השלישית או הרביעית בהתקפה של יוטה. המצב שלהם אינו חסר תקדים - וי.ג'יי אדג'קום מילא תפקיד חשוב בפילדלפיה גם בלי להיות אופציה בכירה ודילן הארפר היה, לפרקים, השחקן השני הטוב בספרס, כולל בסדרת הגמר - אבל שניהם הגיעו לקבוצות מבושלות יחסית, עם היררכיה ברורה. מנגד, יאנג, דיוויס ג'קסון ג'וניור שיחקו יחד שמונה משחקים בלבד במדי קבוצותיהם החדשות.

אורך הרוח שיהיה לקבוצות רלוונטי לא רק לגבי הרוקיז. סביר להניח שהראשונים שיהיו צריכים לתת דין וחשבון בסדרת ההפסדים הראשונה שתגיע הם המאמנים. וויל הארדי הגיע ליוטה אחרי שהיה עוזר מאמן בקבוצת הגמר של בוסטון ב-2022, ובעונה הראשונה שלו ביוטה ניצח 37 משחקים - רף שאליו לא התקרב מאז. העונה הוא כבר יידרש להוכיח שהוא מסוגל להוביל קבוצה מנצחת באמת.

הסיטואציה שלו עוד נראית חיובית לעומת הסיטואציה של בריאן קיף מבירת ארה"ב: בעונה שעברה שארלוט, עם 44 ניצחונות, נשארה מחוץ לפלייאוף. קיף, בשנתיים וחצי על הקווים בוושינגטון, ניצח 43 משחקים בסך הכל. הלחץ בוושינגטון - לאור גילו ומצבו הבריאותי של אנתוני דיוויס - הופך את המשרה של קיף לזו עם התוקף הקצר בליגה. בין מלחמות האגו שעלולות להיווצר למחסור בקבלות על הובלת קבוצה מנצחת, סביר שבוויזארדס כבר ערכו רשימה של מאמנים מנוסים פנויים בשוק. 

12. השפעת שיטת הלוטרי החדשה

אחת הסיבות לשינוי הכיוון של הג'אז והוויזארדס היא ההחלטה של אדם סילבר לסגור את חגיגת הטנקינג. התקופה שאחרי פגרת האולסטאר בעונה שעברה הייתה קשה לצפייה, כששליש מקבוצות הליגה התעסקו בעיקר במירוץ לתחתית. אז נכון שכדי להבין באופן מלא את חוקי הלוטרי החדשים של הליגה צריך תואר בראיית חשבון - או לפחות חשבון פרו אצל אחד מסוכני ה-AI - אבל השורה התחתונה היא שאין יותר תמריץ להיות ממש גרועים. אפילו להפך.

את הניצנים לשינוי הזה ראינו כבר בקיץ. ברוקלין צירפה את ג'וליוס רנדל שמגיע אחרי כמה ריצות פלייאוף, ושיקאגו - למרות שסוף-סוף נכנסה לתהליך של בנייה מחדש - קלטה את ניק קלקסטון והוסיפה את נורמן פאוול מהשוק החופשי. אלו מהלכים שונים מאוד מהקו שהוכתב בליגה מאז כניסת "הפרוסס" לחיינו בעשור הקודם: מודל שבו קבוצות מחפשות פוטנציאל לפיתוח על חשבון כישרון מוכח, וככל שמפסידים יותר - מה טוב. עכשיו, כשההפסדים כבר לא מתגמלים, שיקאגו נראית כמו קבוצה שיכולה להגיע לפליי-אין - והפעם מבלי שזה יתפס כפשרה.

כמובן שעדיין יהיו קבוצות גרועות, אבל זה יקרה יותר מכורח הנסיבות: סקרמנטו תנסה לפנות את הבמה לרוקי שלה דריוס אייקאף, וממפיס תנסה לבנות את התרבות הקבוצתית שלה פוסט-עידן מוראנט דרך קאם בוזר וזאק אידי. גם לברוקלין, למרות רנדל - ויסלחו לי חובביהם המושבעים של דני וולף ובן שרף - כנראה אין מספיק כלים כדי להיות קבוצה מנצחת. אבל זה בדיוק הקו המפריד בין יכולת לרצון: נקבל פחות קבוצות שמגיעות למשחק עם סגל הג'י-ליג שלהן, ואפשר לקוות שגם פחות קבוצות שמעלות חמישייה שונה בכל משחק שני. קבוצות יוכלו להתמקד בפיתוח שחקנים תוך שהן מחפשות לבנות תרבות מנצחת במקביל, ומה שחשוב יותר לליגה - נראה פחות השבתות מלאכותיות של כוכבים מצד קבוצות שנשארות מחוץ לפלייאוף, סטייל ההשבתה הממושכת של יאניס בעונה שעברה במילווקי.

