לפני שנתיים בדיוק דטרויט הייתה בעיצומו של רצף של 28 הפסדים, רצף ההפסדים הארוך ביותר בעונה בודדת אי פעם, בדרך לעונה של 14 נצחונות. קייד קנינגהאם היה אז בעונה השלישית שלו בליגה ונראה כמו אכזבה גדולה ביחס לבחירה הראשונה בדראפט, לא מישהו שניתן לבנות סביבו קבוצה מצליחה. גם שאר הצעירים – ג'יילן דורן, ג'יידן אייבי, איזיאה סטיוארט ואסאר תומפסון שהיה אז רוקי – לא נראו מרשימים. כעבור שנתיים, דטרויט היא מוליכת המזרח עם מאזן של 4:16, כשלא מזמן נעצר רצף של 13 נצחונות.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו אחלה של מנוי להציע לך. כדאי לך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אסף רביץ

כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי.
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?