דטרויט שוב רלוונטית

לפני שנתיים בדיוק דטרויט הייתה בעיצומו של רצף של 28 הפסדים, רצף ההפסדים הארוך ביותר בעונה בודדת אי פעם, בדרך לעונה של 14 נצחונות. קייד קנינגהאם היה אז בעונה השלישית שלו בליגה ונראה כמו אכזבה גדולה ביחס לבחירה הראשונה בדראפט, לא מישהו שניתן לבנות סביבו קבוצה מצליחה. גם שאר הצעירים – ג'יילן דורן, ג'יידן אייבי, איזיאה סטיוארט ואסאר תומפסון שהיה אז רוקי – לא נראו מרשימים. כעבור שנתיים, דטרויט היא מוליכת המזרח עם מאזן של 4:16, כשלא מזמן נעצר רצף של 13 נצחונות.

נדיר לראות שינוי כל כך חד, קבוצה שעוברת כל כך מהר מתואר הנמושה הגדולה ב-NBA לקבוצת צמרת גבוהה, במיוחד כשהקבוצה מתבססת על אותו שלד צעיר מלפני שנתיים. קייד הוא עדיין כוכב הקבוצה, דורן בעונת פריצה הופך השנה למספר 2 לגיטימי בדרכו, אסאר הוא השומר הבכיר, סטיוארט חשוב מאוד לזהות ולהגנה וגם הוא בעונת שיא. מה שכן השתנה זה כל מה שסביבם: הנהלה חדשה בראשות טרייג'ן לנגדון וצוות אימון חדש בראשות ג'יי בי ביקרסטף. שילוב בין שיפור עצום ברמה האישית של חלק מהצעירים לרוח החדשה והמרעננת מסביבם יכול להסביר את המטאמורפוזה של דטרויט.

בין לבין הייתה העונה שעברה, בה חלק גדול מהשינוי התרחש. במיוחד בגזרת קייד, שהחל לפתח מנטליות של שחקן מוביל, כזה שמשתלט על משחקים, משפיע על כל פוזשן ומשדרג את השחקנים שסביבו. קייד הפך לשחקן שמרגיש את המשחק בצורה מדויקת מאוד, מזהה מתי זה הזמן להפעיל את החברים לקבוצה ומתי זה הזמן להשתלט על העסק בעצמו. למרות מספרים של 28.1 נקודות ו-9.3 אסיסטים למשחק, קשה להצביע על אלמנטים מסוימים בהם קייד הוא מהטובים בליגה. אבל הוא טוב בהכל ויודע להשתמש באפשרויות הלא נגמרות שלו, הוא גדול יחסית לרכז ושומר טוב, כך שאין לו כמעט חסרונות, מה שמקל מאוד על היכולת לבנות סביבו קבוצה טובה.

https://www.youtube.com/watch?v=_TmLw8X9p10

קייד קנינגהאם בעוד משחק שהוא השתלט עליו

בעונה שעברה הקבוצה שנבנתה סביב קייד התבררה כהרבה יותר טובה מכפי שהגיוני שתהיה, מה שבלט במיוחד בסדרת סיבוב ראשון צמודה מאוד מול הניקס. בלי אף מספר 2 או אפילו 3 לגיטימי, ביקרסטף גיבש חבורה של שחקנים שכל אחד ידע בדיוק מה התפקיד שלו והרגיש בו בנוח. השלד הצעיר, כולל הרוקי רון הולנד, הביא קשיחות, אנרגיות, הגנה חזקה ויכולת להגיע לטבעת, בעוד שהוותיקים סיפקו קליעה מבחוץ ויכולת יצירה משנית. בקיץ עזבו חלק מהוותיקים והגיעו אחרים במקומם, מה שיצר חשש שהקסם שקרה בחצי השני של העונה שעברה לא יצליח להיות משוחזר. כבר אחרי חודש ניתן לומר שאפשר לאפסן את החששות, הקבוצה הזאת נורתה מלועה של תותח ועשתה עוד שני צעדים קדימה.

כצפוי, מהרגע שהתחלתי לעבוד על הכתבה דטרויט הפסידה שני משחקים רצופים והפכה מהקבוצה הלוהטת של הרגע לקבוצה שמתחילה להכיר במגבלות שלה. אבל במקרה הזה ההפסדים הובילו למאזן שנראה הרבה יותר מתאים לקבוצה הזאת. אם הכתבה הייתה עולה כשהמאזן של דטרויט הוא 2:15, הייתי כותב שהוא מעט משקר. הנט רייטינג של הפיסטונס הוא 5.8, מקום שישי בליגה ורחוק מאוד מאוקלהומה סיטי ויוסטון. רוב הנצחונות של דטרויט היו צמודים יחסית, גם מול יריבות חלשות, והיה צפוי שבסופו של הפסדים יגיעו. גם אחריהם, מדובר באחד הסיפורים המעניינים של פתיחת העונה.

