הדרך המובילה אל היכל הטוטו בחולון הייתה מעט שונה הפעם. מהרמקולים בשדרה בקע הפלייליסט של שירי אוהדי הפועל ירושלים, שבאופן אינטואיטיבי עשה לי חשק למאפים של איזה שייח' (בלי פרסומות סמויות!). האולם הסגול למראה הואר בנורות אדומות, ולפי הפרומואים אני מוכן להישבע שגם נתלו בחוץ דגלים בצבע הזה. אבל בדיוק התחיל לרדת גשם, וגם היה חשוך בחוץ, אז לא הסתכלתי ומיהרתי פנימה. ואז אתה נכנס, וברגע אחד זה מכה בך. שריקות הבוז הצורמות מקבלות את פני המבורג, הקבוצה הזרה הראשונה שמשחקת בישראל אחרי כמעט 800 ימים ("קבוצה", בואו). לוגו היורוקאפ מודבק על גבי הפרקט. שרון דוידוביץ' ופיני גרשון יושבים על כסאות בר, חנוטים בחליפות, ולא עולים על טרנינג ו/או בוקסר בחדר קטן עם מסך קטנטן באולפן (לא רומז כלום, לא חושף כלום). והכי חשוב: נשבע לכם, לא שמעתי חריקת נעליים אחת לאורך כל הערב. עצוב כמה זה לא מובן מאליו, מדהים איך למדנו להעריך דברים בסיסיים שכאלה. על המגרש קיבלה ירושלים יריבה בהזמנה. זה לא סתם היה מפגש קצוות בין הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר ביורוקאפ לבין זו שעם המאזן הכי גרוע. האדומים לובשי השחור העלו את רצף הניצחונות שלהם ל-11, ואלה שמולם הגדילו את רצף ההפסדים שלהם ל-18 מתחילת העונה ביורוקאפ ובבונדסליגה (מתוך 18 משחקים). כשהתברר שלנמרוד לוי ולרועי הובר מצטרף גם אוסטין וויילי ברשימת הנעדרים, היה מי שדאג להזכיר את הפאדיחה ההיא מהעונה שעברה בגרמניה - כשלא היו מספיק שחקנים כדי לסיים את המשחק עם חמישייה. כמה הם חיכו לזה. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל אבל האמת היא שאת המבורג הנוכחית אפשר לנצח גם בלי חמישייה. והאמת היא שהפועל ירושלים שיחקה אתמול כדורסל אנמי ודי בינוני, אולי באשמת היריבה שגררה אותה לשם. והאמת היא שיונתן אלון יכול היה להשתמש בחופשיות בקלישאה ש"מול ***** היכולת הזו לא תספיק", ולהיות בצד הצודק. לא שיש לו על מה להתנצל. המטרה הושגה, ולפער הקטן בסיום - רק 76:86 - אין שום משמעות. ירושלים לא תסיים באותו מאזן עם המבורג (אל תשאלו איך אני יודע), וגם אם כן, יש לה כבר ניצחון כפול עליה. המשימה הייתה רק לסמן וי ולהמשיך הלאה. המשחק הזה היה תלוי לחלוטין בקבוצה המקומית. בכל פעם שהחליטה, היא יצרה מיני בליץ שהוביל אותה לעבר המחוזות הדו-ספרתיים, ואם רק הייתה רוצה - היא הייתה מביסה את נועלת הטבלה בכל הפרש שהיה עולה על דעתה. היא לא מספיק רצתה (משחק שלישי בשישה ימים וזה), וכן, היו גם מעט בעיות אובייקטיביות. וויילי החמיץ את רוב עונת היורוקאפ שעברה, ולא תמיד מופעל בצורה אולטימטיבית בידי הגארדים של קבוצתו, אבל נוכחותו הפכה אקוטית, בעיקר למשחק ההגנה. זה בלט מאוד אתמול בהיעדרו: דימה סקפינצב ליווה במבטים את החדירות לסל של הגארדים היריבים, ג'סטין סמית' נראה מפוזר, וג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס היה אחראי על המורל וההאסל, אבל לא הרבה יותר. ואנתוני לאמב? הוא סיפק את הרגע האירוני של הערב. סוף הרבע השלישי, ג'ארד הארפר מנסה להספיק מיני מתפרצת לפני הבאזר, ונדחף אל מחוץ לקווים על ידי ג'ארד פחות טוב, ג'ארד גריי. ומי הראשון לזנק עליו ולהתעצבן, וגם לחטוף טכנית? לא אחר מהאיש שדחף אל מחוץ לקווים את דרו קרופורד רק לפני שבועיים וחצי. הוא בטח חושב שמול ***** היכולת הזו לא תספיק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בהתקפה, סקפינצב היה חגיגה. הוא לא קיבל הרבה כדורים, אבל הגיע די בקלילות אל סף הדאבל-דאבל (עם לא פחות משבעה אופנסיב ריבאונד), ובסוף, הגארדים היו אלה שניצחו. 57 נקודות הרכיב הטריו של קאשיוס ווינסטון, קאדין קרינגטון והארפר, שנהנה מאוויר פסגות די נדיר: אשכרה היה לו יתרון גובה על פני רוס וויליאמס מהצד הנגדי. אלה דברים שיכולים לקרות כמעט רק נגד טי.ג'יי שורטס, ויש מצב שמולו הוא היה קצת פחות נהנה. בשבוע הבא תצא ירושלים למשחק חוץ מאתגר הרבה יותר בלובליאנה, ומולה היכולת הזו לא תספיק (הנה, השחלנו את זה). אבל מלבד השאלות המקצועיות הנוגעות לצירוף אח כזה או אחר בעמדת הפאוור פורוורד כדי ללכת באמת עד הסוף, השאלה שהמועדון - ולא הקבוצה - צריך לשאול את עצמו נוגעת בכלל לתחום השיווקי: נכון שהמשחק אתמול התקיים במרחק של כמעט 60 ק"מ מהבית, וזה לא טבעי לראות את הקבוצה מהבירה על המגרש הסגול בגוש דן, אבל בואו. הכל תירוצים. ראשית, רוב הקהל הירושלמי כבר אינו ירושלמי, ולא ניכנס כאן לניתוחי ההגירה השלילית מהבירה וכו'. ושנית, הרעב לכדורסל אירופי אחרי שנתיים ללא משחק בית לא הורגש ביציעים, ש-60% מהם נותרו מיותמים וריקים. בשורה התחתונה, הקבוצה בשחור בקושי הייתה ממלאת אתמול את מלחה הישן והקטן. אין סרט שירושלים לא תגיע לשלבים המכריעים של היורוקאפ. אין סרט שהיא לא תהיה במרחק נגיעה מכרטיס ליורוליג. אין סרט שהיא לא תתקרב לתיקון היסטורי - 22 שנים אחרי שוויתרה על המקום המובטח במפעל הבכיר. ועכשיו, כשהבית חוזר להיות בית, היא חייבת למצוא את הדרך להתחבר מחדש לאוהדים שלה. בעצם, לגרום להם להתחבר אליה. ולהתרגש ממנה. ולהילחם על כל כיסא פנוי באולם שתכולתו כפולה מזו שבחולון. ולתת לה יתרון שאין לקבוצות האחרות ביורוקאפ. ואז, אולי, סוף סוף, נפסיק לשמוע על האווירה במשחק ההוא מול אא"ק אתונה מלפני כמעט שלוש שנים. הגיע הזמן לייצר זיכרונות חדשים.

יש רגעים שבהם ברור שההתפתחות של שחקן כבר לא נמדדת רק במספרים. העונה, דני אבדיה הגיע לשלב שבו צורת המשחק שלו מספרת את הסיפור לא פחות מהסטטיסטיקה. משהו בזהות שלו על המגרש התחדד. הוא כבר לא מגיב למה שהמשחק נותן - הוא יוצר אותו. אפשר לראות מה עובד לו בצורה מטורפת, איפה הוא עדיין צריך להשתפר ואילו אלמנטים נוספים במשחק שלו יכולים לקחת אותו לשלב הבא ולהפוך אותו לשחקן שלם באמת. במשחקים האחרונים הוא מכתיב את הקצב, לוקח החלטות חכמות, וברגעים מסוימים אפשר גם להבחין איפה עוד יש מקום לגדול. אחד השינויים הבולטים ביותר אצלו הוא האופן שבו הוא נכנס לפיק־אנד־רול. פעם, הוא היה יוצא מהחסימה וחיכה שהגנת היריבה תעשה טעות קלילה כדי לפנות לו את הדרך, היום הוא פשוט מייצר את הטעות של ההגנה בעצמו. קחו מהלך מול דטרויט: דני התחיל את ההתקפה בעצמו, לא קרא לחסימה והחליט לכדרר מול השומר שלו ותוך כדי לבחון אותו עם העיניים. ופתאום, בלי לחשוב פעמיים הוא משנה קצב לטורבו וחודר פנימה על המגן, מה שמכריח את ההגנה לחשוב על להביא עזרה. ותוך בערך כדרור וחצי עד קו העונשין, דני מבצע האטה שבעצם מקפיאה את המגן שלו. שחקן הגנה נוסף אוכל את הפיתיון ומחליט שהוא בא לעזרת חבר, אך מאחר בחצי צעד וההזדמנות מתחת לסל נפתחת. מה שיפה אצל דני זה שגם אם הוא לא מסיים את החדירה עם הכדור בטבעת, עצם ההאטה הזו משנה את כל מבנה הפוזשן והופכת אותו לשחקן שמנהל את המגרש ולא רק נע עליו. כל זה מוביל לאלמנט שהפך כבר לסימן ההיכר שלו העונה - סחיטת עבירות. אבדיה נמצא במקום הראשון בליגה באלמנט הזה, עם 104 כאלה העונה נכון לעכשיו. היכולת שלו לייצר מגע בדיוק בסוף התנועה היא אחת מהמתקדמות בליגה. דני הפך למלך התזמון: חדירה שמתחילה במהירות ואט אט משנה קצב. הדבר הזה מכריח את המגן להגיע לעזרה מהצד ומייצר מגע שהוא לא יכול להתחמק ממנו, ממש כמו מקודם. ומכאן מגיעה כמות הזריקות הגדולה מקו, מול דטרויט הוא הלך 15 פעמים לקו שמתוכן קלע 14, ומול קליבלנד 17 פעמים שמתוכן קלע 16. אבל ההתקדמות הזו מגיעה עם מחירים: אבדיה נמצא כרגע גם במקום הראשון בביצוע עבירות לזריקות. במשחק מול ממפיס למשל, רוב העבירות שלו נולדו מתוך מהלכים הגנתיים שאפשר לנתח הפוך ממהלכי ההתקפה שלו. לפעמים הוא קופץ על פאמפ פייק, למרות שהשחקן שמר על פוזיציה סטטית. במקום להישאר בגוף נמוך ולכפות זריקה קשה, הוא חיפש את התגובה המהירה או החסימה. קריאת יתר. וזה בדיוק המקום שבו אפשר לראות לאן הוא צריך לכוון את עצמו: אם הוא ילמד להשתמש באותם חישובים הגנתיים שהוא עושה בהתקפה, הוא יכול לצמצם את העבירות המיותרות ב־30–40 אחוז. ועדיין, שני אלמנטים שאולי ישלימו את התמונה עבור דני: האלמנט הראשון הוא אלמנט החצי מרחק. לפעמים אתה ממש יכול לראות במהלך איך המשחק "מבקש" ממנו לקחת את הזריקה הזו. מול דטרויט היה רגע כזה: דני מנסה לקחת את אסאר תומפסון לסל ומהר מאוד מגלה שהוא שומר לא קל בכלל. דני מחליט "לזרוק" אותו אחורה ולבצע סטפ-בק לחצי מרחק. פעולה יפה שלא רואים ממנו כל יום, ועוד מול אסאר תומפסון שהוא אחד השומרים היותר טובים בליגה. זו זריקה שיכולה לשנות לו את כל הדינמיקה. במקום חדירה למגע, הוא מקבל שתי נקודות מג'אמפ שוט נקי. ברגע שהוא יפתח את האיום הזה יותר - השומרים כבר לא יוכלו לסגת צעד אחד לאחור כדי להיערך לחדירה. הם ייאלצו להתקדם, וזה יפתח לו נתיבים חדשים. האלמנט השני שיכול לקחת אותו לשלב הבא הוא החיתוך לסל ללא כדור. נכון לעכשיו זה לא חלק קבוע מהמשחק שלו, אבל הפוטנציאל ברור: חיתוך חכם פנימה בין המגינים יוצר פתיחת חללים, מאלץ את ההגנה לבצע התאמות מיידיות, ולעיתים אף מחייבת מסירה קלה. ברגע שזה יהיה חלק קבוע מהארסנל שלו, דני יהפוך לשחקן שמכתיב את ההתקפה גם בלי לגעת בכדור - השומרים יצטרכו להקצות תשומת לב אליו גם כשהוא ללא הכדור. ובואו, זה לא שדני לא מקבל כבר עכשיו פי שתיים יותר תשומת לב מכל שחקני פורטלנד ביחד, אבל תחשבו מה יקרה כשהוא ינוע יותר ללא הכדור. ומבחינה טקטית, זה פשוט ישנה את הדינמיקה של הקבוצה מולו ויכניס רמה נוספת של איום עבור ההגנה. וזה כבר יכול להפוך אותו לקטלני הרבה יותר. בשלושת המשחקים האחרונים אפשר לראות את כל זה קורה במקביל. ההבדל הוא לא רק הכמות - אלא האיכות. הוא מוכיח שהוא מסוגל להיות לא רק אחד מהשחקנים שעליהם אפשר לסמוך, אלא אחד שאתה בונה עליו בהתקפה כחלק מהזהות שלה. ודני של העונה הזו הוא שחקן שהזהות שלו סוף סוף מתכנסת: פיזיות עם שכל, אגרסיביות עם שליטה, יצירת מגע עם יצירת יתרון. אנחנו בתקופה שכבר לא מאוד קשה לנו לנבא מה אנחנו הולכים לראות מאבדיה במשחקים, אלא מתרגשים מכל פעולה חדשה שהוא מוסיף לסגנון המשחק שלו, תקופה שבה 17 נקודות הן מעט וקבוצה פצועה שאנחנו לא אוהדים מעצבנת אותנו כשהיא לא מנצחת. ההמשך יהיה כיד המלך. ואת ההמשך יכתוב בכבוד, רק דני אבדיה.

