עודד קטש עשה אתמול המון דברים. אימן, תימרן, ניהל, החליף, הגה, סימן, הנהיג, הוביל, ניצח. רק פעולה אחת הוא לא ביצע: להוציא את אושיי בריסט. מאמן מכבי ת"א הכניס אותו לראשונה 2:45 דקות מהפתיחה, והשאיר אותו על המגרש עד המחצית. החזיר אותו 3:45 דקות לתום הרבע השלישי, ולא הוריד אותו עד סוף המשחק. גם ביום שבו פגע ב-0 מ-5 לשלוש, הקנדי הפך לעוגן בכל כך הרבה מובנים. והוא גם היה יכול להיבחר ל-MVP בכל כך הרבה מובנים (אלמלא אלמנט דני אחד, אבל אליו עוד נגיע).

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

8:22

בריסט נכנס לראשונה בפיגור 12:0. הפועל ת"א הייתה אז על 5 מ-6 מהשדה. מכבי ת"א על 0 מ-5. אבל זה שטויות. נגיד. המספר הנוסף הוא שמאזן הריבאונדים עמד על 1:5 אדום. הקבוצה בצהוב, שניצחה בתחום הכדורים החוזרים בכל אחד ממשחקיה בפלייאוף, פיגרה 5:1. ולא סתם הזכירה הפתיחה הזו את הדרבי ממחזור הנעילה של הליגה הסדירה. גם אז הפסידה מכבי בריבאונד, והפסידה על המגרש, וקרסה הגנתית עם 115 נקודות בטור הספיגה. אולי (לא אולי) בגלל שבריסט לא שיחק, ולא היה לה מי שיעצור את הסחף.

בפיגור 14:0 קטף מספר 10 (איזה גאון, לבוא לקבוצה של קטש וגיא פניני ולקחת את הגופייה הזאת) את הריבאונד הראשון שלו. עוד לא התרשמנו. ומיד אחר כך גם שבר את המצור והבצורת של הקבוצה כולה, וקלע סל ועבירה. בסדר, כולה 14:3. בתוך זמן קצר הוא הטיס את הצהובים ל-2:8. לא בנקודות, תחזיקו ראש, בכדורים החוזרים. ובעקבותיהם באו גם הנקודות, ואיכשהו סיימה מכבי את הרבע כשהיא אפילו לא בפיגור, למרות ששניים משלושת הגארדים שלה מסובכים כבר ב-2 עבירות.

כשהשלשות הנוחות לא צללו פנימה, בריסט התחיל עם החדירות האלכסוניות הקצת מוזרות שלו. הן נראות גמלוניות, בסלואו מושן, והוא כאילו משנה כיוון בדרך, אבל לא באמת. זה תמיד נראה כאילו עוד שנייה תישרק נגדו עבירת תוקף, וכשהכדור לא נכנס - אתה קצת נע באי נוחות. אבל ככל שנוקף הזמן, הוא נכנס. שוב. ושוב. ושוב. הוא קלע 19 נקודות. וקטף 12 ריבאונדים. וסחט 7 עבירות. והיה ה-MVP של קנדה בלילה הזה, עם כל הכבוד לשלושער של ג'ונתן דייויד נגד קטאר.

בטור שסיכם את משחק מספר 1, הזהרנו את מכבי ממה שקורה לקבוצות שמצליחות ודורסות מדי בפלייאוף. כי מי שחוטף מכה, נוהג להגיב, ולא סתם להישאר שכוב על הרצפה. והפועל ת"א הגיבה: בתוך פחות מ-40 שניות ירו ואסילייה מיציץ' וים מדר את 5 הנקודות הראשונות שלה ושלהם. דימיטריס איטודיס החליף את המצ'אפים בין שחקני הפנים, ולצהובים לקח זמן להבין ולהתאושש: רומן סורקין הלך עם הראש בקיר מול איש וויינרייט, וג'יילן הורד לא היה קיים מול טאי אודיאסי. וכך ברחה המארחת ליתרון האסטרונומי בפתיחה.

