.png)
.png)
.png)
הדרך המכאיבה מכולן
- שי האוזמן
- 19 במרץ
- זמן קריאה 6 דקות
מודה. לקח לי זמן להתיישב ולכתוב את הטקסט הזה. סביר להניח שכמוני, מרבית הצופים הישראלים של משחק רבע גמר היורוקאפ בין ירושלים לבין טורק טלקום אנקרה, כולל ואולי במיוחד אלו שאוהדים קבוצות אחרות, הרגישו מעורבים רגשית לקראת סופו והמומים למדי מיד אחריו. השילוב בין הדברים שהיו מוטלים על הכף, הסיטואציה הנוכחית שלנו בארץ הקודש בכלל ושל ירושלים בערב הזה בפרט, הכאוס שנוצר שם על הפרקט בבלגרד, במעין רויאל ראמבל שבו בכל פעם מודח עוד שחקן לובש אדום, שלשת ההולי מאדרפאקינגשיט של הובר ואז שלשת הלא.יאמן.שככה.זה.נגמר של אולמאן. יש הרבה דרכים לשלוח עונה אירופית וחלום בצידה קיבינימט. הפועל ירושלים בחרה אתמול בדרך המכאיבה מכולן.
הובר נתן. הובר לקח
רועי הובר לא באמת אמור היה להיות שם. בסגל מלא ובסיטואציה שבה הגארדים המובילים לא מתנדבים לשבת על הספסל, הובר לא נמצא על הפרקט ו-ודאי שלא מקבל את ההחלטות בסוף. בדיוק כמו בסיומו של משחק מספר 2 בגמר הפלייאוף של העונה שעברה. אה, רגע, בעצם, שכחו מזה.
תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות בשנית יש להעביר את הסרטון עד לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה.
אפשר להגיד על האיש מה שרוצים, ואנחנו מיד נגיע לזה, אבל דבר אחד ודאי שלא ניתן לקחת ממנו. אין גברים כאלה. לא פחד, לא חשש. שיחק והחליט. כמה רגעים לפני שהארפר נשלח הביתה, בכל מובן אפשרי, תראו את ההחלטה הנהדרת של הובר כאן, שהולך נגד כיוון החסימה (יענו ריג'קט), ובעזרת התנועה הנהדרת של וויילי מתחת לטבעת (יענו לואו גאפ) הוא מגביה אליו מושלם ועושה פלוס 9. אחח, איזו תקופה. (4:38)
הוא קיבל החלטה קרת רוח ונכונה, במינוס 2 ואל מול חילוף הגנתי של הטורקים, כדי לייצר עוד מסירה שנראית פשוטה אבל שממש לא, בדרך לעוד 2 של האיש הגדול, שעשו שיוויון. (6:29)
אחרי פסק הזמן האחרון, בלי שום אופציה התקפית סבירה אחרת על הפרקט, שגם זה ראוי לדיון בנפרד, הוא לקחת את השלשה שיכולה הייתה לשנות את כל נרטיב הקריירה של הגארד שתמיד חסה בצידו של מישהו אחר. כי אין שלשה כזאת. כי אין שלשה חשובה כזאת. כי אין שלשה אמיצה כזאת. (8:06)
אבל בסוף, כנראה שאת המשחק הזה הוא יזכור ויזכר בעיקר בגלל הטעות. כמו ההבדל הגדול בין חלוץ לבין שוער, כשהראשון יכול לטעות בלי סוף ולפגוע בפעם יחידה ומקרית שמוציאה אותו גדול, להבדיל משוער שיכול לספק משחק נדיר ומושלם, אבל רגע אחד של חוסר ריכוז יהיה מה שישאר. כשהוא שומר על האיש הכי מסוכן במצבים של הכנסת כדור, הלך הובר "נכון", כלומר אחורה והצידה מיד עם המסירה, אבל שום דבר כאן לא היה נכון. הובר זנח את המשמרת ההגנתית שלו ואיפשר לאולמאן לקבור את השלשה החשובה מכולן, ולא רק אותה. (8:21)
מישהו ישמור על ג'יילן סמית'?