יום רביעי, 19 באפריל, 2023. שעות הערב המוקדמות ואני על הרכבת בדרכי לפיס ארנה למשחק מספר 3 מול אא"ק אתונה באותה סדרת רבע הגמר הזכורה לשמצה בליגת האלופות של פיבא. אחרי פוגרום אנטשמי, אנטי-ישראלי, בחסות פיב"א (לכאורה) שבדיעבד הכין אותנו לעוד הרבה אירועים ברחבי היבשת בשנים הבאות, מי בכלל העז חלם שהערב הזה ישבור שיאי מועדון בכל כך הרבה אופנים – הפרש נקודות למשחק אירופי, כמות קהל בארנה, עלייה לפיינל פור ראשון מאז הצטרפנו למפעל ב2018. אבל זה קרה, ומאותו רגע רק השמיים היו הגבול שלנו. אני לא חושבת שאי פעם חוויתי אירוע בסדר גודל כזה, היה שלב בו הבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד ביציע המעודד אפילו לא שניה נוספת בגלל הדוחק והמחנק שתפסו אותי אז עברתי לצד השני, ותפסתי מקום במדרגות שם אוהדי "הרולקס" השונים תהו בקול רם "מה לך ולספורט הזה?" "בת כמה את?" "מאיפה לך ולמה את צריכה את כל זה?" "עם מי הגעת?". נחמד מצידם להתעניין, אבל מה שהם לא הבינו זה שהאירוע הזה שנקרא הפועל ירושלים הוא שלי בדיוק כמו שהוא שלהם, ושהמשחק העצום הזה, בעיתוי בו הוא הגיע, הוא של כל אוהד כדורסל ישראלי בדיוק כמו שהוא שלי. פרט בונוס, ולמקרה ושכחתם, היחיד מאותה קבוצה היסטורית שנשאר פה בטוב וברע הוא קאדין קרינגטון. פאסט פורוורד לדצמבר 2025, עברו שנתיים ושמונה חודשים מאותו ערב ואחרי שנתיים של מלחמה וחוסר ודאות קיצונית – אנחנו חוזרים. אנחנו פה. אנחנו בבית. טוב, בערך. המשחק הרשמי במסגרת אירופית האחרון ששוחק בגבולות מדינת ישראל היה כאמור משחק יורוליג של הצהובים מתל אביב מול פרטיזן הגדולה, יומיים לאחר כן – החיים השתנו מקצה לקצה, וכאנשים שהתרגלו לעכל שינויים בדקה ה90 כנראה שאנחנו מסוגלים לספוג גם את היכל הטוטו בחולון כאולם בית, זמני! מי דמיין אחרי השבעה באוקטובר שבכלל נצליח לפתוח עונה? מי חשב שבכלל ישארו לנו שחקנים? מי בכלל חשב שתהיה פה תקומה וחיים חצי נורמליים? שניקח גביע ונהיה משחק אחד מגזירת רשתות בהיכל? אם הייתם רואים צילומי מסך מקבוצות הוואטסאפ השונות הייתם מבינים שאף אחד מאיתנו. היינו גמורים. בדרך נס והרבה יכולת ומחוייבות, איכשהו, זה קרה. להגיד לכם שלא נהנתי לנסוע לסמוקוב הציורית, לקנות חטיפים בסופר (השווה, לא הקטן) שצמוד לאולם ב2 וחצי מטר גובה שלג ולשמוע את חריקות הנעליים על הפרקט באולם הריק עם לוח התוצאות המקרטע והכיסאות השבירים (לכאורה)? נהנתי, באמת, הייתה חוויה מוזרה ונהדרת בו זמנית, אבל העייפות והשחיקה הראתה את סימניה הברורים על הסגל שלנו, והפסדנו את המשחק הזה. משחק "בית" עם יותר מכמה בודדים בקהל, והפסדנו. לצד התסכול הגדול הייתה גם תחושת הערכה מחודשת כלפי הקהל שאיכשהו מצליח לשמור על רמות אנרגיה גבוהות, ובעיקר כלפי השחקנים והבנה למה שהם חווים על בשרם מבחירה. עם כל הזכרונות וכל החוויות כנראה שאני אהנה הרבה יותר הערב, בחולון, מוקפת אלפי אוהדים מריעים וצורחים, כשאחד מהם הוא גם ילד הגדר הפרטי שלי שבגילו לא יודע מה זה אירופה בישראל. אבל יודעים מה? בואו נדבר גם כדורסל. המפגש הערב מגיע אחרי רצף של עשרה ניצחונות אדומים בכל המסגרות, חלקם נצחונות של מזל ולא המון שכל, והקהל שהתחיל את העונה עם הרבה מאוד ביקורת כלפי הנהלה מנומנמת ואדישה ומאמן שלא לגמרי יודע איך לאכול את הקהל והקהל אותו, חששות לגורל המעמד שלנו אל מול היריבות הישירות וגם היריבות המפתיעות של העונה הנוכחית בליגה המקומית, סופסוף יקבל את מה שחיכה לו – יורוקאפ, בצד הנכון של הים התיכון. אם היו נותנים לי לבחור כנראה שהייתי בוחרת ביריבה מלהיבה יותר, ובמיקום מוכר יותר, אבל אני מוכנה לקבל את האנטיקליימקס (הקיצוני) שבמשחק הרדיוס הכפוי מול יריבה שרק לפני שנה בדיוק השאירה אותנו עם ארבעה שחקנים כשירים חלקית על הפרקט לשתיים וחצי שניות יותר מדי. הערב, זה לא יכול לקרות, לא עם אלפי אוהדים אדומים ביציעים. אם היורוקאפ נחלש העונה, עם המעבר של קבוצות מפתח ויריבות ישירות כמו בדאלונה, גראן קנריה וגלאטסראיי לליגת האלופות של פיבא, העונה היא העונה לקחת את היורוקאפ ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת. אחרי חצי עונה המבורג התבררה כתחתית של התחתית. בעצם, עם הפרש הסלים שלילי של 179 (!!) אפשר להגיד שהיא מגרדת את התחתית מהצד התחתון שלה. מאחר ואלוהי הנאחס ואני ביחסים מורכבים, אני קצת חוששת להודות שהמשחק הערב עלול להיות לפרוטוקול בלבד, כי בשלב זה אין לנו את הפריווילגיה להגיע לא מוכנים ברמה מנטלית וברמת תכנית משחק מדויקת ורק להסתמך על פערי הכישרון הניכרים. משחק ארבעת השחקנים צרוב עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאוהדים, וכנראה שלא נאמין עד הבאזר האחרון בסוף הרבע הרביעי. המבורג מגיעה למחזור העשירי מהמקום האחרון בבית וללא ניצחון במפעל (0-9), ויתרה מכך – מהמקום האחרון וללא ניצחון בליגה המקומית. האם זה ישחק לטובתנו? כנראה שכן, מצד שני אם יש משהו שלמדנו במהלך החודשים האחרונים זה שאסור לזלזל באנדרדוג ואסור לנו להוריד את הרגל מהגז.. בעיקר לא ברבע השלישי. דווקא בגלל המאטץ' אפ הנוכחי ליונתן אלון והחבורה באדום שחור יש הרבה להוכיח, בעיקר לנוכח העובדה שהרוטציה החסרה מלכתחילה שהצגנו בפתיחת העונה התקצרה משמעותית עם הפציעה של נמרוד לוי, והעובדה שאין לו באמת מחליף ראוי לעמדה 4 אמיתית. האם אנחנו מסתדרים? כן, בינתיים, האם אנחנו צריכים גיבוי? חד משמעית כן. הוא אמנם עושה רעשים של שחקן כדורסל לא רע בכלל, אבל אנתוני לאמב לא יכול להיות הפאוור פורוורד שהפועל ירושלים יכולה וצריכה להסתמך עליו, הוא מסורבל, מבולבל ועם כל הכבוד והחיבה שיש לי כלפיו – הוא מקבל החלטות לא חכמות בלשון המעטה, בצורת עבירות מיותרות במקרה הטוב ובלתי ספורטיביות קשות במקרה הרע. אין לזה צורה, הוא צריך עזרה ומי שזה לא יהיה שמתפקד כמבוגר האחראי צריך לתת את הדעת. נאמר כבר כמעט הכל על הגישה הניהולית הרווחת במועדון, על השקט התעשייתי, על העבודה התקציבית, על האפרוריות והשיעמום, על הסטריליות והמסרים המנותקים מהשטח, על עבודת הסושיאל המקרטעת, לא אלאה אתכם. יחד עם זאת, הרשו לי להדגיש את העובדה שאנחנו עדיין לא באמת יודעים מה אנחנו עושים. מה השורה התחתונה? "לזכות ביורוקאפ" זה אחלה, "לנצח" זה אחלה, אבל אם אנחנו כל כך עמוק ב"תהליך" האם לא ראוי גם להסביר מה נעשה כדי לקיים ולקדם אותו? ואולי הבלבול הזה מלמעלה הוא בדיוק הסיבה שגם מבחינה מקצועית, בעיניי לפחות, אנחנו סובלים מפיצול אישיות קל. הקוראים המתמידים בטח יזכרו שבטור הקודם שלי אחרי המשחק ההוא בברוקלין הכרזתי על הפועל ירושלים כקבוצת התקפה, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שזה חד משמעי ומובהק לצד אחד, לא לאור היכולת ההגנתית שהקבוצה מציגה במשחקים האחרונים. הקונצרט האחרון באולם הבית שלנו בבלגרד מול ונציה של ספאחיה הוכיח שאנחנו זוכרים את עקרונות ההגנה של ימי דז'יקיץי – ידיים בכל מקום, נשכנות, ערסיות, תוצאה נמוכה. לא היה להם סיכוי, בטח לא בערב עם אחוזי קליעה מזעזעים מהשדה (36% לעומת 50% ל-2, 23% לעומת 35% ל-3), וואלה, אפילו בעונשין ניצחנו אותם. כדי להמשיך את הרצף ולשמור על המיקום שלה בבית הפועל תצטרך לטפל כמו שרק היא יודעת בצמד הגארדים אריק ריד וקרלוס סטיוארט שבלטו במפגש הקודם עם יותר מ20 נקודות כל אחד, ומנגד ערב טוב של ג'ארד הארפר, קשיוס ווינסטון וקאדין קרינגטון הזר שמשחק כישראלי, בשילוב עם אוסטין ווילי שמתחיל לתפוס את העמדה שלו כמשאבת כדורים חוזרים ויאלץ להתמודד מול פרין הסנטר הצרפתי הצעיר (8.2 ריבאונד בממוצע עד כה), יסדרו לנו ניצחון בטוח. רק לא לשכוח לקחת פסקי זמן בזמן, ואנחנו נהיה בסדר גמור. אחרי חודשים ארוכים שבהם ה"בית" שלנו היה בעיקר המלצה, מזויף, פגום, מבודד או חסר, הערב נזכור איך זה מרגיש באמת והגיאוגרפיה הופכת לפרט שולי בהיסטוריית המועדון. זה כבר לא באמת משנה אם זו חולון, בלגרד או סמוקוב הציורית. הפועל ירושלים עולה הערב על הפרקט מול האנדרדוג המובהק ביותר במפעל (ובאירופה?), והמטרה היא לא רק לנצח. המטרה היא להזכיר לעצמנו, ולכל המלעיזים באירופה, שאנחנו פה. אנחנו לא מצפים לראות משחק סטרילי או תצוגה התקפית שוברת שיאים, אלא של מחויבות, של נשמה ואופי, של שחקנים שמשחקים בבית מול הקהל שלהם שהולך איתם כבר דורות בטוב וברע ובכל איזור חיוג על הגלובוס. הערב אנחנו עולים על הפרקט כדי להזכיר לעצמנו שהפועל פה – שאנחנו פה, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.. אלא אם זה כלפי מעלה ליורוליג (או לנבא אירופה, אבל זה דיון לפעם אחרת).

