החלוק הלבן התמלא כתמי דם ובוץ. קטש טיפס עוד מדרגה

"אני מלא הערכה למה שמכבי ת"א עשתה העונה. אני מוחא לה כפיים על מה שהצליחה להשיג, למרות כל הקשיים. אני שמח בשביל חברי עודד קטש. כאוהב ואוהד כדורסל, וגם כמאמן, אני יכול רק להצדיע לעבודה שלו. כששיחק אצלנו בפנאתינייקוס, הוא היה רכז שהבין את המשחק, ואני שמח שהוא מצליח. ההרגשה לראות שחקן שלך לשעבר מגיע למקום הזה היא מיוחדת. לכל אלו שהופכים למאמנים או למנהלים, אני תמיד נוהג לומר: ברוכים הבאים לעבר השני של הנהר. עכשיו אתם חייבים לחשוב על עוד 15 אנשים, ולא רק על עצמכם. זו גישה אחרת ופרספקטיבה שונה".

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:50

https://www.youtube.com/watch?v=1JZwYxq_yhk

את הדברים הללו אמר לי דימיטריס איטודיס לפני יותר משנתיים, כשעוד לא דמיין שיאמן אי פעם את הפועל ת"א. ועכשיו הוא בוודאי מזדהה עם כל אות ממילותיו שלו. טורים, כתבות, פודקאסטים, דיונים וניתוחים אינספור הושחזו כבר על הסגל הקצר של הצהובים בגמר הפלייאוף, ועל המצ'אפים בין הזרים ובין הישראלים בדרבי, ועל האופי והרוח וה-DNA הבלתי שביר של מכבי ת"א. אבל לפני הכל, ודווקא בגלל כל האזכורים המרומזים האלה, צריך לדבר על קרב המוחות בין המאמנים, שהסתיים בנוקאאוט לצד אחד. חשוב להבהיר ולהדגיש: בכלל לא כדי להקטין או להנמיך את הצד המפסיד, שניסה לשנות ולתמרן ולהפתיע, וגם כמעט הצליח לאזן את הסדרה. אבל השחקן שלו לשעבר נמצא כבר בספרה אחרת.

לפני אי אלו שנים זכיתי לטבוע את המונח "אלכימאי" בהקשר של קטש. שזה, בהגדרה המילונית, מי שלוקח מתכת פשוטה והופך אותה לזהב. וזה, בהגדרה הכדורסלנית, מה שעושה המאמן מספר 1 בישראל כבר לא מעט שנים. קצת נמאס לו מהתווית הזאת, והוא גם מדבר על כך. "אני בשל להיות הפייבוריט, ולעבוד עם התקציב הכי גבוה ביורוליג", אמר אמש, ולא בקטע שחצני. האמת היא שחלק גדול מקהילת הכדורסל בישראל לא יכול כבר לחכות לרגע שבו הוא יקבל את התנאים כדי להצליח באמת. אבל באמת.

שי האוזמן (מכירים?) זיקק את זה בעבר בצורה יפה: הוא אמר שקטש הוא המאמן הכי שמרן מבין היצירתיים, והכי יצירתי מבין השמרנים. ובאמת, הייתה מין תחושה ש"הכדורסל הקטשי" הוא כדורסל כזה של אלכימאי. עם חלוק לבן. בתנאי מעבדה. עם דיוקים, ונתיבים, וחוקים, שמנפקים מוצר יפה לעין. נקי ויפה לעין. וזה בדיוק מה שיפה באליפות המרשימה של מכבי ת"א: היא הייתה הכל חוץ מיפה ונקייה. הכי רחוקה מהמעבדה. הכי לא שמרנית. החלוק הלבן של קטש כבר לא לבן. הוא מלא כתמי דם ובוץ.

ככל שנקפו הדקות והפוזשנים בסדרת הגמר הזו, האלופה שבדרך הלכה והתרחקה מהמדיניות, מהפילוסופיה ומהשיטה שלה. היוצרות התהפכו אתמול באופן כמעט סופי: הפועל, זו שאמרנו עליה כאן לאורך כל העונה שהכישרון ייקח אותה לאן שייקח, הייתה לפתע לקבוצה הקבוצתית והשוטפת והזורמת; מכבי, זו שחיפתה על היעדר עומק וכישרון בעזרת חיבור ואיחוד ושילוב ידיים, התמכרה עד כדי אובססיה למשחקי בידודים ולהתקפות שבהן שחקן אחד נוגע בכדור. אז למה התהפכו באופן "כמעט" סופי? כי בסוף, איכשהו, הקבוצה הקצרה יותר, והמוכשרת פחות (כנראה), והקבוצתית פחות (מתברר), היא עדיין זו שמניפה צלחת וחובקת אליפות מספר 58.

האליפות הזו מגיעה לקטש. זה שכמעט פוטר אחרי חודשיים בתפקיד בעונתו הראשונה, וזה שכמעט פוטר אחרי חודשיים בעונה הנוכחית, וזה שעומד לשבור שיאי ותק שלא היה למאמן ביד אליהו מאז יהושע רוזין ז"ל. ושכבר שבר שיאי פופולריות שלא חווה מאמן בהיכל מאז דייויד בלאט יבדל"א. או בעצם שבר שיאי פופולריות שלא חווה אף אחד במקום הזה מאז עודד קטש השחקן, ההוא שהוכתר במקור ל"מלך ישראל" של האוהדים.

