בוסטון היא קבוצת צמרת אמיתית ולא צפויה

בוסטון פתחה את העונה עם שלושה הפסדים ואחרי 12 משחקים עמדה על מאזן שלילי של 7:5, זה התאים לתחזיות המוקדמות ועזר לתייג את הסלטיקס כקבוצה לא מעניינת ולא רלוונטית השנה. לכן לקח יותר זמן מהרגיל להבין שמשהו השתנה. קצת אחרי נקודת האמצע של העונה, בוסטון היא קבוצת צמרת לכל דבר. היא מדורגת שנייה במזרח ושישית כללית, עם הנט רייטינג השני הכי גבוה בליגה אחרי OKC. היא מאוד מעניינת ומאוד רלוונטית, עם סיכוי אמיתי לקחת את המזרח השנה.

הסיפור הגדול הוא ההתקפה. נכון לרגע זה, התקפת הסלטיקס מדורגת ראשונה בליגה, כשדנבר קרובה מאוד במקום השני. מכיוון שאנחנו נמצאים בעידן בו אנחנו נמצאים, ההתקפות הטובות ביותר השנה בכל הקשור למדד היעילות ההתקפית הן גם מהטובות בכל הזמנים. היחידה שעוקפת את בוסטון הנוכחית היא בוסטון של לפני שנתיים, של עונת האליפות. הנתון הנוכחי, יעילות התקפית של 121.2 נקודות ל-100 פוזשנים, הרבה יותר מרשים מ-122.2 הנקודות של בוסטון ההיא, כי הסגל הנוכחי הרבה פחות מרשים ונוצץ. לכן, ניתן לראות בבוסטון הנוכחית גם מקרה מבחן לאיך בונים קבוצת התקפה גדולה בלי חומר שחקנים של קבוצת התקפה גדולה. 

איך הגענו עד הלום

תקציר הפרקים הקודמים: ג'יילן בראון נבחר ב-2016 וג'ייסון טייטום שנה אחריו. הם הגיעו לקבוצה שבנויה להצלחה עכשווית, עם הזמן הפכו לשני השחקנים הבכירים והובילו את בוסטון לשנים ארוכות בצמרת, כולל גמר ב-2022 ושורה של הופעות בגמר המזרח. 

ב-2023 בראד סטיבנס, המאמן שהפך למנהל, ביצע שורה של מהלכים שבסופם היה לבוסטון את הסגל הטוב ביותר בעידן הנוכחי. את טייטום ובראון השלימו בחמישייה ג'רו הולידיי, דריק וויט וקריסטפס פורזינגיס, חמישייה איכותית במיוחד, נטולת חוליה חלשה, בה כולם קולעים טוב מבחוץ. מהספסל עלו בעיקר אל הורפורד, פייטון פריצ'רד וסם האוזר, עוד קלעי חוץ מצוינים. המאמן הצעיר ג'ו מאזולה גיבש סגנון שמסתמך באופן קיצוני, אפילו בעידן הנוכחי, על הקליעה משלוש, סגנון שזכה לכינוי מאזולה-בול. בוסטון שלטה בעונה הרגילה עם 64 נצחונות, בזכות היעילות ההתקפית הגבוהה בהיסטוריה, ושלטה בפלייאוף עם מאזן 3:16 (עם הרבה פציעות של שחקני מפתח של יריבות), מבחינת הנתונים היבשים זו הייתה אחת האליפויות הדומיננטיות בתולדות הליגה. 