במשך 796 ימים חיכינו לרגע הזה. ישראל שוב מארחת כדורסל בינלאומי, והמפגש הצפוי הערב בין הפועל ירושלים להמבורג במסגרת היורוקאפ הוא אחד הסמלים לחזרה לחיים נורמליים אחרי שנתיים קשות של מלחמה. אז נכון, המשחק הזה ייערך בחולון; ונכון, מכבי ת"א והפועל ת"א יארחו בשבוע הבא בירושלים - אבל אנחנו מקבלים באהבה ובהבנה את האילוצים הרגעיים, ומחכים כבר לשריקת הפתיחה עם צרור שאלות שיזכירו לנו את הסיטואציות הללו שבעבר הלא רחוק נראו מובנות מאליהן. מתי בפעם האחרונה נקלע סל בישראל במסגרת בינלאומית? בשניות הסיום למחזור הפתיחה ביורוליג, ב-5 באוקטובר 2023, דייק אלן סמאילגיץ' פעמיים מהעונשין והקטין את ההפסד של פרטיזן בלגרד למכבי ת"א ל-96:81. לורנזו בראון הצטיין בצד הצהוב עם 22 נקודות ו-8 אסיסטים, וג'יימס ווב התכבד בסל השדה האחרון באותו ערב. מתי בפעם האחרונה אירחה הפועל ירושלים משחק ביורוקאפ? לפני שמונה שנים, ב-20 בדצמבר 2017, היא הפסידה בארנה 79:66 לרג'ו אמיליה. על הקווים עמד מודי מאור, ו-27 נקודות של ג'רום דייסון לא ממש עזרו. תמונה מתוך "ויקיהפועל" מתי בפעם האחרונה אירחה הפועל ת"א בישראל במסגרת המפעל הבכיר? ב-29 בספטמבר 1994 שיחקו האדומים באוסישקין מול פאוק סלוניקי בסיבוב המוקדמות השני. 800 צופים הגיעו לאולם הישן, וחזו בהצגה גדולה של באק ג'ונסון עם 41 נקודות בדרך לניצחון 70:82. לרוע המזל זה לא הספיק, ובגומלין ביוון הפסידה הפועל 82:66. מתי בפעם האחרונה אירחה מכבי ת"א בישראל, אבל לא בת"א? פיייי, 55 שנה. שמינית גמר גביע אירופה לאלופות, נובמבר 1970. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, והפסקת האש עם מצרים עמדה לפוג, מה שגרם לניסיון של הבלגים להעביר את המשחק מישראל. הם נאלצו להתקפל לאחר שפיב"א איימה להרחיקם, ומכבי נאלצה לנדוד עד לנעמן - אבל עשתה היסטוריה כפולה: לראשונה, היא אירחה משחק באולם סגור ולא תחת כיפת השמיים; ולראשונה אי פעם, אירוע ספורטיבי בישראל הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. הצהובים ניצחו 65:79, לפני שהובסו בגומלין בבלגיה ב-21 הפרש והודחו. מתי בפעם האחרונה אירחה הפועל ירושלים בישראל, אבל לא בבירה? לפני כמעט 24 שנים נאלצו האדומים לנדוד ליד אליהו בגומלין חצי גמר גביע ספורטה, לאור דרישתה של מונטפסקי סיינה להימנע מהגעה לירושלים בתקופת פיגועי האינתיפאדה השנייה. על המגרש לא הייתה חגיגה: האיטלקים הגיעו עם יתרון 29 מהמשחק הראשון, והמשיכו לניצחון כפול עם 71:94. 5 באוקטובר 2023, לורנזו בראון מעל זאק לידיי במשחק היורוליג האחרון בישראל. צילום: ספי מגריזו מתי בפעם האחרונה אירחה העיר ירושלים משחק אירופי, אבל לא של הפועל ירושלים? אחרי זכייתה באליפות ב-2010, גלבוע/גליל הופיעה במוקדמות היורוליג, אך הודחה ונשרה ליורוקאפ. את שלושת משחקיה הביתיים היא קיימה במלחה, והפסידה בכולם. באחרון, עם ליאור ליובין ז"ל כמאמן, היא נוצחה בידי צדביטה זאגרב 84:73. מתי בפעם האחרונה אירחה הפועל ת"א משחק אירופי ביד אליהו? בעונת 2005/06, לאור החלטתו של שאול איזנברג לעבור מאוסישקין להיכל נוקיה דאז, קיימה הקבוצה גם את רוב קמפיין היורופליג בשכונת יד אליהו. לא כל כך הצליח לה: היא הפסידה לכרונינגן 73:66 ולוורוצלאב 84:72, ורק בסוף החודש - אחרי 20 שנה - תחזור לזירת הפשע עם קבוצה טובה בהרבה, שתשיג כנראה תוצאות טובות בהרבה.

נתחיל מהסוף. מכבי ראשון הובסה במשחק שלא הפתיע אף אחד ודרוקר סיים את תפקידו כמאמן הקבוצה. פייר, אני מופתע. ולמה בעצם זה מפתיע? פתיחת עונה מזעזעת עם ניצחון אחד מול שבעה הפסדים הייתה אמורה להוביל לשינוי, אבל בעיני הבעיה העיקרית נמצאת בסגל השחקנים. נכון, דרוקר אחראי על המערכת כולה, אבל סירה שנראית טובעת כבר בתחילת העונה קשה מאוד להציל, ובטח שלא באמצעות ויתור על מאמן בעל ניסיון עשיר בליגה. לפחות נכון לכתיבת שורות אלו טרם מונה מאמן חדש, ואף על פי כן אני מתקשה להאמין שיובא מישהו ראוי יותר. אחד צלח סערה, השני פחות. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל המשחק אמש הזכיר לי ימים אחרים, ימים רחוקים וקסומים של עונת 05/06. תקופה שבה מכבי הייתה מכבי של פארקר, וויצ'יץ', באסטון ועוד רבים וטובים, כשהיא מכונה של כדורסל ומהאריות של היבשת. עונה שבה מכבי הגיעה עד גמר היורוליג רק כדי להפסיד לצסק"א מוסקבה הגדולה. ובדיוק בעונה הזו, מכבי ראשון ניצחה את מכבי פעמיים. פעם אחת מהן הייתה במשחק הראשון אחרי אותו גמר יורוליג. הייתי שם בשני המשחקים, קפצתי, חגגתי וצעקתי עם הגוש, והרגשתי לרגע אחד בפסגת הכדורסל, גם אם זה היה בתוך פרובינציאליות ישראלית מוכרת. זו הייתה תקופה אחרת. תקופה שבה כל משחק ליגת על מול מכבי היה סוג של ניצחון אם ההפרש נשאר סביר, ודווקא אז שחקנים כמו ג'ון גילקריסט, עומר סניד, ריאן סידני ואיתם ישראלים כמו אור איתן ומורן רוט הסתכלו לשחקני מכבי בלבן של העיניים וניצחו אותם. אני זוכר היטב את ההתרגשות של הגעה למשחק בגן נחום המעופש, את השירים, את ההקנטות לשחקני מכבי, את השוטרים שהזהירו אותנו לא להגזים למרות שהיינו כנראה הקהל הכי טוב בליגה. ובעיקר אני זוכר את השירים לגיא גודס למנגינת משיח משיח. אותו גיא גודס היה המאמן האחרון שאני זוכר בראשון טרם הירידה. אני זוכר גם את משחק הפיטורין שלו, שהיו מוצדקים בעיני. לצערי אני רואה קווי דמיון בין הירידה בעונת 21/22 לבין מה שקורה עכשיו, וכולי תקווה שכך לא תסתיים גם העונה הזו. אולי מישהו ישאל למה אני חוזר דווקא לעונה הזו. הרי ראשון זכתה באליפות עשור לאחר מכן. אבל מבחינתי 05/06 היא ראשון ההיא. ראשון שהייתה חייבת לקחת אליפות. ראשון שהרגישה כמו משהו היסטורי שקורה בזמן אמת, קבוצה שהייתה בה תחושה של קסם אמיתי, לא מקרי. האליפות של 2016 הייתה סוג של צדק פואטי מאוחר, רגע יפהפה שבו חלום ישן קיבל סוף סוף צורה. אבל עונת 05/06 נצרבה בי. זו הייתה העונה שבנתה אותי כאוהד, עונה שבה הרגשתי שמשהו גדול קורה ממש מול העיניים שלי. והיום, שתי הקבוצות האלה שהיו פעם יריבות מפתיעות נמצאות בעולמות שונים לחלוטין. בראשון התמונה ברורה. הסגל נראה מתאים יותר לליגה השנייה מאשר לליגת העל. במכבי הסיפור מורכב יותר. יש סגל רחב וכישרוני, אבל מול קבוצות קשוחות ורציניות בולטת מאוד חוסר יציבות וחוסר הגנה. האין הגנה של מכבי הספיקה הפעם מול האין התקפה של ראשון. 20 נקודות ברבע, לוני ווקר. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל מכבי נכנסה לשבוע הזה אחרי ניצחון חד צדדי על ז'לגיריס ובעיצומה של סערת קטש, שבכל יום נראתה אחרת. פעם מפוטר, פעם בטוח בתפקיד, פעם קורבן של רעש תקשורתי ופעם של חשש ההנהלה מהקהל. כל זה קורה בשבוע שבו הכדורסל סוף סוף חוזר לישראל, בתקווה שגם שאר אירועי הספורט יחזרו אחריו. ואיכשהו, אחרי תקופה שבה מכבי הפסידה בדרבי, הובסה על ידי מילאנו, כמעט פיטרה את קטש, התווכחה עם האוהדים ונראתה כארגון על סף פיצוץ, היא דווקא התחילה לצבור מומנטום חיובי. ניצחון קל על ז'לגיריס, משחק שבו מכבי אפילו הראתה שהיא מסוגלת לשמור, ואז שוב ניצחון שבו האין הגנה הספיקה מול האין התקפה של ראשון. וזה קורה בדיוק בשבוע שבו היורוליג חוזר לישראל. כאן נוצר דיסוננס. מכבי לא באמת טובה, אבל כן צוברת מומנטום. האם נדרש שינוי או שהסגל פשוט היה צריך זמן? לטעמי מדובר במומנטום שקרי, שמגיע בעיקר מלוח משחקים נוח, ויש סיכוי שהוא עוד יימשך. ניצחון ביום חמישי על וילרבאן עלול ליצור אשליה שמדובר בקבוצה טובה. המשחק עצמו נפתח בסערה. רבע ראשון שהסתיים ב-39-13 עם עשרים נקודות של ווקר שקלע מכל מצב אפשרי וסגר את הסיפור עוד לפני שהערב התחיל. הרבע השני כבר היה טקסי כמעט. 25-25 ללא דחיפות וללא שינוי. השאלה היחידה שנותרה הייתה מי יבלוט פרט לווקר. לונדברג קיבל בכורה בליגה, נראה חלוד לחלוטין ושיחק מעט בשל מגבלת דקות, כך שלא ניתן להסיק הרבה מהמשחק שלו. המחצית השנייה הייתה גארבג' טיים ארוך. הקצב לא השתנה, המתח לא הופיע, אבל זה לא מנע ממכבי לצלוף שלשות מכל פינה. שבעה קלעים שונים, שמונה עשרה שלשות מתוך ארבעים ניסיונות, ארבעים וחמישה אחוזים מחוץ לקשת. נתון שמדגיש שוב את הפער האיכותי כשאין התנגדות. לבסוף זה היה משחק שנגמר ברבע הראשון. כל מה שבא אחריו היה המתנה לשריקה. על ראשון לציון אין הרבה מה לומר כרגע. לאחר פיטורי דרוקר נותר רק להמתין לזהותו של המאמן החדש. למרות שבפרסומי התקציבים היא מדורגת במרכז, בפועל ועל פי היכולת היא שקועה עמוק בתחתית. הזרים מנסים, אבל הכישרון והניסיון לא שם. ברנס היה היחיד שהבריק עם עשרים וחמש נקודות ושלשה מוזרה אך יעילה. אצל הישראלים המצב קשה יותר. אין שם מוביל אמיתי, ובשוק הנוכחי שבו שחקנים כמו רון ציפר מרוויחים סכומים גבוהים, ראשון פשוט לא יכולה להתחרות. לפני שימונה מאמן חדש קשה לדבר גם על חיזוק. דרוש כאן תהליך עמוק ויסודי כדי לשרוד בליגת העל וגם זה לא נראה פשוט. ברנס היה היחיד שהבריק. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל באשר למכבי תל אביב, ברור שהיא זקוקה לחיזוק. השאלה היא כמה יושקע בכך. ביורוליג מצבה כמעט סגור ובמסגרת הליגה איכות הישראלים הופכת לגורם משמעותי. אולי מכבי תצליח להוציא משהו מהסגל הזה, אבל בלי השקעה אמיתית קשה לראות איך הקבוצה הזו עוברת מרצף של תגובות ליציבות אמיתית. מה שכן, היתרון של ההיכל ביורוליג שווה למכבי כמה ניצחונות שיקדמו אותה למקום קצת פחות מביך.

