ארבעת המופלאים: הדירוג, הניתוח ושאר תארי העונה

בעוד שבוע תסתיים העונה הרגילה ב-NBA. מכיוון שהמוקד יעבור מיד אל משחקי הפליי-אין, ובמיוחד אל פורטלנד וסיכוייה להיכנס לפלייאוף, אקדים במעט לחלק את תארי העונה הרגילה שלי. הסיפור הגדול של מה שהאמריקאים מכנים עונת הפרסים הוא מאבק איתנים מרובע על תואר ה-MVP. אל ניקולה יוקיץ' ושיי גילג'ס אלכסנדר, שניהלו מרוץ זוגי צמוד, הצטרפו בחודש האחרון ויקטור וומבניאמה ולוקה דונצ'יץ'. כל הארבעה מספקים נתונים מדהימים וכל אחד מהם יכול להיות MVP ראוי מאוד. זה אחד המירוצים האיכותיים ביותר שאני זוכר, לכן אתן לו את מרכז הבמה בכתבה ואשאיר מקום מעט משני לשאר דירוג המצטיינים (שיוחלף בחמישיות העונה) ולשאר התארים. 

רק רגע, יתהה הקורא הבקיא, אחד מהארבעה כנראה בכלל לא יהיה כשיר להשתתף בדירוג הרשמי. פציעת ההמסטרינג של לוקה דונצ'יץ' כנראה תותיר אותו עם פחות מ-65 משחקים ומחוץ לעונת הפרסים, יחד עם אנתוני אדוארדס שכבר החמיץ יותר מדי משחקים וקייד קנינגהאם שנמצא בדרך לשם. הפציעה של לוקה הכריעה סופית מבחינתי: אני מתעלם מחוק 65 המשחקים ובוחר את השחקנים שלטעמי הכי ראויים להיכנס לדירוגים. אני מקווה שאנשי התקשורת ימרדו בצורך להתייחס לחוק, שסביר מאוד שייעלם בקרוב, בדירוגים הלא רשמיים. ואני מקווה שגם אנשי התקשורת הבכירים שמצביעים באופן רשמי, שבוודאי מחכים כרגע למוצא פי, יפצלו את הדירוג שלהם לדירוג הרשמי בהתאם לחוקים ולדירוג האמיתי שלהם.

הרגע שסיים את העונה הרגילה של לוקה, וכנראה גם את תקוות הפלייאוף של הלייקרס)

הבעייתיות בקביעת מספר שרירותי של משחקים בולטת במיוחד השנה, כאשר רוב המועמדים הבכירים צפויים לעבור אותו בקושי. הרעיון שלא ניתן להשוות בין עונת 64 המשחקים של לוקה לעונת 65-66 המשחקים שכנראה יהיו לוומבי ויוקיץ' נראית מגוחכת. בטח כשלוקחים בחשבון שלוקה כבר שיחק כ-450 דקות יותר מוומבי ויסיים את העונה עם משהו כמו 350 דקות יותר ממנו. לכמות המשחקים, כמו גם לדקות, יש משקל משמעותי בדירוג (שמשתנה בין מדרג למדרג). כך, למשל, אני לא רואה מקום לשקול זוכי עבר כמו סטף קרי (39 משחקים כרגע), יאניס אנטטוקומפו (36 משחקים) או ג'ואל אמביד (37 משחקים) בדירוג השנה. לא הייתי מתייחס אליהם גם אם היו משחקים 50 משחקים. לכמות הדקות והמשחקים תהיה השפעה גם על המיקום של השחקנים שכן מדורגים, כפי שעוד נראה. אבל מספיק עם ההקדמות, זה הזמן לארבעת המופלאים.

מקום רביעי: לוקה דונצ'יץ' (הלייקרס)

