יש מעט אתגרים קשים יותר לאומן מאשר לעלות מול קהל מבואס. מהבחינה הזו, ההופעה של הוו-טאנג קלאן במחצית המשחק הרביעי של גמר ה-NBA הייתה אחד מהאתגרים הגדולים שעמדו בפני ההרכב הוותיק הזה. זה דווקא היה אמור להיות ערב חגיגי: ה'קלאן' הוזמנו לחגיגה כפולה. גמר ה-NBA הראשון בניו יורק מאז 1999 במקביל להכנסת ההרכב להיכל התהילה של הרוק אנד רול, כבוד עליו הכריזו בסמוך לפתיחת הפלייאוף.

הטור שאתם קוראים לקוח מתוך ספרי החדש "ניו יורק טיים" – שמביא את הסיפורים הכי טובים מעונת 2025/26 ב-NBA. פרטים נוספים בסוף הטור.

הניקס הגיעו לניו יורק אחרי שני ניצחונות חוץ בסן אנטוניו. הספרס ידעו שהם נמצאים עם הגב אל הקיר ולקחו את המשחק הראשון בגארדן. אף אחד לא דמיין שזה יהיה קל, אבל הקהל המקומי עדיין האמין שהניקס ייקחו את המשחק הרביעי ויחזרו לסן אנטוניו עם יתרון 3-1 - יתרון שנחשב לכמעט בלתי-שביר בפלייאוף. המציאות - והספרס - היכו באוהדים. סן אנטוניו ירדה למחצית כשהיא ביתרון 27, והקהל ההמום לא היה במצב-רוח להופעות, חגיגיות ככל שיהיו. לחברי ההרכב היו רק חמש דקות להכניס את כולם לאווירה, וגם דרך המסך אפשר לחוש את התסכול שלהם כשהם לא מצליחים לקבל תגובה מהקהל המבואס של הגארדן. אפילו קריאות ה'וו-טאנג' הקצובות שלהם, אלו שלרוב גורמות לכל הקהל לצעוק איתם, נתקלו בקיר השקוף. ואז, אחרי שהביט הסתיים וחברי הוו היו בדרך לפנות את הפרקט, זרק מת'וד מן - כנראה החבר המפורסם והכריזמטי ביותר של ההרכב - את המשפט "הניקס ינצחו בחמישה (משחקים), על מה אתם מדברים?" המשמעות, למי שלא מבין, היא שמת' חוזה לא רק ניצחון של הניקס בסדרה - אלא קאמבק של הניקס עוד במשחק הנוכחי, ואז ניצחון בסן אנטוניו. איך זה נגמר? זה בכלל אהוד בנאי. אנחנו פה בשביל הוו-טאנג

36 החדרים, רצועה 1 (Bring The Ruckus)

שיעור קצר בהיסטוריה מוזיקלית: וו טאנג התגבשו בסטייטן איילנד, ניו יורק, בתהליך של כמה שנים עד לצורה הסופית שלהם ב-1992. ההרכב נחשב לפורץ דרך הן בפן המוזיקלי והן בפן העסקי. החזון של מנהיג ההרכב - RZA - היה לייצר שלם שגדול מסך החלקים שלו. כל אחד מהראפרים בהרכב ייצג דמות ייחודית ומובדלת מאד לעומת חבריו. חלק מה'אני מאמין' של RZA היה שכל אחד מחברי ההרכב רשאי - ואף מעודד - לייצר קריירת סולו שאינה תלויה בהרכב, לא מבחינה מוזיקלית ולא מבחינה חוזית: כלומר כל אחד מחברי ההרכב מוזמן לפנות לאיזו חברת תקליטים או לייבל הפצה שהוא מעוניין על מנת למקסם את פוטנציאל הרווח שלו. חלק מחברי ההרכב ייצרו קריירות סולו מוצלחות, אבל אין ספק שכולם באו לידי ביטוי בצורה המוצלחת ביותר כשהם ביחד, באלבומים המשותפים.

מוזיקלית, וו-טאנג הביאו שילוב חדשני של סאונד ניו-יורקי מלוכלך עם השפעות מתרבות הקונג-פו, כולל סימפולים מסרטים מהמזרח. לא חסרים ראפרים אגדיים שיצאו מרחובות ניו יורק, אבל אף אחד מהם לא זיקק את הסאונד הקשוח והמלוכלך של העיר כמו וו-טאנג. העובדה שהנסיקה שלהם הקבילה לקבוצות הניקס הקשוחות של שנות ה-90 ישבה כמו טימברלנד פתוחה על רחובות בטון.

