ביקור במיאמי: המשחק הראשון של אלמוג, ההצגה של דני והזכרון מאלונזו מורנינג

אנחנו במיאמי, בחופשה מטעם עמותה נפלאה בשם "להושיט יד". זה היום האחרון שלנו בעיר, יום בלי תוכניות. ופתאום, ממש בדרך פלא, דני מחליט שהוא קופץ לעיר. ולא סתם קופץ אלא מגיע בסערה. אז כמובן שהגענו למשחק.

אני עם קבוצה גדולה, אבל בעיקר עם אלמוג הקטן. בפעם הראשונה אני לוקח את אלמוג למשחק כדורסל, ועוד איזה משחק. הגענו באיחור של כמה דקות, ודני כבר הספיק לרשום 4 נקודות ו־4 ריבאונדים. מאז הוא לא ממש עצר. אני מצביע לאלמוג על דני ואומר לו בפרובינציאליות מוחלטת שאני לגמרי עומד מאחוריה: “רואה את מספר 8? הוא ישראלי. אה, ועוד משהו, הוא גם השחקן הכי טוב על המגרש".

המשחק הראשון של אלמוג. צילום: אור לוי

וזה היה נכון. דני החזיק את פורטלנד במשחק עם שלשות, חדירות אגרסיביות ובעיקר תחושת מנהיגות ואחריות. כשהוא ירד פורטלנד נראתה אבודה. כשהוא חזר הכל התחבר. במהלך האחרון של המחצית קרה משהו קטן, כמעט תמים, שבעיניי מסמל שינוי. דני הוריד את השעון, לקח זריקת התאבדות רעה והחטיא.

מישהו לידי אמר שזה מעצבן וגם אני הנהנתי. אבל אז הבנתי שזה דווקא הסימן להבדל. דני הוא ה־Go-To של פורטלנד והוא יודע את זה. הוא גם דורש את זה. וב־NBA, ליגה שבה ה־show חשוב לא פחות מהכל, דני יודע בדיוק איך לשלב את השניים והוא גם מספק.

היחיד שעוד מעיב קצת על ההרמוניה הזו הוא שיידון שארפ שמפגין סוליסטיות שמזכירה לי את רוי האצ’ימורה בעונות הראשונות של דני. המזל הוא שדני כבר לא בעונות הראשונות שלו. המחצית הסתיימה ב־72:65. משחק כמעט בלי הגנות אבל עם הרבה יופי. עד הסיום זה נשאר צמוד, אם כי לא ממש ספורטיבי. הקהל דיבר בעיקר על מי ישיג טריפל דאבל, ג’רו או דני, ובסוף אף אחד מהם לא עשה זאת.

מיאמי ניצחה לבסוף 136:131 במשחק ענק של ניקולה יוביץ’ שסיים עם 29 נקודות, 9 ריבאונדים ו־7 אסיסטים.

חשבתי עליו הרבה. בשבי הייתי מריץ בראש שמות של שחקנים ומנסה לזכור מי משחק איפה. את יוביץ’ תמיד זכרתי ותהיתי מה קרה איתו. אפילו זוכר שחיפשתי. מאז שחזרתי ראיתי שהוא לא ממש פרץ, אולי השנה זה ישתנה, בטח אחרי משחק כזה.

אלונזו בתקרת האולם. צילום: אור לוי

ודני? דני סיים עם שורה מפלצתית: 33 נקודות, 11 ריבאונדים ו־8 אסיסטים. משחק שני ברציפות שהוא מפלרטט עם טריפל דאבל. אבל הנתון שהכי בלט בעיניי היה מדד הפלוס־מינוס, פלוס 24, הגבוה ביותר משתי הקבוצות. נתון בלתי נתפס, במיוחד כשהקבוצה שלו הפסידה. זו פתיחה מדהימה לעונה, כזו שרק פינטזנו עליה. אבל בואו לא נשכח שזו ליגת NBA ארוכה ותובענית. ברמת הכישרון והאופי דני כבר הוכיח שיש לו את זה, עכשיו נותר להוכיח גם את העקביות.

כשנכנסנו לאולם הסתכלתי למעלה על הגופיות התלויות בתקרה. רוב האנשים נעצרו על וויד, שאקיל או בוש. אני חייכתי כשעיניי נתקעו דווקא על הגופייה של אלונזו מורנינג. למה?כי בשבי אלי לא הפסיק לקרוא לאלון “אלונזו”, על שמו של אלונזו מורנינג. סגירת מעגל קטנה בתוך לילה אחד קסום.