הקבוצה הכי גדולה שראיתי

מה מגדיר קבוצה גדולה? זו שאלה שיצא לי לחשוב עליה לא מעט, בעיקר אז, שם. כשהייתי שם הייתי בונה לעצמי רשימות. רשימות על כל דבר שאפשר לחשוב עליו, מאוכל שאני מתגעגע אליו ועד רמת הכדורסלנים בליגה הלאומית. באחד הימים ניסיתי להבין אילו קבוצות גדולות באמת יצא לי לראות, ויצאתי עם כמה מסקנות. רמז: הפועל מודל 25/26 לעולם לא תיחשב לאחת כזאת בלי קשר להישגים שלה.

קודם כל הבהרה. אני מדבר אך ורק על קבוצות שראיתי. בוסטון הגדולה או יוגופלסטיקה ספליט מחוץ לשולחן, סליחה לבוגרים מאיתנו.

אז מה מרכיב קבוצה גדולה?

בראש ובראשונה כישרון. בלי כישרון קשה מאוד לייצר קבוצה גדולה. אבל זה לא מספיק. מעבר לכישרון יש את הפרסונות. קח אדם מן השורה ותשאל אותו איזו קבוצה הוא זוכר יותר, הספרס של תחילת המילניום או הלייקרס. סביר להניח שהתשובה תהיה הלייקרס. האם הם היו טובים יותר? אני בספק. הגורם המרכזי כאן הוא האנשים. קשה להימשך לטים דאנקן והרבה יותר קל לאהוב את שאקיל. קשה להתחבר למשחק של ברוס בואן והרבה יותר כיף לראות את רוברט הורי. אפילו בעמדת המאמן, פופוביץ אולי המאמן הטוב מכולם אבל פיל ג'קסון הוא פיל ג'קסון.

עוד מרכיב קריטי הוא יריבות. אם אין מישהו בצד השני שנותן פייט, מה בעצם יש לנו. היריבויות של שנות התשעים בין שיקגו ליוטה ולדטרויט בנו בעיניי את המורשת של ג'ורדן. ואני טוען, ואולי זו דעה לא פופולרית, שאם אין קארל מלון, איזיאה תומאס ואפילו פטריק יואינג, ג'ורדן הוא לא מי שהוא. סופרלטיבים לסופרמן הם לאחרונה קצת סקסיים אז אשתמש גם אני. גם סופרמן בלי הנמסיס שלו הוא קצת לא מעניין. כל סופרמן חייב גם לקס לות'ר.

והמרכיב האחרון, ואולי החשוב מכולם, הוא עניין. וכאן אני מגיע לקבוצה הגדולה ביותר שיצא לי לראות, מכבי תל אביב של עונת 2003/04. על ה NBA אפשר לדבר בלי סוף, אבל הפורמט, תקרת השכר ושלל מנגנונים אחרים, בעיניי, שוחקים את הרומנטיקה. באירופה זה סיפור אחר. נלך קצת אחורה.

מכבי של 2000/01 לקחה את הסופרוליג בפעם האחרונה. אני זוכר את הקבוצה ההיא, נייט האפמן, אריאל מקדונלד, בורשטיין בתחילת הדרך, הנפלד כדבק. ואז קרו שלל דברים שגרמו למכבי לאבד את הדרך. מעבר רוב אריות היבשת ליורוליג, רק כדי שמכבי תחליט לעשות את המעבר שנה אחרי כולם, ובראש ובראשונה האינתיפאדה השנייה. מכבי המשיכה לשחק בישראל, אבל הזרים כבר לא רצו להגיע. אפילו פארקר, שכבר הספיק להגיע, עזב. ככה הגיעו זרים שלא הותירו חותם, קווינסי לואיס, בנו אודריך רגע לפני שפרץ. כן, וויצ'יץ כבר היה, אבל זו לא הייתה מכבי גדולה.