11. מילווקי סאקס?

בטור פתיחת העונה שלו רביץ דיבר על ריבוי הגדולות של המזרח, ותיכף נעסוק בצד המעניין יותר של הטרייד ששלח את יאניס לסאות' ביץ', אבל לצידן יש גם אוסף קבוצות ביניים מעניינות עם פוטנציאל להפתיע: את וושינגטון הזכרנו, אטלנטה ושארלוט שהיו הקבוצות המפתיעות של העונה שעברה, וגם הקבוצה שיאניס עזב ופתחה דף חדש. בעונת 2024/25 טיילור ג'נקינס ניסה להכניס שיטת משחק מהפכנית בממפיס, שעיקרה פיזור שוויוני יותר של הנגיעות בכדור, מיעוט חסימות על הכדור ותנועה בלתי פוסקת בהתאם לשחקן שהכדור אצלו. ההתקפה הזו הונחלה תודות לאחד, נואה לארוש, שהיה עוזרו של ג'נקינס באותה השנה. כוכב הקבוצה דאז, ג'ה מוראנט, לא התחבר - וממפיס פיטרה את ג'נקינס (ולארוש איתו). בעונה שעברה מיאמי שכרה את לארוש כיועץ והכניסה את אותה שיטת משחק, מה שהוביל לעונת קאמבק נהדרת של חיימה חאקז וסימן את קלאל וור בתור כישרון מעניין מאוד.

בקיץ האחרון מילווקי שכרה את ג'נקינס כמאמן וצירפה (בין היתר) את חאקז ואת וור בטרייד על יאניס. למילווקי אין שום תמריץ להפסיד השנה, לא רק בגלל שיטת הלוטרי החדשה אלא גם משום שהיא לא מחזיקה בבחירה של עצמה בדראפט הקרוב (זכר לעסקת ג'רו הולידיי). בקבוצה עם הרבה שחקנים שהם "סבבה" ואפס שחקנים שהם "וואו", מילווקי יכולה להיות מועמדת מעניינת לתפקיד הסוס השחור של המזרח, סטייל אטלנטה של העונה החולפת.

10. עומס חום

העניין ההדדי בין יאניס למיאמי הוא סאגת "תעשו את זה כבר" שנמשכת יותר מהרומן של רוס ורייצ'ל ב"חברים". פט ריילי שם עין על היווני כבר לפני שבע שנים, אחרי הזכייה הראשונה של יאניס ב-MVP, כשהתוכנית הייתה לשמור מרווח תמרון מתחת לתקרה לקראת קיץ 2021. זו הייתה תוכנית שיאניס מחץ כשחתם על הארכת חוזה במילווקי (באופן קורע, תוכנית ב' של ריילי הייתה להחתים את קייל לאורי - כשקשה לחשוב על שחקן שונה יותר מיאניס). בשלוש השנים האחרונות, ככל שמילווקי התרחקה ממעמדה כקונטנדרית, השמועות על מעבר של יאניס למיאמי חזרו לצוף. ובקיץ האחרון זה סוף-סוף קרה.

עצירת ביניים: לפי הדיווחים, לפני שהמאבס הוציאו לפועל את העסקה ששלחה את לוקה דונצ'יץ' ללוס אנג'לס תמורת אנתוני דיוויס, הם הציעו אותו למילווקי עבור יאניס. הבאקס סירבו. מעניין אם הם עוד חושבים על זה, ואיך הליגה הייתה נראית אם הטרייד הזה היה יוצא לפועל.

בכל אופן, יאניס נחת בסאות' ביץ' בתקווה להגשים את המשאלה של פט ריילי ולהשיג עוד אליפות למועדון לפני שירד מכס הנשיא. יחד עם באם אדביו ובניצוחו של אריק ספולסטרה, למיאמי יש כמה חלקים שיכולים לסחוב את הקבוצה הזו לקרב על התואר. השאלה היא מה קורה עם החלקים האחרים.