בתמונה: אחת החמישיות הטובות והמאוזנות בתולדות הליגה

את העונה שעברה בוסטון התחילה כפייבוריטית לריפיט, כשמעליה מרחפת עננת הידיעה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על הסגל מעבר לשנה הזו בגלל ענייני האפרון השני. אבל משהו לא התחבר כמו בעונה שלפני כן. הנטייה של הסלטיקס לאבד את הראש לכמה דקות, נטייה שמאפיינת אותה לכל אורך העשור, השפיעה במיוחד בפלייאוף שעבר. ואז, במהלך משחק בסיבוב השני מול הניקס, ג'ייסון טייטום קרע את גיד האכילס. זה קרה כאשר המשחק מעשית הוכרע והניקס עלו ל-1:3 בדרך לנצחון בסדרה שהם כנראה היו מנצחים בכל מקרה. לכן ההשפעה של הפציעה הייתה יותר על העונה הבאה, שהיא העונה הנוכחית.

הפציעה של טייטום, שגורמת לכך שהוא יחמיץ את רוב או כל העונה הזו, הקלה על סטיבנס לוותר בקיץ על הולידיי, פורזינגיס והורפורד, במטרה לחסוך עלויות. זו הייתה אמורה להיות שנת מעבר, ללא ארבעה מששת השחקנים הבכירים בשנתיים האחרונות, בה בוסטון תסתמך בעיקר על בראון ו-וויט ולא תהיה תחרותית. סטיבנס לא השקיע במיוחד בבניית הסגל מסביב לשניים האלה ופריצ'רד המשתפר, שאר הסגל הורכב מהאוזר שלא עושה הרבה חוץ מלקלוע שלשות, משחקנים שהיו בקצה הספסל כמו נמיאש קייטה, אקסבייר טילמן, ג'ורדן וולש וביילור שיירמן, מליקוטים של שחקני קצה סגל כמו ג'וש מינוט ולוקה גארזה ומהרוקי הוגו גונזאלס. השם המוכר ביותר בסגל מחוץ לשלושת הבכירים הוא אנפרני סיימונס, שפורטלנד ויתרה עליו כדי להביא את הולידיי. סיימונס הגיע עם רפרטואר של סקורר לא יעיל וחוזה גמור, בכלל לא היה בטוח שבוסטון מעוניינת להשאיר אותו. האפשרות שבוסטון תלך לטנקינג, או פשוט תהיה גרועה כמו התאומה לפציעות האכילס מאינדיאנה, הייתה ריאלית לחלוטין.

לכן המיקום בצמרת הגבוהה מפתיע כל כך, למרות שזה מה שהתרגלנו לראות מבוסטון כבר שנים. כל השמות שהוזכרו בפסקה הקודמת מוצאים דרך לתרום להצלחה הקבוצתית, אך ניתן לסמן כמה שעשו קפיצת מדרגה משמעותית. קודם כל, והכי חשוב, ג'יילן בראון. מי שתמיד היה מספר 2 לטייטום לקח ללא בעיה את התפקיד של מספר 1 השנה. הוא קולע 29.8 נקודות באחוזים טובים, ונראה כמו שחקן שהבין שהוא יצטרך לעבוד קשה כל משחק השנה, שזה עליו. דרגת הקושי של הזריקות שלו היא מהגבוהות בליגה. כל משחק יש כמה פעמים בהן נדמה שהוא כבר תקוע, ואיכשהו הוא משתמש בצעד נוסף או הטיה של הגוף כדי להגיע לזריקה מתקבלת על הדעת ולקלוע אותה. 

הבעיה הגדולה בסגל הנוכחי היא בעמדות הפנים, שם לא נשאר אף שחקן עם נסיון NBA משמעותי. לכן חשובה במיוחד היכולת של קייטה להפוך לסנטר פותח לגיטימי בליגה. קייטה הוא רים-ראנר קלאסי, סנטר שרוב מה שהוא עושה זה לחסום ולהתגלגל פנימה, שאת רוב הנקודות שלו משיג מתחת לסל, שבהגנה בעיקר מגן על הטבעת. יש רבים כמוהו בליגה, אבל היכולת שלו לעשות את כל מה שהוא עושה ברמה גבוהה, ברמה של סנטר פותח בקבוצת צמרת, הופכת אותו לחסר תחליף בסגל הנוכחי. 

