יוסטון השנה היא ניסוי מוצלח. מאוד

כל הקבוצות האומללות ב-NBA דומות זו לזו. אך כל הקבוצות המצליחות – מצליחות הן כל אחת על פי דרכה. טוב, זה לא ממש מדויק, לכל אחת מהקבוצות האומללות יש את המאפיינים הייחודיים שלה (אגיד בהזדמנות זו שלדעתי גם טולסטוי לא דייק במשפט המקורי, גם לאושר פנים רבות), אבל הנראטיבים די חוזרים על עצמם. שוב מכת פציעות, שוב כוכב שלא מתמודד עם ההצלחה ומפרק את הקבוצה, שוב חבורה מזדקנת שמשחקת בלי חשק, שוב מכת פציעות, שוב אוסף כוכבים שלא מוצאים דרך לשחק ביחד, שוב סופרסטארים צעירים שדורכים במקום ולא מבינים איך מנצחים משחקים, שוב מכת פציעות. אותי זה משעמם. הקסם שקורה כשזה עובד, כשקבוצה מתחברת והופכת ליותר מסך חלקיה, הרבה יותר מעניין מהבינוניות של קבוצות שמנסות להצליח וכושלות.

ג'ה מוראנט שוב מבקר את המאמנים? שמישהו אחר יתעניין בזה

היתרון בכתיבה על NBA הוא שיש מספיק סיפורי הצלחה כדי לא להצטרך להתעניין יותר מדי בכשלונות, ושכל סיפור הצלחה באמת ייחודי. אנחנו חיים בעידן בו השחקנים הבכירים בליגה שונים מאוד אחד מהשני והקבוצות שנבנות סביבם שונות מאוד. אנחנו חיים גם בעידן בו הנהלות וצוותי אימון כל הזמן מחפשים דרכים חדשות לנצח, את מה שאחרים עוד לא חושבים עליו. המשפט האחרון מוביל אותי אל יוסטון, קבוצה שהיא ניסוי שמצליח הרבה יותר מהצפוי, הצלחה שההשלכות שלה עשויות להיות רחבות מאוד. אחרי הכתבות על אוקלהומה סיטי ודטרויט, יוסטון תשלים את סריית שלוש הגדולות שעניין אותי לכתוב עליהן בשלב המוקדם של העונה. עם נט רייטינג של 10.8, שני רק ל-OKC ורחוק מהמקום השלישי, יוסטון ראויה לתואר הקבוצה השנייה באיכותה של הרבע הראשון של העונה, גם אם מבחינת המאזן היא רק חמישית (צמודה לשלישית והרביעית).  

לפני פתיחת העונה, יוסטון נחשבה לאחת משלוש הגדולות הצפויות לצד OKC ודנבר, הטרייד על קווין דוראנט הפך אותה לקבוצה שאמורה לדבר חזק כבר עכשיו. הפציעה מסיימת העונה של פרד ואנווליט טרפה את הקלפים, בין היתר כי אין בסגל של אימה יודוקה אף אחד שיכול להיכנס לנעליו כמנהל משחק אמיתי. יכול להיות שהרוקטס עוד ינסו להביא רכז במהלך העונה (בכל מקרה לא הייתה להם אפשרות ריאלית לבצע מהלכים לפני ה-15 לדצמבר), בינתיים אמן תומפסון וריד שפרד מקבלים את הבמה ומראים איכויות שונות שניהול משחק היא לא אחת מהן. זאת אחת הסיבות לכך שיוסטון משחקת בסגנון שנראה אחר, חריג, שונה מכל מה שהכרנו.

רוצים להשתתף בניסוי?

סטן ואן גנדי דיבר לאחרונה בפודקאסט של זאק לואו על כך שהוא שומע ממאמנים בליגה על שינוי משמעותי בתפיסה: הדגש זז מהיעילות של הפוזשנים לכמות הפוזשנים. קבוצות מעדיפות להתמקד באופן בו הן מנצחות יריבות בקרב הפוזשנים מאשר ביכולת להגיע לזריקות הכי טובות ולכפות על היריבות את הזריקות הכי פחות טובות. דוגמא טובה לכך היא ג'ורדן אוט, שמאמן את אחת מהפתעות העונה בליגה, ומהרגע הראשון שלו נחשב למאמן שמדגיש את חשיבות הנצחון בקרב הפוזשנים. אוקיי, אני אגלה לכם, מדובר במאמן החדש של פיניקס. הנה דווין בוקר מדבר על זה:

ואן גנדי התייחס לשני תחומים בהם זה בולט. נתחיל דווקא מהשני, שקשור לסגנון ההגנה. אם עד לא מזמן מאמנים הנחו שחקנים לשמור נקי וזהיר, לנסות לכפות זריקה קשה עם כמה שפחות סיכון בביצוע עבירה או בשבירת המבנה ההגנתי, לאחרונה יותר ויותר מאמנים מאפשרים לשחקנים להמר על נתיבי חטיפה ולשלוח ידיים בנסיון להשיג את הכדור, גם במחיר עבירות ונקודות קלות של היריבה בחלק מהמקרים האלה. דטרויט ו-OKC, שתיים משלוש הראשונות בליגה בכפיית איבודים (יחד עם פיניקס), מייצגות את השינוי הזה בצורה הטובה ביותר, האקטיביות בנסיון לכפות איבודים היא חלק משמעותי ממה שהופך את ההגנות שלהן לטובות כל כך (כל אחת בסטנדרטים שלה).