די ברור שהקבוצה הזו תקום ותיפול על הספייסינג שתצליח לייצר סביב יאניס ובאם. מיאמי של העונה שעברה הצליחה להעמיד קבוצת קליעה סבירה מבחוץ, רק שהקלעים המשמעותיים שלה - טיילר הירו ונורמן פאוול - כבר לא שם. הירו עבר לבאקס במסגרת הטרייד, ופאוול חתם בשיקאגו אחרי שהעסקה (יחד עם ההחלטה של אנדרו וויגינס לממש את אופציית השחקן שלו) השאירה את ההיט בסיטואציה שבה לא יכלו לשלם לו את שווי השוק. מיאמי נשארה עם דאביון מיטשל, וויגינס ופלה לארסון בתור האופציות המובילות בקו האחורי ובכנפיים, לפחות עד שקליי תומפסון יזכיר במשהו את השחקן שהיה בגולדן סטייט. אה, וגם טים הארדוויי ג'וניור שם, וכבר הספיק איכשהו לריב עם אבא שלו על מספר הגופייה.

יהיה מעניין לראות איך ספולסטרה - ששינה בעונה שעברה את הסכימה ההתקפית שלו מהשורש - יתאים את השיטה כך שתחמיא ליכולות של יאניס. על פי המדגם הקטן של משחקי קדם-העונה ברור שנראה יותר וריאציות של פיק-אנד-רול ומשחקי הנד-אוף של יאניס עם הקלעים. מה שעוד הגיוני הוא שקצב המשחק התזזיתי - שבו ההיט הובילו את הליגה בעונה שעברה - כאן כדי להישאר, ואף יהפוך למסוכן יותר. גם ההגנה, שהייתה ממוצעת בעונה החולפת, צפויה להשתפר.

נקודה מסקרנת לא פחות היא ההתאמה של יאניס למה שנקרא "ההיט קאלצ'ר". קשה להגדיר את היווני כ"מפונק", אבל בשנים האחרונות צצו סיפורים על הדרכים שבהן הוא מצפה ליחס מועדף - בין אם דרך הסיפור של מיילס טרנר על האיחורים הקבועים שלו לטיסות הקבוצה, או הדיווחים של חברים לשעבר לחדר ההלבשה על ההתעקשות שלו לצרף לסגל את אחד מאחיו. יחד עם הראיונות בסופי עונה, שבהם נתפס כמתרץ הדחות מוקדמות ("אין כישלונות, רק צעדים בדרך להצלחה"), נוצרת תמונה של כוכב-על שלא נדרש למה שמכנים באמריקאית "אקאונטביליות". ובמועדון שדורש הכי הרבה אקאונטביליות בליגה, זה יכול להוביל או לעונת-על של היווני או למסלול התנגשות. בכל מקרה, צפו לניצוצות.

9. וואן אנד דאנדן

עונת פולו-אפ של קבוצה מפתיעה היא תמיד מבחן מרתק, ובואו נזכור: פורטלנד טרייל בלייזרס הייתה אחת מהפתעות הליגה. היא התחילה את העונה שעברה עם אפס ציפיות, שעליהן הועמסו פציעות (הפעם הראשונה שבה כל שחקני הרוטציה המשמעותיים עמדו לרשותה הייתה במשחק הפליי-אין) ושערוריית צ'ונסי בילאפס, שהוחלף במאמן חסר ניסיון בדמות טיאגו ספליטר. לרוב, כדי להיהנות מעונת המשך מוצלחת קבוצה צריכה קודם כל יציבות, המשכיות והיררכיה.

חזרתו של דמיאן לילארד לסגל הקבוצה היא סיפור מעניין בפני עצמו. הכוכב המיתולוגי קיווה למצוא הצלחה במקום אחר, ובסוף - ממש כמו דורותי - הבין שאין כמו בבית. החזרה שלו למגרשים אחרי שנה שבה התאושש מפציעת אכילס יכולה להיות אחד מסיפורי הפיל-גוד של העונה. זה, כמובן, תלוי בהלך הרוח שאיתו הוא חוזר: בקבוצה שמשוועת כל כך לספייסינג, לילארד הוא אחת האופציות הטובות בנמצא. מעטים השחקנים בליגה שיש להם את היכולת להיות מנטורים בקבוצה כל כך צעירה, ועוד עם חיבור משמעותי כזה לקהילה. מצד שני, אם לילארד בא לקחת את הקבוצה בכוח, זה עלול ליצור קצרים.

