כל מי שנקלע לאואקה בימי התהילה המפוארים של פנאתינייקוס, מכיר כבר את כללי הטקס. כרבע שעה לפני הטיפ אוף, בערך רבע שעה אחרי שהשחקנים עלו להאדל ולחימום, מפציע ז'ליקו אוברדוביץ' מהמנהרה ועובר בצידי המגרש בדרך למקומו על הספסל. 20 אלף צופים נעמדים על רגליהם, מוחאים כפיים בקצב אחיד ושרים בקול ניחר "אוברדוביץ', פורופורופופרומפרו, פורופורופופרומפרו, פורופורופופו".

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:28

ב-14 השנים האחרונות זה קרה מעט מדי, רק פעם בשנה, ו"זוץ" (כפי שהוא מכונה ביוון) היה מקבל את אותה רמת תשואות, אבל מתיישב על הספסל הלא נכון, של הקבוצה האורחת. ועכשיו הוא חוזר. בגיל 66, כשחלק מסימני הקריאה סביבו הפכו לסימני שאלה. כשרבים ממתינים ומחכים לנפילה. כשעולים דמיונות מטרידים כיצד זה ייראה, יישמע וירגיש בינו לבין דימיטריס ינאקופולוס בעיתות משבר. אבל הטייטל "מאמן פנאתינייקוס, ז'ליקו אוברדוביץ'" הוא הרבה מעבר לכדורסל, והוא חשוב הרבה יותר מכל מיני ניסיונות להשליך אירועים מהעבר על העתיד.

את הטור הזה אני רוצה לקחת לפן האישי. עיתונאי הוא לעולם לא הסיפור, של שום דבר, אבל בואו, אני האחרון שיתיימר לעיתונות או אובייקטיביות באירוע הזה. הרומן ביני לבין פאו החל ב-1994, כששתי הקבוצות של אתונה הגיעו לפיינל פור היסטורי מבחינתן ביד אליהו. עבורי, כנער בן 13, הצבע האדום היה אז מוקצה. אז התיישבתי ביציע הירוק, והתאהבתי. לסגנון העידוד היווני, שהיום מכירים בחלק גדול ממגרשי הכדורסל והכדורגל בארץ, התוודענו אז מקרוב בפעם הראשונה. ודווקא אחרי ההפסד הכואב לאולימפיאקוס בחצי הגמר המוקדם, כשעל הפרקט החום הכהה פיזזו ברצלונה ובדאלונה, יכולת לשמוע רק את שירי ה"פאו אולה".

השנים חלפו, כולנו התבגרנו, ובאואקה התאספו לא מעט דמויות שהערצתי. אוברדוביץ' היה הראשון. ההזדהות עם עודד קטש הייתה מובנת מאליה. והיו גם דיאן בודירוגה, פרנקי אלוורטיס, ז'ליקו רבראצ'ה, יאקה לאקוביץ', דימיטריס דיאמנטידיס, מייק באטיסט (עוזר המאמן החדש, ככל הנראה), שרונאס יאסיקביצ'יוס, סאני בצ'ירוביץ'... כאילו פאבלוס ותנאסיס ינאקופולוס החליטו לבנות בכל פעם מחדש את קבוצת הפנטזי הפרטית שלי; לא לפי מדדים סטטיסטיים, אלא לפי מדד האהבה האישית.

האיחוד של אהרל'ה בין ז'ליקו לקטש, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר

כששואלים אותי איזה ראיון שביצעתי הכי ריגש אותי בסו-קולד קריירה שלי, אני לא יכול להתעלם מיאניס אדטוקומבו מכל סיבה שהיא, אבל הפגישות עם אוברדוביץ' (אחת לבד, בשעת לילה מאוחרת כשהגיע לישראל עם פנרבחצ'ה; ואחת באיחוד שקיימתי בינו לבין קטש, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר הארור) היו מבחינתי הפסגה. פסגה מקצועית, ופסגת הרגש.