למה כן: עם 33.5 נקודות למשחק, מדובר בעונת הקליעה הרביעית הכי טובה ב-20 השנים האחרונות, אחרי ג'יימס הארדן (פעמיים) ולוקה עצמו בדאלאס. בכל שלושת המקרים האחרים העונה הקבוצתית הייתה פחות טובה מזו, בה ללייקרס יש, כרגע, את המאזן החמישי בטיבו בליגה. זה קורה למרות ששני כוכבי המשנה, לברון ג'יימס ואוסטין ריבס, נעדרו לתקופות ממושכות (וריבס נפצע שוב וצפוי להחמיץ את הסיבוב הראשון בפלייאוף לפחות), ולמרות שהסגל סביב השלושה דליל מאוד והתקשה מאוד להכיל את ההיעדרויות האלה. ובחודש האחרון זה הגיע לרמות חדשות. ב-13 המשחקים שלפני הפציעה מול OKC לוקה סיפק את השורה הבאה: 39.8 נקודות ב-49 אחוזים מהשדה, 5.4 שלשות ב-39.8 אחוזים, 9.6 זריקות עונשין ב-81.6 אחוזים, 7.8 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים על 3.7 איבודים ו-2.5 חטיפות. הוא לא ירד מ-30 נקודות בתקופה הזאת והגיע פעם אחת ל-60, הלייקרס ניצחו 12 מ-13 המשחקים למרות לוח לא קל. זה היה החודש הגדול בקריירת העונה הרגילה שלו עד היום.

ה-MVP נמדד בעקביות על פני עונה שלמה, אבל אחד המדדים מבחינתי הוא גם שאלת השחקן הטוב בעולם. דונצ'יץ' עוד לא עשה מספיק כדי לקבל את התואר הזה, אבל כן ניתן לשאול האם יש מישהו, אפילו מבין שלושת הענקים האחרים כאן, שמסוגל לספק חודש שלם ברמה כזאת. זה היה לוקה הבלתי עציר משחק אחרי משחק, רבע אחרי רבע, השחקן הזה שאין שום דרך לשמור באחד על אחד והוא גם קורא את המגרש ברמה הגבוהה ביותר. במו ידיו הוא הפך את הלייקרס בחודש הזה מקבוצה לא מעניינת לקבוצה שחייבים לקחת ברצינות אם הוא בריא. קחו משחק לדוגמא מהחודש הזה, בו הוא עשה מה שהוא הכי טוב בו: מצא פתרון לכל מה שההגנה השישית בליגה ניסתה לעשות מולו.

https://www.youtube.com/watch?v=epW5TEB9hEs

למה לא: כאמור, ה-MVP נמדד על פי עונה שלמה, ולוקה לא היה קרוב ליציבות של שלושת האחרים. לפני חודש הוא לא היה בסביבה של הדיון הזה למרות עונה של מעל 30 נקודות באחוזים טובים, כי רוב הזמן זה עדיין לא היה ממש זה, לא השחקן שהוביל קבוצה מוגבלת מאוד לגמר בדאלאס. הוא לא היה לגמרי בתוך שטף המשחק של הלייקרס ונראה היה שהכל קם ונופל על השאלה אם הוא התעורר ליום קליעה טוב מבחוץ או לא. ובעיקר, הוא לא הצליח לבצע קפיצת מדרגה בהגנה, קפיצת מדרגה שברגעים מכריעים הוא הוכיח שיש לו בארסנל. הוא המשיך להיות נטל הגנתי בקבוצה שסימן השאלה המרכזי שלה הוא אם היא מסוגלת לשמור על יריבות חזקות. הוא כן הופיע למאני טיים, ובעיקר בזכותו הלייקרס הייתה הקבוצה הזאת שנשארת קרובה לצמרת רק כי היא מנצחת משחקים צמודים, אבל מול היריבות החזקות הם נטו להתפרק ולא נראו כמו קבוצה שיכולה לאיים באמת על יריבה רצינית.

התוצאה היא שבסטטיסטיקות המורכבות יותר לוקה פחות מרשים. הנט רייטינג בדקות שלו הוא 3.8 ואחוז הקליעה המשוקלל שלו (ה-TS) הוא 61.3, שזה טוב אבל רחוק מאוד משג"א ויוקיץ'. גם במדדי היעילות האישיים המקיפים הוא נופל מהמתמודדים מולו על התואר. בשורה התחתונה, בזמן שהעונה הנוכחית של לוקה יכולה להיות שווה MVP בעידן אחר, עם האיכות הנוכחית של שלושת הגדולים הוא יצטרך לשחק 3-4 חודשים ברמה של החודש האחרון כדי שיהיה לו צ'אנס אמיתי. לא הייתי פוסל שגם זה עוד יקרה.

