הפציעה שמשנה את יחסי הכוחות ב-NBA

קיוויתי שהכתבה הראשונה אחרי פתיחת עונת ה-NBA תהיה אחרת. השבוע הראשון דווקא היה מעניין מהרגיל, עם שורה ארוכה של קבוצות שפתחו טוב מאוד ושורה לא פחות ארוכה של קבוצות שפתחו רע מאוד. למרות שלא כדאי להסיק יותר מדי מסקנות נחרצות מהשבוע הראשון, תכננתי לרוץ בין כמה קבוצות ולכתוב על מה שעובד ומה שלא עובד אצלן. אבל בימים האחרונים השתנה הטון, והסיפור הגדול של השבוע הראשון הפך להיות הפציעות. במיוחד אחת שממנה נתחיל, אבל לפניה ואחריה הצטברו עוד פציעות משמעותיות של שחקנים משמעותיים, עד שכבר לא ניתן היה להתעלם מהתופעה.

הפציעה של ג'יי-דאב

יש פציעות שזוכרים בגלל הזעזוע שהן מייצרות, תמונה של איבר בגוף שמתעוות או נמצא בזווית לא הגיונית. יש פציעות שזוכרים בגלל המשמעות הרחבה שלהן, ההשפעה שלהן על יחסי הכוחות בליגה, על מאבק האליפות. נדירות מאוד הפציעות שהן גם כאלה וגם כאלה. הפציעה של ג'יילן וויליאמס מאוקלהומה סיטי היא כזאת. אנחנו רק בשבוע הראשון של העונה, אבל הפציעה הזאת עלולה להיזכר בתור האירוע הבודד המשפיע ביותר בה, בטח של העונה הרגילה. זה יכול להיות גם אירוע שישפיע על המשך העשור ב-NBA.

אחסוך מהקוראים את התמונות והתיאורים הגרפיים, אני מניח שבימינו הרוב גם ככה נחשפו לכך בימים האחרונים. אבל בעידן בו הכל מצולם, התיעוד הוא חלק גדול מהסיפור. פעולת כדורסל שגרתית לחלוטין שהופכת פתאום לסרט אימה. ג'יי-דאב עצמו רואה בזמן אמת את הרגל שלו וניתן רק לדמיין כמה מחשבות עוברות לו בראש באותו הרגע. השחקנים סביבו בהלם, רואים חבר שלהם עובר פציעה איומה ובמקביל נחשפים למה שהם מדחיקים רוב הזמן: שהם בחרו במקצוע בו דברים כאלה יכולים לקרות. ואנחנו, הצופים, שרואים עד כמה שברירי הגוף האנושי אפילו אצל אותם גיבורי על שמככבים ב-NBA, ולא יכולים שלא לחשוב על הגוף השברירי שלנו שאנחנו לוקחים כמובן מאליו רוב הזמן. במקום תמונות מהרגע עצמו, הנה ראיון הנצחון העצוב ביותר ששמעתי, של שיי גילג'ס אלכסנדר כמה דקות לאחר הפציעה:

ואז מגיעות ההשלכות הרחבות. OKC היא אחת משתי הגדולות של ההווה והעתיד הנראה לעין. היא פתחה את העונה עם נצחון הצהרתי בסן אנטוניו שהזכיר שיש לה מה למכור ביריבות המתהווה. פתאום קל יותר היה להיזכר שהספרס נצחו בשבעה משחקים סדרה בה OKC שיחקה את רובה בלי מספר 2 שלה, אותו ג'יי-דאב, ושיחסי הכוחות בסגלים מלאים לא בהכרח נוטים לכיוון של הספרס. פתאום קל היה לחשוב על OKC בתור הקבוצה השלמה ביותר בליגה, הבשלה יותר מבין שתי הגדולות, המועמדת הבכירה לאליפות. כל זה נעלם ברגע אחד.

ביום שאחרי הפציעה של ג'יי-דאב התברר שגם קייסון וואלאס, שנפצע באותו משחק, יזדקק לניתוח וכנראה סיים את העונה. במשחק אחד אוקלהומה סיטי איבדה את שני שחקני הכנף הפותחים שלה, אחרי שבקיץ נפרדה משלושה שחקני כנף. מקבוצה שהזהות שלה מבוססת על חבורה לא נגמרת של שחקני חוץ הגנתיים, פתאום נשאר רק אלכס קארוסו שצוות האימון מגביל מאוד את הדקות שלו בעונה הרגילה. למשחק הראשון אחרי הפציעות עלתה OKC עם חמישייה של שלושה גארדים ושני גבוהים, בלי אף שחקן כנף של ממש, ואלה הרכבים שכנראה יקבלו הרבה מאוד דקות לאורך העונה. כל הזהות ההגנתית של הת'אנדר תצטרך לעבור עדכון, עד שנבין איך היא נראית כיום. 