תשעה חברי הרכב, ועוד כאלו עם חלומות על קריירות סולו ומיקסום פוטנציאל הרווח האישי, זה פוטנציאל למלחמת אגו בקנה מידה אסטרונומי. כדי להתמודד עם זה RZA החתים את כל חברי ההרכב על חוזה לחמש שנים שבו הם נתנו לו סמכות דיקטטורית מלאה. הוא היה המנצח על התזמורת המבולגנת הזו, והיחיד שידע לקחת את האנרגיות המפוזרות שלהם ולזקק אותן לכדי סאונד אחיד ומזוהה. את האגו RZA ניתב למקום של תחרותיות: היה מייצר ביט, משמיע אותו לחברים באולפן, ומכריז שמי שכותב את הבית הכי טוב – ייכנס לשיר. זה יצר מצב שבו החברים דחפו אחד את השני לקצה. התוצאה הייתה אנרגיה מתפרצת של "באטל ראפ" בתוך השירים של עצמם.

מייק בראון כנראה לקח דף מהמחברת של RZA כשהגיע לאמן את הניקס הנוכחיים. אחרי שתום ת'יבודו פוטר בגלל שלא ידע להוציא את המקסימום מכל שחקני הסגל, בראון הגיע כדי להוציא את המיטב, לגוון את המשחק, לתת לכל אחד מחברי הקבוצה את ההזדמנות להביא את הייחודיות האינדבידואלית שלו לטובת כלל הקבוצה. אחרי הזכייה באליפות בראון סיפר "זה היה חוזה שהחתמתי עליו את כולם בארוחת הערב של פתיחת העונה, והוא עדיין ממוסגר אצלי. החתימה של כולם נמצאת שם – ממר דולן ועד ליאון רוז, כל המאמנים, כל השחקנים, כל אנשי הצוות שהיו שם באותו ערב חתמו. ביסודו של דבר, זה היה לגבי מחויבות להקרבה, רוח תחרותית, להיות מחוברים, להאמין אחד בשני, בתהליך, ותוך כדי כך לדרוש אחריות מכולם – כולל מעצמי". בשורה התחתונה בראון דרש מהם לשים את טובות הקבוצה לפני טובתם האישית.

הדרישה הזו לא טריוויאלית - לא עבור אמנים ולא עבור שחקני כדורסל. גם אלו וגם אלו רגילים להסתמך על הכישרון שלהם והחוזקות שלהם כדי להתקדם. באופן מובן מאליו אנחנו מאמינים שאף אחד לא ידאג לאינטרס האישי שלנו כמונו, ככה שהדרישה להעביר את השליטה מאיתנו לאדם אחר מכניסה אותנו אוטומטית למגננה. אבל מי שנמצא מבחוץ - מי שבאמת רואה את טובת הקבוצה - יכול לפעמים למצוא דרכים בהם חבר כזה או אחר יכול לתרום לאו דווקא בדרך המובנת מאליה. זה היה תפקידו של RZA, וזה בדיוק מה שעשה בראון, והדוגמה שאולי ממחישה את זה הכי טוב היא זו של ג'ורדן קלארקסון.

קלארקסון הגיע לניו יורק בקיץ האחרון כשהוא סוחב אחריו 11 שנות קריירה בהן היה אחד מטובי הסקוררים מהספסל ב-NBA. המיתוג הזה היה מה שקליבלנד דרשו ממנו בקבוצה שהגיעה לגמר ב-2018 ומה שהוביל אותו לקבל את תואר השחקן השישי של העונה בשנת 2022 במדי יוטה. ככל שקלארקסון הלך והתבגר הוא הסתמך יותר ויותר על הקליעה מבחוץ. הנקודות נרשמו בדפי הסטטיסטיקה אבל היעילות הייתה מוטלת בספק. לניו יורק היו כבר קלעים על הספסל: לאנדרי שאמט ומיילס (דוס) מקברייד שקלעו בסביבות ה-40% מחוץ לקשת השלוש. במהלך ינואר קלארקסון התחיל לאבד את הדקות שלו, ונדחק החוצה מהרוטציה. את הדרך חזרה הוא עשה באופן מאד לא קלארקסוני, ודווקא בשיאו של משבר קליעה: לאורך כמעט חודשיים - ממרץ עד למשחק הראשון של הגמר האזורי - קלארקסון לא הצליח לקלוע אפילו שלשה אחת, אבל הוא כיפר על כך בהגנה, בהאסל, בהגעה לטבעת ובהוספת פוזשנים לקבוצה שלו דרך הריבאונד, בדיוק המחויבות לקבוצה שבראון ציפה לראות כשהוא החתים את השחקנים על החוזה בארוחת הערב ההיא, ערב פתיחת העונה.