אם נתקצר את המשחק שנערך באולם רמז שבקריית אתא, בין הקבוצה עם ההתקפה מספר 2 בליגה לבין ההגנה הכי טובה בליגה, אגיד כך: ירושלים ניצחה, ואז אמרה "בואו אתא, תחזרו למשחק", ואז ניצחה שוב, ואז הפסידה לגמרי, ואז ניצחה - לא לפני שהספיקה גם לסבך את הניצחון הזה. אבל ניצחה. קרית אתא נגד הפועל ירושלים (88-84) ברוב המחצית הראשונה של המשחק באולם רמז, ירושלים נראתה מאוד מוכנה, באה בפוקוס. מחצית כל כך מרשימה של הירושלמים, עד שהעזתי לצייץ שמדובר במחצית של דז'יקיץ', מאמן שכבר מזמן לא חלק מהמועדון. כנראה שהלכתי רחוק מדי כשהשוויתי את המחצית הזאת לקדוש עם הווסט, כי שלוש הדקות האחרונות הזכירו שלירושלים עדיין חסר משהו, עוד קשה להצביע מה בדיוק, אבל חסר. ואתא? ובכן, זאת קריית אתא. ועדיין, החצי הראשון היה שיעור בסדר, משמעת ומוכנות. ירושלים הופיעה לפריז של הקריות כשהיא מוכנה עד הקצה. רגע, שלא נטעה, למרות היופי של קריית אתא, "פריז" מתייחס לסגנון המשחק שלה שדומה מאוד למשוגעים מהיורוליג. חובבי כדורסל כמוכם, שקראו כמה טורים שלי או של אודי הירש כבר הבינו את זה ברגע. במשך 17 דקות הייתה זו ירושלים בשליטה מוחלטת: כמעט ללא איבודים, עם קצב ברור, ובעיקר, עם הגנה (התקפה - הסברים מיד) שחנקה את אחת ההתקפות הטובות בליגה. הקבוצה שקולעת 28 נקודות בממוצע לרבע הגיעה למספר הזה ב-17 דקות. אז איך עוצרים קבוצה כל־כך התקפית, כשגם כשהיא קולעת רע, היא זורקת המון והולכת בטירוף לריבאונד התקפה? משחקים התקפה איטית, בשליטה, לוקחים רק זריקות טובות, ומשתדלים, אבל ממש משתדלים, שאיבודי כדור יסתיימו בהוצאת כדור מהצד ולא בחטיפות ישירות. שמתם לב שדיברתי על מה עושים בהתקפה כדי לעצור התקפית קבוצה אחרת? הגיוני? מאוד הגיוני. הגנתית, הכי חשוב נגד קריית אתא הוא להיות טוב התקפית. כך אתה מוציא מהם את כל העוקץ שיש במשחק בקצב גבוה ואת ניצול ההתארגנות האיטית של היריבה בדרך להגנה. בכלל, תחשבו על המאמן שאומר לשחקנים שלו: "גם כשאתם חושבים שיש לכם הזדמנות טובה לקלוע או לחדור, תחשבו פעמיים, כי זה עלול לחזור לנשוך אתכם באחוריים". אז כאמור, 17 דקות ירושלים הייתה מופת של שליטה ואיפוק, אבל אז קצת ווינסטון עם החלטות רעות, פריצקי המשיך לא לקחת את ההזדמנות שקרינגטון נתן לו, ואפילו הארפר נחסם בג'אמפ שוט. מומנטום יכול להיות בכל צד, ופתאום ההגנה של אתא נראית כמו הבאד בויז של שנות ה־80, וירושלים לא רואה את הסל. סיום התקפי טוב של אתא עם ריצת 10-0, ומחצית שהייתה ב־22 הפרש נגמרה "רק" וזה באמת רק, ב־12. המחצית השנייה כבר הייתה סיפור שונה. הרבע השלישי נפתח עם נרפות של ירושלים ונדנדה התקפית שבה הול וניל מובילים את אתא, יחד עם ניהול משחק מצוין של אסייג. ואז מגיע מהלך טיפוסי לאתא: שום דבר יוצא דופן, רק מה שהם עושים תמיד. אסייג יוצא, בייטנר נכנס. למרות המשחק הטוב של אסייג, יש רוטציה, וצריך לשחק איתה. ככה בנטוב אימן עד עכשיו, ואין סיבה לשנות דווקא ברגע הזה. אפילו לא כשהקבוצה מצמצמת ל־7 הפרש במשחק שהיה, נזכיר, כבר ב־22. שלושה איבודים של הרכז המקומי החזירו את ירושלים לעניינים, ובהובלת השחקן הכי טוב בליגה, אחרי שכבר נראתה כמו מי שמחזירה את אתא למשחק, היא חזרה לשלוט ואף מנצחת את הרבע. ברבע הרביעי אתא לא עשתה אפילו חילוף אחד. בנטוב זרק את הרוטציה הקבועה שלו מהחלון והלך עד הסוף עם החמישייה החזקה שלו - ומה שמדהים הוא שזה ממש עבד. אתא הובילה, ניל סוג של מרר את החיים להארפר, זוס ולאמב הלכו לישון אחרי הרבע הראשון, ווינסטון התעקש לקחת זריקות קשות וכל הסימנים הראו שאתא תנצח פה. אבל אז חוזרים לפרופורציות: אתא היא קבוצה מצוינת, מאומנת, אינטנסיבית, אבל עדיין חסר לה משהו קטן, מהסוג שמכריע משחקים צמודים. וירושלים? לה יש את מה שאתא עדיין מחפשת. יש לה את הארפר, השחקן הכי טוב בליגה. יש שיגידו הטוב ביורוקאפ, יש שיגידו טופ 5 גארדים ביורוליג. הארפר ישחק בשנה הבאה ביורוליג, עם ירושלים או בלעדיה. 3 דקות לסיום, תומר אסייג הפנטסטי השווה עם ג'אמפ קצר. שוויון 81. שימו לב למהלכים האחרונים של קריית אתא: באדי יום מאבד, מאליק הול מאבד, הייתה גם הפרת חמש שניות בהוצאת חוץ אחרי שהיא כבר קיבלה מתנה מירושלים והורידו ל-2 הפרש, 9 שניות לסיום. הייתה גם זריקה של אסייג לשלוש שהסתיימה באיירבול בשיא המאני טיים. באופן כללי, זאת מבחינתי הבעיה של אתא, שבגללה, לפחות בינתיים, היא לא באמת מהווה איום בסדרת פלייאוף מול הטופ 3. אין לה אלפא אמיתי. כזה שיקרע את הכדור מהידיים של אסייג, ילך לסל, ייקח ג'אמפ שוט או יסחוט עבירה. ניל יכול אולי לעשות את זה, לוק, בעיניי, תלוי יותר מדי באחרים. אבל כדי שזה באמת יקרה, אחד מהגארדים הזרים שלה חייב להיות זה שלוקח את התפקיד הזה עליו. יבוא איזה שבוע שנפצח אותך, אבל לא הפעם. אנתוני לאמב. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל עוד קצת בשורה: ● פריצקי - אני לא מוכן לוותר עליך. אתה תהיה טוב. פתחת טוב, אפילו קלעת שלשה. די כבר, תן בראש. ● לאמב - קח קלישאה: חוסר היציבות בך הוא הדבר הכי יציב. רבע ראשון? פוטנציאל יורוליג. שאר המשחק? אתה חייב לאוהדים שנסעו עד לשם את הכסף. יבוא איזה שבוע שאפצח אותך, אבל זה לא יהיה השבוע הזה. ● תומר אסייג - יש סיכוי לקפיצה ללבל הבא? מישהו אמר חולון? חייב לשפר קליעה, אבל 10 אסיסטים על איבוד אחד זה טוב מאוד. ● יונתן אלון - קרדיט על טאטוא מהיר של מיני משברון לפני איזה חודש וחצי, 10 ניצחונות רצופים זה לא הולך ברגל. משחק מעולה היה שם בקריות. נהנתי. הלוואי עלינו כל הליגה, כל העונה ככה. במשחק ששוחק שעתיים נסיעה משם בהיכל מנורה, היה קצת אחרת. הרבה אחרת. מכבי תל אביב נגד ראשון לציון (73-104) בטור של אתמול האוזמן הסביר ובצדק שהליגה צריכה צמצום. אני הייתי מאלה שחשבו שזה אחלה דבר שיש הרבה קבוצות בליגה וזה יתן את הבמה לעוד ישראלים להראות את עצמם. הליגה יכולה גם לשמש כאחלה פלטפורמה לזרים פחות מוכרים לעשות את הקפיצה שלהם בארץ הקודש. טעיתי. מלא משחקים השנה קשים לצפיה, והרמה, אוי ואבוי הרמה. ראשון לציון, לצערי ולצערו של שרון דרוקר היא אחת מהקבוצות האלה. הישראלים שם כרגע לא מתאימים לליגת על, והזרים? אמין סטיבנס וקאליל אמד המוכשר עוד ברמה הנדרשת אבל השאר? לא. אחרי הרבע הראשון שהסתיים בתוצאה ההגיונית 36-13 צהוב, דיווחה כתבת הקווים של ערוץ הספורט שבראשון היו בהלם מהתוצאה. סליחה? אתם לא ברמה של הליגה. מה אתם מופתעים? יש לכם ניצחון אחד, אתם קבוצת התקפה מזעזעת ואין לכם סייז. מה חשבתם שיצא, קולה? לעומת זאת, מכבי תל אביב שווה התייחסות. הרי היה פה משבר לפני שנייה. ההנהלה, כמובן, הוציאה הודעה שלא היה שום דבר, מה שכמובן מהווה אינדיקציה די ברורה שהיה, ועוד איך היה. אוקיי, העניין עם משולש קטש–אוהדים–הנהלה כבר דובר וסופר אצלנו, ובכל פודקאסט קטן כגדול, אז נעזוב את זה. בכל זאת, יש משהו מעניין בשני הניצחונות האחרונים של מכבי תל אביב. אחד ביורוליג ואחד מול ה"חצי יריבה" (ואני מחמיא) בליגה המקומית. עוף החול, לוני ווקר. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל הסיפור הראשון הוא כמובן עלייתו של עוף החול - לוני ווקר. לפני שניגע באספקטים של המעבר, חייבים להתייחס לסטטיסטיקה: 27 נקודות ב־15 דקות, על 10 זריקות מהשדה, עם שתי החטאות בלבד ו־5/5 מהעונשין. תוסיפו לזה 23 נקודות במשחק החזרה מהחלונות של פיבא ביורוליג, ותקבלו משהו מפתיע. ומה ההפתעה? לוני ווקר משחק תחת עודד קטש כדורסל מנצח. "אבל מה מפתיע?" תשאלו ובצדק. מדובר בשחקן NBA לשעבר. נבחר 18 בדראפט, נתן שנה שעברה הצגות ביורוליג. המפתיע הוא שזה הדבר הכי רחוק מעודד קטש שיש. כמו בחמישי, גם היום, הזריקות שלו מגיעות מחוץ לכל שטף התקפי שקטש מבקש משחקניו. הירו בול אמיתי: מסרב למסור בפיק אנד רול, מעדיף שלשות מכדרור על כל דבר אחר. וזה מה שהופך את זה לכל־כך מדהים: שני הניצחונות האלה, בתוספת, יסלחו לי אוהדי מכבי על המנחוס, הניצחון הקרוב בבית (ווואווווו בישראל) על האחרונה ביורוליג, רק יחזקו את מעמדו של קטש. איך אמרה אלאניס בתרגום חופשי: "זה לא אירוני? אתה לא חושב? קצת יותר מדי אירוני… ואללה אני באמת חושב ככה". הסיפור השני הוא רומן סורקין. הצהרתי כבר שמבחינתי רומן הוא גדול הישראלים בעידן ריבוי הזרים, אף אחד לא מתקרב לרמה שלו. כן, יש לו בעיות הגנתיות, אבל הגנה, כידוע, זה לחלשים. אמש הוא היה רע להחריד. במשחק שחבריו קלעו 104 הוא ״הצליח״ לקלוע 3 בלבד ולהיראות מאוד לא מחובר. אז נכון, גם בסיפור שלו וגם בסיפור של ווקר מדובר במדגם קטן ולא מייצג, אבל הדאגה קיימת. אם אצל ווקר זה בכלל לא משנה איך קטש ישחק - הוא ייקח את הזריקות שלו. יקלע, יהיה דומיננטי. יחטיא, ישב על הספסל. אצל רומן הסיפור שונה. אם ווקר ימשיך להציג יכולת כזאת, ובמקביל הפיחות במעמדו של מי שמחפש ומוצא הכי הרבה פעמים את סורקין מתחת לסל או אחרי פיק אנד רול, AKA תמיר בלאט, אז הסנטר הישראלי פתאום בבעיה. חשוב לזכור שאיפה לונדברג נראה מצוין כרגע, וזה כשלעצמו מוריד דקות מהרכז האהוב על סורקין, בלי קשר לעובדה שאתמול הוא נח. אז אולי יש מקום לדאגה? זו דאגה ממש קטנה כי עדיין מדובר בשחקן שרק מאופנס ריבאונד יכול לסיים עם 8 נקודות בכל רמה. הרבה תלוי באיך הוא יגיב לסיטואציה. הדקות יהיו שם כי בכל זאת אין הרבה אופציות אחרות אבל הוא יצטרך להתרגל, לחיים ללא בלאט או פחות בלאט. ובכלל האם יש סיכוי שנראה קצת גמישות מצידו של קטש ויתן קצת יד חופשית לגאנרים שלו - לונדברג ובעיקר ווקר? אולי איכשהו, בטעות ממש, גם דאוטין ירוויח מזה? זה עוד ממש רחוק אבל התשובות בשבועות הקרובים. אני אגב, מהמר שלא. אני חושב שבלאט עוד ישחק את ה-15 דקות שלו ביורוליג, יהיה עוד מיני משברון עם ווקר ומכבי לא תעשה פליי אין. אבל תמיד אפשר לפנטז. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל הלווו השבוע יש כדורסל אירופי בארץ הקודש. הלו, תתעוררו, יש כדורסל אירופי בארץ הקודש. מזכיר לכולם, הכל אבל הכל, אמת לשעתה.