השאלה הגדולה יותר היא זאת שמעבר לעונה הנוכחית. הפציעה של ג'יי-דאב היא פציעה מהסוג שקשה מאוד לדעת איך ומתי חוזרים ממנה, גם ברמה הפיזית וגם המנטאלית. הדוגמא השלילית היא של גורדון הייוורד, שלא חזר להיות אותו שחקן, ובמיוחד לא הצליח להישאר בעקביות על הפרקט, אחרי הפציעה ההיא במשחק הראשון שלו בבוסטון. בהנחה שג'יי-דאב לא ישחק השנה, הוא יתחיל את השנה הבאה אחרי שנתיים בהן מיעט מאוד לשחק כדורסל, עם סימני שאלה גדולים מאוד לגבי היכולת של הגוף שלו לשרוד בעקביות את האינטנסיביות של ה-NBA כיום. הוא לא האבטיפוס של הז'אנר, אבל הוא מהשחקנים שמשלבים מבנה גוף מוצק ואתלטיות חריגה, וזה ז'אנר פגיע מאוד לפציעות. הנה תזכורת למה ג'יי-דאב מסוגל לעשות, משחק 40 הנקודות שלו בגמר, בתקווה שנזכה לראות אותו שוב משחק ככה במעמדים כאלה:

מה שמוביל אותנו לקבוצה שלו, לשושלת שעומדת כעת בסימן שאלה. סם פרסטי עשה כל מה שניתן כדי לבנות שושלת, קבוצה שתרוץ בצמרת הגבוהה שנים ארוכות. הוא פגע בול בטריידים ובחירות, צבר עוד ועוד נכסים במהלכים חכמים וידע גם להיפרד ממי שצריך בזמן. אבל יש מעט מאוד שחקנים בקליבר של ג'יי-דאב ומעט מאוד דרכים והזדמנויות להשיג אותם. יכול להיות שבדיעבד נחזור לשבוע הזה כרגע בו השושלת הסתיימה, או הפכה למשהו אחר. 

אני חושב על זה גם בהקשר של המורשת של שחקנים בודדים. שיי גילג'ס אלכסנדר נראה בדרך להיות הכוכב של קבוצה שמסוגלת לזכות בארבע-חמש אליפויות, מה שהיה יכול להכניס אותו לדיון של טופ 10 בכל הזמנים, בואכה טופ 5. זה ייראה אחרת לגמרי אם הוא יוביל רק עוד קבוצה טובה שחסרים לה כלים ללכת עד הסוף. אם להיתלות באילן הגבוה ביותר: אם סקוטי פיפן היה מתברר כשחקן פציע שמחמיץ עונות וסדרות מכריעות, איך זה היה משפיע על המורשת של מייקל ג'ורדן? 

לסם פרסטי יש עדיין מספיק נכסים צעירים כדי לבצע מהלך משמעותי עבור ההווה. הסגל הנוכחי של OKC כולל ארבעה צעירים מעניינים שלא אמורים לקחת חלק מרכזי ברוטציה, ובשנים הקרובות היא תקבל שורה של בחירות סיבוב ראשון והחלפות אפשריות שחלקן יכולות להיות אטרקטיביות, כולל החלפה עם הקליפרס השנה. עד כה פרסטי נמנע ממהלך גדול של win now, גם כי היו לו סיבות טובות להאמין שהקבוצה שלו מספיק טובה בהווה בלי להקריב משהו מהעתיד, אבל אולי הפציעה של ג'יי-דאב (ובמידה פחותה וואלאס) וסימן השאלה לגבי העתיד שלו יכולים לשכנע אותו שהגיע הרגע לפעול. לא אתפלא אם OKC תתעניין ברצינות בכוכבים הבאים שיתפנו. 

