מהפכת האנליטיקס מזוהה אצלנו, כמעט באופן אוטומטי, עם מהפכת השלשות. הדור הראשון של הנתונים הסטטיסטיים התמקד בעיקר בשאלת הקליעה - אילו זריקות מניבות את התמורה הגבוהה ביותר. התשובה הייתה ברורה: זריקות מתחת לסל, שמצטיינות באחוזי קליעה גבוהים וגם מובילות ליותר זריקות עונשין - הזריקה המשתלמת ביותר על המגרש - וזריקות שלוש. זה נשמע אינטואיטיבי לגמרי: אם נבקש מכם לדמיין קבוצה התקפית מצטיינת, רובכם תחשבו על קבוצה של קלעים.

קצר וקולע

במובן הזה, בוסטון של עונת האליפות האחרונה הייתה אולי קבוצת הקליעה הטובה בהיסטוריה (או לפחות השנייה, אם נחשיב את ברוקלין של דוראנט, קיירי והארדן - אבל נשאיר את זה בצד לרגע). ובכל זאת, מבחינת יעילות התקפית, יש העונה לא פחות מארבע קבוצות יעילות ממנה. זה קורה משום שכשמדברים על יעילות התקפית - הקליעה היא רק חלק אחד מהמשוואה.

לפני תחילת העונה שאלתי ברשתות החברתיות שאלה לכאורה פשוטה: כמה קבוצות מהעשור האחרון - העשור שנחשב כנראה לעשור הכי התקפי (או לפחות לא הגנתי) בהיסטוריית הליגה - מדורגות בין עשר הקבוצות עם ממוצע הנקודות הגבוה בהיסטוריה. מרבית העונים אמרו 9 או 10. בפועל? התשובה היא אחת.

הסיבה לבלבול היא שאנחנו נוטים לערבב בין ממוצע נקודות גבוה, ליעילות התקפית גבוהה וספציפית - לאחוזי קליעה גבוהים.

אז קודם כול, כדאי לעשות קצת סדר במונחים.

אחוזי הקליעה ה"אמיתיים" - או במונח המקצועי, True Shooting Percentage (TS%) - הם מדד שמשקלל לא רק זריקות שדה רגילות, אלא גם זריקות שלוש וקליעות עונשין, כדי לשקף את היעילות הכוללת של שחקן או קבוצה בקליעה. לצורך העניין כל פעם שאזכיר כאן בטור את המונה "אחוזי קליעה" תניחו שאני מדבר על הטרו שוטינג.

הטרו שוטינג הזה מהווה רכיב אחד מתוך מדד היעילות ההתקפית - Offensive Rating - שמודד כמה נקודות קבוצה קולעת בכל 100 פוזשנים (אפשר לחשוב על זה גם כעל ממוצע הנקודות לכל התקפה, או Points Per Possession - PPP).

כדי לקבל את ממוצע הנקודות אנחנו צריכים להכפיל את היעילות ההתקפית בקצב המשחק (Pace - כלומר, כמה התקפות קבוצה מבצעת ב־48 דקות). ממוצע נקודות גבוה לא אומר בהכרח התקפה מאד יעילה. לדוגמה הקבוצה שקבעה את ממוצע הנקודות הגבוה ביותר בתולדות ה־NBA היא דנבר נאגטס של עונת 1981/82, עם 126.5 נקודות למשחק. הסיבה לכך לא הייתה יעילות יוצאת דופן, אלא קצב משחק מסחרר - הנאגטס שיחקו באותה עונה בקצב של 109.8 פוזשנים למשחק. לשם השוואה, אפילו מיאמי, שמכתיבה את קצב המשחק הגבוה בליגה העונה, משחקת כ־106 פוזשנים למשחק - וקצב המשחק בליגה נוטה לרדת ככל שהעונה מתקדמת.

לעומת זאת, מדד היעילות ההתקפית של דנבר באותה עונה היה מדרג אותה רק בעשירייה השלישית של הקבוצות העונה. היעילות ההתקפית של הליגה היא מה ששובר שיאים: למעשה, מתוך 50 הקבוצות היעילות ביותר בהיסטוריה, 49 שיחקו בעשור האחרון. רק אחת מהן, אינדיאנה של 2023/24, נמצאת גם בעשירייה הראשונה של ממוצע הנקודות.