ג'יילן סמית' כבר עשה סיבוב לא קטן בקריירה שלו. החל מהטור הגרמני שהסתיים באלבה של הישראלים, דרך סיבוב יורוליג של בולוניה ופרטיזן ועד למסע טורקי שהחל בבחצ'שהיר וממשיך בטורק. בדרך כלל, שחקן של ליד. את המשחק הזה לא פתח בחמישיה של ארדם צ'אן. שחטף את הקריזה פחות משלוש דקות וחצי מתחילת המשחק וזרק הביתה את כל החמישיה שכן פתחה. במקומם נכנסו אשר, אלכסנדר, דורמאז, אולמאן וסמית'. ובתכלס, את האפקט האגרסיבי של המהלך הצליחו לתרגם לאגרסיביות בפועל, שהלכה ושחקה את שחקני ירושלים, בכמה מובנים אפשריים, ככל שהמשחק התמשך.
אבל התרומה הגדולה של סמית' בהתקפה, שהסתיימה במשחק של 25 + 6, כולל 5 שלשות מפלצתיות, אפשר לראות גם על רקע הבעיות ההגנתיות של הקבוצה מהבירה. בואו איתי רגע. נעבור על כמה מהלכים משמעותיים ביחד.
כאן, השומר שלו הוא טריפל ג'יי. ויש פיקנ'רול שמערב הגנתית את אוסטין וויילי. עכשיו, כאן צריכים לדבר על רעיון הגנתי מרכזי של ירושלים לאורך כל העונה, שנע איפשהו בין סטאנט לבין צ'וק. כלומר, בלי לשגע יותר מדי עם מונחים שמתכתבים עם עקרונות של הגנת נקסט (ולאו דווקא כאן), יש כאן נסיון לחסוך מהגבוה האיטי את המעורבות ההגנתית, באמצעות התערבות של גארד קצת יותר קל רגליים. אוקיי? אוקיי. אז אנחנו מדברים על שחקן של 40% לשלוש. לא אחד שצריך להישאר פנוי. והנה, הטריפל נתקע בחסימה, וויילי נשאר בעמדה מכילה והובר רק עושה משהו עם הידיים. שלשה. (5:29)
אוקיי. עכשיו לאמב על סמית'. פיקנ'רול שמערב את וויילי. עזבו. תראו לבד. (5:52)
הלאה. היי פיקנ'רול שמערב את וויילי. לאמב שוב שומר. ומול החסימה של קייל אלכסנדר, לאמב עובר. מלמטה. למה? זה לא פוש אנד אנדר. זה לא פוש בכלל וזה לא הגיוני. יש 99 פתרונות אפשריים למהלך הזה במצב הזה, אבל הפתרון הזה הוא לא אחד מהם. (6:12)
אחרון. חזרנו לסייד פיקנ'רול. השומר של סמית' אחד הוא סמית' שני. לג'יט. יכול להיות שירושלים רצתה להישאר עם מדיניות האייס שלה, כלומר לכוון הצידה ולקו האורך, אבל סמית' של הכדור הולך לכיוון האמצע. ולכן, ג'סטין סמית' נתקע בחסימה של אלכסנדר, וויילי עדיין נמוך ולא רלוונטי וזוס רחוק ולא רלוונטי. מה כן רלוונטית? הטריצה. (6:20)
זה שהפועל ירושלים כשלה לאורך חלקים נרחבים של המשחק בהגנת הפיקנ'רול שלה, כפי שעשתה לא מעט העונה, זה בגדר הסביר. הטעויות בקריאות ההגנתיות, חוסר ההחלטיות של מי הולך לאן, הבעיות ההגנתיות הפרסונליות של מי מהשחקנים. כל זה מוכר. הנה, קחו דוגמא אחת מהמשחק המסוים הזה ותעצרו בבקשה כשהשעון הגדול מראה 4:02. הכדור אצל סמית' האיום. ירושלים לגמרי במדיניות הצ'וקים שלה, שעיקרה לשבת הכי חזק שאפשר על המכדרר ולהפעיל עליו את הלחץ. מה שעובד, אגב, מושלם מול הפועל תל אביב, כן? בפועל, יש עכשיו טריפל, ג'סטין סמית' וקשיוס ווינסטון מול הכדור. מה שמאפשר לשחקן בשליטה לייצר מסירה קלה הצידה, לשלשה של טריפונוביץ'. (2:13)
מכאן ועד לכאוס ההגנתי ברגעים שעושים הבדל של עונה שלמה, המרחק גדול. כמו המרחק בין יורוקאפ ליורוליג.