14 שנים חלפו מאז נפרד ז'ליקו מהאואקה. הסצנה האחרונה שאני זוכר ממנו המחישה כל כך הרבה: אחרי הפסד לאולימפיאקוס בגמר הפלייאוף, בעונה שבה האדומים זכו גם ביורוליג, מיהרו אלפי אוהדים למלון שבו שהתה פנאתינייקוס במרכז אתונה. הם לא הסכימו לעזוב עד שהמלך שלהם ידבר, וכשאמר שהוא מאמין שימשיך לעונה מספר 14, פרצו שם חגיגות שהשכיחו שהיריבה השנואה היא זו שזכתה בתואר. אלא שאז דימיטריס ינאקופולוס קיבל את המועדון מידי אביו ודודו, והעונה ה-14 של השועל הסרבי תתחיל רק עכשיו.

אומרים שדינם של קאמבקים להיכשל. זה אפילו נשמע די הגיוני. אבל ההיסטוריה מלאה גם בדוגמאות הפוכות. אנחנו על זה שיורגוס ברצוקאס נמצא כרגע בעיצומו של קאמבק באולימפיאקוס? ושדושאן איבקוביץ' הביא שני גביעים לפיראוס בפער של 15 שנים? ושפיני גרשון לקח שני גביעי יורוליג עם מכבי ת"א בקדנציה השנייה שלו? ושארגין עתמאן (עוד נחזור אליו) העניק לאנאדולו אפס שני תארים היסטוריים, 21 שנים אחרי שלקח אותה לפיינל פור, ועשור לאחר שנפרד ממנה בשנית?

אז נכון, אוברדוביץ' אינו צעיר. כשנאלץ לנטוש את פנאתינייקוס ב-2012, הוא עמד על שמונה גביעי אירופה ב-20 שנות קריירה, ומאז לקח רק עוד אחד, והשנתיים האחרונות עמדו בסימן כישלון, מאז הנגיעה בפיינל פור שנמנעה בקטטת הענק נגד ריאל מדריד, והקריסה שבאה בעקבותיה. הכדורסל השתנה, וגם גדול המאמנים בהיסטוריה נדרש להשתנות. את קטש, בודירוגה, רבראצ'ה, דיאמנטידיס ובאטיסט היה לו קל לאמן, ועם טיפוסים כמו קנדריק נאן ונייג'ל הייז-דייויס זה מורכב ושונה, כפי שחווה על בשרו מטייריק ג'ונס ושאר המורדים בפרטיזן בלגרד.

העיתונאי והפרשן שבי היה בוודאי מנתח לכם את הסיטואציה על פני אלפי מילים, עם נתונים לכאן ולשם. למי בכלל אכפת. את פנאתינייקוס עזב מאמן שאני בז לו באופן אישי. איש שהכניס פוליטיקה לתוך הספורט, ושדאג להביע בדרכו הלא קלאסית את חוסר חיבתו כלפינו, הישראלים. איש שדווקא הזדעק נגד פוליטיזציה כשהקהל היווני קילל את טורקיה. איש שזרק את שחקניו מתחת לגלגלי האוטובוס בכל פעם שמשהו השתבש. איש שמעולם לא הפסיד בלי שהשופטים יהיו אשמים.

במקומו חוזר ה-GOAT. המאמן שיסגיל פנים ויקלל את הכוכבים שלו בפסקי זמן (דווקא את הכוכבים, ולא את שחקני הספסל החלשים), אבל אחר כך יישב איתם לכוס בירה ותמיד ישמור על כבודם. מאמן שלמרות חזותו המפחידה, הוא איש שיחה מרתק, נעים, מעניין, נחמד ומלא כריזמה. לפעמים חלומות מתגשמים. אוברדוביץ', פורופורופופרומפרו, פורופורופופרומפרו, פורופורופופו.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אהרל'ה ויסברג

קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים".
אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם.
כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו.
נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד.
איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס.
גגגגידיאפ!