ירושלים מציגה: היסטוריה?

נתחיל, כמקובל, בדיסקליימר. כל האמור לעיל מתייחס למפעל היורוקאפ שירד מגדולתו. הרמה ירדה, התחרות נחלשה וזה בהחלט סוג של סופרוליג. סבבה? סבבה. אחרי שאמרנו, צריכים להגיד עוד דבר אחד במקביל. הפועל ירושלים הזאת, במונחי הליגה שממנה היא רוצה ואמורה להעפיל ליורוליג, היא קבוצה היסטורית. במאזן, בתוצאות, בנתונים. ועכשיו זמן הסברים.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

6:18

https://www.youtube.com/watch?v=BgwKGigr81s

בוא אני אעשה לכם סדר

קודם כל, בוא נעשה סדר ברמה הטבלאית. הפועל ירושלים, אחרי 11 נצחונות רצופים, עם פלוס 3 נצחונות מעל לאלו שיענו דולקות אחריה בבית א', המכונה בית A. אבל זה לא מספיק. אם רוצים יתרון ביתיות לאורך כל הדרך, צריכים שני דברים. גם לדאוג שטילים אירניים לא ישבשו את התכניות וגם לעבור את המקבילה בבית המקביל. בורק הצרפתית נוצחה אמש בביתה על ידי בשיקטש ורשמה לעצמה הפסד מספר 3. הקיצר, מה שבאמת רציתי להגיד לכם הוא שלקבוצה של יונתן אלון נותרו ארבעה משחקים במפעל הזה: בחצ'שהיר בשבוע הקרוב, נפטונאס חוץ, קלוז' בית ו-ונציה חוץ. שלושה נצחונות, בשל ענייני הפרש סלים וגו, יספיקו כדי לנעול את המקום והביתיות. בהחלט יתכן שגם שניים. אין סיבה בעולם שזה לא יקרה.

ארועי סלוניקי

אנשים מבוגרים כמוני מסתכלים על האולם בסלוניקי בערגה. כי פעם, ילדים וילדות, סלוניקי הייתה הדבר. סלוניקי הייתה השיט. אולי הכסף החדש של פאוק יעזור להפוך את העיר השניה של יוון להיות GREAT AGAIN, אבל בינתיים כל שנותר הוא זכרונות מימים יפים. ובמקרה של ירושלים, זכרונות עדכניים למדי מהפעם הקודמת שבה התארחה מול קבוצה בצהוב. כי גם ביד אליהו הישן ירושלים פתחה חזק מאוד את המשחק והגיעה חיש חש ליתרון דו ספרתי. וגם הקבוצה ההיא בצהוב, כמו זאת של קואץ' מיליצ'יץ', לא לקחה פסק זמן כדי לעצור את המפולת, ועדיין חזרה לעניינים. 

אוקיי. זמן לעצור את ההשוואה בין אריס סלוניקי לבין מכבי תל אביב. פעמיים במהלך המשחק הצליחה המארחת סוג של לאתגר את האורחת באדום. כשהיא הורידה ל-4 הפרש (36-32), הלכה הפועל ירושלים למהלך גב לסל של לאמב + חסימה בצד החלש של נמרוד לוי לטובת מסירה ל ושלשה של קרינגטון. הצגה. מיד לאחר מכן, כששוב ירדו ל-4, אז פסק זמן שממנו הארפר לקח את הכדור מצד לצד רק כדי להחטיא עם תיקון ברמת אופנסיב ריבאונד ונקודות קלות של וויילי. 

בפעם השניה שהתקרב איום, ברמת 6 הפרש ברבע השלישי, מיד עונש בדמות שלשה מכדרור של הארפר, ואז חדירה אדירה שלו אלי צבע תוך כדי נעילה של סמית' את השומר שלו אינוק. עד כאן כל מה שצריכים להגיד על אירועי המשחק המסוים הזה מול אריס. המכנה המשותף של מרבית המהלכים הללו, מן הסתם, הוא האיש שבתכלס כבר נבחר להיות הMVP של המפעל הזה. שוב.