הארפר
במסגרת הטור הזה, לא מתכוון להיכנס לענייני שיפוט. גם לא מבין בזה כל כך. גם יש את דו"ח וורניק, אחד שכן מבין בזה, שיעלה טור בדיוק בעניין הזה בהמשך היום. אני כן רוצה לדבר על ג'ארד הארפר. שאולי ימשיך ויפרח במדי הפועל ירושלים. שאולי לא, מבלי להיכנס לעניינים חוזיים. איזו עונה פסיכית רשם האיש הזה. כי מעבר למספרי ה MVP החד משמעיים, הוא גם לקח צעד קדימה בכל הנוגע לשליטה, מעורבות ואחריות שלו על כל הנעשה. נכון, החזות השקטה מטעה, אבל הבערה שבפנים לא ניתנת להסתרה. בניגוד אולי לאחרים, הוא היה נכון לעשות הכל כולל הכל כולל פאקינג הכל כדי להצעיד את הקבוצה שלו ליורוליג, דרך הדלת הראשית.
ספציפית מול אנקרה, ראינו את הדומיננטיות ההתקפית מהשלבים הראשונים, שבהם שיחק גם בשבילו וגם בשביל קרינגטון. הקליעה מבחוץ לא באמת נכנסה, אז הוא כן נכנס פנימה. אל המגע. אל העבירות. פעם אחר פעם. וסחט 8. והלך לקו 13. ונפל על הפרקט. ונתן הכל. וזהו, שמהבחינה הזאת, נתן יותר מדי. אל מול היציאות הגבוהות של ההגנה עליו, אל מול השומרים המתחלפים מולו, אל מול הרעיון לכפות עליו לדהור פנימה ויהי מה, הארפר – בדיעבד – נפל אל המלכודת של ההילוך החמישי.
מבין 9 איבודי הכדור שלו, היו נפילות אל מול הטראפים, כמו כאן כשהוא פוגש את אולמאן ובנקסטון. (1:59)
אבל הבעיה המרכזית, זאת שאולי סגרה עידן בירושלים (ואולי לא), הגיעה כשהוא בחר לפתור את הלחץ של האוזדמירוגלואים עם התשובה הלא נכונה, שהיא פשוט לעקוף ולשעוט. לפעמים זה הסתיים כשהוא סוחט. יותר מדי פעמים זה נגמר הפוך. ובכך הסתיים. (4:54)
הארפר הוא לא שחקן שתמיד צריכים להחביא הגנתית. במשחק הזה כן. כשהוא שמר על טריפונוביץ' בתחילת המשחק ועל דורמאז בהמשך, הרעיון היה שצריכים לשמר קצת כוחות והרבה עבירות מול מי שנראים כמו הפראיירים היחסיים מהצד השני. הבעיה, כאמור, הייתה שהכוחות והעבירות בוזבזו דווקא בצד שאליו מתקיפים.