שאר הפציעות

הפציעה של ג'יי-דאב הייתה השיא בכמה ימים עמוסי חדשות רעות. שאר הפציעות לא מסיימות עונה אלא פציעות של חודש-חודשיים, אבל ראינו בשנים האחרונות שבחלק גדול מהמקרים האלה מה שמתחיל ככה נגרר לכל העונה. ובגלל שמדובר בשחקני מפתח בקבוצות עם שאיפות גבוהות, ובגלל שהשנה יש מעט מאוד קבוצות חלשות וגם הן מנסות להתחרות, היעדרות של חודשיים של הכוכב שלה יכולה להשאיר קבוצה מחוץ לפלייאוף. נעבור בזריזות על הפציעות המרכזיות, לא בסדר כרונולוגי אלא לפי חשיבות השחקן והקבוצה:

אנתוני אדוארדס: ידיעה טרייה מאוד, ממש מהלילה. אנט פתח את העונה כמו מועמד אמיתי ל-MVP, עם משחקים של 45 ו-47 נקודות בשניים מארבעת המשחקים הראשונים בעונה, כולל התחושה הזאת שכשהוא בזון שלו הוא מתכתב עם הגדולים ביותר. היה לנו רגע לפנטז שאולי זאת השנה בה הכל יתחבר לו והוא ישחק ברמה הזאת בעקביות, עד שהגיעה הידיעה על ניתוח ברך והיעדרות של עד לחודשיים. כך, מי שנחשב לאחד הסופרסטארים האמינים בליגה מבחינה בריאותית הופך לשחקן שצריך לעקוב אחרי הברך שלו, גם אחרי שהוא יחזור.

העניין הוא שזה קורה בקבוצה שלא יכולה להרשות את זה לעצמה. כוכב המשנה הוא לאמלו בול שמאוד מועד לפציעות ומקבל דקות מוגבלות, ועכשיו נטל היצירה הולך ליפול בעיקר עליו. הספסל גם ככה דליל ומורכב משניים וחצי שחקנים לגיטימיים, שאחד מהם (סביר להניח איו דוסומו) יוקפץ לחמישייה. כריס פינץ' יצטרך לחלץ משהו משחקנים אלמוניים שהוא לא סומך עליהם. אלה הולכים להיות חודשים לא פשוטים לקבוצה שהייתה אמורה להיות הסוס השחור של המערב.

קוואי לאונרד: אחרי עונה בריאה, קוואי חוזר לעצמו מהר מאוד בטורונטו. הידיעה היא על היעדרות של שבועות בעקבות נפיחות בברך שמאל, מהיכרות עם קוואי זה בקלות יכול להיות סיפור שנגרר לזמן ממושך מאוד. זה היה חלק מההימור שטורונטו לקחה כששילמה עליו מחיר משמעותי של בחירות דראפט, מהלך שנתן מעט אוויר לנשימה לקליפרס.

מה שחבל זה שגם טורונטו הייתה אחד הסיפורים החיוביים של פתיחת העונה. בשני המשחקים שקוואי הספיק לשחק היא נראתה מפחידה, עם הגנה יוצאת דופן וכלים התקפיים משמעותיים. קוואי אפשר לסקוטי בארנס להתמקם בתפקיד הנכון עבורו של מספר 2 לצד סקורר איכותי, שמביא לידי ביטוי את יכולות האול-אראונד שלו בשני הצדדים. הסגל עדיין כולל שורה של שחקנים מעניינים, כולל כמה צעירים על הספסל, אבל בלי קוואי חסרה לטורונטו יכולת יצירה בהתקפה שמתאימה לקבוצה שחושבת בגדול. נותר להבין בכמה שבועות מדובר ואיך קוואי ייראה כשיחזור, כי בלעדיו אין לקנדים מספיק מה למכור ולוח המשחקים יהיה די קשוח בחודש-חודשיים הקרובים.

פאולו בנקרו (וג'יילן סאגס): אוי, אורלנדו. הפרוייקט הזה פשוט לא מצליח להתרומם, קודם כל כי השחקנים הבכירים לא מצליחים להיות בריאים ביחד. בנקרו יחמיץ 4-6 שבועות בגלל נקע יחסית חמור בקרסול, סאגס יחמיץ תקופה כלשהי גם הוא בגלל פגיעה בברך, אז הפעם תור פרנץ ווגנר ודזמונד ביין לנסות לסחוב בעצמם את העגלה. המאמן החדש שון סוויני גילה מהר מאוד כמה מתסכל לאמן את הקבוצה הזאת, שכוללת רביעייה כל כך מוכשרת (אולי חמישייה עם אנתוני בלאק) שעוד לא הצליחה להפוך לחבורה מגובשת שמנצחת משחקים. 