התחום הראשון הוא דגש מחודש על ריבאונד התקפה. לאחר תקופה ארוכה בה מאמנים ב-NBA העדיפו להתמקד בירידה להגנה ולא בנסיון להשיג הזדמנות שנייה בהתקפה, בשנים האחרונות משהו זז. רק לפני חמש שנים הייתה רק קבוצה אחת בליגה שאספה יותר מ-30 אחוזים מההחטאות שלה, והיא עמדה על 30.2 אחוזים. השנה יש 19 קבוצות שעוברות את המספר הזה של אחוז ריבאונד התקפה, כמעט שני שליש ליגה, וקבוצה אחת שאוספת מעל ל-40 אחוזים מההחטאות שלה. הקבוצה הזאת היא יוסטון.

במשחק פתיחת העונה מול OKC, יודוקה הדהים כשהעלה בחמישייה, במשבצת שפינה ואנווליט, את סטיבן אדאמס. הרכב שני הסנטרים עם אדאמס ואלפרן שנגון, שאמור היה להיות גימיק חביב שיכול להחזיק דקות בודדות, הפך פתאום להרכב המרכזי של יוסטון בפתיחת העונה. כשאת החמישייה משלימים אמן, דוראנט וג'בארי סמית', מדובר בהרכב ענק, כבד ומוגבל מאוד בקליעה מבחוץ. זה הרכב שהדבר המרכזי שהוא עושה טוב זה ריבאונד התקפה. עם התקדמות העונה אדאמס חזר לספסל והחמישיות הראשונות הפכו למאוזנות יותר, אבל הרכב שני הגבוהים הוא עדיין אחד המרכזיים של יודוקה. בכל מקרה, הבחירה לפתוח ככה את העונה הייתה הצהרה שיוסטון עושה משהו אחר, חושבת אחרת על כדורסל, עושה סוג של ניסוי.

גם בליגה שגילתה מחדש את ריבאונד ההתקפה, יוסטון היא תופעה מסוג אחר. היא קוטפת 40.8 אחוזים מההחטאות שלה, וזה אחד משני הנתונים המרכזיים הקיצוניים ביותר בעונה הזאת לצד היעילות ההגנתית של OKC. הפער מהמקום השני בתחום עומד על 4.9 אחוזים, שווה ערך לפער בין המקום השני ל-16. אדאמס נמצא במוקד הסיפור הזה. כשהוא על הפרקט הוא לבד שואב 22.2 אחוזים מההחטאות בצד של יוסטון, נתון שאיכשהו מספיק רק למקום השני בליגה כי מיטשל רובינסון, בעונה פסיכית משלו בתחום, שואב 23.2 אחוזים.

אבל מיטשרוב לא מוקף בעוד שורה של ריבאונדרים איכותיים, כולל הסנטר המחליף קלינט קאפלה שמדורג שלישי בתחום. התפקיד המרכזי של אדאמס בהתקפת הרוקטס הוא לחפש עמדה טובה לריבאונד, ועם הגודל והרוחב שלו כמעט בלתי אפשרי לסגור אותו. וזה עובד, תיכף אפרט על כך. עובד כל כך טוב שניתן לדבר על סטיבן אדאמס כשחקן מפתח בעונת 25/26 של ה-NBA. מי היה מאמין.

הסרטון הזה, של ריבאונד ההתקפה של אדאמס בסדרה מול גולדן סטייט בשנה שעברה, הוא דוגמא מצוינת לכך שיכולת ריבאונד התקפה משלבת כשרון, תשוקה וקשיחות. שימו לב איך הוא תמיד הראשון שמזהה שעוד מעט תהיה זריקה, איך הוא נועל יריבים כך שהוא בעמדה עם הסיכוי הגבוה ביותר שאליה הכדור יגיע ואיך הוא מנצח מאבקי 50/50 כל פעם מחדש:

https://www.youtube.com/watch?v=wH_EDYN6TMU

ההתקפה מצוינת

אחד הנתונים שמסרבים להתיישר מפתיחת העונה הוא שההתקפה של יוסטון היא אחת הטובות בליגה. כרגע היא מדורגת רביעית, קרובה מאוד למקום השני, ובעידן בו היעילות ההתקפית בשיאה כל ארבע הראשונות הן מהטובות בהיסטוריה בתחום. זה מפתיע כי ההתקפה של יוסטון ממש לא נראית עד כדי כך טובה. היא מגושמת, איטית, בחלק גדול מהפוזשנים לא ברור מה היא מנסה לעשות, להגנות קל מאוד לצופף נגדה. גם רוב הנתונים הסטטיסטיים לא מעידים על התקפה גדולה: היא אחרונה בכמות שלשות למשחק (29.6), מדורגת 29 באחוז סלים מאסיסטים, רק קצת מעל לממוצע באחוז קליעה משוקלל, מהחלשות בליגה באיבודים.

מה שכן עובד לטובתה זה שאת מעט השלשות שהיא זורקת היא קולעת ב-39.9 אחוזים, מקום שני בליגה. ושהיא מגיעה הרבה לקו העונשין. אה, ועניין ריבאונד ההתקפה הזה. בסופו של דבר זה ההסבר. משחק ממוצע כולל 45-50 החטאות, מה שאומר שיוסטון משיגה כארבעה פוזשנים יותר מיריבה ממוצעת רק בזכות עליונות ריבאונד ההתקפה, ומדובר בפוזשנים שרבים מהם הופכים לנקודות קלות. זה מצטבר לאחת ההתקפות הטובות בליגה. העובדה שהניסוי הזה מצליח כל כך אמורה לעניין מאוד מנהלים ברחבי הליגה, זו לא תהיה הפתעה גדולה אם נראה קבוצות נוספות מנסות לחקות את ההצלחה של יוסטון ואת מומחי ריבאונד ההתקפה הופכים לשחקנים מבוקשים מאוד.

מי שמאפשרים לכל האופרציה הזאת לפעול בכזו יעילות הם דוראנט ושנגון. הם מושלמים לצרכים של יוסטון כי שניהם לא זקוקים כמעט לשום דבר כדי לייצר מצבי זריקה טובים, לעצמם ולאחרים. על KD אין צורך להרחיב, הוא עדיין יודע להגיע למשבצות שלו ולעלות לקליעה מול כל שומר, ולא ממש מפריע לו שהצבע צפוף. שנגון שכלל השנה זריקת פייד-אווי עם קשת גבוהה מאיזור קו העונשין שקשה מאוד לעצור, ויודע גם להגיע לצבע כשניתן וגם למצוא שחקנים פנויים בכל מקום ומכל זווית. מכיוון שאנחנו רגילים לתופעת ניקולה יוקיץ', יכולת המסירה הנדירה של שנגון כנראה עוברת מתחת לרדאר. דרגת הקושי של המסירות שלו כל כך גבוהה שניתן להתחיל לדבר גם עליו כאחד המוסרים הטובים בליגה, לא רק מבין שחקני הפנים.

הנה סרטון של שמונה וחצי דקות של אסיסטים של שנגון, מהדברים שלא ידעתם שאתם צריכים. ניתן לראות שרוב האסיסטים המרהיבים שלו הם לשחקנים שחותכים לצבע, ובהם הוא מדגים יכולת ייחודית להשתמש בתזמונים לא צפויים ובשפת גוף כדי לייצר לשחקן החותך שטח שלא אמור להיות קיים בתוך צפיפות. היכולת הזאת מהותית ליכולת של יודוקה להשתמש בהרכבים גבוהים ששולטים בריבאונד:

https://www.youtube.com/watch?v=wev0kCtWrU4

ככל שהעונה מתקדמת גם אמן תומפסון וריד שפרד מתחילים למצוא את מקומם לצד שני הכוכבים. הסיפור הפך לפשוט יותר כשכולם הבינו שלא צריך לצפות מהם להיות מנהלי משחק, כי זה לא חלק מהרפרטואר שלהם ויוסטון לא זקוקה למנהל משחק של ממש כדי להיות אחת ההתקפות הטובות בליגה. אמן מתחיל להיראות כמו מה שבן סימונס אמור היה להיות: אתלט כל כך איכותי שהוא מסוגל להגיע לטבעת בקלות גם כשהשומר שלו עובר מתחת לחסימה, מוסר נהדר בפיק נ' רול ושחקן שמבצע תנועה ללא כדור לצבע. שפרד הוא קומבו גארד שצריך להיות אחראי על הביצוע יותר מאשר על קבלת ההחלטות, וזה מה שהוא עושה בשבועות האחרונים.