והאליפות הזו מגיעה גם לרומן סורקין. כן, דווקא לו. מאז קליעת העונשין שהבטיחה את ה-0:2 הצהוב, אי אז לפני שנים רבות ביום חמישי האחרון, עד שעל השעון היו אתמול 31.9 שניות העמיד כוכב מכבי ת"א את השורה הסטטיסטית הבאה: 52 דקות ושנייה אחת על הפרקט, 4 נקודות, 1 מ-13 מהשדה ומדד מצטבר של 2-. ואז השלשה מהפינה. דווקא הפינה שממנה החטיא תומר גינת את השלשה המכרעת בגמר ההוא של ווייד בולדווין. ואז האליהופ מג'ימי קלארק. ואז, זהו. 31.9 שניות, 5 נקודות, 2 מ-2 מהשדה, מדד 6.

שיחות מזדמנות עם אוהדי מכבי לפני הסדרה, במהלכה ובעיקר אחריה הסגירו התקף חרדה מתמשך שהם נתונים בו. אבל לא מהסיבות הנכונות: שום אוהד של שום קבוצה לא רוצה לדמיין את היריבה המושבעת שלה חוגגת לו אליפות על הראש. ככה מרגישים אוהדי פאו כשאולימפיאקוס זוכה, ואוהדי הכוכב האדום בלגרד כשפרטיזן בלגרד מניפה וכו'. רק שזכייה פוטנציאלית של האדומים בישראל הייתה מכאיבה לנמסיס הצהובים שלהם בצורה אחרת. למה? בגלל ה"כתם".

הכתם הוא לא עצם ההפסד, אלא הפסד לקבוצה שלא אמורה לנצח. אף אחד מאנשי המועדון ומי שסביבו לא רוצה להיזכר בתור זה שאיבד את האליפות להפועל אחרי 57 שנים. רק שזו חשיבה אמוציונלית ולא מציאותית. אם נחזור ליוון (איך אני תמיד חוזר לשם, מוזר), הזכייה של אולימפיאקוס הכאיבה מאוד לפנאתינייקוס, אבל לא הייתה משפילה, כי היא נתפסה כלגיטימית. ככה זה בספורט בריא: אתה מנצח וחוגג, אתה מפסיד ועצוב. ועדיין, אתה יודע שההפסד הוא הגיוני. שהקבוצה הטובה יותר ניצחה.

אני עומד על מה שכתבתי כאן בשלב מוקדם של העונה: בעולם נורמלי ואוטופי, הפועל ת"א הייתה אמורה להיות האלופה. רק שהיא עשתה לא מעט טעויות ניהוליות שעלו לה בתואר הזה. ייבוש הישראלים בקמפיין האירופי הותיר אותה רק עם שניים וחצי מקומיים (תבחרו אתם למי התכוונתי ב"חצי") רלוונטיים לשלבי ההכרעה בזירה המקומית. הזלזול במשחקי ליגת העל מנע ממנה את יתרון הביתיות. המסר שהאליפות פחות חשובה הוביל לרכבת אווירית הפוכה - כזו שבגללה חלק מהכוכבים הגדולים והעשירים הרשו לעצמם לטייל בארה"ב, לעזוב את הקבוצה ולצאת לחופש כבר לפני חודש וחצי. מישהו משחקני 7 הקבוצות האחרות בפלייאוף של היורוליג הרשה לעצמו להתנהג כך?

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

הפועל ת"א מתנהלת כקבוצה גדולה, אבל מונעת מעצמה להתקדם. עופר ינאי ממשיך להאשים את השופטים ואת מנהלת הליגה ואת איגוד הכדורסל ואת התקשורת ואולי גם את היועמ"שית. ולא לוחץ ידיים לשחקני היריבה על הפרקט. ושולח מכתבי התראה לפני תביעה לאוהדים ביום של המשחק הכי חשוב. כאילו הוא רוצה לפרוץ גבולות ולנפץ תקרות, ומשהו בתוך תוכו - מין מנגנון הרס עצמי - מושך אותו לאחור. 

ובצד השני, הרציונלים שבקרב אוהדי מכבי ת"א מבינים שהמציאות שהכירו כבר אינה רלוונטית. מנקודת מבטם, לפחות בזירה המקומית, זו הייתה עוד עונה טובה לקבוצה (בזכות הדאבל) ורעה למועדון  (לא צריך להסביר למה, ועכשיו הוא גם נתקע בלי מנהל מקצועי). האם הפועל החמיצה הזדמנות חיים לנצח את הצהובים בגירסה הכי קצרה ופצועה ופגיעה וחלשה שלהם? או שזה היה רק עוד צעד במגמה שרק תלך ותשתכלל בשנים הבאות, ובסוף גם תתהפך?

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

"תמיד תהיה לנו העונה הבאה", אומרת הקלישאה. ובלי קשר למכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל ירושלים או הפועל העמק/גלבוע/עפולה/מחק את המיותר: טוב שהעונה הזו הגיעה לסיומה. טוב שהיא הסתיימה כך, בסדרת גמר איכותית ומרתקת, שקצת משכיחה וממתיקה את הדרך המחרידה שהובילה אליה.

הלוואי שבעונה הבאה כדורסלנים ייכנסו למכוניות, ופשוט ייסעו הביתה אחרי משחקים באירופה. שראשי המועדונים ימצאו שוב את הדרך ללב של אוהדיהם. שאוהדים יקבלו יחס של אוהדים, ולא של לקוחות. שהאולמות יהיו מלאים. שלא יכופפו חוקים. שלא ייעצרו משחקים באמצע. שלא יהיו שביתות. ובבקשה בבקשה שלא יהיו טרגדיות. שיהיה קצת פחות שיטשואו. שנעסוק רק בכדורסל. הגזמתי, הא?