אוקלהומה סיטי בדרך לספרי ההיסטוריה

זאת לא הפתעה שאוקלהומה סיטי פתחה את העונה מצוין. היא האלופה המכהנת, שניצחה 68 משחקים בעונה שעברה, עם סגל צעיר שרק צפוי להשתפר. ועדיין, מפתיע עד כמה היא טובה. אחרי בדיוק חודש, המאזן של OKC הוא 1:16, מרחק רבע אחרון גדול של דני אבדיה מלפתוח את העונה עם 0:17, עם נט רייטינג חסר תקדים של 16.3. וזה קורה כשהת'אנדר משחקים ללא מספר 2 שלהם, ג'יילן וויליאמס (ג'יי-דאב), שפצוע מתחילת העונה ולא ברור מתי יחזור.

לא שחוץ ממנו מדובר בקבוצה בריאה במיוחד, ממש לא. קנריץ' וויליאמס, ניקולה טופיץ' המסקרן והרוקי תומאס סורבר עוד לא שיחקו גם הם דקה אחת העונה, וזו רשימת ההיעדרויות של שחקני רוטציה עד כה (מתוך 17 משחקים): צ'ט הולמגרן החמיץ ארבעה משחקים, לו דורט שישה, אלכס קארוסו חמישה, ארון וויגינס שמונה, איזיאה ג'ו חמישה.

לפני פתיחת העונה תהיתי אם OKC תנסה להתנפל על העונה הרגילה, ואז יהיה פוטנציאל לעונה רגילה היסטורית, או שהיא תהיה זהירה מאוד בנסיון להימנע מפציעות משמעותיות. בעידן בו לא היה ריפיט כבר שבע שנים, בעיקר בגלל שהעומס הפיזי הנדרש עבור שתי ריצות פלייאוף ארוכות רצופות חצה את סף הציפיות הריאליות מיצורים אנושיים, האפשרות השנייה נראתה לי הגיונית יותר. לא לקחתי בחשבון את האופציה של גם וגם. לא אמורה להיות אופציה של גם וגם. אף קבוצה לא אמורה להיראות כל כך טוב עם כל כך הרבה היעדרויות, כולל שחקן של 22,5,5 שעוד לא ראה פרקט.

חשוב לציין שהמאזן ממש לא משקר. אחרי שני משחקים ראשונים שהלכו קשה (שתי הארכות בשניהם), כמעט לא היו משחקים בהם היריבות הטרידו את השחקנים של מארק דייגנולט. העליונות של OKC מוחלטת, היא משייטת בספרה משלה מול יריבות שתמיד נראות מוגבלות ופגומות מולה. היא כל כך מייאשת יריבות, שכבר בתוך החודש הראשון של העונה נראה שרוב היריבות מוותרות מראש, מתייחסות למשחק מול OKC כמשהו שצריך לעבור בזמן שאת המאמצים עדיף לרכז במשחקים אפשריים יותר. גם יריבות שמנסות לספק הצהרות מתייאשות די מהר מהאינטנסיביות הלא נגמרת של החבורה בכחול.

עבור הכתבה חזרתי לשניים מהנצחונות המרשימים ביותר של הת'אנדר עד כה, נצחונות עוקבים על הלייקרס וגולדן סטייט במשחקים שנגמרו במחצית הראשונה. מסקנת העל משני המשחקים האלה היא שאנחנו בעיצומו של אירוע. קבוצה גדולה באמת היא משהו שכשרואים אותו פשוט ברור שזה זה. השאלה שהכתבה הזאת עוסקת בה היא לא האם יש פה קבוצה גדולה עד כדי כך, אלא מה הופך אותה לגדולה עד כדי כך.

