עונה חדשה, שאלות חדשות

בעוד פחות משבוע תיפתח עונת 2026/27 ב-NBA. יש לה פוטנציאל להיות מרתקת וגדושה במיוחד בקבוצות טובות וכוכבים איכותיים. נכון לרגע זה כל השחקנים הבכירים בליגה, פרט לג'ימי באטלר, צפויים לפתוח את העונה, ורובם בסיטואציה טובה. העונה הזאת כוללת גם כמות חריגה של נושאים רוחביים ושאלות מסקרנות שטומנות בחובן שינויים טקטוניים שאולי מתחילים להתרחש ב-NBA. בכתבה הזאת אשאל חמש שאלות כאלה. שתי הראשונות ממוקדות בשתי הקבוצות שהגיעו לגמר אך יש להן גם ממד כללי, שלוש האחרונות עוסקות בליגה באופן רוחבי.

האם יש סיכוי לריפיט?

נתחיל מהאלופה, ומהנתון שהולך ומתנפח שמלווה כל אלופה בעשור הזה: שמונה אלופות שונות בשמונה שנים. לא רק שאף קבוצה לא עשתה ריפיט, אף אחת לא חזרה לגמר מאז שלקחה אליפות בתקופה הזאת. כמעט תמיד האלופה סובלת מפציעה של שחקן משמעותי בעונה שאחרי האליפות, ועם הזמן נכנסים שיקולי שכר וסקנד אפרון ומתחילים לנגוס בצוות המנצח שנבנה. מה הסיכוי של הניקס להיות אלה ששוברים את המגמה?

על פניו, הסיכויים האלה לא נראים גבוהים. לעומת רוב האלופות של השנים האחרונות, הניקס לא מתחילים את העונה שאחרי כפייבוריטים לאליפות, בטח לא כפייבוריטים ברורים. סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי נחשבות לשתי הקבוצות הבכירות בליגה לקראת העונה, הניקס כנראה מעט אחריהן בהיררכיה. במזרח האלופה כן נחשבת לפייבוריטית, אבל המזרח השנה עמוס בקבוצות שיכולות להתחבר ולתת פייט (עוד על כך בהמשך), הולך להיות קשה לצאת ממנו.

ג'יימס דולן כבר הכריז שהניקס לא ייכנסו לסקנד אפרון, וזה הופך את משימת שימור הסגל למסובכת מאוד. מיטשל רובינסון כבר עזב, ומדובר באבידה לא זניחה, לסנטר המחליף היה תפקיד משמעותי בפלייאוף ואנדרה דראמונד שהגיע במקומו רחוק מלהיות מניה בטוחה. המצב הזה מקשה על הארכת החוזים לקארל אנתוני טאונס וג'וש הארט, וראינו יותר מדי מקרים בהם מצבים כאלה הסתבכו בשנים האחרונות. יכול להיות שנגלה בשנה הקרובה שזו עוד קבוצה שמתפרקת מהר מהצפוי.

הצד השני הוא שזה יכול לעזור לשחקנים של מייק בראון להגיע לעונה הזאת עם תחושת דחיפות, עם הבנה שחלון ההזדמנויות יכול להיסגר בכל רגע וצריך למצות אותו. החמישייה הנפלאה של הניקס מורכבת משחקנים שכולם נמצאים בשיא הקריירה, הברזל חם עכשיו ויש להם את כל הסיבות להגיע במוטיבציית שיא להכות עליו.

החמישייה הזאת רצה ביחד שנתיים, אבל רק במהלך הפלייאוף גילתה על עצמה משהו חדש. ריצת הפלייאוף הקסומה של הניקס כללה שינוי סגנוני משמעותי, מעבר להתבססות הרבה יותר גדולה מבעבר על יכולת המסירה של טאונס מבחוץ ועל תנועה וחסימות ללא כדור של שאר השחקנים. עם חבורת שחקנים כל כך מוכשרים, חכמים ומתואמים, התקפת הניקס הפכה לבלתי ניתנת לעצירה. הנה סרטון שמדגים ומסביר את הסגנון החדש בתוספת מוזיקת מעליות נעימה מדי פעם:

במובן מסוים, האלופה פותחת את העונה כשקשה לדעת למה לצפות ממנה. האם היא תמשיך מהיכן שעצרה בפלייאוף, תמשיך עם הסגנון החדש והגישה החדשה? כדאי לזכור שריצת הפלייאוף ההיא הייתה היסטורית, עד הגמר היא פירקה יריבות בהפרשים עצומים, אז בהחלט ייתכן שהאלופה תהיה יותר טובה מהצפוי השנה. העובדה שהסגנון הזה טרי כל כך (הניקס כן עשו מהלכים כאלה גם בעונה הרגילה, אבל הרבה פחות) יכולה להשאיר את השחקנים מספיק רעבים למרות האליפות, עם תחושה שהם רק התחילו לחשוף את מה שיש בהם. אז בזמן שהסטטיסטיקה נגדם, יש גם סיבות להאמין שהניקס ימשיכו את הקסם של הפלייאוף גם לעונה שאחריו.

עד כמה משמעותית האיזורית ההיברידית של סן אנטוניו?

הסטטיסטיקה אמורה להיות גם נגד הספרס, כי אף קבוצה לא הגיעה פעמיים ברציפות גם לגמר בשמונה השנים האחרונות. העומס הפיזי על האלופה נכון גם לקבוצה שהפסידה לה בגמר, ומספיק לציין ששלוש הפיינליסטיות המפסידות שלפני הספרס היו מיאמי, דאלאס ואינדיאנה.

אבל סן אנטוניו היא סיפר אחר, זו קבוצה שבכלל לא הייתה אמורה להיות בגמר כל כך מהר. שלישיית הכוכבים שלה בני 22, 21 ו-20, זה די חסר תקדים ששחקנים כל כך צעירים לוקחים את הקבוצה שלהם כל כך רחוק. שכר הלימוד שולם בסופו של דבר, אבל עם הרגשה שהם דילגו על כמה שנות לימוד ומוכנים להשתלט על העולם. יכול להיות שכבר בעונה הקרובה נרגיש שויקטור וומבניאמה, דילן הארפר וסטפן קאסל כל כך טובים, ויש כל כך הרבה כלים לבנות סביבם, שהדבר היחיד שישנה בליגה בשנים הקרובות זו הבריאות שלהם.

כמו הניקס, גם הספרס שכללו משהו במהלך הפלייאוף. במקרה שלהם זו ההגנה. ככל שהפלייאוף התקדם החבורה של מיטש ג'ונסון הפכה למיומנת יותר בשיטה שהשם הטוב ביותר שלי עבורה הוא איזורית היברידית. זו שיטה שמטרת העל שלה היא להשאיר את וומבי בעמדה חופשית וקרוב לטבעת, וכל השאר מגיבים בהתאם. השחקן שבצד שלו שומר איזורית לכל דבר יחד איתו, האחרים לא בהכרח אך כן עם תשומת לב לתנועה של וומבי ולצורך להגיב אליה. הנה פוזשן לדוגמא מגמר המערב:

Here's a great example of how the Spurs play Wemby as a 1 Man Zone. He's guarding Wallace out top, but quickly bumps down to stay low on the block while Vassell switches with him. Now Wemby can thwart paint shots pic.twitter.com/Oq6C2umg7t

— BBALLBREAKDOWN (@bballbreakdown) May 22, 2026

בהכנה לכתבה הופתעתי לגלות כמה מעט נכתב ודובר על האיזורית ההיברידית של הספרס. אני רואה בה שיטה מבריקה שמאפשרת למי שעשוי להיזכר כשחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים למקסם את ההשפעה שלו. ההגנה הזאת הייתה המפתח להצלחה של סן אנטוניו בעונה שעברה, ובמיוחד לנצחון על OKC בגמר המערב. מבחינתי זה אירוע בסדר הגודל של השיטה של סטיב קר בגולדן סטייט שמקסמה את תופעת סטף קרי.