זה אומר גם שהקבוצות שקולעות באחוזים הגבוהים ביותר אינן בהכרח ההתקפות היעילות ביותר. אם נחזור לברוקלין של דוראנט, היא קלעה טוב יותר מהסלטיקס של עונת האליפות, אבל היעילות ההתקפית שלה הייתה נמוכה ב-5 נקודות ל-100 התקפות.

קורס בקיימות

מבט על טבלאות הסטטיסטיקה של העונה מראה שקבוצות הבינו את ההבדל בין 'קליעה טובה' ל'התקפה יעילה'; מבין חמש הקבוצות עם היעילות ההתקפית הגבוהה ביותר בליגה נכון להיום, רק שתיים - דנבר ומינסוטה - מדורגות גם בין חמש הקבוצות בעלות אחוזי הקליעה הגבוהים ביותר.

יוסטון, השניה בליגה ביעילות התקפית, מדורגת רק במקום השביעי באחוזי הקליעה. אחריה ניצבת ניו יורק ניקס, במקום השלישי ביעילות התקפית (121.6 נקודות ל־100 פוזשנים) - אבל רק במקום ה־15 בליגה באחוזי הקליעה. למעשה, לניקס אחוזי קליעה נמוכים מאלו של גולדן סטייט, אך מובילים עליהם בפער עצום ביעילות: הווריורס, עם 113.5 נקודות ל־100 פוזשנים, מדורגים רק במקום ה־22 בליגה.

אז איך זה קורה? הנה ניסוי קצר: קחו כדור, לכו למגרש הקרוב למקום מגוריכם ונסו לקלוע 20 סלים - בתנאי האתגר: כל הזריקות מחוץ לאזור הצבע. הקלעים הטובים בכם יסיימו את זה ב-20-25 נסיונות. אבל גם מי שפחות מדויק יגיע ל-20 סלים בסוף, אם רק יקבל מספיק הזדמנויות. אם אני מגדיל את כמות הנסיונות שלי לעומת היריב, אני מגדיל את הסיכוי שלי לקלוע יותר ממנו - גם אם הוא קלעי טוב יותר.

בכדורסל, כל פוזשן הוא הזדמנות - אבל לא כל הזדמנות מסתיימת בזריקה. לפעמים היא נגמרת באיבוד כדור, כלומר הזדמנות שהולכת לאיבוד עוד לפני שהכדור פוגש את הטבעת. מצד שני, יש גם הזדמנויות שמתווספות - כמו ריבאונדים התקפיים, שמעניקים לקבוצה עוד צ’אנס לקלוע.

יוסטון אמנם קולעת טוב - מקום שביעי בליגה באחוזי קליעה משוקללים, כפי שכבר ראינו - אבל מה שהופך אותה לקבוצה מסוכנת באמת הוא השליטה בריבאונד ההתקפה, בקצב שלא נראה מאז אמצע שנות ה־90. נכון לעכשיו, למעלה משליש מההחטאות שלה (37.4%) חוזרות אליה, מה שמעניק לה פוזשן נוסף - זריקה של קווין דוראנט, או פשוט סל קל מתחת לסל. בתשעת המשחקים הראשונים של העונה, יוסטון השיגה יותר מ־20 נקודות בממוצע מהזדמנות שנייה, וביעילות מדהימה של 133.3 נקודות ל־100 פוזשנים במצבים האלה.

הניקס מדורגים קצת אחרי יוסטון בקטגוריית הריבאונד ההתקפי - הם משיגים 31.3% מהכדורים החוזרים מתחת לסל היריבה, מקום רביעי בליגה. אבל הם גם מצטיינים בצד השני של המשוואה. התיאום ההתקפי של ג’יילן ברונסון והצוות סביבו הפך את הניקס לאחת הקבוצות שממעטות לטעות בליגה, והם מדורגים במקום הרביעי בליגה במספר איבודי כדור - כלומר, בין הקבוצות שמאבדות הכי מעט. ביחד, שני הנתונים האלה יוצרים תמונה נדירה: נכון לעכשיו, הניקס שייכים למועדון מצומצם מאוד של קבוצות בהיסטוריה שהשיגו יותר ריבאונדים בהתקפה מאשר איבודי כדור - אינדיקציה ליעילות ולשליטה בקצב המשחק.

