כדורסל למתקדמים: דף הנוסחאות של ה-NBA

מכירים את זה שבתחילת השנה יש חזרה על החומר כדי שכולם יישרו קו? אז הטור הזה נועד בדיוק למטרה הזו. נתחיל, בעצם, בהצגה עצמית: היי, אני אור, ואני אוהב כדורסל. ומספרים. כילד הייתי יושב עם מרקרים ומסמן דברים מעניינים בטבלאות הסטטיסטיקה בספרי סיכום העונה של סדרת כנרת ובהמשך, בתיכון, הייתי יוצא באמצע השיעור כדי ללכת למחשב בספריה ולבדוק את טבלאות הנתונים מהלילה. בשנים האחרונות אני כותב ברשתות החברתיות ביוזר insignifistats, שמתעסק ב-NBA ובמספרים החשובים יותר ופחות שמגיעים משם. אני אתעסק לא מעט במספרים בטורים שלי כאן, אז במקום להסביר כל פעם מחדש נוסחה כזו או אחרת, יהיה אפשר לחזור לכאן. סבבה? אה, ולממהרים - דף נוסחאות בסוף.

אז קודם כל - מה זה אנליטיקס? בפשטות זו הדרגה השניה והלאה של המספרים האלו מטבלאות הסטטיסטיקה. זאת אומרת - הדרגה הראשונה של המספרים מספרת את ה"מה". למשל: ב-NBA קולעים יותר נקודות מאשר באירופה. האנליטיקס נכנסים כבר ל"איך" או ל"למה". עם הזמן המספרים האלו הפכו מדרך שבה מנתחים את המשחקים למכתיבי אסטרטגיה. אם להשתמש בדוגמה שאהובה במיוחד על האוזמן - 3 > 2. זו הסיבה שאתם עדים ליותר זריקות מחוץ לקשת בעשור ומשהו האחרונים: בעונת 2012/13, העונה הראשונה של ג'יימס הארדן ביוסטון, פחות מרבע מזריקות השדה בליגה היו שלשות.

בשנתיים האחרונות כבר למעלה מ-40% מהן. אגב, אתם גם עדים ליותר זריקות לשתיים, אבל עזבו את זה רגע. מה שכמעט לא השתנה בכל התקופה הזו הוא אחוז הקליעה לשלוש, שנשאר באופן קבוע סביב 36%. מה שכן השתנה הוא היעילות: אחוזי הקליעה האמיתיים של הליגה (גם לזה נגיע) עלו מ-53% ל-58%. בשורה התחתונה, בגלל האנליטיקס, כל הזדגמנות קליעה היום (ותיכף נגיע למה זה אומר) שווה בערך 0.1 נקודות יותר מאשר לפני עשור וכמעט 0.2 נקודות יותר מאשר לפני 25 שנה.

השימוש הנפוץ ביותר באנליטיקס (לפחות בקהל הרחב) מדבר בדיוק על זה: על נוסחאות קליעה. הרי גם לכם וגם לי שאם נסתכל על מפת הזריקות של שאקיל אוניל וסטף קרי הן יהיו מפוזרות שונה לגמרי על המגרש, וכנראה גם יכולות להיות שוות כמות שונה של נקודות. לכן המדד הראשון שנכנס לשימוש נפוץ נקרא "אחוז קליעה אפקטיבי" (בקיצור EFG%), והוא נותן משקל שונה לקליעות לשתי נקודות ולקליעות לשלוש נקודות. יודעים מה? בואו לא נדבר באוויר. יומיים אחרי יום הולדתו ה-23, שאקיל אוניל (אז עוד עם אורלנדו) דייק ב-20 מתוך 26 זריקות השדה שלו מול הלייקרס. 21 שנים מאוחר יותר סטף קרי דייק "רק" ב-16 מתוך 26 זריקות שדה. ההבדל? שאק קלע את כל זריקות השדה שלו מטווח של שתי נקודות. קרי, לעומתו, סיים עם שיא NBA (דאז) של 13 שלשות. כלומר 16 קליעות השדה של קרי היו שוות 45 נקודות (אחוז קליעה אפקטיבי של 86.5%) מול 40 נקודות מ-26 זריקות של שאק (76.9% אפקטיבי, שווה לאחוז השדה שלו)