לעומת השיטה הבלתי ניתנת לחיקוי של הווריירס, כאן יש משהו שיכול להשפיע גם מעבר לספרס. אחד המאפיינים המעניינים ביותר של העידן הנוכחי הוא הקרב בין סנטרים הגנתיים גדולים להתקפות שמתבססות יותר ויותר על קליעה מבחוץ. בחצי השני של העשור שעבר סנטרים כבדים עם הגנה עילית על הטבעת, דוגמת רוי היברט, הפכו לשחקנים הרבה פחות משמעותיים בליגה. בשנים האחרונות הגיעו לליגה כמה סנטרים גבוהים מאוד ומאסיביים כמו ווקר קסלר, זאק אידי, דונובן קלינגן ואדיי מארה. האיזורית ההיברידית יכולה להיות דרך אידיאלית להשתמש בהם, להשאיר אותם באיזור בו הם משפיעים לטובה על המשחק ולא נחשפים החסרונות שלהם.

בגמר הניקס הצליחו, במאמץ רב, לחשוף את נקודות החולשה של השיטה. עם חמישה קלעי חוץ ומספיק תנועה וסבלנות, אפשר להזיז את וומבי יותר מכפי שהיה רוצה ובסופו של דבר להכריח אותו לצאת לקלע חוץ איכותי. אבל זה כבר הקצה של הקצה של חשיבה ורמת ביצוע. לרוב הקבוצות בליגה עדיין יש שחקן שקל יותר להחביא מולו סנטרים והאיזורית ההיברידית מאפשרת להגנה להכתיב את המיקום של שחקן הציר שלה בלי הרבה מהחסרונות של איזורית קלאסית. אז יהיה מעניין לראות אם עוד קבוצות ינסו משהו דומה.

איך תשפיע שיטת האנטי טנקינג החדשה?

עונת 2026/27 תכלול את שינוי השיטה המשמעותי ביותר מזה שנים רבות. שינוי שיטת הלוטורי מבטל את התמריץ לטנקינג ואמור למנוע את התופעה הזאת, וכדי לחזק את המגמה השיטה החדשה מענישה את הקבוצות החלשות ביותר ונותנת תמריץ לקבוצות בתחתית לרצות לנצח. בחצי השני של העונה יתחיל המבחן הראשון של השיטה החדשה. האם השינוי יהיה דרמטי?

The NBA has officially announced its anti-tanking rules and changes to the NBA Draft Lottery:

Thoughts on the new changes and lottery odds? 🤔

(via @NBAPR) pic.twitter.com/Slzk0GGEgU

— ClutchPoints (@ClutchPoints) May 28, 2026

אני מאמין שכן. שחקני כדורסל רוצים לשחק וקבוצות כדורסל רוצות לנצח, ברגע שלוקחים מהם את הסיבה להיעדר ולהפסיד זו אמורה להיות הנחת המוצא החדשה/מובנת מאליה. גם הנקודות שעל פניו יכולות כן להמריץ קבוצה להפסיד, למשל העדפה לוותר על מקום בטורניר הפליי-אין כדי לקבל את האחוזים הגבוהים יותר לבחירה גבוהה של מקום 11, לא נראות לי משמעותיות. רוב הקבוצות אמורות כן לרצות להיאבק על הסיכוי להיכנס לפלייאוף.

נקודה נוספת שתבלוט בשנה הקרובה קשורה לשלושת המקומות האחרונים, שמי שתסיים בהם תקבל סיכויים מונמכים לבחירה גבוהה. על פניו זה אמור ליצור מאבק בין קבוצות התחתית להימנע מהמקומות האלה, אבל השנה יהיו כמה קבוצות שצפויות להיות בתחתית ולא שולטות בבחירה שלהן: ברוקלין, הקליפרס ומילווקי (יש תסריט בו גם פיניקס תהיה רלוונטית לדיון הזה). רבים מצפים שאלה יהיו הקבוצות שיסיימו בשלושת המקומות האחרונים כי לא תהיה להן סיבה להתאמץ לנצח. יהיה מעניין לבדוק אם זה המצב ואם זה הופך לחסרון של השיטה החדשה, או שכשאין תמריץ של ממש להפסיד גם הקבוצות האלה פשוט ממשיכות לשחק עד סוף העונה. קבוצות תחתית ב-NBA כל כך רגילות לרצות להפסיד שקשה לדמיין את הסיטואציות האלה עדיין.