קלארקסון, שאמט ומקברייד מתחרים על אותן דקות משחק, כר פורה לבעיות אגו. "אנחנו כולנו נלחמים על החוזה הבא שלנו", אמר שאמט בראיון לפודקאסט אחרי הזכיה באליפות, "אבל איתנו לא הייתה אף נקודה במהלך העונה שבה שבה אמרנו "אני מקווה שלJC [ג'ורדן קלארקסון] לא ילך היום" כדי שאקבל את ההזדמנות. במקום ידענו שאם אחד מאיתנו מתפוצץ זה שם אותנו בנקודה טובה [לנצח] והספסל שלנו היה דלת מסתובבת של אקס-פקטורים. אתה יכול לסמן את 'המשחק של דוס', 'המשחק של מיטש', 'המשחק של חוזה', וזה מאד מיוחד שכולנו קיווינו לזה".

וו-טאנג לנצח, דיסק 1, רצועה 2 (Reunited)

רוח המאמן היא דבר אחד, אבל כדי שקבוצה תאמץ באמת זהות השחקנים המרכזיים צריכים להכתיב את הדרך. אחרי שבטרייד דדליין של 2023 הניקס צירפו את ג'וש הארט - חברו ושותפו לחדר של ג'יילן ברונסון במכללת וילאנובה - בקיץ 2025 הניקס עשו מהלך משמעותי נוסף. הם משכנו לא פחות מחמש בחירות ראשונות עתידיות כדי לצרף את מיקאל ברידג'ס, יוצא נוסף של מכללת וילאנובה, שזכה יחד עם ברונסון בשתי אליפויות מכללות (הארט, המבוגר יותר, זכה רק באחת).

המסע של ברידג'ס מעניין במיוחד: אחרי שנבחר בדראפט 2018 הוא התחיל בתור מומחה הגנתי בפיניקס, והגיע איתם לגמר ב-2021. עונה לאחר מכן הוא היה התמורה המרכזית שברוקלין קיבלו כששלחו את קווין דוראנט לאריזונה. אחרי עונה וקצת עם ממוצע של קצת יותר מ-20 נקודות למשחק ברידג'ס הבין שהתפקיד הזה של הכוכב הראשי לא בשבילו. בניו יורק הוא חזר להיות שחקן משלים - בכיר, אבל משלים - שמתפקד בעיקר בתור השומר על מוביל הכדור הראשי של היריבה.

את החותמת הראשונה לקבלתו של מיקאל ברידג'ס לקבוצה קיבלנו כבר כמה שבועות אחרי הטרייד, וגם בשבילו צריך לחזור אחורה. בנובמבר 1999, כמה חודשים אחרי הפעם האחרונה שהניקס הגיעו לגמר, נייקי הוציאו מהדורה מיוחדת של ה-Nike Dunks בצבעי שחור-צהוב (המזוהים עם הוו-טאנג קלאן), עם הסמל האייקוני של וו-טאנג על גבי הנעל. הנעליים יצאו במהדורה מוגבלת - 100 יחידות בלבד - ומהר מאד המחיר שלה נסק לשמיים. ב-2024, לרגל חגיגות ה-25 לנעל, נייקי חיפשו את הפרזנטורים הנכונים להשיק מחדש את הנעל. יחד עם חזרתם של הניקס למרכז הבמה הפור נפל על ג'יילן ברנסון, ג'וש הארט ומיקאל ברידג'ס - עם הופעה של ג'ון טורטורו, ובדיחה על חשבונו של ברידג'ס.

החיבור של ברידג'ס לקבוצה התבטא גם על המגרש: בפלייאוף הראשון שלו עם הניקס, ב-2025, ברידג'ס חתם שני קאמבקים של הניקס מפיגור 20 מול בוסטון במהלכים הגנתיים שהוציאו את הכדור מג'יילן בראון וג'ייסון טייטום. את פלייאוף 2026 הוא התחיל בכושר קליעה נוראי, ראה את התפקיד שלו מצטמצם בשני משחקי החוץ הראשונים באטלנטה, אבל אז הוכיח את הערך שלו. ברידג'ס הופקד על ניקייל אלכסנדר-ווקר, השחקן המשתפר של העונה, והוציא אותו מקצב המשחק. מול פילי הוא נטפל לטייריס מאקסי ובסדרה מול קליבלנד גם ג'יימס הארדן קיבל את הטיפול של מיקאל. ההגנה שלו לא השפיעה רק על התפוקה של הסקוררים (שקלעו מולו, מצרפית, ב-33% מהשדה וסיימו עם יותר איבודים מאסיסטים) - כל הקבוצה יצאה מהקצב. בהתקפות בהן מיקאל הופקד על מוביל הכדור העיקרי היריבות המזרחיות קלעו ביעילות של פחות מנקודה לפוזשן, מה שהעניק לניקס את הרייטינג ההגנתי הטוב בפלייאוף.