קיץ 2024, או איך נראים שחקנים מצוינים

כאשר ננתח בעתיד את השושלת שקורמת עור וגידים לנגד עינינו, נתמקד בכמה נקודות ציון חשובות בתהליך הבנייה. הטרייד על פול ג'ורג', שהביא ל-OKC את שיי גילג'ס אלכסנדר ושורה של בחירות שאחת מהן הפכה לג'יי-דאב (וגם את הבחירה של הקליפרס השנה, מה שמעניין במיוחד כשהם מקרטעים בינתיים), תהיה אחת מהן. דראפט 2022 בו נבחרו צ'ט וג'יי-דאב, שתוך שנתיים הפכו למספרי 2 ו-3, כנראה לכל העשור הקרוב, זו עוד נקודת ציון משמעותית. אני מקווה שלא נשכח גם את קיץ 2024, בו סם פרסטי ביצע מהלכים פחות נוצצים, אבל חשובים מאוד להצלחה הקבוצתית.

בקיץ 2024 פרסטי ביצע את הטרייד בו העביר את ג'וש גידי לשיקגו תמורת אלכס קארוסו. זה נראה כמו טרייד ווין-ווין מכל הכיוונים. גידי אמור להיות בקבוצה בבנייה שיכולה ורוצה לשים לו את הכדור ביד, בזמן שקארוסו צריך להיות בקבוצה שרצה לאליפות. באותו הקיץ פרסטי השתמש במקום מתחת לתקרת השכר כדי לקחת מהניקס את איזיאה הרטנשטיין. ובמהלך שנראה הרבה פחות חשוב, בדראפט 2024 אוקלהומה סיטי בחרה במקום ה-38 את אג'יי מיטשל.

קשה להפריז בחשיבות השלישייה הזאת להצלחה המוקדמת של OKC השנה. קארוסו, שהיה שחקן מפתח באליפות ובלעדיו הת'אנדר כנראה לא היו מנצחים את משחקי 4 הקריטיים מול דנבר ואינדיאנה, יכול לשמור על כל שחקן בעולם (כולל ניקולה יוקיץ', מסתבר) ועושה כל כך הרבה דברים קטנים שעוזרים לקבוצה. הרטנשטיין הוא שחקן פנים כל כך יעיל וחכם, שעושה הכל נכון בשני הצדדים, והשנה החיבור שלו לקבוצה עוד יותר טוב. מיטשל הפך השנה לשחקן חשוב מאוד ברוטציה של דייגנולט, הוא היוצר המשני בהיעדרו של ג'יי-דאב והוא לוקח את המשחק עליו בדקות המנוחה של שג"א. הוא יודע לשחק גם רחוק מהכדור כשהוא משחק לצד שג"א, ובהגנה הוא הרבה יותר טוב מכפי שהגיוני היה לצפות (במשחק מול הלייקרס הוא אמלל את אוסטין ריבס). הוא מועמד מוביל לתואר השחקן השישי של העונה בינתיים.

https://www.youtube.com/watch?v=1J4pzHnDeV4

נעים להכיר, אג'יי מיטשל

השלישייה הזאת מדגימה איך נראים שחקנים מצוינים שהם לא כוכבים ב-NBA. כל אחד מהם מבצע את התפקיד שלו בכזו יעילות ועקביות, כל אחד מהם תורם בשני צידי המגרש, שלא בטוח שחלק מהאולסטארים בליגה היו מועילים יותר ל-OKC במקומם. ויש להם הבנה עיוורת עם שחקנים רבים בסגל של הת'אנדר, כולל אחד עם השני. כששלושתם משחקים ביחד, וזה קורה בעיקר בדקות המנוחה של שג"א, הנט רייטינג הוא של 38.1, השני הכי גבוה מבין שלישיות של OKC ששיחקו לפחות 50 דקות, הרביעי הכי גבוה בליגה מבין 702 שלישיות ששיחקו לפחות 80 דקות. לקארוסו, אגב, יש נט רייטינג לא הגיוני של 29.8, הגבוה בליגה בפער של 8.7 מהשני (צ'ט הולמגרן).