ג'ארן ג'קסון ג'וניור (ואולי גם לאורי מרקאנן): גם יוטה היא חבורה מוכשרת מאוד שאמורה רק להתחיל להתחבר, וספגה מהלומה שתקשה עליה להתאושש מפתיחת העונה הרעה שלה. גם טריפל J צפוי להחמיץ 6-8 שבועות, בזמן שלגבי מרקאנן עוד אין עדכון. אחת הקבוצות המסקרנות של העונה, שהחמישייה ההתקפית שלה, שכוללת את אייס ביילי במקום סנטר טבעי, היא כזו שלא ברור איך שומרים עליה ולא ברור איך היא שומרת על מישהו, תצטרך לגרד שחקני פנים כמו מו במבה, שתמיד נראה מבטיח לשניים-שלושה משחקים ומתפוגג. עד שג'קסון יחזור, הפלייאוף כבר יכול להיראות רחוק מאוד.

Notable players currently out with injuries suffered this season:

Anthony Edwards (knee)
Jalen Williams (leg)
Paolo Banchero (ankle)
Kawhi Leonard (knee)
Jalen Duren (hamstring)
Jaren Jackson Jr. (knee)
Cason Wallace (shoulder)
Jalen Suggs (knee)
Ivica Zubac (ankle)

AJ Dybantsa… pic.twitter.com/PBS9Z6bo3p

— Underdog NBA (@UnderdogNBA) October 27, 2026

מעבר לג'יילן וויליאמס וקייסון וואלאס של OKC, לרשימה הזאת ניתן להוסיף את מכת הפציעות בשארלוט עוד לפני פתיחת העונה ואת הפציעות של כמה מהבכירים בדטרויט שבינתיים מסתדרת גם בלעדיהם. ביחד התמונה היא של חלק לא זניח מהקבוצות התחרותיות בליגה שכבר עכשיו נמצאות בבעיה, ושהגורם המכריע ביותר בעונה הוא לוטו הפציעות הזה, השאלה מי האחרונה שתישאר בריאה.

יש מה לעשות?

רק לפני כשבועיים התייחסתי במשפט לכך שהעונה הזאת נפתחת בריאה מאוד. לעומת השחקנים הרבים שנעדרו מרוב או כל העונה שעברה, הפעם כמעט לא היו כאלה (בעיקר מחוץ לגולדן סטייט האומללה). אז תוך שבוע האופטימיות הזאת קרסה. רצף הפציעות החריג הזה, של שחקנים בכירים בקבוצות תחרותיות שייעדרו לזמן ממושך בשלב כל כך מוקדם, עשוי לפתוח מחדש את הדיון על מה ניתן לעשות. מי יודע, אולי כמו שהטנקינג האגרסיבי בעונה שעברה הוליד חתירה לפתרון מהיר, גם רצף הפציעות הזה יעיר מישהו.

הבעיה היא שהפתרון ההגיוני ידוע לכולם: הקטנת כמות המשחקים בעונה. רמת האינטנסיביות והדרישות האתלטיות ב-NBA עולה כל שנה, ופשוט לא מתאימה לכמות של 82 משחקים של 48 דקות בשנה פלוס פלייאוף, לקצב של ארבעה משחקים בשבוע כולל לא מעט בק-טו-בק. זה פשוט מעבר לקצה גבול היכולת האנושית. אף אחד לא יעלה את האפשרות הזאת ברצינות, כי המשמעות היא להרוויח פחות כסף. אני ממשיך להאמין שקיים גבול שיגרום לשחקנים ולנציגים שלהם להתחיל לדבר על זה. פציעות מהסוג של ג'יי-דאב יכולות לזרז את הגבול הזה, אבל כרגע זה עדיין נראה רחוק מאוד.

בינתיים, יכול להיות שנראה יותר קבוצות שמנסות לבנות לרוחב, גם כדי להקטין תלות בכוכבים למקרה של פציעות וגם כדי לאפשר לכוכבים לשחק פחות דקות באופן שוטף. הבעיה היא שה-NBA זו הליגה של הכוכבים. המשמעות שלהם כל כך גדולה שיש גבול כמה ניתן להמיר אותה בעומק, להחליף שחקן-שניים בכירים בחמישה-שישה סבירים. וכדי להחזיק בכוכבים שנדרשים כדי להצליח, צריך לשלם להם סכומים שמשאירים מעט מאוד לשאר הסגל. כמעט בלתי אפשרי שגם יהיו בקבוצה שחקנים מהטובים בעולם וגם סגל של 12 שחקנים לגיטימיים. אוקלהומה סיטי כנראה הכי קרובה לכך, וגם לה זה כנראה לא יעזור. לא כשהמטרה היא אליפות, לשם כך חייבים כוכבים בריאים.