ג'וש הארט, מצידו, הוא התגלמות הדמות שלא מצאה את עצמה עד שנחתה בסביבה הנכונה. הארט נבחר ללייקרס של אחרי הפרישה של בראיינט, אחרי שנתיים נשלח לניו אורלינס בטרייד שהביא את אנתוני דיוויס לעיר המלאכים, משם עבר לפורטלנד ואחרי שנה, פורטלנד החליטה לוותר עליו ושלחה אותו לניו יורק. הוא הגיע לניקס במהלך שנתו השישית בליגה, כשתום ת'יבודו הוא המאמן השישי שלו ובאמתחתו אפס הופעות פלייאוף. בתחנות הקודמות הארט קיבל תוויות של בחור משונה: בעונותיו הראשונות בלייקרס הוא נתן ביטוי ויזואלי לכימיה הקבוצתית הרעועה כשאחרי זריקות עונשין היה צריך לתת כיפים לעצמו. בניו אורלינס הוא התפרסם בעיקר בזכות הבעות הפנים המוגזמות שלו. הארט לא התאים לאף אחת מהקופסאות אליהן נכנסים רוב שחקני הליגה.

בניו יורק התפקיד שלו כבר כתב את עצמו: הארט מצא את עצמו בתור היאנג ליין שהוא ג'יילן ברונסון. הוא השלים את המנהיגות השקטה של ברונסון באמצעות אנרגיה בלתי מרוסנת על המגרש. הוא השתטח על הפרקט כדי לחלץ כדורים אבודים ומתחת לסל הארט - שמדגדג את ה-2 מטרים מלמטה - נאבק על כדורים חוזרים מול שחקנים שגבוהים ממנו בראש. על הדרך הוא הפך לאהוב הקהל במדיסון סקוור גארדן, זה שדואג להכניס את הקהל ולהעיר אותו ברגעי המפתח, וגם אם מדי פעם התפלקו לו מחוות לא מקובלות - נניח כשבאמצע טקס הענקת תואר השחקן המצטיין של גביע הקומישינר, לעיני אולם מלא ומצלמות ששידרו לכל העולם, תחב את אגודלו לישבן של ג'יילן ברונסון - הניקס ידעו להכיל את זה.

גם להארט לא היו אשליות בנוגע למקום שלו בקבוצה. "אני שחקן כדורסל טוב, ואני יכול לעזור לקבוצה לנצח", אמר בפודקאסט שלו ושל ברונסון, "אבל אם אני (צריך להיות) האופציה הראשונה בקבוצה הזאת, או האופציה השנייה זאת לא קבוצה מדהימה. כאילו, אופציה רביעית? מגניב, אנחנו קבוצה טובה... אופציה שנייה? תכינו כבר את כדורי הלוטרי, בייבי".

הארט וברידג'ס אפיינו את הרוח של הניקס העונה: לשניהם היו הבלחות התקפיות במהלך העונה, כולל בפלייאוף, אבל הם לא היו הכוכבים והזריקות שלהם הגיעו בצורה אורגנית, מתוך התנועה והאפשרויות שההתקפה הקבוצתית פתחה להם. הם תפסו בדיוק את הנישה שהניקס היו צריכים שיתפסו.

36 החדרים, רצועה 8 (C.R.E.A.M)

C.R.E.A.M = Cash Rules Everything Around Me

ג'יילן ברונסון הוא המנהיג הבלתי-מעורער של הקבוצה. את הויתור שלו הוא לא עשה העונה ולא בכמות הזריקות או הנגיעות - למרות שאלו ירדו מעט - או בכלל על הפרקט, אלא בקיץ 2024 ובדולרים. 113 מיליון דולרים, אם רוצים לדייק.

בתחילת שנתו הרביעית בדאלאס ברונסון ביקש הארכת חוזה של כ-56 מיליון דולר לארבע עונות. דאלאס התמהמהו. לקראת פגרת האולסטאר ברונסון משך את ההצעה שלו ואמר שיחכה לקיץ. ב-2022 הוא חתם בניקס על חוזה ארבע שנתי על סך של כ-102 מיליון דולר, שכלל אופציית יציאה בקיץ 2025. שנה קודם הוא היה רשאי לחתום על הארכת חוזה אך בגלל חוקי השכר של הליגה, החוזה החדש יכל להכניס לו 'רק' 156.5 מיליון דולר לארבע עונות. אם הוא היה מחכה עד לאותה אופציה בקיץ 2025, הייתה לו אפשרות לחתום על חוזה יקר יותר, של כ-269.1 מיליון לחמש עונות. ברונסון החליט לקחת את ההצעה הנמוכה יותר. לא כי 113 מיליון דולר הם סכום שקל לוותר עליו, אלא כי החיסכון בחוזה עזר לניקס להשאיר שחקני מפתח כמו או.ג'י אנונובי ומיקאל ברידג'ס (שבעצמו לקח בקיץ האחרון סכום נמוך יותר מהמקסימום שיכל לקבל) ולצרף את קארל-אנתוני טאונס, תוך הימנעות מכניסה אל הסקנד אייפרון.