כדי לבנות שושלת, קבוצה מצליחה לאורך שנים, צריך שחקנים כמו קארוסו, הרטנשטיין ומיטשל, וצריך שתהיה קבוצה שתאפשר לשחקנים מהסוג הזה למצות את היכולות שלהם. אחרי שפרסטי השיג את העוגנים שלו, את שלושת הגדולים, הוא ידע גם בדיוק מאיזה חומרים עשויים השחקנים שהוא יקיף אותם בהם. הוא השתמש בנכסים ובגמישות שהוא צבר לאורך השנים לא כדי לבצע מהלך גדול, אלא לכמה מהלכים בסדר גודל בינוני שהפכו את קיץ 2024 לאחד החשובים באירוע שאנחנו עדים לו כרגע.

הכל מתחיל בהגנה

אוקלהומה סיטי היא, לפני הכל, קבוצת הגנה היסטורית. אם היא תמשיך בקצב הזה, היא תהפוך לקבוצה הראשונה שנחשוב עליה כשנרצה לדבר על קבוצות הגנה גדולות בתולדות ה-NBA. היא מובילה את הליגה ביעילות הגנתית (103) עם פער של שבע נקודות מהמקום השני (דטרויט, אגב, שבקרוב תקבל התייחסות), עוד נתון בכתבה הזאת שנראה כמו טעות הקלדה אבל הוא לא. לשם השוואה, זה שווה ערך לפער בין המקום השני ל-22 ביעילות הגנתית. עבור חובבי הגנות OKC היא צפיית חובה, וזו גם הזדמנות נהדרת להבין איך ניתן לבנות קבוצה עם פוטנציאל היסטורי מסגל שרובו מורכב משחקנים שנראים אפורים.

זה מתחיל ברמה האינדיבידואלית. במשחקים מול הלייקרס והווריירס לא שיחק לו דורט, אולי השומר האישי הטוב בליגה. אז מה. מי ששמר על לוקה דונצ'יץ' וסטף קרי הוא קייסון וואלאס, בעצמו אחד השומרים האישיים הטובים בליגה שרק הולך ומשתבח, וכאשר הוא ירד לנוח קיבל אותם קארוסו, שהוא, אתם יכולים כבר לנחש, אחד השומרים האישיים הטובים בליגה. שניהם עברו חסימות כאילו כלום ואמללו את צמד הכוכבים, ויחד איתם את כל משחק ההתקפה של היריבות, כפי שבודדים בליגה מסוגלים. בצבע חיכה צ'ט הולמגרן, 2.16 מ', נייד ועם תזמון מושלם להגעה לעזרה, כנראה כבר השחקן השני באיכותו בליגה בשינוי זריקות ותוכניות לזרוק בצבע (אחרי וומבי, כמובן, ואם וומבי לא יגיע ל-65 משחקים גם השנה, מה שנראה ריאלי כרגע, צ'ט יהיה המועמד המוביל לתואר שחקן ההגנה של העונה).

https://www.youtube.com/watch?v=tvgfcNKwhDU 

מתי בפעם האחרונה ראיתם תקציר של מהלכים הגנתיים?

דורט, וואלאס, קארוסו וצ'ט הם סופרסטארים הגנתיים לכל דבר. ההשפעה שלהם על המשחק לא פחותה מזו של שחקנים של 25 נקודות למשחק שבינוניים בהגנה. יכול להיות שג'יי-דאב ראוי להיכלל בחבורה הזאת בעצמו. הרטנשטיין הוא שחקן הגנה משובח בפני עצמו, שמשלים בצורה נהדרת את היכולות של צ'ט (הוא מומחה הגנת פיק נ' רול ששומר על הסנטר של היריבה בזמן שצ'ט שומר על הפורוורד הפחות מאיים כדי להיות חופשי לעזור). אג'יי מיטשל, כאמור, מסתמן כגארד הגנתי איכותי נוסף שבקבוצות אחרות רבות היה נחשב לשחקן ההגנה הבכיר. שג"א הוא שחקן הגנה טוב שרוב הזמן מנסים להחביא אותו כדי שישמור כוחות להתקפה.