מכאן נשאלת שאלת המאמן. מעמדו של יונתן אלון לקראת העונה הבאה? על זה עוד יש לנו ים של זמן לדבר. ספציפית, במיקרו, קיבלנו אתמול לא מעט הימורים מצידו של הקואץ' בכל הנוגע לשילוב שחקנים עם עבירות. גם עם ווינסטון. גם עם הארפר. גם במחצית הראשונה. בעיקר במחצית השניה. כאמור, סגל הגארדים של ירושלים היה מדולל במשחק הזה. הנסיון לשלב את פריצקי הסתיים אחרי 14 שניות. הרבה אפשרויות, כאמור, לא היו. ההחלטה לשלב את הארפר ולהשאיר אותו על הפרקט? מובנת, הגיונית וברורה.
אבל בסוף, השאלה היא מתי מסוכן יותר. כשהארפר ביצע את החמישית ונשלח החוצה, הקבוצה שלו עוד הייתה בפלוס 7. וההתמוטטות הגיעה מיד לאחר מכן, עם 8 רצופות של הטורקים. עובדתית, את הפוזשן ההתקפי האחרון שלה ירושלים סיימה עם אותו סל גדול של הובר. מעשית, היא הייתה חייבת את ההארפר שלה על הפרקט קצת עוד לפני המהלך ההוא. כשהוא כבר נטול ווינסטון, יונתן אלון הימר אין והאמין שהאיש שלו ימצא את הדרך. הוא טעה. ולו בדיעבד, הוא צריך היה ללכת כאן יותר שמרני.
3 נקודות לסיום
כבשת הרש – הרבה רגעים רעים היו לאנתוני לאמב העונה בהפועל ירושלים. אתמול, לרגע, השכיחו שתי פעולות התקפיות שלו את העבירות המטופשות והטעויות הבלתי נגמרות של הלפני. ואז הגיעה העבירה המטופשת פינת הרבה יותר ממטופשת על הזריקה של אשר מהפינה, 11 שניות לסיום. כמה תקוות של טרום עונה, ככה אכזבה בפוסט עונה. אנתוני לאמב, יותר מכולם, הוא הדבר הגדול שהשתבש.
אול אין – ולא רק הוא. זאת הייתה העונה של ירושלים לקחת את המפעל הזה. ביורוקאפ מוחלש, עם עתיד לא ברור של הכדורסל ביבשת, כשהיא הקבוצה הכי טובה. כשהולכים אול אין, מייצרים כאן תעודות ביטוח. מחתימים פוליסות ביטוח. לא מאמינים שיהיה בסדר. לא נשענים על טבלאות והגיון. הולכים אול אין. עושים הכל, כולל הכל. הפועל ירושלים לא עשתה הכל, כולל הכל. היא הסבירה נהדר למה היא צודקת. לעניות דעתי המרודה, היא טעתה.
גוד גאיז - מכאן לדל"פ. אני יודע, אני יודע. קרינגטון צודק לגמרי כשהוא מחליט להישאר בארץ, תחת מלחמה, לצד אשתו מהלך הלידה הצפויה. זה הדבר הנכון. ככה מתנהגים. משפחה לפני הכל. הכל נכון. אני לא יודע מה הפועל ירושלים עשתה כדי לנסות לשכנע אותו אחרת, אם היא עשתה, איך היא עשתה. לא יודע. ולכן, גם את הקטע הזה – קחו בבקשה בערבון מוגבל – כי יכולת להיות שמאדלסון ומטה הפעילו לחצים כבירים, שלא עבדו. אני באמת לא יודע. מה שאני כן יודע זה שאין סרט בעולם שלפני משחק נוקאווט של עונה שלמה, ויותר מעונה שלמה, לא משתמשים בכל מניפולציה, איום ותרגיל אפשרי כדי לוודא שהוא כן מגיע למשחק. כן, גם במחיר של לא להיות בחדר הלידה. זה לא מודרני, זה לא בסדר, זה חוסר אחריות – אבל הטכנולוגיה קיימת. הכל, כולל הכל. כי אחרת, אתם סתם GOOD GUYS. וGOOD GUYS בדרך כלל מפסידים. לא מאמינים לי? תשאלו את אוברדוביץ'. תשאלו את ג'יג'י דטומה.
עד כאן להפעם. המשך יבוא. שיהיה לנו טוב.
תגובות