אבל קליעות שדה הן לא הפקטור היחידי במשחק: בואו לא נשכח את זריקות העונשין. נוסחת הקליעה המשמעותית ביותר היום היא נוסחת ה"אחוזי הקליעה האמיתיים", או הטרו שוטינג (בקיצור TS%). הטרו שוטינג מכניס לתוך התמונה גם את זריקות העונשין ומחשבת את כמות הנקודות שהשחקן קלע לעומת הזדמנויות הקליעה שהיו לו. בואו נחזור רגע לשני המשחקים המדוברים האלו של שאק וקרי. שניהם סיימו אותם לא רק עם אותה כמות זריקות מהשדה, אלא גם אם אותו סך נקודות: שאק הוסיף ל-20/26 מהשדה גם 6/10 מקו העונשין וקרי עשה את זה עם 16/26 מהשדה (עם 13 שלשות, זוכרים?) שאליהן הוסיף קליעה אחת מדויקת משני נסיונות מהקו. המשמעות שלמרות ששאק סיים עם אחוזי שדה טובים יותר מקרי, הוא קלע את 46 הנקודות שלו ב-75.7% טרו שוטינג, בזמן שקרי קלע את אותן 46 נקודות ב-85.6% טרו שוטינג. הסיבה היא שלשאק - שזרק יותר פעמים מהקו - היו יותר "הזדמנויות קליעה אמיתיות" (כי זרק 8 פעמים יותר מהקו שהן בערך 3.5 הזדמנויות קליעה אמיתיות), והוא ייצר בהן אותה כמות נקודות כמו קרי.

אחוזי הקליעה, חשובים ככל שיהיו, מספרים רק חלק מהסיפור. זרקתי בהתחלה את ההבדל בצבירת הנקודות בין ה-NBA לאירופה. ספציפית ליורוליג. בעונה שעברה קבוצת היורוליג החציונית קלעה באחוזי קליעה אמיתיים טובים יותר מקבוצה ה-NBA החציונית. שתי קבוצות שדורגו בראש טבלת הטרו שוטינג של היורוליג - אולימפיאקוס והפועל תל אביב - היו מדורגות במקום השני בליגת ה-NBA באחוזי טרו שוטינג מאחורי הנאגטס ולפני הלייקרס. אז למה שתי קבוצות היורוליג קלעו פחות מ-90 נקודות בממוצע למשחק בזמן ששתי מובילות הטבלה ב-NBA קלעו יותר מ-115?

הסיבה הראשונה היא כמובן משך המשחק. משחקי ה-NBA ארוכים ב-20% מאלו באירופה. כדי לסגור חלק מהפער - גם כשמשווים בין שחקנים שמשחקים כמות שונה של דקות - נהוג לעשות סטנדרטיזציה ל-36 או 48 דקות. נניח אם ניקח את ממוצע הנקודות שקלעה אולימפיאקוס (88.4) ונעלה ב-20% נגיע ל-106.1 נקודות למשחק, מה שהיה ממקם אותה טיפונת מעל ברוקלין שהייתה הקבוצה עם ממוצע הנקודות הנמוך ביותר בליגה בשנה שעברה.

אז איפה נשאר לנו הפער? כאן אנחנו נכנסים לקצב המשחק. קבוצת היורוליג המהירה ביותר (פריז) שיחקה בשנה שעברה בקצב של 77 אחזקות כדור (פוזשנים) ל-40 דקות. אחרי פקטור ה-20 אחוז כדי להתאים לאורך משחק ה-NBA נקבל קצב משחק של 92.4 פוזשנים למשחק, שזה קצב משחק יותר נמוך מכל קבוצה בליגת ה-NBA מאז 2018. וזו הקבוצה המהירה ביותר ביורוליג, כן? קצבי המשחק של קבוצות כמו אנדולו או ברסה שעמדו על אזור ה-70 פוזשנים במשחק, נמוכים ברמה היסטורית. קבוצת היורוליג החציונית שיחקה בקצב של 72.1 פוזשנים ל-40 דקות, מאז שה-NBA התחילה לעקוב אחרי נתוני קצב המשחק ב-1974 רק 11 פעמים בהיסטוריה היו קבוצות ששיחקו בקצב הזה ומטה. קצב המשחק ב-NBA נמצא בעליה משמעותית בשנים האחרונות (גם אם הוא עדיין לא הגיע לקצב של שנות ה-70), ועלה בשנה האחרונה ל-99.4 פוזשנים למשחק - בערך ארבעה פוזשנים יותר לעומת לפני עשור ו-8 פוזשנים יותר ממה שהיה לפני 15-20 שנה. אגב, קצב המשחק היום נמדד באמצעים אלקטרוניים, אבל מקובל להשתמש בנוסחת החישוב שלוקחת את כמות הזדמנויות הקליעה האמיתיות + האיבודים וממנה מחסירים את ריבאונד ההתקפה.