מקום שלישי: ויקטור וומבניאמה (סן אנטוניו)

למה כן: אצלי הוא שלישי, אבל בשבועות האחרונים יש סחף שהולך וגדל לכיוונו, סחף מספיק חזק כדי שיהיה לו סיכוי ריאלי לזכות בתואר. אם זה יקרה, הוא יהיה ה-MVP הצעיר בתולדות הליגה כשברור שהוא עוד רחוק מלהיות מוצר מוגמר. רק תופעה חד פעמית כמו וומבי יכולה להגיע לסטטוס הזה, ועוד בעונה עם מאבק חזק במיוחד על התואר. מה הטיעונים בעדו? אתן לו לענות בעצמו:

https://www.youtube.com/watch?v=JFl2-m-o8lo

הטענה הכי חשובה ומעניינת שלו, וכרטיס הכניסה שלו למאבק אמיתי על התואר, היא שההגנה היא 50 אחוז מהמשחק וצריכה לקבל משקל גדול יותר בדיון על ה-MVP. ספוילר: וומבי יזכה בתואר שחקן ההגנה של העונה, בכתבה הזאת ובכל מקום אחר. אבל בדרך כלל זה לא רלוונטי לדיוני ה-MVP. ב-30 השנים האחרונות זכו בתואר שחקן ההגנה בעיקר מומחי הגנה כמו דיקמבה מוטומבו, בן וואלאס ורודי גובר, רק במקרים נדירים זכה בתואר שחקן שהיה רלוונטי גם לדיון ה-MVP, כמו יאניס אנטטוקומפו, קוואי לאונרד וקווין גארנט. האם אכן מדובר בקיפוח מתמשך של שחקנים שהדומיננטיות שלהם הייתה בצד הלא נכון? האם יש כאן עוול שצריך לתקן?

התשובה שלי היא שאולי קצת, אבל בגדול לא. כי לשחקני ההתקפה הבכירים יש משקל משמעותי יותר משחקני ההגנה הבכירים. ב-NBA, התקפות גדולות נבנות ברובן סביב שחקן שלא ניתן לעצור וההגנה חייבת להגיב אליו, בזמן שהגנות גדולות הן יותר תוצר של עבודה קבוצתית ופחות של שחקן אחד דומיננטי. ההתקפה יכולה להכתיב שכל פוזשן יעבור דרך הכוכב ההתקפי ויכולה גם לדאוג להרחיק את הכוכב ההגנתי מהמהלך. שחקני ההגנה הגדולים היסטורית הם שחקני פנים שהנוכחות שלהם בצבע איכותית במיוחד, וכך ההשפעה שלהם גדולה במיוחד, אבל בעידן הנוכחי ניתן להכריח אותם לצאת החוצה עם חמישיות קלעים ולנצח משחקים בעזרת קליעה מבחוץ. 

אז זה אומר שהטיעון של וומבי לא נכון? לא, כי הוא האחד שיכול לשנות את המשוואה הזאת. עם הגודל, הניידות והאינסטינקטים ההגנתיים המושלמים שלו, הדומיננטיות ההגנתית שלו היא כזו שניתן להשוות לדומיננטיות ההתקפית של השחקנים הכי בכירים. יכולת העזרה שלו כל כך טובה שיריבות מעדיפות כן לערב אותו במהלך, להביא את השחקן שלו לחסימה, כדי שלא יגיע מעמדת עזרה. אבל גם כשהוא בתוך המהלך הוא נפלא בהגנה של אחד על שניים בפיק נ' רול, מקשה גם על זריקה וגם על מסירה ודואג לקחת את הריבאונד. יותר מהכל, הוא פשוט מרתיע. זה אמנם סרטון ישן, אבל הנה דקה של שחקנים נמנעים מזריקה בצבע כי רק כי וומבי בסביבה, משהו שניתן לראות כמה פעמים כל משחק:

https://www.youtube.com/watch?v=pIbfgY-26OM

זה בא לידי ביטוי גם במספרים הקבוצתיים. הרייטינג ההגנתי של סן אנטוניו בדקות שהוא משחק הוא 103.3, הרבה יותר טוב מההגנה הטובה בליגה של OKC. זה הרייטינג ההגנתי הרביעי בליגה, כשהוא היחיד מבין ששת הראשונים שלא מ-OKC. לספרס, לעומת זאת, אין עוד שחקן שמתקרב לנתון הזה. שחקן הרוטציה עם הרייטינג ההגנתי השני בטיבו בספרס עומד על 107 (דילן הארפר), ואחריו שורה של שחקנים עם נתונים דומים. המשמעות היא שלעצם הנוכחות של וומבניאמה, בלי קשר לשאלה מי משחק סביבו, יש השפעה עצומה על ההגנה של סן אנטוניו. זה סופרסטאר הגנתי אמיתי, היסטורי כבר עכשיו. בזכות הדומיננטיות ההגנתית הזאת הנט רייטינג של וומבי, שהוא 17, הוא הגבוה מבין שחקני הרוטציה בליגה (שמשחקים לפחות 20 דקות למשחק), בזמן שבדקות שהוא נח הרייטינג של הספרס די מאוזן.