הויתור הזה עזר לניקס לחזק את נקודת התורפה המשמעותית מהשנה שעברה: עומק הרוטציה. ג'ורדן קלארקסון שוחרר מיוטה וחתם כשחקן חופשי, לאנדרי שאמט הוחזר וגרשון יאבוסלה - שהשאיר כמה עשרות אלפי דולרים על שולחן המו"מ כדי לא לחנוק לניקס את המקום מתחת לתקרה - חתם ועבר בפברואר בעסקה שהנחיתה בסופו של דבר את חוזה אלוורדו. לשלושת הגארדים היו מניות משמעותיות בזכיה של הניקס באליפות השנה. ברונסון, מעשית, שם את האינטרס הקבוצתי לפני זה האישי.

את הדיווידנדים של הרוטציה הרחבה שנוצרה הניקס גזרו בפלייאוף. ריבוי הכלים והרגליים הטריות איפשרו למיק בראון וצוות האימון למצוא את הפתרון המדויק לכל יריבה, כשכל אחד מתשעת שחקני הרוטציה המרכזיים של הניקס בא לידי ביטוי במהלך הריצה הזו. לניקס היו הרבה מאד ניצחונות מרשימים בפלייאוף הנוכחי. הם קבעו הפרשי שיא לסדרות משחקים ועמדו בשורה אחת יחד עם - ומעל - קבוצות היסטוריות כמו שיקאגו של עונת 72 הניצחונות, הווריורס הגדולים עם קווין דוראנט או הלייקרס הדומיננטיים של תחילת שנות האלפיים. למרות זאת, בכל פעם שבה אחד משחקני הסגל נשאל לגבי המשמעות של ניצחון מרשים כזה או אחר על המשחק הבא, התשובה הייתה זהה: המשחק הבא מתחיל בתוצאה 0-0. העבודה לא הסתיימה.

סדר העדיפויות השונה של ברונסון לא התבטא רק בדיונים שערך עם הניקס על החוזה. ברשימה השנתית שערך מגזין קומפלקס לפני הפלייאוף רשומים 27 שחקני NBA שלהם יש קו נעליים על שמם, כולל כל זוכי תואר ה-MVP של הגמר ב10 העונות האחרונות. ג'יילן ברונסון לא בינהם. "ג'יילן סירב ליצור קו נעליים על שמו", סיפר ריק מסטר -צלם סניקרס, שעובד גם עם נייקי - "הוא אמר לנייקי ,פשוט תתנו לי לנעול נעלי 'קובי' לשארית הקריירה ואני מסודר". הקשר בין ברנסון לקובי התחיל עוד כשג'יילן שיחק בתיכונים: אחרי משחק בין הלייקרס לשיקאגו בדצמבר 2014, ברנסון קיבל גישה אל חדרי ההלבשה ושם פגש את בראיינט ושוחח איתו כמה דקות. שני דברים ג'יילן לקח איתו מהמפגש: את המשפט "למה לעבוד, אם אתה לא מנסה להיות הטוב ביותר?" שאמר לו קובי וגם זוג נעלי קובי 9 גבוהות, בצבעי חג המולד. באופן מקרי קובי וג'יילן גם נעלו אותה מידה. ברנסון נעל את הנעליים בטורניר הבא של הקבוצה שלו וזכה באליפות. הוא המשיך לנעול נעלי קובי בכל מקום בו הוא זכה: באליפות התיכונים, באליפויות המכללות, בגמר גביע העונה ועכשיו גם בגמר הליגה, אליו עלה עם נעלי קובי 6 במהדורה מיוחדת בצבעי פסל החירות.

36 החדרים, רצועה 9 (Method Man)

מתוך שלל הקולות באלבום הראשון של הוו-טאנג, נמצאת רצועה יוצאת דופן. Method Man הוא שיר הסולו היחיד באלבום שכולו שיתופי פעולה, ועוד כזה שנושא את שמו של הראפר שמגיש אותו. השיר יצא במקור כ'בי-סייד' - רצועת בונוס - על הסינגל הראשון של ההרכב, אבל מהר מאד הפך לקלאסיקה בפני עצמו. גם היום, 33 שנה אחרי, מת'וד מן הוא כנראה עדיין הפנים המזוהות ביותר בהרכב, כשהפך גם לאמן סולו מצליח. האגדה מספרת שכדי לבחור מי מחברי ההרכב יזכה בשיר סולו באלבום, RZA ערך טורניר קרבות ראפ - הדבר הקרוב ביותר לטורניר אחד על אחד של שחקני כדורסל.