שובם של הבאד בויז, בערך

למועדוני ספורט יש זהות, רוח מסוימת שמאפיינת אותם לאורך השנים והדורות. לא תמיד ולא לכולם, ב-NBA כנראה גם לא לרובם, אבל יש מקרים בהם משהו נשמר וחוזר על עצמו. כאשר חושבים על רוח המועדון של דטרויט פיסטונס, המילים הראשונות שקופצות לראש הן הבאד בויז. זה אמנם הכינוי של קבוצה מסוימת בתקופה מסוימת, דטרויט של סוף שנות ה-80, הקבוצה של איזיאה תומאס שזכתה בשתי אליפויות, אבל מאז הוא דבק בפיסטונס והפך לחלק מהזהות של המועדון שמייצג עיר פועלים תעשייתית. היו לפיסטונס גרסאות רבות לאורך השנים, רובן מדשדשות ולא תואמות לכינוי, אבל כל גרסא מוצלחת התאימה למנטליות של הבאד בויז.

https://www.youtube.com/watch?v=UYMOMRznALM

הבאד בויז המקוריים. כיף להיזכר, למי שלא שיחק נגדם

מה זו המנטליות הזו? בגדול מאוד: קשיחות, פיזיות והגנה. קבוצות שהיריבות שונאות לשחק נגדן, שלא מפסיקות להרביץ, שלהיכנס לצבע שלהן זה סיוט. שחקנים כמו ביל ליימביר, דניס רודמן וראשיד וואלאס שמייצרים פרובוקציות ומחפשים הזדמנות ללכת מכות. קבוצות שבזכות הקשיחות הזאת מצליחות להתמודד עם, ולפעמים גם לנצח, יריבות הרבה יותר מוכשרות. הבאד בויז המקוריים זכו באליפויות בעידן של כמה מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה: הלייקרס ובוסטון של שנות ה-80, שיקגו של ג'ורדן שדטרויט הזו כנראה עיכבה במו ידיה בשנה-שנתיים. הבאד בויז של אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 היממו את הלייקרס של שאקובי בגמר 2004 ולקחו את סן אנטוניו לשבעה משחקים קשים מאוד בגמר 2005.

ניתן להתווכח האם דטרויט הנוכחית מתאימה להגדרת המנטליות של באד בויז. פרט לשחקן אחד. איזיאה סטיוארט בהחלט ממשיך את המורשת של שחקני פנים קשוחים. הוא נותן תחושה של מישהו שנפל על הדור הלא נכון, שהיה צריך להיות שחקן בניינטיז, כאשר משחק ממוצע כלל חמישה פאולים קשים מאוד ותגרה מינורית. גם רון הולנד נראה כמו מישהו שבא לעצבן את היריב בכל משחק, אבל שאר הסגל פחות מתאים להגדרה של באד בויז במובן המסורתי. מצד שני, מדובר בסגל מאוד פיזי, עם שורה של שחקנים שיודעים להביא לידי ביטוי את העליונות הפיזית שלהם. דטרויט הנוכחית היא גם קבוצת הגנה בלתי מתפשרת, כזאת שקשה מאוד לשחק נגדה והיא מתגאה בכך. במובן הזה היא בהחלט מתאימה למנטליות.

https://www.youtube.com/watch?v=oyt9Y49i2B4

רגע השיא בקריירה של איזיאה סטיוארט עד כה

הסנטר ג'יילן דורן הוא הדוגמא הטובה והחשובה ביותר לסוג החדש של באד בויז של דטרויט. הוא לא פרובוקטור, הוא פשוט מפלץ. הוא חזק מאוד, מהיר, אתלטי ומלוטש מספיק כדי להשתמש ביתרונות הפיזיים שלו כדי לעשות מה שהוא רוצה בצבע. הוא משאבת ריבאונדים, מהסוג שנותן תחושה שהכדורים איכשהו תמיד נופלים לכיוון שלו, והוא מנצח במאבקי ריבאונד שחקנים חסרי אונים בנסיון לסגור אותו. דורן נמצא בעיצומה של עונת פריצה בה הוא קולע 19.5 נקודות ב-65.4 אחוזים מהשדה ומוריד 11.8 ריבאונדים, כולל 4.2 בהתקפה. קפיצת המדרגה בהגנה חשובה לא פחות מאשר בהתקפה, דורן הפך משחקן שנוטה לפספס בדקויות לשחקן שהנוכחות שלו בצבע היא מהמשמעותיות בליגה (כאשר גם סטיוארט הוא אחד השומרים הטובים בליגה על הטבעת). בשני הצדדים, בעיקר בהתקפה, הוא מזכיר קצת את דוויט הווארד הצעיר (וזו מחמאה גדולה). הוא מועמד לגיטימי לאולסטאר ולתואר השחקן המשתפר של העונה.