הדרך היחידה להחזיק כל כך הרבה סופרסטארים בקבוצה אחת היא שהם יהיו סופרסטארים הגנתיים. מומחי ההגנה של OKC לא מאוד זולים, אבל הרבה יותר זולים מסופרסטארים סטנדרטיים. גם לאחר שוואלאס יקבל את החוזה הבא אחרי חוזה הרוקי שלו, הוא, דורט וקארוסו ירוויחו ביחד כמו דווין בוקר אחד, למשל. עדיין לא בטוח שפרסטי יוכל להרשות לעצמו להחזיק את שלושתם וגם את הרטנשטיין בחוזה הנוכחי שלו, אבל עם קצת צמצום מסביב יכול להיות שהוא כן יוכל.

ברמה הקבוצתית, פחות חשוב מה OKC עושה ויותר חשובה רמת הביצוע. מול פיק נ' רול השומר של החוסם יוצא גבוה בדרך כלל, אבל מה שיפה זה עד כמה הפעולות של הגנת הת'אנדר לא מכניות, עד כמה הן מבוססות על קריאת הסיטואציה. הרטנשטיין טוב במיוחד בלהחליט מתי לצאת גבוה מאוד ולחזור, מתי להישאר בקו החסימה, מתי להישאר קרוב לשחקן שלו כי השומר של מוביל הכדור עבר את החסימה חלק, מתי לבצע חילוף כי השומר של מוביל הכדור נתקע בחסימה. לדייגנולט יש כמה תבניות עזרה, כולל להביא שחקן מאיזור החצי פינה ולא מהפינה, וגם העוזרים מבינים מתי צריך להצטופף יותר ומתי פחות. אף אחד לא נח לרגע בהגנת הת'אנדר, ופעמים רבות היריבה כבר חושבת שהיא השיגה זריקה טובה עד שצץ איזה קארוסו או וואלאס, לא ברור מאיפה, ומפריע לזריקה.

אם זה נשמע כמו הגנה כירורגית, מדויקת, צריך להוסיף למשוואה גם את האינטנסיביות. השחקנים של דייגנולט שומרים עם פיזיות יוצאת דופן, לא מרפים לרגע, כל הזמן מחפשים את החטיפות והחסימות. הם לא מסתפקים בכך שהיריבים מרגישים חסרי אונים, שאין להם אופציות, הם מתנפלים על רגעי חוסר האונים כדי לכפות איבודים ולרוץ. זו הגנה שטובה כמעט בהכל: היא כופה זריקות קשות, אוטמת את הצבע, שולטת בריבאונד וכופה איבודים. היא מבצעת יחסית הרבה עבירות כלק מהאינטנסיביות והיריבות קולעות די טוב משלוש, מה שרק מעלה תהיה מה יקרה אם גם זה יתאזן בהמשך.

ויש גם התקפה

ההתקפה של OKC פחות בולטת מההגנה, אבל גם היא מדורגת רביעית בליגה, מיקום מכובד מאוד ודי מפתיע כשלוקחים בחשבון את כל ההיעדרויות. להגנה יש חלק גם ביעילות ההתקפית, כי היא מייצרת כל משחק לא מעט נקודות קלות מחטיפות. אבל זה רחוק מאוד מלהיות כל הסיפור.

הירש, קח את זה מכאן:

משהו מעניין קרה ב-NBA  אחרי הגמר של העונה שעברה. ברמה המקצועית, כולם דיברו על הקבוצה שהפסידה. כולם רצו לחקות את אינדיאנה פייסרס של ריק קרלייל: את הלחץ על כל המגרש, את ההתקפה הרנדומלית, את הריצה, את הרוטציה הרחבה. ואמנם, העונה רואים השפעות של אינדיאנה בכל רחבי הליגה, מהקצב המטורף של אריק ספולסטרה במיאמי, דרך החילופים התכופים בממפיס ועד ללחץ של פורטלנד. 

ומה לגבי האלופה, אוקלהומה סיטי ת'אנדר? לא סתם אלופה, אלא שושלת בדרך? ובכן, השיח המקצועי עליה היה מצומצם למדי, ונסב סביב הצורך להעמיד הרכבים גבוהים ובניסיונות לחקות את ההגנה של קארוסו על ניקולה יוקיץ', בעיקר בהצבת שחקנים נמוכים יחסית על ויקטור ומבניאמה. 