הטיעון של וומבי לגבי ההתקפה הוא שההשפעה שלו על ההתקפה היא מעבר לנקודות. הוא צודק גם בכך. הנוכחות של מטרה גדולה כל כך דורשת תשומת לב רבה מההגנה, וכאשר המטרה הזאת מסוגלת לתפקד גם כשחקן חוץ לכל דבר זה הופך הכל למסובך יותר. וומבי יכול להיות אפקטיבי בצבע ועל קו השלוש, עם הכדור ובלי הכדור, כקלע, חודר, מוסר, מתגלגל וריבאונדר התקפה. הוא יכול לנצל את החסרון של כל מי שמנסה לשמור עליו, אין דרך קלה לעצור אותו. לגבי הטיעון על הנצחונות על OKC בעונה הרגילה, אסתפק בלהגיד שזה משהו שפחות נוטים להתייחס אליו בתארי העונה הרגילה, אבל זה כן יכול להיות שובר שוויון מול שג"א כי לסדרת אמצע העונה בין הת'אנדר לספרס כן הייתה משמעות שהרגישה חריגה. הטיעון הזה כן עוזר להזכיר שוומבי מוביל את הקבוצה השנייה בליגה שאף אחד לא דמיין שתהיה כל כך טובה. הקייס שלו רציני. מאוד.

למה לא: הטיעון המרכזי נגד הבחירה בוומבניאמה כ-MVP הוא שהיה גם חצי ראשון לעונה. בחודשיים שבין אמצע נובמבר לאמצע ינואר הוא מיעט להשפיע. הוא נעדר לתקופה, חזר ולכמה משחקים עלה מהספסל במגבלת דקות משמעותית, המשיך במגבלת הדקות גם כשחזר לחמישייה ונעדר שוב לשני משחקים תוך כדי כך. בתקופה הזאת הוא שיחק רק ב-15 משחקים וגם בהם שיחק פחות מ-24 דקות בממוצע ובחלקם נראה חלוד. אז בזמן שרשמית הוא לא נעדר מכמות משחקים בעייתית, הוא לא היה בשיאו לתקופה די ממושכת בעונה. זה פגע גם בכמות הדקות הכללית שלו שעומדת על פחות מ-30 למשחק, מה שמצטבר למאות דקות פחות משאר המועמדים. 

הטיעון השני נגד הוא שהתקפית מדובר בתוצר שרחוק מלהיות מוגמר. וומבי עדיין לומד איך להביא לידי ביטוי מלא את מגוון היכולות שלו, עוד לא נמצא באלמנט שלו עד הסוף, ולפעמים זה נראה קצת מבולגן. נתוני הקליעה שלו לא נמצאים בליגה של שני הראשונים אצלי ויחס של 3.1 אסיסטים על 2.4 איבודים זה לא מדהים. הוא עדיין עשוי להיות השחקן היעיל בליגה כי הוא חייזר, אבל עבורי זה מקשה על האפשרות למקם אותו מעל שני שחקנים כל כך איכותיים וכל כך שלמים בשיא הקריירה שלהם. 

מקום שני: ניקולה יוקיץ' (דנבר)

זה נחשב גבוה ביחס לרוב המדרגים כיום, הג'וקר מתדרדר בלא מעט מקומות למקום שלישי ומטה. מול זה יש לי טיעון אחד: מדובר בניקולה יוקיץ', עד להודעה חדשה עדיין השחקן הטוב בעולם, גם אם הוא לא היה חד חלק מהתקופה האחרונה ביחס לעצמו. הוא כנראה לא יזכה בתואר ה-MVP, מה שאומר שהוא זכה בתואר בשלוש משש השנים האחרונות, אז חשוב להדגיש שגם בעונה הזאת, כמו בשתי העונות הקודמות בהן לא זכה, הוא סיפק עונה ברמה של MVP לכל דבר. הוא עדיין השחקן שמשפיע על כל פוזשן של הקבוצה שלו באופן שאף אחד אחר לא, עדיין השחקן שמשנה את הגיאומטריה של המגרש, עדיין המוסר הטוב בעולם ועשוי להיות גם הסקורר הטוב בעולם אם מתחשק לו. שום דבר מזה לא באמת השתנה. הנה תקציר ההצגה שלו מול וומבי אתמול בלילה, שהזכירה למי ששכח שהוא עדיין בשיאו:

https://www.youtube.com/watch?v=pn0NRMOsslk

המספרים מגוחכים: 27.9 נקודות ב-57.1 אחוזים מהשדה, 12.9 ריבאונדים, 10.9 אסיסטים, אחוז קליעה משוקלל של 67.2, רייטינג התקפי של 125.8 (הגבוה בליגה מבין שחקני הרוטציה). התרגלנו לדבר הזה, לממוצע טריפל דאבל, לשחקן שמוביל את הליגה בריבאונדים ואסיסטים, לאחוזים הפסיכיים. גם לאחר ירידה שבאמת קרתה אחרי שחזר מפציעה, אלה נתונים מהטובים בקריירה של אחד משחקני העונה הרגילה הטובים בכל הזמנים. אם נחזור בזמן ל-2019 ונספר למישהו ששחקן יספק מספרים כאלה בקבוצה שתסיים עם יותר מ-50 נצחונות ולא יזכה ב-MVP, זה בטח יהיה הדבר הכי מטורף שנוכל לספר לו על מה שקרה בשנים האלה בעולם.

למה לא: אז למה לא? למה לא?? בעיקר בגלל הירידה ההיא. קצת כמו וומבי, גם יוקיץ' נפצע לחודש ולקח לו בערך עוד חודש לחזור לעצמו מבחינה סטטיסטית ואחר כך עוד חצי חודש לחזור ליכולת להוביל את הנאגטס לנצחונות. הדעיכה הקבוצתית השפיעה על התפיסה שהג'וקר לא בשיאו לא פחות מהאישית, ב-22 המשחקים הראשונים אחרי שחזר הנאגטס עמדו על מאזן שלילי של 12:10. זה הוריד את דנבר אל מאבק המקומות 3-6, הרחק מהקבוצות של שני השחקנים שנאבקים איתו על התואר. והעובדה שדנבר דווקא הסתדרה לא רע בזמן שהוא היה פצוע (יחד עם אחרים) קצת פגעה בנראטיב שבלעדיו הקבוצה מתפרקת.

מבחינת המספרים, מה שבעיקר נפגע לכמה שבועות היו אחוזי הקליעה והאיבודים, היו ליוקיץ' כמה משחקים שהרוב לא נכנס וכמה משחקים מפוזרים במיוחד. לצידם, כמו תמיד בתקופות שהוא פחות טוב או מוריד הילוך בעונה הרגילה, נפגעה ההגנה. דנבר שמרה על מקומה כהתקפה הטובה בליגה, אבל ההגנה שפתחה די טוב התדרדרה למקום ה-21. יוקיץ' כבר הראה שכשאכפת לו הוא הופך לשחקן הגנה איכותי (כולל במאני טיים מול הספרס אתמול), וניתן להבין שלא אכפת לו בעונה הרגילה, אבל כשמגיעים לדקויות שמכריעות את תואר ה-MVP, מול מתחרים ברמה הגבוהה ביותר שיש, ההגנה יכולה להיות השיקול המכריע.

מקום ראשון - MVP: שיי גילג'ס אלכסנדר (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)

למה כן: לעומת כל התנודתיות אצל המועמדים האחרים, מדובר במכונה. שג"א מגיע לעבודה כל ערב, נותן את המספרים שלו ומשתלט על הדקות ש-OKC צריכה שהוא ישתלט עליהן. שבירת שיא רצף המשחקים עם 20 נקודות ומעלה זו לא סתם אנקדוטה במקרה שלו, זו עדות ליציבות הלא הגיונית שלו, לכך שמדובר במניה הכי בטוחה ב-NBA, אולי הכי בטוחה שנראתה מזה שנים. הוא מוביל שוב קבוצה למעל ל-60 נצחונות, כנראה סביב ה-65, והשנה זה קרה למרות מכת פציעות קשה סביבו, כולל מספר 2 שלו שהחמיץ יותר מחצי עונה. אה, ואם צריך עוד, אז במעט המקרים בהם יש רבע אחרון צמוד הוא הופך גם להיות שחקן הקלאץ' הטוב בליגה (סביר מאוד שיזכה השנה בתואר הזה). הנה, למשל, הקליעה מול דנבר שבעיני רבים סגרה את שאלת ה-MVP השנה:

https://www.youtube.com/watch?v=_5zGi-TVDVI

קצת מספרים: 31.6 נקודות ב-55.1 אחוזים מהשדה, 1.7 שלשות ב-38 אחוזים (נקודת תורפה לשעבר), 9.3 זריקות עונשין ב-88.1 אחוזים, 6.5 אסיסטים על 2.2 איבודים, נט רייטינג של 15.3 (שני אחרי וומבי), אחוז קליעה משוקלל של 66.4 (בלתי נתפס לגארד). הקליעה מכדרור מחצי מרחק אוטומטית וגם הקליעה משלוש מתקרבת לשם, היכולת לשמור עליו באחד על אחד הולכת ונעלמת כאופציה מתקבלת על הדעת. והוא ממשיך להיות גם שומר נהדר וחלק מקבוצת הגנה היסטורית. ה-MVP המכהן רק השתפר השנה, אז מה כבר יש להוסיף?

למה לא: הסיבה העיקרית לשקול מישהו אחר היא ששג"א לא מלהיב כמו שלושת האחרים. זה לא טיעון זניח כפי שהוא נשמע, כשהמאבק כל כך צמוד וכל כך איכותי השאלה מי מגיע לגבהים הכי גבוהים היא בעלת משמעות. ובזמן שהשיא של שג"א הוא מהגבוהים ביותר שיש, הוא כנראה לא נמצא באותן פסגות כמו החודש האחרון של לוקה, הימים בהם וומבי חד בהתקפה ומשפיע בשני הצדדים והימים הטובים ביותר של יוקיץ'. הוא לא מוסר ברמה של היוגוסלבים ורחוק מהדומיננטיות ההגנתית של הצרפתי, לכן ההשפעה שלו על המשחק ממוקדת יותר ביכולת האחד על אחד שלו. הוא נמצא בסיטואציה שממקסמת את זה באופן מושלם, בעיקר דרך ההגנה שנבנתה סביבו, אבל אולי בקבוצה פחות טובה הוא לא היה משפיע כמו האחרים בדיון הזה. אולי. 

חמישיות העונה

מכאן נעשה את זה זריז יחסית. אלה חמישיות העונה שלי וכמה שחקנים שיכולים להיכנס בזכות חוק ה-65, כשהשחקנים מסודרים לפי הדירוג שלי:

חמישייה ראשונה: שג"א, יוקיץ', וומבי, לוקה, קייד קנינגהאם.

חמישייה שנייה: ג'יילן בראון, קוואי לאונרד, דונובן מיטשל, אנתוני אדוארדס, ג'יילן ברונסון.

חמישייה שלישית: טייריס מקסי, קווין דורנט, ג'יילן ג'ונסון, ג'מאל מארי, סקוטי בארנס.

קרובים מאוד להיכנס: צ'ט הולמגרן, ג'יילן דורן, דווין בוקר.

לגמרי שייך לדיון של חמישייה שלישית אם שניים-שלושה שחקנים לא ישחקו מספיק: דני אבדיה.

ג'יילן בראון כנראה יהיה בחמישייה הראשונה הרשמית ועשוי היה להיבחר גם בלי היעדרויות של אחרים, אבל מבחינתי אם קייד היה כשיר המקום החמישי חייב היה להיות שלו. נתוני היעילות שלו לא מרהיבים ודטרויט מסתדרת יפה בלעדיו (דניס ג'נקינס נהיה סיפור גדול), אבל הוא עדיין האחראי העיקרי לעונה הלא צפויה הזאת של דטרויט והוא הלך והשתפר ככל שהיא התקדמה. 

לא אכנס לחישובי המשחקים והדקות בכל החלטה, אציין שזה כן הוריד את אנט כמה מקומות בדירוג ועזר לי לתת את הכבוד שאני מרגיש שממש מגיע לסקוטי בארנס (75 משחקים אנד קאונטינג) וקשה לי להאמין שהוא יקבל בבחירות הרשמיות. בארנס דומיננטי בשני הצדדים והיכולת שלו להישאר על הפרקט תרמה מאוד לעונה הטובה של טורונטו. קחו קצת מהלכי הגנה של השחקן האנדרייטד הזה:

12 הראשונים, כולל מקסי ודורנט, הם השמות שחקוקים בסלע בחמישיות מבחינתי. ג'יילן ג'ונסון לא רחוק מלהיות ה-13 בזכות הריצה של אטלנטה בסוף העונה. מכאן זה כבר עניין של העדפות מכל מיני סוגים, אני נתתי עדיפות למספרי 2 איכותיים בכמה מהגדולות. אבל דני אבדיה לחלוטין שייך לדיון החל ממקום 14, וזה לפני שלוקחים בחשבון את מי שייעדרו מהדירוג הרשמי. אלמלא הפציעה והזמן שלקח לו לחזור לעצמו אחריה הקייס שלו היה חזק יותר. זה זמן לציין שבחירה לחמישייה השלישית תהיה הישג הרבה יותר משמעותי מזכייה בתואר השחקן המשתפר (עוד מעט נגיע לשם), ושגם אם שניהם לא יקרו זה לא ימעיט מההיסטוריות של העונה הזו שלו. להיות אולסטאר ובדיון על החמישייה השלישית זה המון. 

שחקן ההגנה: ויקטור וומבניאמה (סן אנטוניו)

עוד ראויים לציון: צ'ט הולמגרן, רודי גובר, דריק וויט, סקוטי בארנס.

אין צורך להרחיב שוב על ההגנה של וומבי. בלעדיו, צ'ט היה הפייבוריט שלי, גרסת מעמד הביניים של וומבי בקבוצת ההגנה הטובה בליגה. רודי גובר בעונת קאמבק כאחד משחקני ההגנה החשובים בליגה, דריק וויט הוא תופעת טבע עם נוכחות בצבע של סנטר וסקוטי בארנס מסוגל לשמור על כל דבר ביקום. זאת חמישיית ההגנה שלי, כשמאחוריהם יש הרבה מאוד שומרים אישיים נהדרים (רבים מהם ב-OKC) ופחות או יותר כולם בדטרויט באופן שמקשה עליי לציין שם אחד. 

מאמן העונה: ג'ו מאזולה (בוסטון)

עוד ראויים לציון: ג'יי בי ביקרסטף, צ'ארלס לי, מיטש ג'ונסון, ג'ורדן אוט, קווין סניידר, מארק דייגנולט.

הקרב כנראה יהיה בין מאזולה, שהשיטה שלו נראתה מרשימה הרבה יותר כשהובילה להצלחה אחרי קיץ בו איבד שלושה שחקני חמישייה, לביקרסטף שבנה את היחידה הלוחמת של דטרויט שפשוט יודעת לנצח משחקים. אבל חשוב היה לי לציין עוד שמות רבים אחריהם, כי זו הייתה עונה מרשימה מאוד לתפקיד המאמן הראשי ב-NBA. לכל אחד ברשימה הזאת יש שילוב של טביעת אצבע מקצועית וחיבור טוב לשחקנים. קחו, למשל, את סניידר, שהיה מדורג גבוה יותר אם לא היה תקוע חצי עונה עם טריי יאנג. אטלנטה שלו משחקת כדורסל נפלא בחודשים האחרונים ומאוד יכול להיות שתזכה בתואר השחקן המשתפר שנה שנייה ברציפות, הישג שמעיד בעיקר על המאמן שלה. 

סניידר הוא גם זקן השבט ברשימה הזאת (בן 59), חמשת האחרים חוץ ממנו וביקרסטף נעים בין הגילאים 37-41. אין פה גם שמות מוכרים כשחקני עבר, ובאופן כללי יש ברשימה הזאת מעט מאוד נסיון כשחקנים מקצוענים. אלה אנשים שמאמן זה המקצוע שלהם מגיל צעיר מאוד, שקיבלו את התפקיד שלהם כי הוכיחו את עצמם כעוזרי מאמנים, והם מייצגים את הדור החדש והמרשים של המאמנים בליגה. 

השחקן המשתפר: ג'יילן דורן (דטרויט)

עוד ראויים לציון: ג'יילן ג'ונסון, דני אבדיה, ניקייל אלכסנדר-ווקר (או בקיצור נא"ו), ראיין רולינס.