בהנחה שהשינוי יהיה אמיתי, מעניין יהיה לעקוב גם אחרי השינוי הרחב בליגה שנוצר. למשל, הגיוני להניח שהקבוצות התחרותיות ינצחו פחות משחקים מאשר בשנים קודמות, במיוחד ביחס לשנה שעברה בה שליש מקבוצות הליגה לא ממש שיחקו שליש עונה. הגיוני גם להניח שיהיו פחות בלו-אאוטים, מה שאומר שהשחקנים הבכירים ישחקו יותר דקות. לכן המצב הזה יכול להשפיע דווקא לטובה על הסטטיסטיקות שלהם, ובמקביל להקטין את האפשרות למנוחות יזומות ברוגע. בקיצור, אנחנו בפתחו של עידן חדש שנגלה תוך כדי תנועה איך הוא נראה.

רגע, המזרח יותר טוב מהמערב?

נדמה לי שמאז הפרישה השנייה של מייקל ג'ורדן, ב-1998, לא ניתן היה לשאול את השאלה הזאת ברצינות. כך שמדובר בחתיכת סיפור. כאמור, שתי הקבוצות הכי גדולות, שצפויות להישאר כאלה בעתיד הנראה לעין, נמצאות במערב, ויש עוד כמה קבוצות חזקות שם, אבל המזרח רשמית עמוק יותר, ודי בקלות. מאבקי הפלייאוף במזרח צפויים להיות קשוחים ולכלול בין 11-13 קבוצות לגיטימיות, שאם כל אחת מהן הייתה במערב היא הייתה נחשבת לפייבוריטית לפחות לפליי-אין.

אחת הסיבות לכך היא שלראשונה מזה שנים, המעברים המשמעותיים הם מהמערב למזרח ולא להיפך. קוואי לאונרד הופך את טורונטו לקבוצה הרבה יותר מעניינת, לברון ג'יימס מצטרף לפרוייקט המסקרן של פילדלפיה. אליהם ניתן להוסיף את אנתוני דיוויס שרק השנה יתחיל לשחק ברצינות בוושינגטון השאפתנית ואת ג'יימס הארדן שעבר באמצע העונה שעברה לקליבלנד. אמנם הגיל הממוצע של השחקנים האלה הוא 58, אבל כל אחד מהם עדיין יכול להיות שחקן מפתח בקבוצה טובה.

יאניס אנטטוקומפו אמנם היה במזרח גם לפני כן, אבל מגיע אחרי כמה שנים לקבוצה תחרותית, כך שניתן לדבר על סופרסטאר נוסף שהגיע למאבקי הצמרת במזרח. כוכב נוסף שלא היה בשנה שעברה ויהיה השנה הוא טייריס האליברטון, שמזכיר לנו שהפעם האחרונה בה שיחק אינדיאנה הייתה במשחק 7 בגמר. אורלנדו החתימה את המאמן המבטיח שון סוויני ויש לה סגל עמוק ומעניין שרק מחכה לסיבה לפרוץ. אטלנטה התחזקה ומתפתחת לקבוצה שאי אפשר לזלזל בה. שארלוט אמנם ויתרה על לאמלו בול וסובלת מכמה פציעות קטנות, אבל הייתה הלהיט של החצי השני של העונה שעברה ואי אפשר לפסול את האפשרות שתמשיך מהיכן שעצרה. והדיון הזה עוד לא כלל את הניקס, דטרויט ובוסטון, שלוש הגדולות של העונה הרגילה שעברה, שפחות או יותר שמרו על כוחן.

לכל אחת מהרשימה הזאת יש סימני שאלה, אבל יש כאן רשימה ארוכה של קבוצות איכותיות מאוד ועוד כמה עם פוטנציאל גבוה. הניקס פותחים את העונה כפייבוריטים לצאת מהמזרח, אבל מאחוריהם שדה רחב שכולל לפחות שבע קבוצות שלא אפול מהכיסא אם תספרו לי שהן יהיו בגמר השנה. אז כן, המזרח צפוי להיות איכותי, עמוק ומעניין יותר השנה.