בתכלס כבר נבחר ל-MVP, ג'ארד הארפר. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

הכדורסל

אני מניח שאוהדי ירושלים לא יאהבו לקרוא את זה, אבל הקבוצה שלהם הרוויחה כמה דברים דווקא במשחק אותו הפסידה בתחילת השבוע הזה. ואני מדבר על ההתקפה שלה. עם כל הכבוד לאלמנטים שעבדו עבורה במשחקי יורוקאפ קודמים, הסטמפה לגבי היכולת שלה לרווח, להניע כדור במהירות ולהגיע לפאנצ'ים שהם לא רק דריבל דריבל דריבל והארפר/קרינגטון/ווינסטון ניתנה במידה מסוימת מול מכבי תל אביב. ולא, לא בגלל שההיא מהיורוליג שומרת, חס וחלילה, אלא אודות לרמת התחרות וסך כל היכולות של המתנגדת.

גם אמש, ברמת ההתקפה, לירושלים היו כמה התקפות מהפנטות. הכדור עף מצד לצד, כולל מהלכי קאץ' נ' דרייב נחמדים ומעלה. והריווח, כבר אמרנו? ירושלים הולכת באופן מובנה לפיק נ' רול גבוה במיוחד, ולא רק במשחק המעבר. גם בהתקפה המסודרת, אחרי אקשנים שונים (לרבות, נניח מהלך שבו קרינגטון יוצא על חסימות מלמטה למעלה), הארפר קורא אליו את הווייליים של העולם גבוה גבוה, כמעט לכיוון קו מחצית המגרש, כדי להתחיל משם את הדהירה פנימה. ואם העזרה עליו של שחקן הגנה יריב מתחילה אף היא גבוה במיוחד, הכי קל בעולם בשבילו לאתר שחקן שחותך לטבעת חופשי חופשי. במחצית הראשונה, למשל, זה קרה עם מובלי.

היסטורית

עכשיו לעניינים ההיסטוריים, שעוברים דרך נתונים. ולא נתונים מתקדמים ברמת האנליטיקס של החנונים, אלא למספרים הפשוטים והיבשים. הפועל ירושלים מובילה את היורוקאפ בשלל קטגוריות. למשל אחוזים לשלוש נקודות (40.3%). למשל במדד יעילות (115.1). למשל בנקודות למשחק (96.6).

ולמה היסטורית? כי ברמת ממוצע הנקודות, גם ולנסיה האדירה של העונה שעברה קלעה פחות. גם הפועל תל אביב וכו'. ורק פריז שלפני עונותיים קלעה יותר, אבל ממש קצת יותר (97). ירושלים כמעט שם.

ולמה היסטורית? כי ברמת מדד יעילות, אני מאתגר אתכם למצוא קבוצה, בהיסטוריה של הירוקאפ, עם נתונים יותר טובים ממה שההארפרים של העולם רושמים העונה. ספוילר? אל תתאמצו יותר מדי. וכן כן, רמת תחרות. ולא לא, את מי זה בכלל מעניין?

3 נקודות לסיום

1. שומרי הראש של קאש – כשלוש דקות לסיום הרבע הראשון עבר יונתן אלון להרכב שומרי הראש של קאש. ווינסטון אחד עם הכדור + ארבעה פורווארדים לידו: לאמב, טריפל ג'יי, מובלי וסמית'. מי כאן ה-2? למי איכפת. ירושלים, שסבלה לא אחת במשחקים עדכניים מההרכב הסופר נמוך שלה, דווקא נהנתה על מלא מההרכב הסופר גבוה שלה, בעיקר כי זה נתן לווינסטון את הרשיון לו מעולם לא היה זקוק, לקחת כל כדור אל הסל (ולקלוע כל כדור שהוא זורק). נהניתי מההרכב הזה. מודה.

   
   

2. וויילי – במשחק שבו ירושלים שלו לקחה 17 כדורים חוזרים בהתקפה, וויילי עצמו רשם 7 כאלו (ונכון, חלק מזה מהחטאות של עצמו) בקצת יותר מ-16 דקות. עם כמעט ממוצע עונתי של דאבל דאבל ועם נוכחות הגנתית שירושלים ממש לא מצאה ממנו בתחילת הקדנציה, אפשר כבר להגיד שוויילי זה טוב זה?

   
   

3. מחלקים – כמו הקבוצה העוצמתית שהיא, תראו איזה כיף של חלוקת דקות במשחק המסוים הזה. מתוך 10 שחקני הרוטציה, ואני מתנצל בפני הובר וסקפניצב, הכי הרבה דקות קיבל הארפר (25). הכי מעט לוי (11). ככה זה נראה כשאתה שולט במפעל שלך. עכשיו, בוא נראה מה יהיה נגד בחצ'שהיר.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.