הפועל פתחה את המשחק עם 2 מ-13 לשלוש, וב-6:29 הדקות האחרונות של המחצית ירתה 5 מ-8. ואז 6 מ-8 ברבע השלישי. 11 מ-16 זה לא רע, הייתי אומר. אבל היא ויתרה (או שאולצה לוותר) על משחק הפנים. הייתה לזה עוד סיבה. סיבה טובה ומוצדקת להפליא, רק כזו שבאה עם מחירים בצידה.

מי הוא, בעצם, מדר האמיתי? במחצית הראשונה הוא קצת התקשה למצוא את עצמו, ונתקע על 1 מ-4 לשלוש, אבל הבין די מהר וסיים עם שורה סטטיסטית מופלאה של 10 נקודות, 5 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. במחצית השנייה הוא כבר מצא את עצמו, והפסיק לחפש את האחרים. לא שיש איזושהי טענה כלפיו: 24 נקודות. עשרים ופאקינג ארבע נקודות. רק אחרי ההפסקה. והתוספות? עם עוד ריבאונד אחד ועוד אסיסט בודד.

וכך, הפכה הקבוצה לוואן-מן שואו. כמו שהייתה בשלבים ארוכים של העונה עם אנטוניו בלייקני ו/או אלייז'ה בראיינט. 18 אסיסטים מסרה הפועל בשני הרבעים הראשונים, ורק עוד 4 בשניים האחרונים. אודיאסי, ששלט בצבע עם 5 מ-5 במחצית, הוסיף רק עוד 1 מ-3 עד הסיום. זה לא אומר שהרכז שלה עשה משהו רע; זה רק אומר שהוא פעל אחרת.

הדבר הטוב בטור כתוב הוא שאיטודיס לא כאן כדי לפוצץ אותו. אז אנחנו נעבור לשלב שאותו עדיף שלא יתרגמו ליוונית (פופי, דיר באלאק). בכלים המוגבלים שנותרו לו, קטש קיבל אינספור החלטות שחיפו על החיסרון המספרי של מכבי ת"א. הרכבים שונים, לעיתים משונים, טעויות לצד הברקות, סיכונים לעומת סיכויים. ואיטודיס, באיזשהו מקום, נשאר כל הזמן עם הסכמה שאיתה בא מהבית.

עזבו אתכם מפסק הזמן של סטפנוס דדאס. הוא דובר מספיק. איטודיס, שלא סמך על מדר לאורך כל עונת היורוליג, פיתח אליו אובססיה בפלייאוף הישראלי. בגלל היעדרם של בלייקני ובראיינט, בגלל שאין לו שום ישראלי אחר שהוא בוטח בו (והוא הרי חייב לפחות אחד על המגרש), בגלל ההתאמה המצוינת של הרכז עם מיציץ', ובגלל, ובכן, שהוא פשוט כדורסלן ענק.

אבל מה עם האחרים? תומר גינת מבצע טעויות של שחקן כבוי ונבול ומיואש מעצמו. בר טימור נכנס לכמה דקות במשחק 1, חירב והפסיק להיספר. אז פתאום גיא פלטין, שלא שיחק ביום שלישי, עולה כבר ברבע הראשון ביום חמישי ומנצל את מכסת 5 העבירות שלו ב-10 דקות. עוז בלייזר נותן אקס פקטור משמעותי וקריטי כבר תקופה ארוכה, אך עמודת הדקות שלו לא מטפסת בגמר, גם כשהוא הפורוורד הכי טוב בקבוצה.