שם נוסף שראוי להרחיב עליו הוא ג'ורדן וולש. אחרי שנתיים בהן לא קיבל הזדמנות של ממש, שחקן הכנף האתלטי לקח לקצה את הקונספט של להתנפל על ההזדמנות. הוא התחיל את העונה מאחוריי כמה שחקני כנף בהיררכיה, אבל הפך לשחקן רוטציה משמעותי מאוד, בעיקר בזכות יכולת ספציפית: הגנה אישית. כאשר וולש על הפרקט הוא תמיד ייקח את שחקן החוץ הבכיר של היריבה ותמיד ישמור עליו טוב. הוא נלחם להימנע מחילופים יותר מכל שחקן בליגה, גם במצבים בהם החילוף נראה מתבקש, מתעקש להיות זה שכוכב היריבה יצטרך להתגבר עליו כדי לקלוע. בהתקפה הוא יודע לנוע לטבעת עם ובלי הכדור, קולע מספיק טוב את מעט השלשות שלוקח ומתנפל על ריבאונד התקפה. הוא ממקסם לחלוטין את היכולות שלו, ולמשך תקופה לא קצרה עלה בחמישייה, עד שמאזולה העדיף את הקליעה של האוזר כדי לשדרג עוד יותר את ההתקפה. תיכף נדבר על ההתקפה הזאת, לפני כן קחו כמעט שלוש דקות של וולש שומר, לחובבי הז'אנר:

כשמאזולה-בול פוגש רים-ראנר

ההתקפה של בוסטון בעידן מאזולה היא התקפה של קיצונויות סטטיסטיות, וכך גם השנה. היא מדורגת "רק" שנייה בכמות השלשות למשחק (42.7) וקולעת אותן באחוז השמיני הכי גבוה בליגה (36.9 אחוזים), ומצד שני היא זורקת הכי מעט מתחת לסל והכי מעט זריקות עונשין. היא מדורגת 29 בכמות אסיסטים למשחק (24) ומאבדת הכי מעט כדורים (12), כאשר קשה במיוחד לחטוף לה כדורים (ליריבות 5.7 חטיפות, הכי מעט בליגה בפער משמעותי). באופן מפתיע, היא מדורגת שביעית בליגה באחוז ריבאונד התקפה (אוספת 33.4 אחוז מההחטאות שלה), תחום בו השתפרה משמעותית ביחס לשנתיים האחרונות. השילוב בין מיעוט האיבודים, ריבוי השלשות באחוזים טובים שמשפיע לטובה על אחוז הקליעה המשוקלל וריבאונד ההתקפה יוצר התקפה איכותית מאוד.

בגדול, ההתקפה של בוסטון דומה מאוד לשנתיים האחרונות, אותו מאזולה-בול. אז כדאי להתעמק בשאלה מה זה מאזולה-בול בכלל. מבחינתי, זה תמיד קשור היה לשימוש בריבוי יוצא הדופן של קלעי חוץ איכותיים. עקרון מנחה של הגישה של הסלטיקס הוא שאם יש זריקה סבירה לוקחים אותה. בעונת האליפות משחקים של בוסטון היו יכולים להיות מאוד מתסכלים לצפייה בגלל העקרון הזה. התקפות רבות כללו כיווץ קל של ההגנה, מסירה אחת וזריקה של שחקן שהשומר נמצא מטר ממנו. הקלעים היו מספיק טובים כדי שהזריקות האלה ייכנסו באחוזים מספיק טובים.