אז כדי להביא את הנתונים למקום שווה אנחנו לרוב נבצע סטנדרטיזציה לא רק לאורך המשחק, אלא לקצב שלו. כלומר נתונים ל-100 פוזשנים. הנתונים הנפוצים ביותר מדברים על היעילות: כשמדברים על יעילות התקפית או הגנתית (offensive/defensive rating) מדברים על כמות הנקודות שקבוצה קולעת (או סופגת) ב-100 פוזשנים. לפעמים - בעיקר כשמדברים על מהלכים ספציפיים, כמו מהלך פיק אנד רול, תראו שמדברים פשוט בנקודות לפוזשן (PPP). ולא רק נקודות: כשאני אגיד לכם שמיאמי הורידה בעונה שעברה את כמות חסימות הכדור שלה מאזור ה-70 ל-100 פוזשנים לכיוון ה-20, הנמוך בליגה, זה נתון שאפשר להשוות לכל קבוצה אחרת - גם כשההיט עצמם זינקו באותה עונה מהמקום ה-28 בליגה בקצב משחק לראשון.

השימוש הגובר בנתונים הפך נפוץ בליגה לפני כ-13 שנה. תוך כמה שנים הרבה קבוצות יישמו את אסטרטגיית ה-Pace and Space: קצב משחק מהיר יותר והחלפת זריקות חצי המרחק בזריקות משלוש. התוצאה הייתה שיותר שחקנים נמצאו מחוץ לקשת השלוש, מה שבתורו הוביל ליותר הזדמנויות להגיע לצבע, לזריקות קרובות לטבעת שהן - גם אנליטית - עדיפות על זריקות השלוש (גם בגלל שהן נקלעות באחוזים גבוהים יותר וגם בגלל שהן מובילות בסבירות גבוהה יותר לזריקות עונשין). ולמה שלוש עדיף על שתיים מחוץ לצבע? בגלל התוחלת. שלשה שנכנסת ב-36%, ממוצע הליגה, שווה 1.08 נקודות לזריקה - יותר מכל זריקה אחרת, חוץ מאלו שמתחת לטבעת. רק שזו גם הזריקה עם הסיכוי הגבוה ביותר להחטאה, וככל שזורקים ממנה יותר, גם התנודתיות גדלה. בוסטון של ג'ו מאזולה, הקבוצה שהתחייבה לשלשה יותר מכל קבוצה אחרת, היא הדוגמה המובהקת: כשהיא קלעה בעונה שעברה מחוץ לקשת ב-36% ומעלה, המאזן שלה היה 38 ניצחונות מול 5 הפסדים. כשקלעה פחות מזה - 16 ניצחונות ו-21 הפסדים. רק שבשלב מסוים קבוצות הבינו שהן יכולות למקסם את שיפור הקליעה רק עד גבול מסוים. אז מה אפשר לעשות כדי לייצר עוד יתרונות על היריבה?