כל הקבוצות האומללות ב-NBA דומות זו לזו. אך כל הקבוצות המצליחות – מצליחות הן כל אחת על פי דרכה. טוב, זה לא ממש מדויק, לכל אחת מהקבוצות האומללות יש את המאפיינים הייחודיים שלה (אגיד בהזדמנות זו שלדעתי גם טולסטוי לא דייק במשפט המקורי, גם לאושר פנים רבות), אבל הנראטיבים די חוזרים על עצמם. שוב מכת פציעות, שוב כוכב שלא מתמודד עם ההצלחה ומפרק את הקבוצה, שוב חבורה מזדקנת שמשחקת בלי חשק, שוב מכת פציעות, שוב אוסף כוכבים שלא מוצאים דרך לשחק ביחד, שוב סופרסטארים צעירים שדורכים במקום ולא מבינים איך מנצחים משחקים, שוב מכת פציעות. אותי זה משעמם. הקסם שקורה כשזה עובד, כשקבוצה מתחברת והופכת ליותר מסך חלקיה, הרבה יותר מעניין מהבינוניות של קבוצות שמנסות להצליח וכושלות. ג'ה מוראנט שוב מבקר את המאמנים? שמישהו אחר יתעניין בזה היתרון בכתיבה על NBA הוא שיש מספיק סיפורי הצלחה כדי לא להצטרך להתעניין יותר מדי בכשלונות, ושכל סיפור הצלחה באמת ייחודי. אנחנו חיים בעידן בו השחקנים הבכירים בליגה שונים מאוד אחד מהשני והקבוצות שנבנות סביבם שונות מאוד. אנחנו חיים גם בעידן בו הנהלות וצוותי אימון כל הזמן מחפשים דרכים חדשות לנצח, את מה שאחרים עוד לא חושבים עליו. המשפט האחרון מוביל אותי אל יוסטון, קבוצה שהיא ניסוי שמצליח הרבה יותר מהצפוי, הצלחה שההשלכות שלה עשויות להיות רחבות מאוד. אחרי הכתבות על אוקלהומה סיטי ודטרויט, יוסטון תשלים את סריית שלוש הגדולות שעניין אותי לכתוב עליהן בשלב המוקדם של העונה. עם נט רייטינג של 10.8, שני רק ל-OKC ורחוק מהמקום השלישי, יוסטון ראויה לתואר הקבוצה השנייה באיכותה של הרבע הראשון של העונה, גם אם מבחינת המאזן היא רק חמישית (צמודה לשלישית והרביעית). לפני פתיחת העונה, יוסטון נחשבה לאחת משלוש הגדולות הצפויות לצד OKC ודנבר, הטרייד על קווין דוראנט הפך אותה לקבוצה שאמורה לדבר חזק כבר עכשיו. הפציעה מסיימת העונה של פרד ואנווליט טרפה את הקלפים, בין היתר כי אין בסגל של אימה יודוקה אף אחד שיכול להיכנס לנעליו כמנהל משחק אמיתי. יכול להיות שהרוקטס עוד ינסו להביא רכז במהלך העונה (בכל מקרה לא הייתה להם אפשרות ריאלית לבצע מהלכים לפני ה-15 לדצמבר), בינתיים אמן תומפסון וריד שפרד מקבלים את הבמה ומראים איכויות שונות שניהול משחק היא לא אחת מהן. זאת אחת הסיבות לכך שיוסטון משחקת בסגנון שנראה אחר, חריג, שונה מכל מה שהכרנו. רוצים להשתתף בניסוי? סטן ואן גנדי דיבר לאחרונה בפודקאסט של זאק לואו על כך שהוא שומע ממאמנים בליגה על שינוי משמעותי בתפיסה: הדגש זז מהיעילות של הפוזשנים לכמות הפוזשנים. קבוצות מעדיפות להתמקד באופן בו הן מנצחות יריבות בקרב הפוזשנים מאשר ביכולת להגיע לזריקות הכי טובות ולכפות על היריבות את הזריקות הכי פחות טובות. דוגמא טובה לכך היא ג'ורדן אוט, שמאמן את אחת מהפתעות העונה בליגה, ומהרגע הראשון שלו נחשב למאמן שמדגיש את חשיבות הנצחון בקרב הפוזשנים. אוקיי, אני אגלה לכם, מדובר במאמן החדש של פיניקס. הנה דווין בוקר מדבר על זה: ואן גנדי התייחס לשני תחומים בהם זה בולט. נתחיל דווקא מהשני, שקשור לסגנון ההגנה. אם עד לא מזמן מאמנים הנחו שחקנים לשמור נקי וזהיר, לנסות לכפות זריקה קשה עם כמה שפחות סיכון בביצוע עבירה או בשבירת המבנה ההגנתי, לאחרונה יותר ויותר מאמנים מאפשרים לשחקנים להמר על נתיבי חטיפה ולשלוח ידיים בנסיון להשיג את הכדור, גם במחיר עבירות ונקודות קלות של היריבה בחלק מהמקרים האלה. דטרויט ו-OKC, שתיים משלוש הראשונות בליגה בכפיית איבודים (יחד עם פיניקס), מייצגות את השינוי הזה בצורה הטובה ביותר, האקטיביות בנסיון לכפות איבודים היא חלק משמעותי ממה שהופך את ההגנות שלהן לטובות כל כך (כל אחת בסטנדרטים שלה). התחום הראשון הוא דגש מחודש על ריבאונד התקפה. לאחר תקופה ארוכה בה מאמנים ב-NBA העדיפו להתמקד בירידה להגנה ולא בנסיון להשיג הזדמנות שנייה בהתקפה, בשנים האחרונות משהו זז. רק לפני חמש שנים הייתה רק קבוצה אחת בליגה שאספה יותר מ-30 אחוזים מההחטאות שלה, והיא עמדה על 30.2 אחוזים. השנה יש 19 קבוצות שעוברות את המספר הזה של אחוז ריבאונד התקפה, כמעט שני שליש ליגה, וקבוצה אחת שאוספת מעל ל-40 אחוזים מההחטאות שלה. הקבוצה הזאת היא יוסטון. במשחק פתיחת העונה מול OKC, יודוקה הדהים כשהעלה בחמישייה, במשבצת שפינה ואנווליט, את סטיבן אדאמס. הרכב שני הסנטרים עם אדאמס ואלפרן שנגון, שאמור היה להיות גימיק חביב שיכול להחזיק דקות בודדות, הפך פתאום להרכב המרכזי של יוסטון בפתיחת העונה. כשאת החמישייה משלימים אמן, דוראנט וג'בארי סמית', מדובר בהרכב ענק, כבד ומוגבל מאוד בקליעה מבחוץ. זה הרכב שהדבר המרכזי שהוא עושה טוב זה ריבאונד התקפה. עם התקדמות העונה אדאמס חזר לספסל והחמישיות הראשונות הפכו למאוזנות יותר, אבל הרכב שני הגבוהים הוא עדיין אחד המרכזיים של יודוקה. בכל מקרה, הבחירה לפתוח ככה את העונה הייתה הצהרה שיוסטון עושה משהו אחר, חושבת אחרת על כדורסל, עושה סוג של ניסוי. גם בליגה שגילתה מחדש את ריבאונד ההתקפה, יוסטון היא תופעה מסוג אחר. היא קוטפת 40.8 אחוזים מההחטאות שלה, וזה אחד משני הנתונים המרכזיים הקיצוניים ביותר בעונה הזאת לצד היעילות ההגנתית של OKC. הפער מהמקום השני בתחום עומד על 4.9 אחוזים, שווה ערך לפער בין המקום השני ל-16. אדאמס נמצא במוקד הסיפור הזה. כשהוא על הפרקט הוא לבד שואב 22.2 אחוזים מההחטאות בצד של יוסטון, נתון שאיכשהו מספיק רק למקום השני בליגה כי מיטשל רובינסון, בעונה פסיכית משלו בתחום, שואב 23.2 אחוזים. אבל מיטשרוב לא מוקף בעוד שורה של ריבאונדרים איכותיים, כולל הסנטר המחליף קלינט קאפלה שמדורג שלישי בתחום. התפקיד המרכזי של אדאמס בהתקפת הרוקטס הוא לחפש עמדה טובה לריבאונד, ועם הגודל והרוחב שלו כמעט בלתי אפשרי לסגור אותו. וזה עובד, תיכף אפרט על כך. עובד כל כך טוב שניתן לדבר על סטיבן אדאמס כשחקן מפתח בעונת 25/26 של ה-NBA. מי היה מאמין. הסרטון הזה, של ריבאונד ההתקפה של אדאמס בסדרה מול גולדן סטייט בשנה שעברה, הוא דוגמא מצוינת לכך שיכולת ריבאונד התקפה משלבת כשרון, תשוקה וקשיחות. שימו לב איך הוא תמיד הראשון שמזהה שעוד מעט תהיה זריקה, איך הוא נועל יריבים כך שהוא בעמדה עם הסיכוי הגבוה ביותר שאליה הכדור יגיע ואיך הוא מנצח מאבקי 50/50 כל פעם מחדש: ההתקפה מצוינת אחד הנתונים שמסרבים להתיישר מפתיחת העונה הוא שההתקפה של יוסטון היא אחת הטובות בליגה. כרגע היא מדורגת רביעית, קרובה מאוד למקום השני, ובעידן בו היעילות ההתקפית בשיאה כל ארבע הראשונות הן מהטובות בהיסטוריה בתחום. זה מפתיע כי ההתקפה של יוסטון ממש לא נראית עד כדי כך טובה. היא מגושמת, איטית, בחלק גדול מהפוזשנים לא ברור מה היא מנסה לעשות, להגנות קל מאוד לצופף נגדה. גם רוב הנתונים הסטטיסטיים לא מעידים על התקפה גדולה: היא אחרונה בכמות שלשות למשחק (29.6), מדורגת 29 באחוז סלים מאסיסטים, רק קצת מעל לממוצע באחוז קליעה משוקלל, מהחלשות בליגה באיבודים. מה שכן עובד לטובתה זה שאת מעט השלשות שהיא זורקת היא קולעת ב-39.9 אחוזים, מקום שני בליגה. ושהיא מגיעה הרבה לקו העונשין. אה, ועניין ריבאונד ההתקפה הזה. בסופו של דבר זה ההסבר. משחק ממוצע כולל 45-50 החטאות, מה שאומר שיוסטון משיגה כארבעה פוזשנים יותר מיריבה ממוצעת רק בזכות עליונות ריבאונד ההתקפה, ומדובר בפוזשנים שרבים מהם הופכים לנקודות קלות. זה מצטבר לאחת ההתקפות הטובות בליגה. העובדה שהניסוי הזה מצליח כל כך אמורה לעניין מאוד מנהלים ברחבי הליגה, זו לא תהיה הפתעה גדולה אם נראה קבוצות נוספות מנסות לחקות את ההצלחה של יוסטון ואת מומחי ריבאונד ההתקפה הופכים לשחקנים מבוקשים מאוד. מי שמאפשרים לכל האופרציה הזאת לפעול בכזו יעילות הם דוראנט ושנגון. הם מושלמים לצרכים של יוסטון כי שניהם לא זקוקים כמעט לשום דבר כדי לייצר מצבי זריקה טובים, לעצמם ולאחרים. על KD אין צורך להרחיב, הוא עדיין יודע להגיע למשבצות שלו ולעלות לקליעה מול כל שומר, ולא ממש מפריע לו שהצבע צפוף. שנגון שכלל השנה זריקת פייד-אווי עם קשת גבוהה מאיזור קו העונשין שקשה מאוד לעצור, ויודע גם להגיע לצבע כשניתן וגם למצוא שחקנים פנויים בכל מקום ומכל זווית. מכיוון שאנחנו רגילים לתופעת ניקולה יוקיץ', יכולת המסירה הנדירה של שנגון כנראה עוברת מתחת לרדאר. דרגת הקושי של המסירות שלו כל כך גבוהה שניתן להתחיל לדבר גם עליו כאחד המוסרים הטובים בליגה, לא רק מבין שחקני הפנים. הנה סרטון של שמונה וחצי דקות של אסיסטים של שנגון, מהדברים שלא ידעתם שאתם צריכים. ניתן לראות שרוב האסיסטים המרהיבים שלו הם לשחקנים שחותכים לצבע, ובהם הוא מדגים יכולת ייחודית להשתמש בתזמונים לא צפויים ובשפת גוף כדי לייצר לשחקן החותך שטח שלא אמור להיות קיים בתוך צפיפות. היכולת הזאת מהותית ליכולת של יודוקה להשתמש בהרכבים גבוהים ששולטים בריבאונד: ככל שהעונה מתקדמת גם אמן תומפסון וריד שפרד מתחילים למצוא את מקומם לצד שני הכוכבים. הסיפור הפך לפשוט יותר כשכולם הבינו שלא צריך לצפות מהם להיות מנהלי משחק, כי זה לא חלק מהרפרטואר שלהם ויוסטון לא זקוקה למנהל משחק של ממש כדי להיות אחת ההתקפות הטובות בליגה. אמן מתחיל להיראות כמו מה שבן סימונס אמור היה להיות: אתלט כל כך איכותי שהוא מסוגל להגיע לטבעת בקלות גם כשהשומר שלו עובר מתחת לחסימה, מוסר נהדר בפיק נ' רול ושחקן שמבצע תנועה ללא כדור לצבע. שפרד הוא קומבו גארד שצריך להיות אחראי על הביצוע יותר מאשר על קבלת ההחלטות, וזה מה שהוא עושה בשבועות האחרונים. מעבר לכל מה שניתן לנסות להסביר, יוסטון היא מהקבוצות האלה שמשהו בחיבור בין כל הגורמים פשוט עובד. כמעט בכל משחק יש כמה דקות בהן נראה שכל הקבוצה מתחברת ביחד והכל הולך. היריבה מרגישה שהיא במשחק, ופתאום מגיעות שלוש דקות שכוללות רצף שלשות שנכנסות (כולל אחת או שתיים של שנגון, שהשלשות שלו תמיד מגיעות במומנטום מושלם), כמה חטיפות וסלים קלים, כל החטאה הופכת לריבאונד התקפה, ומשום מקום הרוקטס מובילים ב-20. גם ההגנה מצוינת ההגנה של יוסטון פתחה את העונה פחות טוב, אך לאט ובטוח טיפסה למקום השני ביעילות הגנתית (עדיין במרחק עצום מאוקלהומה סיטי, כמובן). על פניו, זה פחות מפתיע מההתקפה. הסגל עמוס בשחקנים גבוהים ואתלטים שקשה מאוד לשחק נגדם, אמן תומפסון נחשב לאחד השומרים הטובים בליגה ובמקור יוסטון נחשבה קודם כל קבוצת הגנה איכותית. קבלו כמה דקות של אמן תומפסון אקטיבי בהגנה, על הכדור ובעזרה. כשיש לך שחקן כזה הסיכוי להגנה איכותית עולה: אבל להגנה הזאת יש כמה נקודות תורפה. שנגון, באופן כללי, הוא שחקן הגנה טוב מהצפוי, המיקום שלו מוצלח והוא מתזמן את העזרה בצבע נהדר, אבל עדיין מדובר בשחקן כבד שקל יחסית לתקוף בפיק נ' רול. שפרד מתקשה להתמודד מול רבים משחקני החוץ בליגה, ולמרות שהוא מייצר הרבה מאוד האסל ההגנה שלו בעייתית. כששניהם על הפרקט ביחד והיריבה מצליחה לשים את שניהם בפיק נ' רול, זה מתכון לזריקה נוחה כמעט בכל פעם. כאשר שנגון ואדאמס משחקים ביחד יודוקה מנסה לעזור להם עם איזורית, אבל זו איזורית איטית מאוד שעוד לא ראיתי דקות שלה שנראו לי יעילות, התרגילים הפשוטים ביותר מול איזורית מפרקים אותה. גם בהגנה יוסטון מודעת ליתרונות ולחסרונות שלה, מוכנה להקריב דברים מסוימים כדי להרוויח אחרים, וגם בצד הזה של הפרקט הגישה הזו מתגמלת. בגדול, יוסטון מנסה לסגור את הצבע ולמנוע מהיריבה שלשות מהפינה, ומוכנה להקריב שלשות נוחות מאיזור הקשת. הרוקטס מדורגים בטופ 8 גם בכמות נקודות בצבע של יריבות וגם בפרופורציית זריקות העונשין ביחס לזריקות שדה, שני מדדים שביחד הופכים את הגנת הצבע שלה לחזקה מאוד. היא רביעית בכמות השלשות שהיא מאפשרת ליריבות מהפינה וראשונה בפער באחוזים (29.2), ובמקביל היא מדורגת 23 בכמות שלשות שהיא מאפשרת ליריבות מהקשת, שקולעות משם באחוזים יחסית גבוהים (ההגיון בכך הוא שאחוזי השלשות מהקשת בדרך כלל נמוכים משמעותית מאחוזי השלשות מהפינה). מרשים במיוחד שלמרות חגיגת ריבאונד ההתקפה, יוסטון סופגת מעט מאוד נקודות ממתפרצות (חמישית בליגה בתחום), מה שאומר שהיא מצאה נוסחה לשלב בין ריבאונד התקפה לירידה להגנה (בין היתר, עוזר הצורך של היריבה לשלוח את כל השחקנים לעזור בריבאונד הגנה). כך, למרות שהסיפור המעניין יותר של יוסטון נמצא בהתקפה, בעיקר באופן בו ריבאונד ההתקפה הופך אותה לאחת הטובות בליגה בתחום, גם בהגנה מדובר בקבוצה שיש פער בין איך היא נראית, לפחות לפרקים, לעד כמה היא יעילה. את רוב המשחקים של יוסטון שראיתי השנה סיכמתי לעצמי במשפט זהה: אני לא לגמרי מבין איך זה עובד, אבל ברור שיש פה משהו שעובד. המשהו הזה שעובד משלב, כנראה, בין החיבור המיוחד הזה שיש לקבוצה טובה שהופך אותה לגדולה מסך חלקיה, ההבנה איך מנצלים את היתרונות היחסים הייחודיים שיש לה והסתכלות מאוד יוצאת דופן על מה עוזר לנצח משחקי כדורסל. אין שום דבר בעולם הכדורסל שדומה ליוסטון הזאת, וגם כאשר יהיו נסיונות חיקוי קשה לדמיין עוד קבוצה שנראית ככה.