מאזולה עצמו לא אוהב את המושג מאזולה-בול, וכאשר נשאל על עקרונות ההתקפה שלו חוזר בעקביות על יצירה וניצול של מצבי 2 על 1. במילים אחרות, לגרום להגנה להיכנס לרוטציה (מצב בו שחקן עוזב את השחקן שהוא שומר עליו ואחרים צריכים לחפות עליו) ולנצל את המקומות בהם נוצר יתרון מספרי. ההגדרה של רוטציה כאן היא רחבה מאוד ויכולה לכלול שחקן שזז בשני צעדים מהשחקן שלו, אם השחקן שלו קולע טוב מבחוץ. בוסטון אכן עשויה להיות הקבוצה שהכי קשה לשמור עליה ברגע שנכנסים לרוטציה, בגלל השילוב בין ריבוי קלעים איכותיים לשחקנים שיודעים לחדור ולמסור וכמעט לא עושים טעויות. ניתן גם לראות איך השחקנים של מאזולה מזהים את הרגע שנוצר יתרון מספרי באיזור מסוים ומחפשים איך לנצל אותו, מורגש שהעקרון הזה הוטמע אצלם. 

ג'ו מאזולה כועס שהוא עדיין צריך להסביר את הפילוסופיה ההתקפית שלו

לעומת השנתיים הקודמות, הסגל הנוכחי צריך לעבוד קשה יותר כדי להכניס את ההגנה לרוטציה ולייצר יתרונות. יש לו פחות שחקנים שיכולים לגרום לכך מעצם נוכחותם, וכפי שמאזולה מסביר בציוץ למעלה, לא כל צמד שחקנים כולל שני קלעים איכותיים שיכולים להגיע לזריקה נוחה תוך מסירה-שתיים ביניהם. לכן בוסטון משתמשת השנה ביותר תרגילי חסימות מורכבים ובסטים התקפיים ארוכים יותר, יש פחות התקפות של מסירה וזריקה בלי התרחשות משמעותית. במובן הזה, הסגל הנוכחי מיישם בצורה מלאה יותר את העקרון שמאזולה מצהיר עליו.

הבדל משמעותי נוסף בין העונה הזאת לקודמות היא שהפעם לא מדובר בחמישה קלעי חוץ בכל רגע נתון. קייטה, הסנטר הבכיר בסגל, לא זורק מבחוץ ונע כל הזמן פנימה. זה משנה מאוד את המבנה של הסטים ההתקפיים ואת הפריסה של השחקנים על המגרש. אחרי חצי עונה, ניתן לומר שרים-ראנר קלאסי יושב טוב על המאזולה-בול. כאשר יש חוסם דומיננטי שמתגלגל פנימה, רוב הקבוצות מביאות עזרה כלשהי, נכנסות לרוטציה, וכך בוסטון מקבלת את מה שהיא רוצה ממהלכים מאוד פשוטים. 

משחק עשר השלשות של סם האוזר מול אטלנטה לפני שבוע מדגים נהדר את הנקודה הזאת. שימו לב איך שלוש מהשלשות, ומהלך נוסף שהסתיים באסיסט לקייטה, נובע מאותו מבנה: קייטה חוסם למוביל כדור, ההגנה של אטלנטה עושה בליץ, השחקן של האוזר שנמצא בפינה הרחוקה מגיע לעזור על התנועה של קייטה פנימה ומוביל הכדור ישר מחפש את האוזר ומוצא אותו לפני שהרוטציה מספיקה להגיע, מנצל את היתרון המספרי בצד הרחוק:

https://www.youtube.com/watch?v=I-loN5MgY_Y

קצת על ההגנה

ההגנה של בוסטון מדורגת 12 בליגה, נתון לא רע כשלוקחים בחשבון שמאזולה משתמש בהרכבים נמוכים מאוד, בלי אף פאוור פורוורד אמיתי, והסנטרים מאוד חסרי נסיון. היא חלשה בריבאונד הגנה אבל פחות מבשנים קודמות (מדורגת 21 בתחום) ומצליחה למנוע מיריבות להגיע לצבע: היריבות זורקות הכי מעט באיזור הטבעת וקולעות שם באחוזים לא טובים. היא מאפשרת ליריבות לזרוק הרבה שלשות, ובעצם יוצרת תמונת מראה למשחק ההתקפה שלה, מכריחה יריבות להיכנס איתה לקרב קליעה מבחוץ שהרוב יפסידו. זה עובד, כי אחוז הקליעה המשוקלל של היריבות של בוסטון הוא הרביעי הכי נמוך בליגה.