באותו האופן גם העובדה שהחוקים של מייק בראון חלים על כל שחקני הסגל במידה שווה, לא אומר שכולם שווים זה לזה.למרות שהשיטה של מייק בראון התרחקה מעט מסגנון המשחק ההליוצנטרי שאפיין את תקופת תום ת'יבודו, כשהניקס היו צריכים סל - וזה קרה לא מעט בפלייאוף הזה - הם פנו שוב ושוב לג'יילן ברונסון שיחלץ אותם מהבוץ.

המשחק הראשון בסדרת הגמר האזורי מול קליבלנד היה דוגמה טובה לכך: ברונסון רשם משחק רגיל בסטנדרט שלו עד פתיחת הרבע הרביעי, ועמד על 21 נקודות בשלושת הרבעים הראשונים, בזמן שיתר הניקס התקשו למצוא את הטבעת. קליבלנד כבר עלתה ליתרון 22, אבל ריצת 11-2 אישית של ברנסון עזרה להוריד את ההפרש, והוא זה ששלח את המשחק להארכה עם שלשה. סך-הכל ברבע הרביעי וההארכה ברונסון הוסיף 17 נקודות למאזנו. כך גם היה בקאמבק הגדול במשחק הרביעי מול הספרס, בו ברונסון קלע 17 נקודות במחצית השניה, כולל שלשה שתיכנס לכל סרט היילייט של הליגה מעתה ועד עולם מעל ידיו המושטות של ויקטור וומבניאמה. וכמובן - המשחק החמישי בסן אנטוניו בו קלע 45 נקודות - שהן 48% מסך הנקודות שהניקס קלעו - כדי לחתום סופית את הסדרה ואת הדיון על תואר ה-MVP של הגמר.

בניגוד לגארדים אחרים ברונסון לא השיג את הנקודות שלו בזכות אתלטיות מתפרצת או קליעה יוצאת דופן. כוח העל של הגארד שמכונה "קפטן קלאץ'" הוא עבודת הרגליים השיטתית והחיפוש המתמיד אחרי זוויות תקיפה. ברונסון - שחבריו מתבדחים על חשבון גודל הראש שלו באופן קבוע - מזכיר מעט פיטבול במבנה הפנים. וכמו פיטבול הוא מסרב לשחרר את הלסתות כשהן ננעלות על הטרף. הוא חסר פחד ומסרב לוותר: כמה גארדים בגובה 1.90 היו מחליטים שתכנית העבודה ההגיונית בגמר מול סן אנטוניו היא לנסות ולתקוף דווקא את וומבניאמה? העובדה שהניקס חזרו פעם אחר פעם מפיגור גדול מעידה על כך שהרוח שלו מדבקת.

ולמרות הכל ברנסון וגם מת'וד מן מבינים שההצלחה האינדיבידואלית משנית: "לא היה לי סינגל אחד שהיה קרוב להצלחה של C.R.E.A.M", הגיב מת'וד מן לטענה שהוא 'הכוכב' של וו טאנג. "כקולקטיב, הם עשו אותי מצוין". ברנסון נשאל שאלה דומה, אבל מהצד ההפוך: "חלק מהכוכבים נפגעים כשמוציאים את הכדור מהידיים שלהם, אבל לא נראה שאתה נפגעת, למה?". נשאל ברנסון הסוויפ על פילדלפיה, ולא המתין יותר משניה לפני שענה: "אחד: אני לא כוכב. שתיים: אני רוצה לנצח". המצוינות הגיעה מהקולקטיב.

וו-טאנג לנצח, דיסק 1, רצועה 5 (Visions)

"בכנות? אני עדיין לא יודע", ענה קארל-אנתוני טאונס לעיתונאים ערב פתיחת העונה, כשנשאל על תפקידו במערך ההתקפי של המאמן החדש מייק בראון. כשבראון דיבר במהלך מחנה האימונים על החזון שלו לגבי השימוש בטאונס, הוא ענה שלשיטתו טאונס אמור לשחק בשתי עמדות: עמדה 4, שהיא בפועל עמדה של שחקן חוץ, כזה שנע ללא כדור, וגם עמדה 5, בשתי וריאציות: שחקן שחוסם ומסתובב לסל (או יוצא אל מחוץ לקשת) או שחקן שמתפקד כהאב-התקפי מההייפוסט, באופן דומה לתפקיד שהיה לדומנטאס סאבוניס תחת בראון בימיו כמאמן סקרמנטו.