את טור סיכום הפועל תל אביב וילבראן סיימנו כאן עם שאלת ים מדר. כלומר, תהינו איך בדיוק ישתלב בסגל היורוליג של הקבוצה שיושבת בבטחה במקום הראשון בליגה השניה בטיבה. ובכן, בסיום משחק החזרה של ים מדר אל המגרשים שלנו, התשובה היא שאין לנו שמץ של מושג. ולא בטוח שלמישהו אחר, כולל מדר, כולל איטודיס, יש מחשבה ברורה על איך זה אמור לעבוד. מה שאנחנו כן יכולים להגיד לכם זה שעם מדר על הפרקט, לפחות נכון לאתמול, הרבה יותר כיף היה לראות את ולכתוב על הקבוצה האדומה של תל אביב. נתחיל דווקא כלל האצבע בטורים של אחרי משחקים בין שתי ישראליות הוא שתמיד מתחילים מהמנצחת. מאחר שהדיסקו לא כפוף לשום כלל שהוא, נפתח דווקא עם החבורה מהעמק של אברהמי. כי היו רגעים אתמול במשחק שגרמו לתהיה בסגנון איפה הכסף? הרי מן המפורסמות הוא שתקציב הקבוצה הזאת הוא מהגבוהים שיש לליגה של מתחת ל-3 הגדולות להציע. בהיעדרו של ניב משגב אתמול (ואני שם בצד כרגע את רפי מנקו), בקלות ניתן היה לבהות בחמישיות השונות של האורחת ולתהות במה בדיוק הם טובים. כולל, אך לא רק, בחמישיה שעוד ניסתה לקחת את המשחק בדקות האחרונות, שכללה את נציה, גולדנברג וגיל נויוביץ'. גישה, רגליים, רצון ומחשבה. שרון אברהמי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מצד שני, העמק הייתה ממש שם. ואלמלא רצף בלתי סביר בעליל של איבודי כדור במהלכים משמעותיים ברבע הרביעי ועוד טיפה שיקול דעת, היא גם יכולה הייתה להיות במצב של לגנוב את זה. אני יודע שמחמאות בעברית למאמנים עוברות דרך מילים מסובכות באמריקאית. ואם מדברים על עניינים מנטליים וכל מיני דברים שקשורים באגרסיביות, זה כאילו מקטין את העבודה של הקואץ'. אבל הפועל תל אביב היא קבוצה סופר מוכשרת, גם ברמת סגל הליגה שלה, והעמק גרמה לה משך דקות ארוכות להיתקע בהתמודדויות האחד על אחד. הגישה שלה, הרגליים שלה, הרצון שלה, המחשבה שלה – כל אלו הקשו מאוד על שחקני הכדרור של איטודיס לייצר לעצמם יתרונות קלים עד משמעותיים. ושם ההישג הגדול. ובזכות זה, גם בזכות זה, הקבוצה הזאת משתייכת קללל לצמרת ליגת העל. אגב, דווקא כשהיא הלכה הגנתית לסימן היכר בולט שלה, כלומר לשמירות הכפולות וההתפרעויות, היא נענשה יחסית מהר. כולל במהלך שהזכיר את שלשת הנצחון של וויינרייט רק יומיים לפני – אחרי שמירה כפולה על בלייקני. כי גם אתמול, מול העמק, הובילה שמירה כפולה על בלייקני לשלשה סוגרת עניין. של וויינרייט. כשחושבים על זה, באותה מידה שנקודות וויינרייט הן ביטוי להתקפה שהגיעה לפאנץ', כך נקודות וויינרייט גם מעידות על טעות או על תגובה איטית מדי של ההגנה. כמו למשל כאן. ים מדר עם כל הרצון הטוב, בחיי שאין יותר מדי דברים טובים להגיד על הכדורסל של הפועל תל אביב אתמול. כן, הגנתית היא הראתה דברים בכלל ואת וויינרייט ומלקולם בפרט. הידד. ובחיי שאין יותר מדי דברים רעים להגיד על הכדורסל של הפועל תל אביב אתמול. גם כי קשה לבוא בטענות למשחק של מוצ"ש אחרי משחק של חמישי. אוקיי, סליחה, יש כמה דברים רעים להגיד, אבל לא חדשים. כי קצת התרגלנו לאחרונה לכך שהיא תקועה בהתקפה. כי הפנמנו כבר, למרבה ההפתעה, שברגע שהמשחק נהיה צמוד אין לאיטודיס שום רעיון אחר זולת לתת את הכדור לבלייקני, כן – גם מול העמק – להזיז את כולם ולקוות לטוב. העמק, וילרבאן, ווטאבר. הכל אותו הדבר. גם אחרי ההתרגשות הגדולה בקהל נוכח חזרתם של תומר גינת ובמיוחד ים מדר, ברור לגמרי מהו סדר העדיפות הנוכחי במשחק ההתקפה של איטודיס. בטח ובטח כשאין מיציץ' ואין בראיינט. לא מפתיע, אגב, שהנקודות הראשונות של ים מדר העונה הגיעו לאור תשומת הלב ההגנתית המוגברת שקיבל אנטוניו בלייקני. כאן. בכל מקרה, אחרי כמה דקות מהוססות, הרכז הראשון של בית הלחמי השתחרר והזכיר. הנה שליטה בכדור ובגוף שמובילה לג'אמפר אחרי סיבוב. הנה החתוליות הזאת שמענישה אי התאמה הגנתית עם טיול עד לטבעת. מדר נראה נהדר עם 14 נקודות ו-4 אסיסטים (בלי איבודים) על 22 דקות אישיות טובות שלו, שהובילו למדד היעילות הכי גבוה בקבוצה שלו. עכשיו נראה מה זה שווה במשחק אמיתי מול בולוניה, בשישי הקרוב. 3 נקודות לסיום על דרבי השרון 1. רגלנד – כיף היה לשמוע על חזרתו של ג'ו רגלנד לכדורסל שלנו וכיף היה לראות את הרכז הוותיק מוביל את ההתקפה של רגלנד, באופן ניכר, כבר במשחקו הראשון ברעננה. את הנקודות שלו (18) הוא עשה. את האסיסטים שלו (12) הוא עשה די בקלות. כלומר, כבר במשחק הראשון הוא הבהיר למי שצריך את מה שאמור להיות ברור מאליו. מה שפחות ברור מאליו הוא אם הקבוצה הזאת, גם איתו, באמת שווה ליגת על. עשה את שלו, רגלנד. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל 2. אקוניס – בניגוד לחברים/אויבים שלו ממכבי תל אביב, אצל אקוניס לא שמענו על ישיבות ליליות או אחרות בקשר למאמן שלו. גם כשנדמה היה שהמשבר בהרצליה יוביל לשחרורו של יהוא. גם כי, בינינו, אף אחד לא באמת מסקר את זה בתקשורת שלנו. בכל מקרה, מגיעות לאקוניס מחמאות על אי נקיטת המהלך, לפחות נכון לעכשיו. עם רצף נצחונות מקומי ועם סגנון התקפי די מאופיין, ברור (ומהיר במיוחד), נראה שלפחות כרגע הכל בסדר. בטח כשסטיוארט והיידיגר נמצאים ביום כזה שבו הם מסרבים להחטיא. 3. להקטין – כולנו מתים על כדורסל. רואים כדורסל בכמויות. בטח ובטח שכדורסל של קבוצות משלנו. מאחר שחלק גדול מדי מהמשחקים איננו ראוי לצפייה, מעניין אם יש עדיין אנשים מבינינו שחושבים ש-14 קבוצות בליגת העל זה משהו שנשמע הגיוני, עושה טוב למותג או אפילו לחיה המוגנת הקרויה השחקן הישראלי. אגב, לא בטוח שגם 12. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

באחד מהטורים הקודמים, הסברתי באריכות מדוע המסע של גל רביב ל- WNBA נראה די מבטיח. כזה שנותן הרבה מקום לאופטימיות (בלשון המעטה). למען האמת, אם תנברו לעומקם של המוק-דראפטים האחרונים של הWNBA ב-2026, למשל זה של החברים מבליצ'ר ריפורט, תוכלו למצוא נוכחות ישראלית, אבל לא בהכרח זו ששמעתם עליה. קריירת המכללות של ירדן גרזון מגיעה לשלבי המאני טיים, והאמת היא שזה נראה מבטיח לא פחות. מוקים מסוימים אפילו מקפיצים אותה למקום ה-6, היישר לזרועותיהן של הפורטלנד פייר (מישהו אמר שכנה של דני?). זמן טוב להתמקד בקלעית הקטלנית ובכדורסל שלה, בעיצומה של עונת הסניור. הדרך את עונתה הרביעית בליגת המכללות, פתחה ירדן גרזון עם קילומטראז' כדורסל משמעותי מאוד מאחוריה. הגארדית הארוכה (1.91) גדלה ונשמה כדורסל עוד מהבית. שני הורים כדורסלני עבר, ואחות גדולה, ליאור, שהשנה שבה ארצה אחרי קדנציית מכללות מרשימה כלשעצמה, דחפו את הקלעית הצעירה לבלוט עוד מתחילת הדרך. כבר בגיל 18 מצאה את עצמה גרזון שחקנית משמעותית בליגת העל לנשים במדי מכבי רמת גן, כשרשמה 12.1 נקודות, 5.0 ריבאונדים ו-3.6 אסיסטים למשחק במעל 31 דקות בממוצע. מהשלבים הראשונים היא הראתה את פוטצניאל הקליעה הפנומנלי שלה ואת היכולת להיות שחקנית אול-אראונד, שזזה בין עמדות ומצליחה לתרום בלא מעט אספקטים במשחק. השילוב בין הסייז, יכולות הדריבל וקבלת ההחלטות לצד הקליעה - אפשרו לה להיות אפקטיבית כמעט בכל עמדה. וזה, בדיוק מה שאוהבים לראות במכללות. במהלך עונת 21/22 התחייבה גרזון לאוניברסיטת אינדיאנה, שמשחקת בקונפרנס ה-BIG 10 (מעכשיו "ביג טן", תעשו לי טובה), מהמובילים והאיכותיים ביותר שיש לליגת המכללות להציע. ההשתלבות שלה בקבוצה מהטובות בקונפרנס, כרוקית, הייתה חלקה ומרשימה במיוחד. בלי תקופת מעבר וקשיי הסתגלות משמעותיים, גרזון קיבעה את מעמדה כשחקנית חמישייה מהרגע הראשון, והמשיכה להראות את יכולות האול-אראונד, עם אימפקט משמעותי בריבאונד וכניסה יחסית חלקה למשבצת של מובילת כדור ומקבלת החלטות בקבוצה - לאור פציעות של שחקניות משמעותיות בקו האחורי. אבל כמובן שגולת הכותרת הייתה הקליעה מבחוץ. 2.2 שלשות למשחק ב-46% מפלצתיים בעונת הבכורה לא השאירו כל צל של ספק: מדובר באחת מהקלעיות הטובות ביותר במכללות. ברמה הקבוצתית, העונה הסדירה נגמרה עם מקום ראשון ואליפות הקונפרנס, אך עם הדחה כואבת בסיבוב השני של המארצ' מאדנס. גם בשתי העונות העוקבות, אינדיאנה המשיכה לשלוט בביג טן בעונה הסדירה אך לא הצליחה לתרגם את זה להצלחה בפלייאוף. ירדן המשיכה להיות שחקנית משמעותית מאוד ושברה שיאים בכל הקשור לקליעה. 