הפועל פה. אנחנו פה!

יום רביעי, 19 באפריל, 2023. שעות הערב המוקדמות ואני על הרכבת בדרכי לפיס ארנה למשחק מספר 3 מול אא"ק אתונה באותה סדרת רבע הגמר הזכורה לשמצה בליגת האלופות של פיבא. אחרי פוגרום אנטשמי, אנטי-ישראלי, בחסות פיב"א (לכאורה) שבדיעבד הכין אותנו לעוד הרבה אירועים ברחבי היבשת בשנים הבאות, מי בכלל העז חלם שהערב הזה ישבור שיאי מועדון בכל כך הרבה אופנים – הפרש נקודות למשחק אירופי, כמות קהל בארנה, עלייה לפיינל פור ראשון מאז הצטרפנו למפעל ב2018. אבל זה קרה, ומאותו רגע רק השמיים היו הגבול שלנו.

אני לא חושבת שאי פעם חוויתי אירוע בסדר גודל כזה, היה שלב בו הבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד ביציע המעודד אפילו לא שניה נוספת בגלל הדוחק והמחנק שתפסו אותי אז עברתי לצד השני, ותפסתי מקום במדרגות שם אוהדי "הרולקס" השונים תהו בקול רם "מה לך ולספורט הזה?" "בת כמה את?" "מאיפה לך ולמה את צריכה את כל זה?" "עם מי הגעת?". נחמד מצידם להתעניין, אבל מה שהם לא הבינו זה שהאירוע הזה שנקרא הפועל ירושלים הוא שלי בדיוק כמו שהוא שלהם, ושהמשחק העצום הזה, בעיתוי בו הוא הגיע, הוא של כל אוהד כדורסל ישראלי בדיוק כמו שהוא שלי. פרט בונוס, ולמקרה ושכחתם, היחיד מאותה קבוצה היסטורית שנשאר פה בטוב וברע הוא קאדין קרינגטון.

פאסט פורוורד לדצמבר 2025, עברו שנתיים ושמונה חודשים מאותו ערב ואחרי שנתיים של מלחמה וחוסר ודאות קיצונית – אנחנו חוזרים. אנחנו פה. אנחנו בבית. טוב, בערך. המשחק הרשמי במסגרת אירופית האחרון ששוחק בגבולות מדינת ישראל היה כאמור משחק יורוליג של הצהובים מתל אביב מול פרטיזן הגדולה, יומיים לאחר כן – החיים השתנו מקצה לקצה, וכאנשים שהתרגלו לעכל שינויים בדקה ה90 כנראה שאנחנו מסוגלים לספוג גם את היכל הטוטו בחולון כאולם בית, זמני!

מי דמיין אחרי השבעה באוקטובר שבכלל נצליח לפתוח עונה? מי חשב שבכלל ישארו לנו שחקנים? מי בכלל חשב שתהיה פה תקומה וחיים חצי נורמליים? שניקח גביע ונהיה משחק אחד מגזירת רשתות בהיכל? אם הייתם רואים צילומי מסך מקבוצות הוואטסאפ השונות הייתם מבינים שאף אחד מאיתנו. היינו גמורים. בדרך נס והרבה יכולת ומחוייבות, איכשהו, זה קרה.

להגיד לכם שלא נהנתי לנסוע לסמוקוב הציורית, לקנות חטיפים בסופר (השווה, לא הקטן) שצמוד לאולם ב2 וחצי מטר גובה שלג ולשמוע את חריקות הנעליים על הפרקט באולם הריק עם לוח התוצאות המקרטע והכיסאות השבירים (לכאורה)? נהנתי, באמת, הייתה חוויה מוזרה ונהדרת בו זמנית, אבל העייפות והשחיקה הראתה את סימניה הברורים על הסגל שלנו, והפסדנו את המשחק הזה. משחק "בית" עם יותר מכמה בודדים בקהל, והפסדנו. לצד התסכול הגדול הייתה גם תחושת הערכה מחודשת כלפי הקהל שאיכשהו מצליח לשמור על רמות אנרגיה גבוהות, ובעיקר כלפי השחקנים והבנה למה שהם חווים על בשרם מבחירה. עם כל הזכרונות וכל החוויות כנראה שאני אהנה הרבה יותר הערב, בחולון, מוקפת אלפי אוהדים מריעים וצורחים, כשאחד מהם הוא גם ילד הגדר הפרטי שלי שבגילו לא יודע מה זה אירופה בישראל.

אבל יודעים מה? בואו נדבר גם כדורסל. המפגש הערב מגיע אחרי רצף של עשרה ניצחונות אדומים בכל המסגרות, חלקם נצחונות של מזל ולא המון שכל, והקהל שהתחיל את העונה עם הרבה מאוד ביקורת כלפי הנהלה מנומנמת ואדישה ומאמן שלא לגמרי יודע איך לאכול את הקהל והקהל אותו, חששות לגורל המעמד שלנו אל מול היריבות הישירות וגם היריבות המפתיעות של העונה הנוכחית בליגה המקומית, סופסוף יקבל את מה שחיכה לו – יורוקאפ, בצד הנכון של הים התיכון.

אם היו נותנים לי לבחור כנראה שהייתי בוחרת ביריבה מלהיבה יותר, ובמיקום מוכר יותר, אבל אני מוכנה לקבל את האנטיקליימקס (הקיצוני) שבמשחק הרדיוס הכפוי מול יריבה שרק לפני שנה בדיוק השאירה אותנו עם ארבעה שחקנים כשירים חלקית על הפרקט לשתיים וחצי שניות יותר מדי. הערב, זה לא יכול לקרות, לא עם אלפי אוהדים אדומים ביציעים.