מעבר לכל מה שניתן לנסות להסביר, יוסטון היא מהקבוצות האלה שמשהו בחיבור בין כל הגורמים פשוט עובד. כמעט בכל משחק יש כמה דקות בהן נראה שכל הקבוצה מתחברת ביחד והכל הולך. היריבה מרגישה שהיא במשחק, ופתאום מגיעות שלוש דקות שכוללות רצף שלשות שנכנסות (כולל אחת או שתיים של שנגון, שהשלשות שלו תמיד מגיעות במומנטום מושלם), כמה חטיפות וסלים קלים, כל החטאה הופכת לריבאונד התקפה, ומשום מקום הרוקטס מובילים ב-20.

גם ההגנה מצוינת

ההגנה של יוסטון פתחה את העונה פחות טוב, אך לאט ובטוח טיפסה למקום השני ביעילות הגנתית (עדיין במרחק עצום מאוקלהומה סיטי, כמובן). על פניו, זה פחות מפתיע מההתקפה. הסגל עמוס בשחקנים גבוהים ואתלטים שקשה מאוד לשחק נגדם, אמן תומפסון נחשב לאחד השומרים הטובים בליגה ובמקור יוסטון נחשבה קודם כל קבוצת הגנה איכותית. קבלו כמה דקות של אמן תומפסון אקטיבי בהגנה, על הכדור ובעזרה. כשיש לך שחקן כזה הסיכוי להגנה איכותית עולה:

https://www.youtube.com/watch?v=OzetFaeEBHw&t=27s

אבל להגנה הזאת יש כמה נקודות תורפה. שנגון, באופן כללי, הוא שחקן הגנה טוב מהצפוי, המיקום שלו מוצלח והוא מתזמן את העזרה בצבע נהדר, אבל עדיין מדובר בשחקן כבד שקל יחסית לתקוף בפיק נ' רול. שפרד מתקשה להתמודד מול רבים משחקני החוץ בליגה, ולמרות שהוא מייצר הרבה מאוד האסל ההגנה שלו בעייתית. כששניהם על הפרקט ביחד והיריבה מצליחה לשים את שניהם בפיק נ' רול, זה מתכון לזריקה נוחה כמעט בכל פעם. כאשר שנגון ואדאמס משחקים ביחד יודוקה מנסה לעזור להם עם איזורית, אבל זו איזורית איטית מאוד שעוד לא ראיתי דקות שלה שנראו לי יעילות, התרגילים הפשוטים ביותר מול איזורית מפרקים אותה.

גם בהגנה יוסטון מודעת ליתרונות ולחסרונות שלה, מוכנה להקריב דברים מסוימים כדי להרוויח אחרים, וגם בצד הזה של הפרקט הגישה הזו מתגמלת. בגדול, יוסטון מנסה לסגור את הצבע ולמנוע מהיריבה שלשות מהפינה, ומוכנה להקריב שלשות נוחות מאיזור הקשת. הרוקטס מדורגים בטופ 8 גם בכמות נקודות בצבע של יריבות וגם בפרופורציית זריקות העונשין ביחס לזריקות שדה, שני מדדים שביחד הופכים את הגנת הצבע שלה לחזקה מאוד. היא רביעית בכמות השלשות שהיא מאפשרת ליריבות מהפינה וראשונה בפער באחוזים (29.2), ובמקביל היא מדורגת 23 בכמות שלשות שהיא מאפשרת ליריבות מהקשת, שקולעות משם באחוזים יחסית גבוהים (ההגיון בכך הוא שאחוזי השלשות מהקשת בדרך כלל נמוכים משמעותית מאחוזי השלשות מהפינה). מרשים במיוחד שלמרות חגיגת ריבאונד ההתקפה, יוסטון סופגת מעט מאוד נקודות ממתפרצות (חמישית בליגה בתחום), מה שאומר שהיא מצאה נוסחה לשלב בין ריבאונד התקפה לירידה להגנה (בין היתר, עוזר הצורך של היריבה לשלוח את כל השחקנים לעזור בריבאונד הגנה).

כך, למרות שהסיפור המעניין יותר של יוסטון נמצא בהתקפה, בעיקר באופן בו ריבאונד ההתקפה הופך אותה לאחת הטובות בליגה בתחום, גם בהגנה מדובר בקבוצה שיש פער בין איך היא נראית, לפחות לפרקים, לעד כמה היא יעילה. את רוב המשחקים של יוסטון שראיתי השנה סיכמתי לעצמי במשפט זהה: אני לא לגמרי מבין איך זה עובד, אבל ברור שיש פה משהו שעובד. המשהו הזה שעובד משלב, כנראה, בין החיבור המיוחד הזה שיש לקבוצה טובה שהופך אותה לגדולה מסך חלקיה, ההבנה איך מנצלים את היתרונות היחסים הייחודיים שיש לה והסתכלות מאוד יוצאת דופן על מה עוזר לנצח משחקי כדורסל. אין שום דבר בעולם הכדורסל שדומה ליוסטון הזאת, וגם כאשר יהיו נסיונות חיקוי קשה לדמיין עוד קבוצה שנראית ככה.