217 פגיעות מבחוץ ב-3 עונות עזרו לה לשבור את שיא כל הזמנים של אינדיאנה בשלשות שנקלעו ולשמור לעצמה מקום של כבוד בדברי הימים של הפרוגרם. רוצים לראות קצת איך זה נראה בזמן אמת? קחו: עם סיום עונת הג'וניור באינדיאנה, שהייתה עונת השיא שלה בדקות (33.5 למשחק), נקודות (14.4 למשחק) ריבאונדים (5.4 למשחק) ואסיסטים (3.2 למשחק), והקנתה לה מקום בחמישייה השנייה של העונה בביג טן, החליטה הצלפית הישראלית להיכנס ל-Transfer Portal של המכללות. תוך יומיים מכניסתה לפורטל, קיבלה גרזון את הטלפון מברנדה פריס, המאמנת הוותיקה ממרילנד שעומדת על הקווים כבר 24 שנה ברציפות. מהירות התגובה של הטראפינס, ההתאמה המקצועית וההישארות בקונפרנס הביג טן, שכנעו את גרזון שנענתה להצעה ויצאה לפרק חדש בקריירה. העונה ב-10 משחקים (10 בחמישייה): 10.6 נקודות, 3.6 ריבאונדים, 3.0 אסיסטים, 2.2 שלשות למשחק ב-34%, 1.6 חטיפות ב-26.6 דקות למשחק. את העונה הנוכחית פתחה מרילנד החזקה בסערה עם 10-0 מהדהד, אבל אם נתרכז באופן ספציפי בגרזון, נוכל לסמן סימן שאלה קריטי לקראת ההמשך: החוסר בניצול היתרון הפיזי. בעשרת המשחקים הראשונים של העונה ראינו ירידה בפרמטרים של ריבאונד, זריקות מ-2 וזריקות מהקו (גם כשמנרמלים ל-40 דקות), אותם פרמטרים שמצביעים על נוכחות גופנית, האסל ומשחק פנים. משחק ההתקפה המהיר יחסית של מרילנד מפתה את גרזון להשליך שלשות במעבר ולשחק רחוק מהטבעות, מה שמקשה עליה לשמור על טיקט האול-אראונד שאפיין אותה בשנים הקודמות. למעשה, שני שליש (!) מהזריקות שלה מהשדה מגיעות מחוץ לקשת, נתון שיא בקריירת המכללות עד כה. כמות הזריקות המשמעותית גם מקשה על גרזון להישאר באותה רמת יעילות. מה שעוד מקשה עליה זה הקצב. בעוד באינדיאנה היא הייתה מצליחה לקבל מבטים פנויים בסט-גיים המסודר והאיטי שאפיין את הקבוצה ההיא, השנה היא צריכה לחיות בקצב מהיר הרבה יותר. התקפות קצרות מובילות, לרוב, לזריקות לא אופטימליות. קחו דוגמה לפוזשן שממחיש את הקושי בכל הקשור לתחום הפיזי. ירדן יוצאת על חסימה וחותכת לכיוון הצבע בתנועה מהירה. שילוב של עבודת רגליים לא מספיק טובה ושל רכות בחדירה גורמות לשומרת שלה להישאר יציבה למדי ולהצליח לעצור את החדירה בלי מאמץ מיוחד. עכשיו, בניגוד לדעה הנחרצת והדי חצופה בציוץ הזה, אני מתקשה לזלזל ב-450 קליעות קאץ' אנד שוט ב-44% בקריירת הקולג'ים. ועדיין - האינטרס הראשון במעלה לקראת הדראפט הקרוב הוא השמירה על הרב גוניות במשחק. היצמדות לטיקט הקליעה תייצר לגרזון תקרת זכוכית נמוכה מידי שלא באמת משקפת את הפוטנציאל שטמון בה. גם במשחקים הטובים יותר שלה העונה, לא ראינו הרבה יותר מקליעה במעבר. העבר מרמז על העתיד? לפני 20 שנה, שחקנית ישראלית אחת הצליחה לסחוף את אותה מרילנד לזכייה באליפות המכללות, כל הדרך לבחירה בדראפט ה-WNBA. אז נכון, שי דורון (האגדית) וירדן גרזון שונות אחת מהשנייה בתפקיד ובמאפייני המשחק, אך אי אפשר לברוח מההשוואה המתבקשת ומסגירת המעגל האפשרית. ירדן גרזון חולקת בצוותא עם גל רביב את העתיד של כדורסל הנשים בישראל. פתיחת העונה הזו קריטית במיוחד לשמירה על המניה שלה בקו עליה. הסתגלות לקבוצה חדשה היא לגמרי יציאה מאזור הנוחות, אבל העיניים עדיין נעוצות חזק על הדראפט ועל המאני-טיים בחודש מרץ. המפתח להגיע לשם: גיוון, אגרסיביות ושמירה על הקליעה. שילוב מנצח שיש למתי מעט. יאללה, תני בראש.

במהלך פגרת הנבחרת היה אפשר לשכוח בקלות שהפועל ירושלים בכדורסל זה דבר שעדיין קורה. מכבי תל אביב נכנסה למערבולת עודד קטש וייצרה רעש בלתי פוסק, הפועל תל אביב הכניסה משקיע חדש ועופר ינאי היה, ובכן, עופר ינאי. האזכור היחיד לקיומה של מחזיקת גביע ווינר היה עקיצה מופרכת של האחרון נגד קאדין קרינגטון כדי לעשות לובי מגושם לאיזרוח אחד הזרים של הפועל ת"א. מכיוון הפועל ירושלים - שקט. מה שקט? דממה. אפילו העניין שהביעה אולימפיאקוס בג'ארד הרפר נעלם כלעומת שבא. שפיות? שיעמום? זה כבר עניין של נקודת מבט. במשחק הבית האחרון בגלות - עוד נחזור לכך בהמשך - ירושלים המשיכה לשעמם. קצת מצחיק לומר את זה על משחק שהסתיים עם 98 נקודות וב-32 הפרש, אבל זה היה ערב טיפוסי של עידן יונתן אלון - משמעת ומחויבות הגנתית, יעילות וחוסר אנוכיות התקפית. וזהו. ריקודים היו שם בעיקר בדקות האחרונות, כשונציה המחרידה הצליחה להגיע לתחתית החבית ואז לשמוע נקישות מלמטה. פתאום לאמב מסר אסיסט יפה לסקפינצב כצלע שלישית בפיק אנד רול שמוצא את החותך, ויובל זוסמן שמח לחזור מהדיכאון של הנבחרת למקום שבו הוא יודע בדיוק מה התפקיד שלו, עם חטיפות, ליי אפים ושלשות. קודם היה הדאנק היפה הזה של ויילי. רק שלמשך רוב הערב, הנוסחה הייתה מוכרת: ג'ארד הארפר מייאש את היריבה עד עפר עם סחיטת עבירות וירטואוזית (9-11 מהקו, פעם שלישית העונה עם מספר דו ספרתי של זריקות עונשין), קאדין קרינגטון מייצר לעצמו ונהנה מתשומת הלב שמקבל שותפו לקו האחורי וקשיוס וינסטון עולה מהספסל כדי לסחוט עוד קצת עבירות, אבל בסגנון אחר. ומכיוון שהיריבה הייתה רופסת במיוחד, ולאור היעדר האופציה הנמוכה יותר ב-5 עקב היעדרותו של ג'סטין סמית, ויילי את סקפינצב את לאמב (10 ריבאונדים, שיא עונתי) שלטו לחלוטין מתחת לסל, עם 47 כדורים חוזרים מול 29. שני הראשונים קלעו במצטבר 21 נקודות עם 14 ריבאונדים. היה כל כך לא מותח שיונתן אלון עבר במחצית השניה לאזורית, מהלך די נדיר בקבוצה הזאת. ונציה לא הבינה את הרמז, והמשיכה להחטיא ולאבד. בכלל, קשה להסביר למי שלא צפה כמה מזעזעת הייתה ונציה. כן, לאקטיביות ההגנתית של ירושלים יש קשר ישיר לכך שקבוצה של 85.3 נקודות מסיימת עם 66. מצד שני, 0 מ-13 משלוש במחצית הראשונה ו-6 מ-26 במשחק כולו קשורים גם לכך שמדובר בקבוצה די איומה. דנזל ולנטיין, פעם בחירה 14 בדראפט, התעקש להפגיז מ-8 מטר לפחות, וסיים עם 1 מ-6. קייל ווילצ'ר, שקלע 20 במשחק הקודם מול מנרסה, סיים עם נקודה. סטפן ניקוליץ', פאואר פוורוורד מנוסה, התלהב מחילוף שבו קיבל את רועי פריצקי, דחף את דרכו עם הגב לסל בתנועת ה"בארקלי" המפורסמת, וסיים עם איירבול. כריס הורטון הצדיק בדיעבד את חיתוכו מהפועל תל אביב לטובת אונואקו עם מפגן החטאות מתחת לסל. ונוון ספאחיה, הקואץ'? שילב ידיים בייאוש על הקווים. מצד שני, ככה הוא נראה תמיד. ונציה משקפת משהו גדול יותר. היורוקאפ, יש להודות, לא טוב. בכלל לא טוב. משחק הבית הראשון של ירושלים בארץ יהיה מול המבורג, האלבה של המפעל המשני, אבל הרבה יותר גרועה. 8 הפסדים, 0 ניצחונות, כשמספר הנקודות המינימלי שספגה היה 90, מאותה ונציה - שעדיין ניצחה ב-35 הפרש. שבוע אחרי שבוע ירושלים משייטת לניצחונות, אחרי שהתאוששה מפתיחת העונה הרעה, עם ההפסדים לצ'דביטה ומנרסה. איכשהו, היא עושה זאת בלי שבעיות היסוד בהרכב שלה נפתרות באמת. ג'וזיה ג'ורדן ג'יימס היה ה-4 הפותח אמש, כשאנתוני לאמב עולה מהספסל ותורם בכל הקטגוריות החשובות, חוץ מלקלוע סלים. גם בשלב המתקדם הזה, הוא עדיין לא מרגיש בנוח בהתקפה שבה שני גארדים מקבלים כמעט את כל ההחלטות. ה-4 הטבעי היחיד בסגל הזה, נמרוד לוי, פצוע תמידית וספק אם מישהו בונה עליו להיות איש מפתח במשחקים מכריעים. ירושלים זקוקה לעוד שחקן בעמדה מספר 4, אבל קל לשכוח את זה כשמשייטים מדי שבוע מול המקבילות של לוליו, היריבה השבדית של מכבי תל אביב בעונת הסופרוליג של 2000/2001. המשבר של מכבי ההיא הגיע בדמות הפסד ביתי לקרית אתא, היריבה של ירושלים במחזור הליגה הקרוב. גם כיום, 25 שנים אחרי, האתגר מול חבורת הראן אנד גאן אנד ריבאונד של אלעד בנטוב יהיה בהכרח משמעותי יותר מאשר מול ונציה, ובטח מאשר מול המבורג. ועדיין, עדיף לארח את הקבוצות הבינוניות האלו בארנה, או בחולון, מאשר בסרביה. הצפייה במשחק של ירושלים הייתה מדכדכת לא רק בגלל הרמה העלובה של האיטלקים, אלא בעיקר בגלל היציעים הריקים והתחושה שמדובר באימון בקושי. כדורסל ביתי אמורים לשחק מול האוהדים שלך, ובבית. ואולי, מול יציעים גדושים - לא מלאים - ייווצר דיאלוג כלשהו בין הקהל לקבוצה. עידוד מחד, אבל גם קצת קריאות אכזבה פה ושם לא יזיקו. הפועל ירושלים כל כך שקטה ומופנמת, שלא יזיק לה שהקהל יעיר אותה קצת, יאתגר אותה טיפה, יפיח בה רוח חיים. וזה תקף גם אחרי ניצחון אירופי ב-32 הפרש, וכנראה לפני עוד אחד בהפרש דומה.