הג'יילנים הארורים האלה, נתקעים לפני דני ברשימה שלי גם בחמישיות העונה וגם כאן. בשני המקרים כמות המשחקים היא בעלת משמעות, וגם ההצלחה הקבוצתית. הקייס של דורן צובר תאוצה בתקופה הטובה של דטרויט ללא קייד, הוא מוכיח שהוא מסוגל להיות גם אופציה ראשונה בקבוצה חזקה עם הסגנון מבוסס הפיזיות שלו. מסנטר בינוני שמתקשה ללמוד את דקויות המשחק הוא התפתח השנה למפלץ איכותי ביותר בשני הצדדים, כזה שמזכיר לי את דוויט הווארד בימיו הטובים, רק שהוא משחק בעידן בו מותר לסנטרים לשחק עם הפנים לסל. הנה הוא מלפני כמה ימים, קולע 31 נקודות מול טורונטו התחרותית ב-12 מ-13 מהשדה:

https://www.youtube.com/watch?v=hirpbcXHMV8

תואר השחקן המשתפר הוא הקשה ביותר לבחירה כי הוא תלוי ציפיות וניתן לפרש אותו בכל מיני צורות. בהקשר שהכי מעניין אותנו, ניתן לתהות אם חצי העונה הגדולה של אבדיה לפני הפציעה לא מספיקה כדי להתייחס אליה כמייצגת של השיפור שלו, ואם מתייחסים רק אליה הוא בעיניי הפייבוריט כפי שהיה בסיכום אמצע העונה. אבל בקטגוריה איכותית וצפופה השנה אי אפשר, לדעתי, להתעלם מממד העקביות. זו גם הסיבה שנא"ו, שמתחזק לאחרונה באתרי ההימורים בזכות סיום נפלא לעונה, מדורג רק רביעי אצלי.

רוקי העונה: קון קנופל (שארלוט)

עוד ראויים לציון: קופר פלאג, וי ג'יי אדג'קומב, דילן הארפר.

זאת אמורה להיות הבחירה השנייה הכי קלה אחרי שחקן ההגנה, למרות עונות רוקי נהדרות של פלאג וגם של אדג'קומב. כל אחד מהם היה יכול להיות זוכה ראוי בלא מעט שנים אחרות (בטח בשנה שעברה). אבל קון נמצא בליגה משלו, ואם הייתי מרחיב עוד טיפה את הדיון על חמישיות העונה השם שלו היה צץ שם. הוא כבר עכשיו שחקן מוביל בקבוצה טובה. הנט רייטינג שלו הוא 6.4, הרייטינג ההתקפי 119.3. הוא אחד הקלעים הטהורים ב-NBA כבר עכשיו. אחוז הקליעה המשוקלל שלו הוא 64.4, שזה נתון לא מתקבל על הדעת לרוקי, גבוה יותר מסטף קרי וקווין דורנט, בין היתר. לשם השוואה, אחוז הקליעה המשוקלל של פלאג הוא 55. 

ציינתי רק ארבעה שחקנים כאן כי אף אחד מהאחרים לא שמר על יציבות. לסדריק קווארד היו רגעים בפתיחת העונה, לדריק קווין קצת אחריו, לאייס ביילי לקראת הסוף. הבעיה היא שרוב הרוקיס משחקים בקבוצות הטנקינג האגרסיביות שכבר כמה חודשים לא ממש משחקות כדורסל. זה עדיין מחזור מרשים מאוד עם הרבה מאוד שחקנים שהראו פוטנציאל גבוה (אני עדיין רואה בקווארד כוכב עתידי), אבל רק ארבע הבחירות הראשונות (סחתיין לסקאוטים, בעיקר של שארלוט) הביאו לידי ביטוי את הפוטנציאל בעקביות. 

השחקן השישי: היימה האקז (מיאמי)

עוד ראויים לציון: אג'יי מיטשל, קלדון ג'ונסון, קוונטין גריימס, טים הארדווי ג'וניור, איזיאה סטיוארט.

התלבטתי בין חיימקה למיטשל, בין השחקן השישי הקלאסי שתמיד עולה מהספסל ומספק שורה של 15, 5 ו-5 ב-50 אחוזים מהשדה, לבין השחקן שחלק מתפקודו כשחקן שישי כולל לעלות בחמישייה במקום הפצועים הרבים בקבוצה שלו. בסוף אג'יי היה פחות יציב ובעיקר שיחק הרבה פחות (הוא לא יעמוד במכסת המשחקים) מהאקז, שבעונה בלי יותר מדי גאנרים שעולים מהספסל וצוברים הרבה מאוד נקודות בלט מעל כל האחרים. שאר הראויים לציון הם מחליפים טובים בקבוצות חזקות, כאשר סטיוארט מייצג את הספסל הנהדר של דטרויט שלוקח את ההגנה והלחימה עוד צעד קדימה.