כי את ההגנה של אוקלהומה סיטי אף אחד לא יודע לחקות. ובאשר להתקפה - חדי עין יבחינו שהקבוצה של המאמן שאיש אינו זוכר את שמו מדורגת שלישית לפני הסוף במספר המסירות בליגה. גם בעונה שעברה היא הייתה בתחתית. כי כשהכוכב שלך הוא פוינט גארד שיכול לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, והסקנד גארד יכול לעשות נקודות כמעט מתי שהוא רוצה, הרבה מסירות זה לא מאוד חשוב. העונה הסקנד גארד הזה פצוע, וכולם שכחו ממנו, כי במפעל של פרסטי יש עוד אחד לא רע, איזה בלגי שמאלי. 

זה לא שאין לת'אנדר תרגילים יפים - דווקא יש להם המון. אבל הם פשוט כל כך טובים בהגנה, ועם כל כך הרבה כישרון, שהם לא צריכים לעשות יותר מדי כדי לקלוע. פיק אנד רול פה, חדירה והוצאה פה, פייק הנדאוף שהופך לחדירה של הולמגרן. הרגעים הכי יפים התקפית קשורים דווקא לשחקן הכי אפור בחמישיה, לכאורה, איזיאה הרטנשטיין, שיוצא לפעמים לאזור ההיי פוסט ומחלק מסירות לשחקנים שחותכים סביבו. זה קורה בעיקר בדקות ששיי גילג'ס אלכסנדר יושב בצד, או סתם כשמשעמם לו לקלוע כל הזמן. 

לכן, למאמנים ברחבי העולם, וגם ב-NBA, אין מה ללמוד מההתקפה של הת'אנדר. פשוט, אף אחד חוץ ממארק דייגנולט - זהו שמו, נשבע שלא גיגלתי - לא מאמן שחקנים עם כל כך הרבה כישרון.

---

לא בטוח שהתקפת הת'אנדר נראית מוכשרת עד כדי כך לאוהד הממוצע. השמות בסגל הנוכחי של OKC בטח ייראו לרבים פחות נוצצים מהשמות בסגל של סקרמנטו, למשל, שההתקפה שלה מדורגת 26 בליגה: סאבוניס, דרוזן, לאבין, מונק, ווסטברוק, שרודר. הכשרון החריג של OKC מתחיל בקצה, ביעילות ובעקביות הבלתי נתפסות של שג"א בבידודים. הוא לא צריך עזרה, מקסימום חסימת גארד לגארד כדי לנסות לקבל שומר נוח יותר בחילוף. השומר שלו כן צריך עזרה, מה שפותח זריקות נוחות לחברים לקבוצה. ככה פשוט.

רוב שאר הכשרון בסגל נטול ג'יי-דאב הוא כזה שניתן לכנות כשרון אפור: שחקנים שהם לא סקוררים גדולים בפני עצמם אבל יעילים מאוד, עושים את הדברים הקטנים שמכריעים פוזשנים, יודעים מה החוזקות והחולשות שלהם ומשחקים על החוזקות, משתמשים בתרגילים של דייגנולט כדי להשיג יתרונות ולנצל אותם. שלישיית קיץ 2024 מדגימה בצורה הטובה ביותר את הכשרון האפור הזה, כל אחד בדרכו: אחד (מיטשל) יודע ליצור לעצמו מצבי זריקה מתוך השטף ההתקפי, אחד (הרטנשטיין) מוסר נפלא שעושה גם תנועות מתוזמנות לצבע, אחד (קארוסו) הוא שחקן שלא מפסיק לחשוב ויכול לשנות פוזשנים בזכות חסימה מתוזמנת, תנועה מדויקת ללא כדור או מסירה נוספת מהירה מהרגיל.