לכולם כבר ברור שפרויקט עופר ינאי הפך את הפועל תל אביב למכבי על סטרואידים. במסגרת המהפך, הגיע אתמול משחק שהזכיר את ימיה היפים של היריבה בצהוב במסגרת הליגה. בבית. כשהיא מפהקת, כשהקהל מפהק, כששימון ממש לא. כי לכולם כולל כולם כולל כולם ברור איך יגמר המשחק, ולא משנה מה תוצאת הביניים. גם אם תוצאת הביניים היא 51646516516 הפרש 5 שניות לסיום. לכולם, חוץ מלשימון. תודה לפופה לפני שמתחילים לדבר רוחב, את המשחק הזה צריכים לנתח דווקא דרך שני מהלכים של פייריק פופה, שהוא גם המאמן של וילרבאן וגם אח על מלא. ננדו דה קולו רקד אתמול. כמו שרקד גם נגד ברסה במחזור שלפני הפגרה. כמו שרקד מי יודע כמה פעמים בקריירה שלו, כשהמחשבה של הפועל תל אביב ביורוליג הייתה אז הגיונית כמו פרישה של אירלנד מהארוויזיון. כן, ג'וני לוגן, אני מדבר אליך ואל העם שלך: Téigh ag lorg do chairde. הקיצר, דה קולו עשה מה בראש שלו, וניצל בעיקר את הפיהוק האדום. זה התחיל מהמהלך הזה. וזה המשיך משם הלאה. מלקולם, בלייקני, אוטורו – לא משנה מי לוקח את דה קולו, כי הוא לוקח את השומר ימינה ואל הטבעת. אני מכיר אחד שדי מסמפט את דה קולו. אהרלוס, איכה? הפועל ת"א ניצלה מחתכת פאדיחה, אבל האמת היא שעם ננדו דה קולו, הקבוצה שבמקום האחרון ביורוליג לא כזו גרועה. עובדה: איתו היו לווילרבאן ניצחונות על באסקוניה ודובאי, לצד הפסדים ב-3 הפרש, ב-6, ב-7, ב-10, ב-14 ואתמול שוב ב-7. הבעיה הייתה בלעדיו: 1 מ-5 במשחקים שהחמיץ, ו-37- בערב שבו נפצע. תודה לך. אז שמע סיפור: אתמול, פחות מ-6 דקות לסיום, כשוילרבאן מובילה 9 ובדרך לחולל וואחד סנסציה בסופיה, מחליט פופה לתת לכוכב שלו לנוח. כשהוא חוזר, שתי דקות אחרי, התוצאה כבר ירדה ל-3 בלבד. ועזבו את זה. כשדה קולו נכנס, הוא מקבל כמשימה הגנתית את (אני יודע שאתם במתח) בלייקני. בפעם הראשונה בחילוף. בפעם השניה בלי חילוף, בדרך לשלשה בפרצוף שהפכה את התוצאה. משך שנים אנחנו מנהלים כאן דיונים על מה הסיפור של המאמנים הצרפתיים. למה הם עושים את מה שהם עושים. ואיך לעזאזל אנחנו מעיזים לבקר אותם, כי ללא ספק הם יודעים כדורסל ואנחנו כאן בעיקר יודעים לדבר על כדורסל. אבל וואלאק, הפעם אין מקום לדיון. הפעם יש מקום להכרת הטוב. תודה לבלייקני הרגע דיברנו על הציוות ההגנתי על בלייקני. לא שזה באמת חשוב. בלייקני החטיא במחצית הראשונה כי הוא החטיא. לא בגלל משהו יוצא דופן שעשתה ההגנה של האורחת. והוא קלע 10 נקודות ברבע האחרון, סליחה – 10 נקודות בפרק זמן של פחות מ 2:20, החל מ 4:19 לסיום ועד 2:01 לסיום, כי הוא קלע. אין שום דבר שבאמת אפשר לעשות כנגד התופעה הזאת. וכאשר פופה כבר החליט שדי ושלח הגנתית את באסה כדי שזה יעזור להריסון במשימתו הקדושה, שילח בלייקני את הכדור אלי וויינרייט, שדפק שלשה שדי קיפלה את הארוע. באסה לוילרבאן. הנה, כך זה נראה מקרוב: אחרי שצחקקנו, זמן לטיפה מחשבה. האם זה מה שנשאר ממשחק ההתקפה של הפועל תל אביב? כי בחלק הראשון של המשחק הכל נראה היה בשליטה. ודרך הגארדים שלה, הכדורים הגיעו בקלות אל אוטורו את מוטלי, שעשו מספרים והפרש. כשהדברים טיפה הסתבכו, לא נותר אלא בלייקני. מצ'עמם לה בחיי שהיו רגעים במשחק, במיוחד כשהפועל תל אביב תפסה לה איזה יתרון נחמד פה ושם, שהרגיש שכמו לא מעט אנשים בבית, גם שחקניה החליטו לזפזפ לרגע כדי לראות מה קורה במשחקים המקבילים. בפשטות, הפועל תל אביב משחקת לעיתים בכלל ואתמול בפרט כאילו מצ'עמם לה. נו, אתם מכירים את הרפרנס. אודי הירש דיבר על זה בטור קודם: הקבוצה של איטודיס משחקת לפעמים כאילו היא בתפקיד הדוד בסרט ביג לבובסקי. בהליכה, בלי להתאמץ. היא מרימה זריקות קשות כברירת מחדל. ואם מוסרת, זה לא אחת גם בדרגות קושי שמשדרות שיעמום או עצלות. אתמול, בדקות בהן כמעט ואיבדה את המשחק, קיבלנו שתי דוגמאות מובהקות: הנה אלייז'ה בראיינט, זה שנחשב בדרך כלל למקבל ההחלטות השקול יחסית, מרים לו טריצה בלתי סבירה בעליל כשהשעון הגדול מראה 7 דקות וחצי ו -7 נקודות יתרון לצרפתים. מכדרר, מעביר מאחורי הגב ונותן בסטפ בק בלי שום סיבה נראית לעין. הנה כריס ג'ונס, כדקה אחרי וכשהפיגור כבר 9, מוסר איזו מסירת דאווין לפינה הרחוקה ולבלייקני, אשר מיורטת בקלות על ידי ההגנה. אפילו איטודיס, בדרך כלל טיפוס שמשדר אינטנסיביות מוקפדת ומוחצנת על הקווים, הרגיש ונראה מצ'ועמם. כולל בפסקי הזמן יוצאי דופן בשלוותם מצד אחד ובחוסר המעורבות שלו מצד שני. ואגב, זה בסדר גמור להיות מצ'ועמם בחודש דצמבר וכשאתה במקום הראשון ביורוליג, בהנחה שזאת ורק זאת הבעיה שמטרידה כרגע את הפועל תל אביב. עכשיו צריך רק לבדוק טוב טוב אם זאת באמת הבעיה שמטרידה כרגע את הפועל תל אביב. 2 נקודות לסיום 1. מיציץ' – אני מאלו שחוזרים ואומרים שמיציץ' בסדר גמור. עזבו את משקולת השכר, כי היא לא באמת משנה לנו כצרכנים. כן, הוא פרוע. כן, הוא לעיתים עושה דברים שמזכירים את אדם סנדלר משחק כדורסל בשכונה. אבל הוא פאקינג שחקן ויהיה בסדר גמור וכשהמשחקים יהפכו להיות מעניינים יותר. מצד שני, ולא בפעם הראשונה העונה, אתמול הוא הפריע בואכה הזיק. ואם איטודיס לא מוריד אותו לנוח לקראת סיום המשחק, גם בכל הנוגע לאימפקט ההתקפי ובטח שלזה ההגנתי, את המשחק הזה הוא מפסיד. הרבה בגלל מיציץ'. אהרלוס, תן לי טייק על ואסה: המטוטלת בקו האחורי המשיכה להתפרע. אחרי שטיילר אניס הוכנס לפריזר ולא שותף בכלל בהפסד לריאל מדריד, הוא שוב פתח בחמישייה. ומי נשאר בחוץ? ואסילייה מיציץ', בפעם הראשונה העונה, שסיים עם 4 נקודות ב-2 מ-7 מהשדה. הפעם הקודמת שבה עלה מהספסל ביורוליג אירעה לפני יותר משנתיים וחצי. אנאדולו אפס הובסה בבית בידי מכבי ת"א. ואסה, שבדיוק חזר מפציעה, נכנס כמחליף ותרם 5 נקודות ב-2 מ-5 מהשדה. דומה, לא? ובקיצ, עדיף שיהיה בחמישייה וזהו, לא? 2. מדר – נשאלת השאלה, במנותק מהמשחק אתמול, מה אמור לקרות עכשיו עם ים מדר. כלומר, בהנחה שהכל כשיר וסבבה, ישחק מן הסתם דקות משמעותיות מול העמק במשחק הקרוב ובכלל. אבל באירופה, איך זה אמור לעבוד באירופה? כל עוד הסגל הזה נותר כמות שהוא ולא מתחיל להתדלדל, כפי שרמז אתמול עופר ינאי בראיון הראשון אותו קיים מזה מספר דקות, איפה ימצאו דקות בקו האחורי שכולל רק בעמדה מספר 1 את מיציץ', ג'ונס ואניס? בין הפותרים נכונה יוגרלו וכו וגו ודו. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

"תגיד", החל לכתוב לי חברי הטוב מינדאוגאס ממקום מושבו בז'לגיריו ארנה בהפסקת המחצית. לאור ההקדמה, הבנתי שההסתלבטות כבר עושה את דרכה לחשבון הווטסאפ שלי. והנה, היא הגיעה. "אושיי בריסט אמר השבוע שסוף סוף הוא יזכה לשחק עם רעש מסביב. איזה רעש? אני לא יכול לתאר לך את השקט שיש כאן עכשיו". או במילותיו הספרותיות - Quiet as fXXX. מכבי ת"א הביסה את ז'לגיריס קובנה 65:83. בואו, לפני הכל, נעשה סדר במספרים: * זה ההפסד הביתי הכי גדול של הליטאים ב-11 חודשים (מאז 83:64 לריאל מדריד). * ניצחון החוץ הכי גבוה של מכבי בשנה האחרונה (מאז 85:103 בברלין). * הכי מעט שמכבי ספגה ביורוליג בכמעט ארבע שנים (מאז 58:75 על מילאנו). * הכי מעט שמכבי ספגה במשחק חוץ בחמש שנים (מאז 63:67 בוויטוריה). רגע, זה לא הכל. אנחנו לא יכולים לאכול ת'ראס במשך שנים על ההגנה שאין, ואז כשיש - פשוט להתעלם. * מכבי ת"א ספגה 14 נקודות ברבע הראשון. זה הכי מעט שנקלעו נגדה בשלב הזה העונה, ובעצם גם בעונה שעברה. * מכבי ת"א ספגה 30 נקודות במחצית הראשונה. הכי מעט בשנתיים האחרונות. * מכבי ת"א ספגה 46 עד סוף הרבע השלישי. שתבינו: ברוב המשחקים הקודמים העונה (7 מ-13) היא ספגה יותר עוד לפני הירידה למחצית. והפעם, כדי להכניס את הניצחון לפרופורציה, לא ננסה להקטין את היריבה או לזלזל בה. ז'לגיריס, למקרה שמישהו לא הבחין או שמא הספיק לשכוח, היא קבוצת השלשות הכי טובה ביורוליג. עם 41 אחוזים עונתיים, טבין ותקילין. ולא שהיא זורקת פחות, רק כששחקן פנוי או אין ברירה. כי זו לא רק האיכות, אלא גם הכמות - היא מדורגת שלישית במספר השלשות הכולל שקלעה. אבל אתמול היא החטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. ידה ידה ידה, מתישהו ברבע השלישי, קצת אחרי יתרון השיא של מכבי (30:55), עמדה ז'ל על 1 מ-17. כלומר, 16 החטאות מ-17 זריקות. כלומר, 5%. ואת הערב כולו היא סיימה עם 5 מ-29, 17% רעין ותקולין, אחרי הנחה של נער הפוסטר מנטאס רובשטאביצ'יוס בזמן הזבל. לא לכל הנתונים האלה צריך לתת קרדיט להגנה. שחקני ז'לגיריס החטיאו לייאפים ויידו איירבולים גם בזריקות פנויות לחלוטין, אבל משהו בכל זאת היה שונה בצורה שבה האורחים ניגשו למשחק. מכבי ת"א חטפה 12 כדורים, כמעט כפול מהממוצע שלה שעמד על 6.5. היא ביצעה יותר עבירות מיריבתה (21:25). היא לא איפשרה לליטאים לפתח את משחק הריצה המהיר והטיפוסי שלהם בבית, וספגה מהם רק 4 נקודות במתפרצות. ואמנם היו למקומיים 20 ריבאונדים בהתקפה, אבל הם היוו רק 36% מהכדורים החוזרים שניתזו מההחטאות הכל כך רבות שלהם. התפוצצויות רגעיות של לוני ווקר. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב לצד ההתפוצצויות הרגעיות והפנומנליות של לוני ווקר (שחקנים מככבים מול אקסיות, פרק 316,728), נגיעות הגאונות של תמיר בלאט (תארו לכם שהיה גם סנטר לידו, כמו בימי ג'וש ניבו ו/או חסיאל ריברו), והיעילות ההתקפית המרשימה והאלגנטית של טי.ג'יי ליף (שמיני בכל היורוליג במדד לדקה), זה היה משחק הוולקאם של איפה לונדברג. אמרנו בתחילת הדרך ונחזור על כך שוב: אף שהדני אינו רכז טהור, ההצלחה שלו תיגזר מהתשובה לשאלה פשוטה - האם הוא מסוגל להחזיק את עמדת ניהול המשחק לדקות כאלה ואחרות, ולהשתלב היטב גם לצד הרכזים שיש? אתמול הוא היה 100 מ-100. היו לו רגעים מצוינים כמוביל כדור משני ליד בלאט, ורגעים לא פחות טובים כפוינט גארד בלעדי ליד ווקר. הוא בא עם הסייז היחסי שלו, ועם משחק ההגנה הטוב יחסית שלו, ועם הוותק והניסיון היחסיים שלו, ונתן מענה בדיוק למה שעודד קטש צריך ממנו. משחק הוולקאם של איפה. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב * לונדברג נכנס יחד עם בלאט במקומו של ווקר בפיגור 9:8, ומיד היה מעורב ב-10 מ-14 הנקודות הבאות עד לסיום הרבע הראשון (6 קלע בעצמו, ו-4 הגיעו מאסיסטים שלו). כשיצא, מכבי כבר הובילה 18:27. * כשחזר לפני המחצית, הוא מיד היה מעורב שוב ב-8 נקודות רצופות (4 שלו ו-4 מאסיסטים), והקבוצה רצה ל-6:12 ועלתה ל-21+. * ברבע השלישי רכש כבר את המעמד שאותו הוא אמור לקבל לאורך זמן: פתח בחמישייה, וכשיצא לנוח, זה היה רק לשתי דקות, ומיד הוא שוב חזר. * ברבע הרביעי הוא כמעט ולא שיחק בחסות הגארבג' טיים. וזה כבר לוקסוס חדש ולא מוכר. האם תהיה לו המשכיות? לאור זהות היריבה במשחק השיבה הביתה בשבוע הבא, יש למכבי ת"א הזדמנות לחבר שני ניצחונות רצופים ביורוליג, לראשונה אחרי תשעה חודשים (כן, זה רמז לקשיי לידה). ואם הבעלים של המועדון הזה לא היו אילמים, או שלא היו סובלים מפחד במה, או שסתם היה בהם שמץ של מנהיגות והגינות, אחד מהם בוודאי היה מתייצב כמו ניר קלינגר מול המצלמה ושואג: "עודד קטש הוא המלך. היום הוא המלך". עד ההפסד הבא.