יתרון מרכזי של החמישייה הנפלאה של השנתיים הקודמות היה שלא הייתה חוליה חלשה בהגנה, לא היה את מי לתקוף בחילופים. השנה, עם פריצ'רד והאוזר בחמישייה, יש שחקנים שנחשבים לשומרים פחות טובים, לכן בוסטון מנסה פחות להשתמש בחילופים ויותר להילחם בחסימות (כאמור, זה תחביב של ג'ורדן וולש). כאשר קייטה משחק הוא רוב הזמן נמצא בדרופ, ומגלה חוש מיקום שמשנה הרבה זריקות בצבע.

כאשר לוקה גארזה הוא הסנטר בוסטון משתמשת בהרבה יותר הדג', גארזה נשאר גבוה לרגע וחוזר לשחקן שלו, זה פחות יעיל כי גארזה קצת כבד עבור שיטה כזאת אבל רוב הזמן רמת הביצוע שלו סבירה. 

השחקן החשוב ביותר בהגנת הסלטיקס הוא דריק וויט. בזמן שבהתקפה הוא הנפגע העיקרי מהמחסור בכשרון, מוצא את עצמו לוקח הרבה יותר זריקות קשות שהוא מתקשה לקלוע, בהגנה הוא מדהים. ניתן לטעון שלמרות שהוא גארד בגובה 1.93 מ', הוא משמש כפאוור פורוורד ההגנתי האמיתי של בוסטון, מספק עזרה בצבע ברמה של שחקן שגבוה ממנו בראש. לוויט יש 1.5 חסימות למשחק, נתון שאפילו לא מתחיל לספר את המשמעות שלו בעזרה בצבע, את כמות המהלכים שהוא מונע בזכות קריאה מדויקת. לפני כמה שבועות היה לו משחק של שבעה בלוקים:

https://www.youtube.com/watch?v=EVBvZNJAa_8

יש עוד קלף בשרוול. חתיכת קלף

בוסטון הנוכחית נראית כמו קבוצה שמוציאה מעצמה את המקסימום בעונה הרגילה. קבוצות כאלה לא נוטות להצליח בפלייאוף, כאשר יריבות מתכוננות אליהן במיוחד וחושפות את המגבלות שלהן. ניתן להניח, למשל, שיריבות ישתמשו יותר ויותר בחילופים אוטומטיים, כפי שעשו מול הסגל האיכותי של השנתיים האחרונות, וכך לא ייכנסו לרוטציה ולא ייתנו לשחקני הסלטיקס את היתרונות המספריים שהם מחפשים. בוסטון אמנם נמצאת במזרח, הקונפרנס הפתוח ביותר מזה שנים רבות, בלי אף פייבוריטית ברורה, אבל גם בו הסגל הנוכחי היה נחשב לסוס שחור ביחס לשלוש-ארבע קבוצות לפחות. 

למרות זאת, בוסטון היא אחת הקבוצות המסקרנות של המשך העונה ונחשבת למועמדת יותר ויותר חזקה להגיע לגמר מהמזרח. הסיבה המרכזית לכך מחזירה אותנו לשורה של ידיעות וסרטונים מהקיץ, כמו זה:

זוכרים את העדכונים על ג'ייסון טייטום שעושה דברים שלא אמורים לעשות כל כך מעט זמן אחרי קרע באכילס? את הרמיזות שהוא יוכל לחזור מהר מהצפוי, במהלך העונה הנוכחית? אז זה נראה, לי לפחות, כמו קוריוז חסר חשיבות. בוסטון לא הייתה אמורה להיות מספיק טובה כדי להצדיק חזרה מוקדמת של טייטום, הכל נראה מתאים לעונת מעבר בה הסלטיקס לא יהיו תחרותיים ולא תהיה סיבה למהר להחזיר אותו, יהיה נכון יותר לתת לו לנוח עד תחילת העונה הבאה. מה גם שכששחקנים שמתאוששים מפציעות כאלה חוזרים במהלך העונה, הם תמיד רחוקים משיאם, צריכים לפחות כמה חודשים כדי להתחיל להזכיר את עצמם, לכן רבים מעדיפים לוותר על כך ולחכות לעונה שלאחר מכן.