ההתחלה החדשה של ג'ה מוראנט היא כבר סיפור סופר-מעניין. בעונת 2024/25, שנחשבה לעונת נפל בסטנדרטים שלו, הוא קלע 23 נקודות למשחק עם 7 אסיסטים, בזמן שממפיס נחשבה לאחת מאכזבות העונה למרות שהגיעה לפלייאוף והודחה על ידי האלופה שבדרך. מנגד, מדובר בקלעי של כ-30% מחוץ לקשת שצריך את הכדור בידיים שלו, ולא ברור איך הרכב שלו לצד לילארד אמור לעבוד בצד ההגנתי. גם אם מתגברים על המכשולים האלו, נשארת השאלה איזה מוראנט מקבלים מחוץ למגרש - זה שהלהיב את הקהל של ממפיס בריקודים בריצת הפלייאוף ב-2022, או זה שמנופף באקדחים בסרטונים באינסטגרם?

מוראנט ולילארד מצטרפים לקו אחורי עמוס שכולל את ג'רו הולידיי, שיידון שארפ וסקוט הנדרסון. השניים האחרונים הם עדיין בגדר כישרונות שלא מומשו וצריכים את הכדור כדי לבוא לידי ביטוי, וזה עוד לפני שהזכרנו שמוביל הכדור העיקרי של הקבוצה משחק בכלל בעמדת הפורוורד, וחווה קשר ישיר בין הזמן שהכדור אצלו בידיים לתחושת הביטחון והתפוקה על המגרש.

כדי להתמודד עם כל המארג הזה צריך מנצח מנוסה על התזמורת. רק שזה לא מה שקורה בפורטלנד: לא רק שהבעלים, טום דאנדן, מינה לאימון הקבוצה את מייקה נורי חסר הניסיון כמאמן ראשי (הגיע כעוזר מאמן ממינסוטה), אלא שהחוזה שעליו חתם נורי הוא חוזה נמוך לשנה אחת בלבד. רוצה לומר - אין השלכות לפיטורים שלו.

דאנדן יצר לעצמו שם של בעלים חסכן במיוחד - פרקטיקה שעבדה עבורו כבעלים של קבוצת הוקי קרח (קרוליינה הוריקנס), רק שהסטנדרטים הניהוליים ב-NBA שונים מעט. החלטות כמו לא לאפשר לצוות המקצועי לעשות צ'ק-אאוט מאוחר ביום של משחק חוץ, או לא להטיס שחקנים על חוזים דו-כיווניים למשחקי הפלייאוף, התקבלו בעין עקומה על ידי אלו שמסקרים את הליגה מקרוב או מרחוק.

פורטלנד היא מלכתחילה לא שוק מבוקש במיוחד לשחקנים חופשיים, והתנהלות כזו של הבעלים הופכת אותה לעוד פחות אטרקטיבית. ה"אני מאמין" שאיתו מגיע דאנדן בז לבינוניות: מבחינתו הקבוצה צריכה להתמודד על האליפות, או לצמצם הוצאות ולבנות את עצמה דרך הדראפט (משימה שהפכה לקשה יותר בעידן הלוטרי הנוכחי). עד כה הביקורות שהופנו כלפי הבעלים היו חיצוניות בלבד (או באו לידי ביטוי במהלכים שקטים, כמו המעבר של מייק שמיץ - מי שדחף לצירופו של דני אבדיה לקבוצה - לדאלאס, כחלק משינויים רחבים בפרונט אופיס של הבלייזרס).

אבל אם השחקנים יתחילו להרגיש את השפעות החסכנות הזו על בשרם, יכול להיות שהביקורות יגיעו גם מבפנים, דרך "מקורבים" כמו שאוהבים לקרוא להם בארץ. בכל מקרה - יציבות? המשכיות? היררכיה? לא לפי הבעלים. אולי דמיאן לילארד יצליח לסדר את העסק מבפנים.

החלק השני יעלה מחר.