העתיד כבר כאן?

מחזור הרוקיס של שנה שעברה היה מהחזקים שאני זוכר. בעיקר בזכות ארבע הבחירות הראשונות, שכל אחד מהם נראה כמו כוכב בהתהוות. קופר פלאג נראה יותר ויותר טוב ככל שהעונה התקדמה, קון קנופל הוא כבר קלע חוץ בכיר ושחקן חכם מאוד שיש לו חלק גדול מאוד בהצלחה של שארלוט. לדילן הארפר היה פלייאוף פשוט מדהים, והוא סיים אותו עם תהייה אם הוא כבר עכשיו השחקן השני הכי טוב בסן אנטוניו. וי ג'יי אדג'קומב היה נהדר מהרגע הראשון עד האחרון, גארד שלם ומגוון שקיבל את הבמה בקבוצה מצליחה.

ההתרגשות לקראת העונה השנייה של הרביעייה הזאת גבוהה מאוד. בעצם, בעיקר של שלושה מהם, כי אדג'קמוב נקלע לסיטואציה בה הוא ייאלץ לקחת תפקיד מאוד משני כשהוא מוקף בארבעה שחקנים דומיננטיים מאוד בפילדלפיה. התרגשות לא פחות גדולה תהיה מהעונה הראשונה של ארבע הבחירות הראשונות של המחזור הנוכחי, רביעייה שמאיימת להיות לא פחות מרשימה מהרביעייה של העונה שעברה.

הייתי מוריד מעט את הציפיות מעונת הרוקי של שלושה מהארבעה, גם בגלל שמה שקרה בעונה שעברה היה נדיר כל כך, קשה לצפות לכזו רמת בשלות מכל כך הרבה שחקני שנה ראשונה. שני השמות המבטיחים ביותר, איי ג'יי דיבנטסה ודארין פטרסון שנבחרו ראשון ושני, הגיעו לקבוצות שכוללות כמה שחקנים דומיננטיים וקשה להאמין שיהיו יעילים מספיק כדי לקחת תפקיד מרכזי בהתקפה של וושינגטון ויוטה מהרגע הראשון. כיילב ווילסון הוא פוטנציאל עצום אך כנראה לא מלוטש מספיק כדי להיות שחקן מוביל כרוקי.

נשארנו עם קמרון בוזר, הבן של, שנבחר שלישי ע"י ממפיס. הוא הגיע לקבוצה שנמצאת בבנייה מחדש, ויתרה על הכוכבים שלה ופינתה את הבמה בדיוק עבורו. בוזר הוא שחקן פנים מגוון, עם משחק פנים וחוץ ויכולת מסירה טובה, והוא יהיה היחיד במחזור הנוכחי שיקבל מפתחות לקבוצה מהרגע הראשון שלו. וזו קבוצה שיכולה להפתיע, עם שורה של צעירים מעניינים ועומק. אגב, אם מחפשים עוד מישהו שנראה בשל לעונת רוקי איכותית ויקבל את הבמה, שימו לב ליקסל לנדבורג של גולדן סטייט, שהוביל את מישיגן לזכייה באליפות המכללות, זכה בתואר ה-MVP של ליגת הקיץ (ורשם עוד אליפות, קצת פחות חשובה) ונראה מצוין במשחקי ההכנה.

בכל מקרה, מה שחשוב בצעירים האלה זו לא התפוקה בעונת הרוקי, אלא הסיכוי שלהם להתפתח לשחקנים גדולים. כל הארבעה הבכירים מהמחזור הקודם נראים בדרך הבטוחה להיות כאלה, ולכל ארבעת הגדולים של המחזור הנוכחי יש פוטנציאל של גדולה. יכול להיות שבעתיד נסתכל על שני המחזורים האלה כמחזורים בהם נולד הדור הבא של כוכבי הליגה. כדאי לנצל את העונה הקרבה כדי לראות אותם בהתהוותם.