אבל ההצלחה של בוסטון בלי טייטום משנה לחלוטין את התמונה, והופכת את אפשרות החזרה המוקדמת שלו לאחד הקלפים המעניינים והחשובים במשחק הפתוח של המזרח. מכיוון שבראון מתפקד כמספר 1 בכיר, ומכיוון שהסגל של מאזולה דליל מאוד בשחקנים יוצרים, טייטום לא יצטרך להיות בשיאו כדי להוות תוספת כוח משמעותית לאחת הקבוצות הבכירות במזרח. אם הוא אכן מסוגל לחזור במהלך פברואר או תחילת מרץ, כפי שהעריכו בקיץ, יהיה לו מספיק זמן בעונה הרגילה לחזור לעניינים בקצב שלו. ואם הוא יגיע לפלייאוף ב-80 אחוז יכולת, זה יכול להספיק כדי להפוך את בוסטון לפייבוריטית במזרח. זה לא יהיה פשוט, גם הוא וגם הקבוצה יצטרכו להבין תוך כדי תנועה מה הוא מסוגל לעשות ואיך להתאים את עצמם לסיטואציה החדשה, אבל בתור שחקן שתמיד ידע להתאים את עצמו לצרכי הקבוצה זה עשוי להיות אפשרי עבורו יותר מרוב הסופרסטארים בליגה. אחרי תקופה ארוכה של שקט בגזרה שלו, לפני כמה ימים הוא קיים אימון של שעה מול אנשי תקשורת:

חוץ מטייטום, יש לבוסטון אפשרות להתחזק בשחקן יחסית משמעותי נוסף. סיימונס אמנם השתלב באופן סביר ברוטציה, אבל החוזה הגמור שלו מספק לסלטיקס הזדמנות לטרייד שאולי לא תהיה שם אחרי שהחוזה שלו ייגמר, לכן יש סיכוי טוב שסטיבנס ינסה לבצע מהלך לפני הדד-ליין הנוכחי. אך במקביל הוא כנראה ינסה גם להתחמק מהאפרון הראשון (כרגע בוסטון נמצאת כ-4 מליון דולר מעל לאפרון) ולקצץ בתשלומי מיסים, אז סביר להניח שהוא יחפש שחקן עם חוזה נמוך יותר מסיימונס.

הצורך המרכזי הוא בשחקן פנים. קייטה וגארזה מחזיקים מעמד בעמדת הסנטר, אבל מול יריבות חזקות ניכר שגארזה מתקשה ולא בטוח שהוא יהיה שחקן שיכול לקבל דקות משמעותיות בפלייאוף. בוסטון תוכל מאוד להיעזר בסנטר שיחד עם קייטה יסגור את העמדה. ברוקלין יכולה להיות כתובת מעניינת, כקבוצה שמחפשת למכור ויכולה לספוג משכורות. ניק קלקסטון נראה כמו התאמה נהדרת לבוסטון, שחקן שיוסיף יכולת מסירה מעמדת הסנטר ואופציה של חילופים אוטומטיים בהגנה, אבל הוא מרוויח קצת יותר מדי אם המטרה היא גם להימנע מהאפרון הראשון. יש בליגה הרבה סנטרים שמחפשים סיטואציה יותר טובה וסביר שבוסטון תוכל לבצע מהלך כלשהו, שיחד עם החזרה של טייטום יהפוך אותה לקבוצה שלמה שכדאי לקחת מאוד ברצינות.