מספרים, הגנה, התקפה

הנתונים הסטטיסטיים של דטרויט מציירים תמונה בה הסיפור הגדול הוא השליטה בצבע בשני צידי הפרקט. החבורה של ביקרסטף מובילה את הליגה בנקודות בצבע (58.4), בזמן שהיריבות מדורגות במקום ה-26 בתחום עם 44.2 נקודות. פער של 14.2 נקודות בצבע הוא רוב ההסבר לעליונות של דטרויט על היריבות שלה, קשה להפסיד כשהשליטה קרוב לסל כל כך מובהקת. דטרויט אמנם מרבה לבצע עבירות ולשלוח את היריבות לקו העונשין, אבל סוחטת עבירות ומרבה להגיע לקו בעצמה, כך שזה מתקזז ופער העליונות בצבע נשמר.

מבחינת נתוני היעילות, ההגנה היא החלק החשוב יותר בהצלחה העכשווית. הפיסטונס מדורגים במקום השישי בליגה ביעילות הגנתית, אבל קרובים יותר למקום השני מאשר לשביעי, הפערים בין 2-6 זניחים. מעבר לסגירה של הצבע הם גם כופים איבודים רבים על היריבות (17.1 איבודים, מקום שני אחרי OKC) ומאפשרים מעט מאוד אסיסטים (23 אסיסטים, מקום ראשון בליגה). הדגש על הצבע בא על חשבון ההגנה על קו השלוש, תחום בו דטרויט לא בולטת, כאשר בתמונה הגדולה הסגירה של הצבע מובילה לכך שהיריבות קולעות באחוז נמוך (44.6 אחוזים מהשדה, מקום רביעי בליגה בתחום). זה לא מקרה שהקבוצה שעצרה את רצף הנצחונות של דטרויט היא בוסטון, קבוצה שמתבססת על הקליעה מבחוץ ולא צריכה להגיע לצבע כדי לנצח ביום קליעה טוב.

ניתן לקרוא להגנה של דטרויט "OKC לייט". יש לה כמה קווים מקבילים עם ההגנה הטובה בליגה, הבולט שבהם הוא שגם הסגל של דטרויט מורכב משורה ארוכה של שחקני הגנה איכותיים, וכמעט אין חוליות חלשות. אסאר תומפסון הוא הסטופר הבכיר, אבל גם טוביאס האריס וקייד יכולים לשמור על כל שחקן חוץ שנקרה בדרכם, הולנד שעולה מהספסל לא נותן ליריבים לנשום וגם שאר המחליפים באים לעבוד. דאנקן רובינסון הוא החולייה ההגנתית החלשה בסגל הזה, אבל גם הוא למד לאורך השנים לעמוד על שלו. הוא מתקשה להתמודד עם שחקנים בכירים שיש להם עליונות אתלטית עליו, אבל כופה עליהם לעבוד קשה על כל זריקה.

קצת על מה שאסאר תומפסון מסוגל לעשות בהגנה

שחקני הפנים של דטרויט יודעים להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים, מה שמאפשר לביקרסטף להשתמש בהגנת חילופים כשיטה המרכזית שלו. הגנת חילופים טובה היא כזאת שיודעת לזהות גם מתי לא לבצע חילוף, למשל כשהשחקן שבא לחסום מזייף חסימה וחותך מוקדם פנימה או הצידה, ובתחום הזה דטרויט מצטיינת במיוחד, בהחלטות של רגע האם לבצע חילוף או לא. התוצאה היא שהיריבים לא מצליחים ליצור יתרון ברוב המקרים ומוצאים את עצמם נאלצים לתקוף באחד על אחד שחקן הגנה שקשה מאוד לעבור, כאשר בצבע מחכה עזרה משמעותית. העזרה הזאת הופכת לכמעט בלתי עבירה כאשר דורן וסטיוארט משחקים ביחד, מה שקרה יותר כאשר האריס היה פצוע.

