דני אבדיה עומד נמצא בפוקוס כמו שאף ספורטאי ישראלי לא עמד בו. ספורטיבית הוא נותן את עונת חייו. אני משחק 2K וכמובן שיוצא לי תמיד לשחק עם דני. אני זוכר שבעבר הייתי מנסה להרכיב אותו כשחקן משלים, הייתי מריץ כמה עונות עד שהוא הופך לשחקן לגיטימי ואם הייתי ממש מגזים הוא גם היה הופך לאולסטאר בפוטנציה. העונה הנוכחית שלו עולה על כל משחק 2K. דני נותן עונה של סופרסטאר ועם זה באה גם כל האש.

לקראת האולסטאר פה בפרובינציאליות שלנו החלטנו ובצדק לקדם את דני במירוץ האולסטאר. הדבר הזה כנראה העיר כמה שדים. זה התחיל משחקנים שטענו לחוסר ספורטיביות אחרי ש"מדינה שלמה" מאחוריו והמשיך ברחשים מכיוון טורקיה. התחושה הכללית הייתה שלא באמת קוראים לילד בשמו.

אני מרגיש שמפורסמים ישראלים שמצליחים בחו"ל נדרשים להביע עמדה ולהציג את ישראליותם. לעיתים זה פוגע בהם. נועה תשבי ועומרי כספי היו דוגמאות לישראלים שהציגו בגאווה את זהותם. לעומתם היו כאלה שניסו להלך בין הטיפות. דני לתפיסתי גם קצת הלך בין הטיפות, וגם ל-NBA זה היה נוח. המוצא שלו איפשר לאנשים להסתכל עליו קצת כסרבי ולא כישראלי, אבל דני הגיע למקום שלא עמדו בו לפניו. הוא מגיע במעמד של כוכב הקבוצה, זה שכולם מחכים לשמוע מה הוא אומר.

בחודש נובמבר האחרון יצא לי להיות במיאמי בזמן שדני הגיע לעיר, אפילו כתבתי על זה. כשנגמר המשחק גם נפגשנו אבל זה היה על רגל אחת ולא באמת שוחחנו. זה גם היה המשחק הראשון שלקחתי את אלמוג. במשחק אלמוג הכיר את השחקן הכי טוב על המגרש - דני אבדיה, ומאז ועד היום בכל פעם שאני צופה במשחק, בתקציר או בריל של שנייה, אלמוג שואל אותי איפה דני אבדיה. והכי מצחיק? ב-90 אחוז מהמקרים זה באמת סרטון שלו. ה-10 הנותרים כנראה מדברים על מכבי ראשון, סליחה.

אבל עבור אלמוג דני הוא לא איידול ישראלי או סרבי או אפילו אמריקאי. הוא איידול. השבוע לאחר שכבר התברר שדני לא יהיה בחמישיות של האולסטאר ואולי דווקא בגלל זה, הוא ביקש כבוד בתור כדורסלן ולא בתור ישראלי. עד כה הוא ניסה להתרחק מעין הסערה ואז אמר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: אני ישראלי ותומך במדינה שלי, במקום שבו נולדתי.

וזה הצית את האש שוב. קרב השונאים מול התומכים. טיילתי לאחרונה הרבה בחו"ל וראיתי את מצבנו כיהודים וישראלים, בארה"ב בפרט. דגלי פלסטין בכל מקום, דיסאינפורמציה ואנטישמיות של ממש קיימת בכל מקום שהייתי בו בארה"ב. ממעוז היהודים בברוקלין ועד לעיירות קטנות בשיקאגו. דני הוא קצת בין הפטיש לסדן. הקהילה היהודית והישראלית רואה בו שגריר ומצפה לתמיכה, הציבור האמריקאי שרבים ממנו חסרי הבנה בסיסית בסכסוך מעדיף לראות אותו לא כישראלי, או פשוט להעלים עין מעצם היותו כזה. ואמש דני אמר את זה ואני רק יכול להעריך.

נכון, הוא מנסה שלא לדבר ספציפית וזה מובן. הוא לא מומחה בהסברה אלא לפני הכול שחקן כדורסל. לעיתים אנחנו שוכחים שמפורסמים יכולים להיות שחקנים, ספורטאים או זמרים, אבל יש להם גם קריירה ויש להם חיים. כל החלטה יכולה לגמור קריירה, שום דבר מבחינתי לא מובן מאליו. דני אומר שהוא גם שחקן כדורסל וגם ישראלי ושהוא תומך במדינה שלו. אני מעריך שהדבר הזה יעלה קצת את האש סביבו אבל נדמה לי שהוא מוכן לזה.

בראיון הוא דיבר גם על חוזהו שמעלה המון תהיות ושאלות, וגם כאן אני רק יכול להתמלא בהערכה. דני אוהב כדורסל וניכר שזה הדבר שחשוב לו. הוא חתם על חוזה של 55 מיליון דולר לארבע שנים, חוזה שאם היום הוא היה מקבל אותו לעונה אחת, לא בטוח שמישהו היה מרים גבה. במצעד החוזים הכי משתלמים ב-NBA הוא מככב, אבל לא נראה שזה מטריד אותו, הוא אומר בקלילות כזאת שאפשר רק להעריך, שהוא לא יטריד את עצמו בעבור 10 מיליון דולר יותר או 20 מיליון דולר פחות. יש שיטענו שהוא מגזים אך בכל זאת ראוי להערכה.

אז נכון, 55 מיליון דולר זה המון כסף אבל עדיין לא תמצאו מישהו שמוותר על עוד כסף. לדני יש אפשרות לפתוח חוזה בסוף השנה בתנאי שלבלייזרס יהיה מקום תחת תקרת השכר אולי זה עוד יקרה. אבל אותי כאוהב כדורסל משמח לראות שחקן שמככב בליגה הטובה בעולם עם אחד החוזים הקטנים ב-NBA, ומה שבאמת מעניין אותו זה להמשיך לשחק ולהשתפר. עבורי זה נותן חיוך, זה גורם לי להאמין שהתקרה שלו עוד גבוהה. וזה כבר מפחיד.