כעבור שנה הכול השתנה. פארקר חזר, באסטון הגיע, והגיע עוד אחד, מהשחקנים האלה שמשנים הכול, שאראס. הוא לא השומר הכי טוב, לא החודר הכי טוב, אבל הוא זה שמסוגל להחטיא שמונה שלשות ברצף ולקלוע דווקא את התשיעית כשזה חשוב.

כל העונה הזאת הייתה ככה. הייתה תחושה של קסם באוויר. ניצחונות בשנייה האחרונה הפכו לשגרה. אם זה על סיינה ואם זה על צסק"א, חזרות מבורות עמוקים וסלי ניצחון בלתי נתפסים. זו הייתה עונה של קסם. לא הכול הלך קל, ומכבי הגיעה למשחק האחרון בטופ 16 כשהיא חייבת ניצחון מול ז'לגיריס בהיכל.

מכבי של אותן שנים הציגה כדורסל שפשוט היה כיף לראות. הפיק אנד רול של שאראס, ניקולה עם החוכמה שלו לעשות תמיד את הפעולה הנכונה, באסטון חותך לאליאופ. וכמובן, אם נתקעים, תמיד אפשר לסמוך על ה־MVP ובעיניי השחקן הכי טוב באירופה בכל הזמנים (אבל זה כבר עניין לטור אחר) אנתוני פארקר, הכי קרוב לג’ורדן של אירופה.

בהגנה זה היה קצת סיפור אחר. קבוצות חגגו על מכבי עם שלשות, והדבר שאני זוכר שהכי כאב לי תמיד היה הריבאונד. קבוצות היו מחטיאות, מחטיאות, מחטיאות ולא מפסיקות לקחת ריבאונד. ובכן, קצת קשה לשמור כשיש לך קבוצה עם ניקולה ושאראס בחמישייה. אבל אתם יודעים מה? זה אולי רק מדגיש עד כמה זו הייתה קבוצת התקפה אדירה, וכמה היא הייתה קבוצה מיוחדת.

וכמובן שאי אפשר בלי צוות האימון. פיני הוא… ובכן, פיני. ובלאט הוא מנטש. והצמד הזה התאים כמו כפפה ליד. רעיונות חדשניים, חשיבה מחוץ לקופסה, וכדורסל שגרם לי להתרגש וליהנות כמו שלא נהניתי קודם. סטארט־אפ ניישן אמרנו, לא?

עוד בקיץ ידענו שהפיינל פור יהיה בתל אביב. בשביל מכבי זה היה להיות או לחדול. אם היא מנצחת היא מארחת. אם היא מפסידה היא רואה את אריות היבשת חוגגים בהיכל מהיציע. וז'לגיריס של אז היא קבוצה גדולה. סאבוניס כבר היה אחרי השיא, אבל עדיין בלתי ניתן לעצירה. טאנוקה בירד, אד קוטה, ועוד רבים וטובים.

יש קטע עם משחקים בלתי נשכחים. ברגע שראית אותם, אתה לא שוכח איפה היית, עם מי, ומה בדיוק קרה. ובעיקר יש את ההתנשאות הקטנה על מי שלא ראה. ישבתי עם אבא שלי בסלון. צעקות, עצבים. אמא מבקשת שנהיה בשקט. האמת, רוב המשחק היה פשוט מעצבן. חזרתי וראיתי אותו שוב. את השקט ביציעים בסוף, את הלחץ, את ההפסד שנראה בלתי נמנע. התוצאה מטעה. מכבי לא באמת הייתה קרובה. היא הייתה בפאניקה.

וז'לגיריס? היא החליטה פתאום לעשות את כל הטעויות האפשריות. זה התחיל בעבירה מטופשת על שלוש זריקות לשאראס, המשיך בהגנה רעה, הגיע לשיא בהחטאת שתי זריקות עונשין של שחקן שבדרך כלל לא מחטיא, וכמובן הכניסה המוקדמת של טאנוקה בירד לריבאונד. כל זה השאיר למכבי שתי שניות, מינוס שלוש נקודות, כששאראס ופארקר כבר עם חמש עבירות. וכך קרה ששחקן של תשע דקות בממוצע למשחק מוסר מסירה של מגרש שלם לשחקן ספסל נוסף. ז'לגיריס יכולה לעשות עבירה ולגמור את המשחק, והיא לא עושה. שארפ קולע שלשה. הארכה לפרוטוקול.