להשוואה של הגנת דטרויט עם ההגנה של OKC יש גם גבול. היא חסרה את התיאום, הדיוק וקבלת ההחלטות ההגנתית העילאית של ההגנה ההיסטורית עליה חפרתי בשבוע שעבר. התקפה עקשנית מספיק יכולה למצוא חורים בהגנה של הפיסטונס. שתיים-שלוש חדירות והוצאות, גם אם החדירות לא מייצרות יתרון משמעותי, יכולות לבלגן את ההגנה ולאפשר ליריבה זריקה נוחה מאוד. לפעמים פוזשנים כאלה מובילים לאיבודים, האינטנסיביות של דטרויט באה לידי ביטוי גם בהפרעה לנתיבי מסירה, אבל התקפות מיומנות יוכלו ליצור כך מצבי זריקה טובים די בעקביות.

להתקפה של דטרויט אפשר לנסות לקרוא "יוסטון לייט", אבל זה יהיה פחות מדויק מההשוואה ההגנתית. הדמיון הוא בכך שמדובר בקבוצה שחופרת ללא הפסקה פנימה, עם הרבה פחות ריווח והרבה פחות שלשות מכפי שאנו רגילים לראות (דטרויט מדורגת 28 בליגה בכמות שלשות, יוסטון 30), וריבאונד ההתקפה הוא כלי חשוב בארסנל שלה. וכן, חלק מהדמיון קשור לכך שבשתי הקבוצות אחד מהתאומים תומפסון מסתובב באיזור הטבעת ומוצא דרך ללקט נקודות בלי שום דבר שדומה לקליעה סבירה מבחוץ. ההבדל בין שתי ההתקפות קשור לשחקנים המובילים. ליוסטון יש שני יוצרים מרכזיים, שניהם עובדים טוב בסוגים מסוימים של בידודים ומוצאים חרכים בהגנות הצפופות. לדטרויט יש בעיקר את קייד ואת כימיית הפיק נ' רול שלו עם דורן, מה שהופך את ההתקפה שלה לסטנדרטית יותר.

העקרון המנחה של התקפת הפיסטונס הוא שיש להם עליונות פיזית והם יודעים איך לנצל אותה. זה קורה במהלכים עם הפנים לסל, בתנועה ללא כדור של שחקנים שלא מפחדים לסיים עם מגע בצבע וגם במשחק עם הגב לסל. במשחק מול אטלנטה לפני שבוע וחצי הייתה חצי דקה שנראתה לי חשובה ומייצגת. אחרי החטאה של אטלנטה דורן זיהה שג'יילן ג'ונסון שומר עליו במעבר אז הוא נעל אותו בצבע, קיבל כדור וקלע. אטלנטה שוב החטיאה, והפעם זה היה סטיוארט שקיבל את ג'ונסון במעבר, וגם הוא נעל אותו בצבע וקלע סל קל. ג'ונסון הוא הפאוור פורוורד של ההוקס, כך שכאשר צמד הגבוהים של דטרויט משחק הוא אמור לשמור על אחד מהם. הליגה מלאה בקבוצות שאין להן שחקנים שיכולים להתמודד פיזית עם הגבוהים של דטרויט, או נמוכים מכדי להפריע לקייד להגיע לטבעת, או לא עומדים בקצב התנועה של אסאר, ודטרויט הנוכחית זו קבוצה שכל הזמן מחפשת איך לנצל את זה.

המחסור בקלעי שלשות איכותיים הופך את דאנקן רובינסון לחשוב במיוחד בשיטה של ביקרסטף. רובינסון לא מפסיק לנוע על קו השלוש ומשחק ההנד-אוף שלו עם הגבוהים של דטרויט מייצר כמה זריקות טובות כל משחק. ולא פחות חשוב מהזריקות, ההגנה כל הזמן חייבת להיות ממוקדת בו, ועם התנועה הלא פוסקת התחושה היא שהוא יוצר ריווח של שני שחקנים. זה לא מקרה שהוא שני רק לדורן ברייטינג ההתקפי בדקות בהן הוא משחק.

https://www.youtube.com/watch?v=OBGvcoOH994

דאנקן רובינסון, עושה מה שהוא עושה

בתיאור ההגנה וההתקפה של דטרויט הדגשתי את השחקנים המובילים. יתרון חשוב נוסף של הפיסטונס שלא הוזכר עד עכשיו הוא העומק של הקבוצה. בסגל מלא, על הספסל מחכים שחקנים איכותיים כמו סטיוארט, הולנד, קאריס לברט ואייבי שחזר לאחרונה מפציעה. הפתעת העונה בסגל של ביקרסטף היא הרכז המחליף דניס ג'נקינס, שחקן אנרגטי ויעיל שצץ משום מקום והיה כל כך טוב עד שהוא הכריח את המאמן שלו לתת לו דקות גם לצד קייד בחלק מהמשחקים. שחקן הכנף ג'בונטה גרין והסנטר פול ריד סוגרים רוטציה של 12 שחקנים איכותיים, סגל שיכול להתמודד עם היעדרויות מרובות טוב יותר מרוב הקבוצות בליגה.