קשיי ההתאקלמות של טאונס היו ברורים לעין. השילוב של השיטה החדשה, שמתבססת על קבלת החלטות מהירה יותר ומשלבת קריאת מצבי משחק (בניגוד לתרגילים מובנים) יחד עם פציעה ביד הקולעת שטאונס סחב בחודשים הראשונים של העונה, הובילו לפתיחת עונה רעה מאד בסטנדרט של הסנטר. אחרי חודש משחקים, הסנטר - שהגדיר עצמו בעבר כ'ביג מן הקלעי הטוב בהיסטוריה' - עמד על 42.9% מהשדה ו-31.8% מחוץ לקשת, מספרים רחוקים מאד ממוצעי הקריירה. גם אחרי שחזר לעצמו, בריצה של הניקס לזכייה בגביע הליגה, סימני השאלה המשיכו להיות תלויים מעליו. אחרי הזכיה הגיע חודש ינואר, נקודת השפל בעונה של הניקס, בו הפסידו תשעה מ-11 משחקים. לקראת פגרת האולסטאר מייק בראון הבין שדרושים שינויים בסגנון המשחק, כאלו שיאפשרו לטאונס למצוא את עצמו במצבים נוחים עבורו. גם אם מספרי הנקודות שלו נשארו צנועים - הוא סיים את העונה עם 20.1 נקודות למשחק, הממוצע הנמוך ביותר מאז עונת הרוקי - לפחות היעילות חזרה. חוסר הדומיננטיות של טאונס העונה, שהתבטא גם באי-בחירתו לאחת מחמישיות העונה, הביא את הניקס מהמקום השלישי לפלייאוף כשהם לא באמת נחשבים למועמדת בכירה לזכייה בתואר.

שלושה משחקים לתוך סדרת הסיבוב הראשון מול אטלנטה, המפקפקים טפחו לעצמם על השכם. אטלנטה סחבה את המומנטום מסיום העונה הרגילה והובילה 2-1, כשהניקס מפסידים שני משחקים ביתרון נקודה. בערך באותו הזמן יצאה ידיעה שלפיה תפקידו של מייק בראון במועדון לא מובטח בעונה הבאה גם אם הניקס יגיעו לגמר.זה היה השלב שבו טאונס ביקש להפגש פנים אל פנים עם בראון והציע את השינוי ששינה את העונה - יודעים מה, את ההיסטוריה - של הקבוצה.

טאונס הציע לבראון לחזור לתוכנית המקורית: לתת לו את הכדור מחוץ לקשת ולנהל את המשחק. לקבל את ההחלטות. האימפקט של ההחלטה היה כפול: לטאונס היה יתרון פיזי ברור על כל שומר שהופקד עליו. מול שחקני הכנף של ההוקס היה לו יתרון גובה וכוח, ומול אוקונגו, הסנטר של אטלנטה, טאונס הרגיש בנוח להוריד את הכדור לרצפה ולתקוף אותו משם. אם אוקונגו ניסה למנוע את החדירה ולתת לטאונס מרחק, טאונס פשוט קלע מחוץ לקשת השלוש. הצד השני של לשים את הכדור בידיים של טאונס היה שהגנת היריבה הייתה עכשיו צריכה להתמקד בג'יילן ברונסון כשהוא רחוק מהכדור. הוצאתו של הביג מן מהצבע, יחד עם התנועה ללא כדור של יתר השחקנים, השאירו לטאונס נתיבי מסירה פנויים והוא ניצל אותם. עשרה אסיסטים היו לטאונס בשלשות המשחקים הראשונים מול אטלנטה. עשרה אסיסטים היו לו גם במשחק הרביעי לבדו. זה היה הספתח של הניקס לריצה של 13 נצחונות רצופים בהפרש ממוצע של 21 נקודות, הגבוה ביותר בהיסטוריית הפלייאוף.

הנוכחות של טאונס מחוץ לצבע והתנועה ללא כדור של ברונסון פתחו את ההתקפה של הניקס גם ליתר השחקנים: מיקאל ברידג'ס שפתח את הפלייאוף בכושר קליעה בעייתי איפס כוונות בסוף הסדרה מול אטלנטה ויצא לרצף של שמונה משחקים בהם קלע 19.1 נקודות בלמעלה מ-69% מהשדה, אבל המרוויח העיקרי משינוי שיטת המשחק היה או.ג'י אנונובי. אנונובי - שמשחק בנבחרת ניגריה תחת מייק בראון - בכלל קנה לעצמו שם של מומחה הגנתי בתקופתו בטורונטו, וזה גם היה הטיקט שלו תחת תום ת'יבודו בעונה שעברה ותחת מייק בראון העונה. במערך החדש הוא מצא את עצמו יותר בעמדה בה הוא צריך לקלוע, והוא נענה לקריאה: את הפלייאוף כולו הוא סיים עם ממוצע של 20.1 נקודות ב-72.1% טרו שוטינג - נתונים שאף שחקן אחר ששיחק יותר מסדרה אחת לא הגיע אליהם. במקביל הוא המשיך להיות משחקני הניקס המשמעותיים בהגנה, כשבסדרת הגמר הוא הופקד על הרכז דיארון פוקס וכמה התקפות אחר-כך על ויקטור וומבניאמה.