צ'ט הולמגרן הוא החריג בחבורה הזאת, כשרון עצום שמתחיל להבין מה הוא מסוגל לעשות. הוא קולע 19.3 נקודות למשחק ב-57.8 אחוזים מהשדה, ועדיין נותן תחושה שהוא בשלבי התגבשות מוקדמים. את רוב העבודה ההתקפית הוא עושה עם הפנים לסל מאיזור קשת השלוש, משם הוא יכול לעלות לזריקה כשהוא פנוי או להגיע לטבעת כשיש לו מסדרון. הוא שיפר מאוד את היכולת לנצל יתרונות קטנים ומיס-מאצ'ים משני הסוגים: גם שחקנים כבדים מכדי להתמודד עם הזריזות שלו וגם שחקנים שנמוכים מכדי להתמודד עם הגודל שלו. הוא מוסר 1.6 אסיסטים ומאבד 2.3 כדורים, נתון לא טוב באופן כללי ובמיוחד עבור שחקן שכבר הראה יכולת מסירה טובה בעבר. לתחושה שהוא רחוק ממיצוי הפוטנציאל ההתקפי שלו יש חלק שוב בתחושה שלהתקפת OKC יש גם לאן להשתפר.

שיא הנצחונות בסכנה?

לפני בדיוק 30 שנה שיקגו ניצחה 72 משחקים וקבעה שיא שנראה בלתי שביר. לפני בדיוק עשר שנים גולדן סטייט שברה את השיא הזה וניצחה 73 משחקים. האם אוקלהומה סיטי של 2025/26 מסוגלת לשבור את השיא של הווריירס, או לפחות להיות השלישית בכל הזמנים שמנצחת 70 משחקים בעונה? אחרי פתיחת עונה כזאת, אי אפשר לפסול את האפשרות.

מה שמחזק את התחושה שיש כאן פוטנציאל לעונה שתתכתב עם השיא של גולדן סטייט זה הדמיון בין שתי הסיטואציות. עונת 73 הנצחונות של הווריירס הגיעה בעונה השנייה לאחר הפריצה שלה, אחרי עונה של 67 נצחונות ואליפות. סטף קרי היה בשיא הקריירה, אבל בשלב מוקדם של השיא, עדיין רעב מאוד, הליגה עדיין לא הבינה איך לעכל אותו ואת הקבוצה שלו. וגם ברמה הקבוצתית עדיין היה רעב גם ברמת העונה הרגילה, רעב שדעך משמעותית בהמשך. העונה השנייה של שושלת עשויה להיות הרגע המושלם בו הכל מתחבר בצורה הטובה ביותר. אוקלהומה סיטי נמצאת בדיוק באותו מצב כרגע, והרעב שלה ניכר בכל משחק, ניתן לומר שבכל פוזשן.

ככה זה נראה לפני עשר שנים

ניתן לזהות גם דמיון לשיקגו ההיא. גם שיקגו הייתה קבוצה שהתבססה על שילוב של סקורר גדול והגנה איכותית במיוחד, שהסגל שלה היה מורכב מלא מעט שחקנים עם כשרון אפור, כאלה ששומרים מצוין ונעזרים בסגנון התקפי מתוחכם כדי לבוא לידי ביטוי גם בצד הזה. אי אפשר להשוות את שג"א למייקל ג'ורדן, כמובן, אבל הרמה בה שג"א בלתי עציר בשנתיים האחרונות בבידודים מתכתבת עם העונות הגדולות ביותר של הסקוררים הגדולים ביותר.

לשיקגו הייתה ההגנה הטובה בליגה באותה עונה, בפער קטן. לגולדן סטייט הייתה הגנה מצוינת, אבל זו ההתקפה שהובילה את הליגה. ההגנה של OKC הנוכחית חריגה גם ביחס לשתי הקבוצות האדירות האלה. ההגנה הזאת מהווה עוגן שיוצר יתרון התחלתי לת'אנדר בכל משחק, היא כל כך יותר טובה מכל קבוצה אחרת בצד הזה של הפרקט וכמעט לא משנה מי משחק בהקשר הזה. העוגן החריג הזה מגדיל משמעותית את הסיכוי לכך שנראה השנה את ספרת העשרות 7, כל זמן ששג"א נשאר בריא. אז אל תחמיצו הזדמנות לראות את OKC, סיכוי טוב שאנחנו בעיצומה של עונה שעוד ידובר בה רבות.