פיתח אליו אובססיה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ו�וינר סל — פיתח אליו אובססיה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

בואו נכמת את זה: הרי היתרון המשמעותי של הפועל ת"א בסדרה הזו אמור להיות העומק. קטש הוביל את מכבי ת"א ל-198 נקודות בשני המשחקים, 102 מתוכן בערב שבו 8 השחקנים שלו כללו את ג'ימי קלארק שהספיק לשחק פחות מ-12 דקות, וויל ריימן שלא זרק אפילו כדור אחד לסל, וג'ון דיברתולומיאו שלא פגע. ואיטודיס? שימו לב לנתונים הבאים:

בסופו של דבר, כל אחת מהקבוצות שיתפה 9 שחקנים. מכבי קיבלה מהשחקן השישי ומטה (לפי מספר הדקות, לא לפי מי שפתח בחמישייה) 43:30 דקות ו-18 נקודות; האדומים קיבלו 22 נקודות ב-51:39 דקות. שזה יותר, אבל קצת יותר. לא משמעותי, ולא ממש משנה. ובוודאי שלא מביא לידי ביטוי את יתרון העומק שאמור להיות להם על הנייר.

ובסופו של סופו של דבר, שני מהלכים קצרים שדרשו אילתור מהיר ממחישים אולי טוב מכל את ההבדל בין שני המאמנים, נכון לאמש:

* ל-17 השניות האחרונות של המחצית, בפוזשן הגנתי, עלתה מכבי ת"א ללא גארדים. קטש (או יותר נכון פניני, לאור האקטיביות שנראתה ממנו באותו רגע על הקווים) לא רצה להותיר שום פתח לעבירה שלישית של לונדברג, קלארק או דיברתולומיאו, והציב על המגרש את בריסט, ריימן, סורקין, הורד וזאק הנקינס. הפועל אמנם קלעה סל בפוזשן הזה, אבל זו כבר חוכמת הבדיעבד.

* 5.2 שניות לסיום המשחק, בפיגור 101:98, קיבל מדר הוראה מהספסל להחטיא את זריקת העונשין השנייה שלו בכוונה. הגיוני, מתבקש ודי חסר ברירה. רק שדווקא באותה נקודת זמן ישבו הסנטרים מוטלי ואודיאסי על הספסל (כלומר, היווני הבין ורצה להכניס את אודיאסי. אבל איחר), והשחקנים בשתי עמדות הפנים שהופקדו על קליטת האופנסיב היו וויינרייט ובלייזר. הלם שסורקין הוא זה שקטף את הכדור.

הטור הזה חייב להסתיים בכמה מילים על איפה לונדברג. אפשר לדבר על 25 הנקודות, ועל האחוזים הפנומנליים (90-40-83), ועל סחיטת 9 העבירות, ועל הפיזיות והסייז, ועל מדד השיא (32). אבל אולי כדאי לקחת את זה דווקא מזווית אחרת.

בשלב מוקדם של הערב, כשמצבת הגארדים הקצרצרה של מכבי הייתה כל כך מסובכת ומתוסבכת, וגם ההימור הכפוי על אורן סהר נכשל, הבין קטש שעליו לעשות דבר שמאמנים שונאים: להכניס לדקות ארוכות ברבע השני שחקן עם 2 עבירות. הוא ידע שקלארק, בפראותו לטוב ולרע, עלול לבצע טעות מהירה שתעלה ביוקר (ושאותה אכן ביצע, דקה וחצי לתוך הרבע השלישי). רק על לונדברג הוא סמך.

ברבע השני קלע הדני 5 נקודות ב-5 דקות, כשלחובתו 2 עבירות. ברבע השלישי קלע 5 ב-4 דקות לפני העבירה השלישית, ועוד 5 ב-4 דקות אחריה. וברבע האחרון קלע 8, מחציתן לפני העבירה הרביעית ומחציתן אחרי. מספרים מבלבלים? האינפו שמעלינו יסביר לכם אותם בצורה מסודרת. בשורה התחתונה: כשלונדברג ירד לראשונה לספסל, עם 2 נקודות ו-2 עבירות אחרי 5 דקות, איש לא שיער שהוא יספיק לרשום עוד 23 נקודות ב-22 דקות כשעננת הפאולים מרחפת מעליו. והוא נתן, כאמור, הרבה יותר מנקודות. הצגה.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אהרל'ה ויסברג

קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים".
אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם.
כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו.
נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד.
איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס.
גגגגידיאפ!