את התצוגה ההתקפית הטובה ביותר שלו הוא שמר לרגע השיא: במשחק הרביעי מול הספרס קלע 19 נקודות מתוך ה-33 שלו במשחק במחצית השניה, כשהוא מדייק בכל חמשת הנסיונות שלו מחוץ לקשת במהלך הקאמבק ההיסטורי של הניקס, והיה חתום על שני מהלכי המפתח של הניצחון: הצ'ייס-דאון בלוק על דיארון פוקס 11 שניות לסיום ואז הטיפ-אין המנצח, שהיה ריבאונד ההתקפה היחיד שלו בסדרה.

וו-טאנג לנצח, דיסק 2, רצועה 2 (Triumph)

המקור לשם '36 החדרים', שמו של אלבום הבכורה של הוו-טאנג, לקוח מהסרט The 36th Chamber of Shaolin שראה אור ב-1978. לפי עלילת הסרט, שבעצמו מבוסס על אגדות סיניות, במנזר שאולין קיימים 35 חדרים, שכל אחד מהם הוא מעמיד מבחן אחר לכוח הפיזי או המנטלי של הנזיר. רק מי שעובר את כל 35 החדרים מגיע לדרגת מאסטר בקונג-פו. לאחר שגיבור הסרט, סאן טה, משלים את כל 35 שלבי האימון המפרכים. הוא מבקש מהנזירים הבכירים להקים חדר חדש – החדר ה-36, שמטרתו היא להפיץ את סודות הקונג-פו החוצה, לאנשים הפשוטים והרגילים כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני השלטון המושחת. המסע של הניקס לא היה קל: מההסתגלות לשיטה החדשה של מייק בראון, שרשרת ההפסדים בחודש ינואר והרושם - לעיני המתבונן, לפחות - שהכימיה הקבוצתית לא בשיאה עם הכניסה לפלייאוף. ואז הפיגור בסדרה מול ההוקס, הפיגור במשחק הראשון מול קליבלנד, בו הניקס הפכו לקבוצה הראשונה בהיסטוריית הפלייאוף שהפכה פיגור 20 לניצחון. ואז הגמר בו בכל אחד מהמשחקים הניקס פיגרו בהפרש דו ספרתי, אבל ארבע מתוך חמש פעמים חזרו כדי לנצח. הניקס הפכו את הפלייאוף הזה למסע של התגברות על קשיים והפיצו אותו לעולם, בפלייאוף הנצפה ביותר מזה שנים. רחובות מנהטן הפכו לרחבת ריקודים אחת גדולה.

"אתה רשאי לחשוב על התרחיש הרע ביותר, אבל אתה חייב לצאת ולעשות משהו בנוגע לזה", אמר ג'יילן ברונסון במסיבת העיתונאים על הפרקט בסיום המשחק הרביעי של סדרת הגמר, בציטוט של קונג-פו מאסטר אמיתי. הניקס שילבו השנה את הקשיחות של הקבוצה משנות ה-90, זו שייצגה את הרחובות של ניו יורק, יחד עם התקפה עדכנית וקצב משחק מהיר, תוך שהיא מתגברת על מכשול אחרי מכשול וסיפקה ריצת פלייאוף שתישאר עם האוהדים לנצח. ויקטור וומבניאמה אולי התאמן בשנה שעברה במנזר שאולין, אבל הניקס החזיקו בפינה שלהם את וו-טאנג ולפחות נכון לעכשיו הראו שגם הניו יורק ניקס Ain't Nuthing ta F' Wit

הטור שקראתם עכשיו הוא גרסה מורחבת (ולפני עריכה) של אחד הפרקים שלי מתוך "ניו יורק טיים" – ספר חדש שמביא את הסיפורים הכי טובים מעונת 2025/26 ב-NBA. הספר נמצא כרגע בשלבי עריכה אחרונים וצפוי לצאת בשבועות הקרובים. חוץ ממני, תמצאו שם פרקים של נבחרת כותבים רצינית: ערן סורוקה, אודי הירש, אורן לוי, רועי ויינברג, איציק גרינוולד-מבטח, שגיא רפאל, רם סלומון, שחר צ'קוטאי, מיכל קארו ויונתן קריא. אם אתם אוהבים את הליגה (או מכירים מישהו כזה), נשמח מאוד אם תתמכו, תרכשו או תשתפו. הרכישה מתבצעת דרך הלינק הזה, וקוראי הדיסקו נהנים מ-12% הנחה עם הקופון: hadisco. לשאלות ופרטים מוזמנים לחפש אותי תחת insignifistats ברשתות החברתיות.