ובצד השני

את אותו עיקרון שעובד להם בהתקפה, הניקס מיישמים גם בצד ההגנתי. לא בטוח שזו בדיוק הייתה הכוונה של מייק בראון, אבל בפועל הניקס מאפשרים ליריבות שלהם גם הרבה זריקות מתחת לסל וגם הרבה זריקות מחוץ לקשת - ובכל זאת, הם מצליחים לצאת מזה מצוין. במבחן התוצאה, הניקס מדורגים בטופ־6 בליגה בשתי הקטגוריות ההגנתיות החשובות הללו, וכתוצאה מכך רק מול ארבע קבוצות קולעות באחוזים טובים יותר. וזה עוד אחרי המשחק מול ברוקלין, שקבוצת הקליעה שלה גורמת אפילו לדיאטנים להרגיש נעים.

למרות זאת, הניקס מדורגים בין 10 קבוצות ההגנה היעילות בליגה, בעיקר בזכות היכולת שלהם לשלוט במספר ההזדמנויות של היריבות. נכון לעכשיו, רק חמש קבוצות בהיסטוריה הצליחו לקחת אחוז גבוה יותר של ריבאונד הגנה מניו יורק - הניקס מחזיקים ב־80.5% מהכדורים החוזרים. בנוסף, הם מדורגים בין חמש הקבוצות שכופות הכי הרבה איבודי כדור על היריבה העונה: בערך 1 מכל 7 פוזשנים של היריבה מסתיים באיבוד כדור.

הקבוצה שמובילה העונה את הליגה בכפיית איבודי כדור על היריבה היא פורטלנד של דני אבדיה. פורטלנד היא קבוצה שמוגבלת בהתקפת חצי המגרש, ולכן היא מנסה להשיג שתי מטרות מרכזיות: להגדיל את מספר התקפות המעבר שלה, ולהפוך את התקפת חצי המגרש של היריבה לפחות יעילה. הדרך למימוש שתי המטרות האלה עוברת דרך לחץ מלא על כל המגרש, שמפעילה פורטלנד על היריבה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פורטלנד מפעילה לחץ על כל המגרש בכ־18.5% מהפוזשנים של היריבה, ומגבילה את היריבות שלה ליעילות התקפית של 85.3. יותר מחמישית מהפוזשנים מסתיימים באיבוד כדור כפוי על היריבה, מה שמאפשר לפורטלנד להכתיב אחד מקצבי המשחק הגבוהים ביותר בליגה. מצד שני שמירת הלחץ האגרסיבית הזו גובה מחיר מפורטלנד, ששולחת את היריבות שלה לזריקות עונשין - זריקות בעלות יעילות גבוהה - בתדירות בין הגבוהות בליגה.

יותר מדרך אחת

השימוש במדדי יעילות ולא רק במדדי קליעה מאפשרים לקבוצות למצוא דרכים שונות להביא את היתרונות שלהם לידי ביטוי. בעולם אידיאלי כל השחקנים היו קולעים כמו סטף קרי וכל הקבוצות היו מורכבות משומרים מגוונים כמו של אוקלהומה סיטי. בעולם שאנחנו נמצאים בו, לעומת זאת, לא לכל הקבוצות יש את סגל השחקנים לקלוע ב-60% טרו שוטינג או להגביל משמעותית את אחוזי הקליעה של היריבות.

במקום, אנחנו רואים קבוצות משחקות יותר לפי החוזקות שלהן: אם זו יוסטון שמשפרת את ההתקפה שלה באמצעות השגת הזדמנויות שניות (ושלישיות ורביעיות), הניקס שממזערים טעויות שלהם ומונעים נקודות קלות מהיריבה, או פורטלנד שמשתמשת בסגל הפורוורדים שלה כדי לייצר כאוס בהתקפה של היריבה, ומחפה כך על החיסרונות ההתקפיים שלה. הקבוצות עדיין מנסות להעתיק את מה שעובד, אבל עם הזמן לומדים שאין תשובה אחת נכונה.

אור עמית, Insignifistats, טור אורח