גם הפיינל פור עצמו היה לפרוטוקול. ניצחון על צסק"א בחצי הגמר, ואז פירוק היסטורי של סקיפר בולוניה. ארבעים וארבע הפרש, 118-74 מול קהל ישראלי באקסטזה, ואני מדבר על קבוצה ששיחקו בה בלינלי, דלפינו, פוצ'קה ובאזילה, לא מנמושות היבשת.

מכבי המשיכה לעוד גביע אירופה והייתה רחוקה משחק אחד משלישי ברצף. אבל בעיניי, המשחק ההוא מול ז'לגיריס הוא הצדק הפואטי. אם מכבי מפסידה שם, אני בספק אם הסגל הזה נשאר. וזה היה סגל היסטורי.

אחרי השנה השלישית השושלת התפרקה. שאראס, באסטון ופארקר הלכו ל-NBA. פרט לפארקר, שנטע שם יתד רצינית, השניים האחרים דישדשו. באסטון העביר כמה שנים בליגה בניסיון כושל להצליח, לפני שפציעות הכניעו אותו, הוא אפילו הספיק לחזור לישראל לשבעה משחקים דיי עצובים בבני השרון לפני שהכל נגמר. שאראס העביר שנתיים בפייסרס ובגולדן סטייט, אפילו לא הגדולה, כמעט בלי לשחק. הוא חזר לאירופה והעביר את שאר הקריירה בקבוצות גדולות, אבל בעיניי הוא כבר לא היה אותו שאראס. אפילו פיני ובלאט עזבו, ואיתם הקסם. היו שנים טובות, היו פיינל פורים, אפילו אליפות יורוליג עם נס מילאנו, אבל את תחושת הקסם ההיא לא חווינו שוב.

ואז הגיעה עונת 22/23. זו לא אותה מכבי ולא אותו קסם, אבל היו קווי דמיון. קבוצה רחוקה משחק אחד מפיינל פור. שינויים קוסמטיים. ואני, שחזרתי לצפות באדיקות, הרגשתי שאולי אפשר. המצב הביטחוני, כמו גם מצבי האישי, מנעו מזה לקרות. הקבוצה התפרקה, ונשארה תחושת מה היה קורה אם.

אם שארפ מחטיא. אני עומד בדעתי. מכבי של אותן שנים היא הקבוצה האירופית הכי טובה שראיתי. ובמקביל אני אומר, בלי המשחק ההוא, אני לא בטוח שזה היה קורה.

וברשימות שלי, אלו שהייתי מריץ בראש, מי השחקנים שאני זוכר מכל הזמנים ובכל ליגה שאתם יכולים לדמיין, קבוצה אחת חזרה שוב ושוב. כשחושבים על קבוצה גדולה, להבדיל מסתם קבוצה טובה, מסתם אוסף של שחקנים, מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי, ואתם יודעים מה? פרט לכוכבים, זכרתי גם את אסף דותן וברונו שונדוב ובעיני זה אומר דרשני. מכבי של אז לא הייתה העשירה ביותר, היא לא קנתה הצלחות, היא נתנה אוירה רומנטית. אולי קצת בשונה מקבוצות אחרות שבעיני לא יהיו לעולם קבוצות היסטוריות. קבוצות כמו צסק״א של אותם שנים, אנדולו עם לארקין ומיציץ׳ ואפילו הפועל תל אביב מודל 25/26 בעיני לא יהיו לעולם קבוצות היסטוריות, ואני חושב באמת שקבוצה היסטורית היא אחת שבסופו של דבר השלם עולה על סך חלקיה ומכבי? מכבי היא הייתה כזאת.