האם זה הזמן לטרייד?

שאלה שמעסיקה רבים ברחבי הליגה היא האם דווקא עכשיו, כשהיא מצליחה, זה הזמן של דטרויט לבצע מהלך גדול, טרייד win now שיכול לשדרג אותה עוד יותר. מדברים בעיקר על שם אחד: לאורי מרקאנן. אין על כך שמועות רשמיות, אבל הסקורר הפיני נחשב לשחקן עם התאמה אידיאלית לפיסטונס, ולהנהלה יש מספיק כלים כדי להביא אותו. החבילה תכלול, סביב להניח, את החוזה של טוביאס האריס, ג'יידן אייבי, רון הולנד ובחירות עתידיות. לא יותר מדי בחירות, להבנתי, כי אייבי והולנד הם שחקנים שנבחרו במקום החמישי בדראפט ועדיין צעירים מספיק כדי שיהיה סיכוי שיממשו את הפוטנציאל שלהם, ומרקאנן הוא לא שחקן טופ 10 בליגה.

השאלה העקרונית היא האם נכון עבור קבוצה צעירה ומצליחה לבצע מהלך שיכול לחזק אותה מאוד, בעיקר במזרח, אבל לא אמור להפוך אותה לקונטנדרית בכירה ביחס לגדולות של המערב. רשימת השיקולים רחבה. מרקאנן יכול להשתלב בקלות כשחקן שלא זקוק לכדור ביד, להוסיף עוד ממד של קליעה ותנועה ללא כדור על קו השלוש, נראה כמו התאמה מושלמת לצד קייד ודורן. אבל זה מצריך שינוי בסגנון ובמובן מסוים גם בזהות הקבוצה. כניסה של שחקן דומיננטי יכולה לשנות דינמיקה בריאה גם לרעה

דוגמא לדיבורים הבלתי פוסקים על הטרייד הזה

גם בגזרת העוזבים הפוטנציאליים יש אמביוולנטיות. טוביאס האריס, שהטרייד כנראה לא יוכל לקרות בלי החוזה שלו, כבר לא דומיננטי כמו בעבר, אבל עדיין שומר טוב שקולע מבחוץ. עם מרקאנן במקומו בחמישייה תהיה לשחקני החוץ של היריבה עוד מטרה לתקוף. אייבי הראה ניצוצות של שיפור בעונה שעברה, בעיקר בתחום הקליעה מבחוץ, אבל עדיין מדובר בקומבו גארד לא מאוד יעיל. הוא נפצע באמצע העונה שעברה וחזר רק לאחרונה, הפריצה של החצי השני של העונה שעברה ופתיחת העונה הנוכחית קרו בלעדיו, ובינתיים הוא מתקשה למצוא את מקומו בעולם החדש. הולנד הוא פצצת אנרגיה, פוטנציאל הגנתי עצום שיודע גם לקחת כדור לטבעת, וכאמור הוא נראה כמו באד בוי אמיתי בהתהוות. הבעיה היא שכעוד שחקן כנף בלי קליעה, יהיה קשה מאוד לתת לו לשחק לצד אסאר תומפסון, מה שמגביל את הערך שלו.

אישית, אני חושב שאם דני איינג' ייתן אור ירוק לטרייד במחיר לא מוגזם, כדאי לדטרויט לבצע את המהלך. עם מרקאנן, בהנחה המאוד סבירה שהוא ישתלב טוב, דטרויט תהפוך לאחת משלוש הגדולות במזרח השנה ולקבוצה שתילחם בצמרת הגבוהה של הקונפרנס לשנים הקרובות. כפי שראינו מאינדיאנה עם פסקל סיאקם, נסיון הפלייאוף שהבאה של מרקאנן תאפשר יוכל להיות חיוני להמשך יותר מעוד כמה נכסים עתידיים. הזדמנות ריאלית להגיע לגמר זה לא משהו שמוותרים עליו גם אם היריבה בגמר אמורה להיות בלתי עבירה, עצם ההעפלה לגמר אומרת שדטרויט תהיה במרחק פציעה אצל היריבה מסיכוי אמיתי לאליפות (לפרטים ניתן לפנות לטורונטו 2019). סביר שהנהלת הפיסטונס תרצה עוד קצת זמן לבחון מה יש לה ביד, אבל אם נוצרת ההזדמנות להביא את מרקאנן זה עשוי להיות משהו שעדיף לא לוותר עליו.