באופן מפתיע כדי לענות על השאלה הזו קבוצות הלכו אחורה עוד יותר: ב-2004 הסטטיסטיקאי דין אוליבר הוציא את הספר "כדורסל על הנייר", בו הוא דיבר על ארבעת המדדים החשובים ביותר שמכריעים משחקים. לפי אוליבר, ארבעת המדדים האלו מסבירים כ-96% מהסיבה שקבוצה ניצחה או הפסידה, והקבוצה שתנצח בשלושה מתוך ארבעת הפקטורים האלו היא זו שתנצח את המשחק. המדדים האלו היו - אחוזי קליעה אפקטיביים, היחס בין כמות זריקות העונשין לכמות זריקות השדה. אחוז הריבאונדים שנאספו על ידי הקבוצה ואחוז הפוזשנים שהסתיימו באיבודי כדור. באופן אינטואיטיבי: יעילות התקפית מורכבת מהיכולת שלך לייצר יותר נקודות מהיריבה (אפקטיביות קליעה גבוהה יותר או הגעה תכופה יותר לקו שנותנת נקודות קלות) וגם מהיכולת שלך להגדיל את מספר הזדמנויות הקליעה שלך לעומת זו של היריבה. איבודי כדור גורמים לאבדן הזדמנות קליעה, בעוד שריבאונד התקפה מקנה לך הזדמנות נוספת לקלוע - לפני שהכדור עבר לידיים של היריבה.

על הצד הראשון של המשוואה דיברנו כאן באריכות: אוקלהומה סיטי, למשל, דורגה בעונה שעברה במקום החמישי בליגה באחוזי קליעה אפקטיביים. כמובן שהדגש קיים בשני צידי המגרש, וההגנה של הת'אנדר החזיקה את היריבות במקום השני באחוזי הקליעה. 

הצד השני של המשוואה - מה שג'ו מאזולה קורא לו "מקסום השוליים" (margins), ואני כיניתי כאן יותר מפעם אחת "קרב הפוזשנים" הוא אחד הנושאים הפחות-מדוברים אך יותר משמעותיים בליגה בשנים האחרונות. בוסטון, לצד ריבוי הזריקות מחוץ לקשת, דורגה בעונה שעברה ראשונה בליגה במיעוט איבודים ושישית בריבאונד התקפה, והייתה אחת משש קבוצות בלבד שניצחו את היריבות בשתי הקטגוריות בממוצע העונתי. יוסטון לקחה את זה לקיצון עם 1,233 ריבאונדים בהתקפה, הכי הרבה מאז עונת 2002/03. וזו לא רק הן: לראשונה מאז 2012/13 למעלה מ-26% מהכדורים החוזרים בליגה נאספו בהתקפה, ולמרות שקצב המשחק עולה - ומשחק מהיר נחשב לרוב למתכון לאיבודים - קבוצות הצמרת מאבדות פחות ופחות כדורים. אחרי עשור שבו כולם התחרו על איכות הזריקה, המאבק עבר לכמות.

האם אלו כל הנתונים שנמדדים? כמובן שלא. סטיב קר, למשל, ידוע בכך שעם מינויו לתפקיד המאמן הראשי בווריורס בשנת 2014, הדגיש לקבוצתו שהם כמעט בלתי-מנוצחים במשחקים בהם הם מוסרים לפחות 300 פעמים. באחד המחקרים המשעשעים יותר שנעשו התגלה שקבוצות שמחלקות יותר כיפים בין השחקנים נוטות להצליח מעל הציפיות. האנליטיקה לא נעצרת רק בתחומי המגרש והקבוצות היום מנטרות באמצעים אלקטרוניים את מדדי השינה וההתאוששות של השחקנים שלהם 24 שעות ביממה, מתוך ניסיון להוריד את הסיכון לפציעות משמעותיות. 

אבל סביר להניח שאלו יהיו הנתונים המרכזיים שנדבר עליהם. היתרון הראשון שלהם הוא שהם חשופים לקהל הרחב (בניגוד למידע פרטי של השחקנים או "סתם" דאטה שיושב באתרים מאחורי חומת תשלום) והשני הוא שהם אינטואיטיבים יחסית להבנה, ומתחברים למה שקורה על המגרש. אז עד לפעם הבאה תצטיידו בדף הנוסחאות כאן. 

*הערה: חלק מהגרפים והדוגמאות בטור הופיעו בפרק "האבולוציה של האנליטיקה" בספר "ניו יורק טיים" שסיכם את עונת 2025/26 ב-NBA.

---

ואם עוד לא הצבעתם בבחירות הדיסקו, זה הזמן, כל קול משפיע!