אם היורוקאפ נחלש העונה, עם המעבר של קבוצות מפתח ויריבות ישירות כמו בדאלונה, גראן קנריה וגלאטסראיי לליגת האלופות של פיבא, העונה היא העונה לקחת את היורוקאפ ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת. אחרי חצי עונה המבורג התבררה כתחתית של התחתית. בעצם, עם הפרש הסלים שלילי של 179 (!!) אפשר להגיד שהיא מגרדת את התחתית מהצד התחתון שלה. מאחר ואלוהי הנאחס ואני ביחסים מורכבים, אני קצת חוששת להודות שהמשחק הערב עלול להיות לפרוטוקול בלבד, כי בשלב זה אין לנו את הפריווילגיה להגיע לא מוכנים ברמה מנטלית וברמת תכנית משחק מדויקת ורק להסתמך על פערי הכישרון הניכרים. משחק ארבעת השחקנים צרוב עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאוהדים, וכנראה שלא נאמין עד הבאזר האחרון בסוף הרבע הרביעי.

המבורג מגיעה למחזור העשירי מהמקום האחרון בבית וללא ניצחון במפעל (0-9), ויתרה מכך – מהמקום האחרון וללא ניצחון בליגה המקומית. האם זה ישחק לטובתנו? כנראה שכן, מצד שני אם יש משהו שלמדנו במהלך החודשים האחרונים זה שאסור לזלזל באנדרדוג ואסור לנו להוריד את הרגל מהגז.. בעיקר לא ברבע השלישי.

דווקא בגלל המאטץ' אפ הנוכחי ליונתן אלון והחבורה באדום שחור יש הרבה להוכיח, בעיקר לנוכח העובדה שהרוטציה החסרה מלכתחילה שהצגנו בפתיחת העונה התקצרה משמעותית עם הפציעה של נמרוד לוי, והעובדה שאין לו באמת מחליף ראוי לעמדה 4 אמיתית. האם אנחנו מסתדרים? כן, בינתיים, האם אנחנו צריכים גיבוי? חד משמעית כן. הוא אמנם עושה רעשים של שחקן כדורסל לא רע בכלל, אבל אנתוני לאמב לא יכול להיות הפאוור פורוורד שהפועל ירושלים יכולה וצריכה להסתמך עליו, הוא מסורבל, מבולבל ועם כל הכבוד והחיבה שיש לי כלפיו – הוא מקבל החלטות לא חכמות בלשון המעטה, בצורת עבירות מיותרות במקרה הטוב ובלתי ספורטיביות קשות במקרה הרע. אין לזה צורה, הוא צריך עזרה ומי שזה לא יהיה שמתפקד כמבוגר האחראי צריך לתת את הדעת.

נאמר כבר כמעט הכל על הגישה הניהולית הרווחת במועדון, על השקט התעשייתי, על העבודה התקציבית, על האפרוריות והשיעמום, על הסטריליות והמסרים המנותקים מהשטח, על עבודת הסושיאל המקרטעת, לא אלאה אתכם. יחד עם זאת, הרשו לי להדגיש את העובדה שאנחנו עדיין לא באמת יודעים מה אנחנו עושים. מה השורה התחתונה? "לזכות ביורוקאפ" זה אחלה, "לנצח" זה אחלה, אבל אם אנחנו כל כך עמוק ב"תהליך" האם לא ראוי גם להסביר מה נעשה כדי לקיים ולקדם אותו? ואולי הבלבול הזה מלמעלה הוא בדיוק הסיבה שגם מבחינה מקצועית, בעיניי לפחות, אנחנו סובלים מפיצול אישיות קל.

הקוראים המתמידים בטח יזכרו שבטור הקודם שלי אחרי המשחק ההוא בברוקלין הכרזתי על הפועל ירושלים כקבוצת התקפה, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה שזה חד משמעי ומובהק לצד אחד, לא לאור היכולת ההגנתית שהקבוצה מציגה במשחקים האחרונים. הקונצרט האחרון באולם הבית שלנו בבלגרד מול ונציה של ספאחיה הוכיח שאנחנו זוכרים את עקרונות ההגנה של ימי דז'יקיץי – ידיים בכל מקום, נשכנות, ערסיות, תוצאה נמוכה. לא היה להם סיכוי, בטח לא בערב עם אחוזי קליעה מזעזעים מהשדה (36% לעומת 50% ל-2, 23% לעומת 35% ל-3), וואלה, אפילו בעונשין ניצחנו אותם. כדי להמשיך את הרצף ולשמור על המיקום שלה בבית הפועל תצטרך לטפל כמו שרק היא יודעת בצמד הגארדים אריק ריד וקרלוס סטיוארט שבלטו במפגש הקודם עם יותר מ20 נקודות כל אחד, ומנגד ערב טוב של ג'ארד הארפר, קשיוס ווינסטון וקאדין קרינגטון הזר שמשחק כישראלי, בשילוב עם אוסטין ווילי שמתחיל לתפוס את העמדה שלו כמשאבת כדורים חוזרים ויאלץ להתמודד מול פרין הסנטר הצרפתי הצעיר (8.2 ריבאונד בממוצע עד כה), יסדרו לנו ניצחון בטוח. רק לא לשכוח לקחת פסקי זמן בזמן, ואנחנו נהיה בסדר גמור.

אחרי חודשים ארוכים שבהם ה"בית" שלנו היה בעיקר המלצה, מזויף, פגום, מבודד או חסר, הערב נזכור איך זה מרגיש באמת והגיאוגרפיה הופכת לפרט שולי בהיסטוריית המועדון. זה כבר לא באמת משנה אם זו חולון, בלגרד או סמוקוב הציורית. הפועל ירושלים עולה הערב על הפרקט מול האנדרדוג המובהק ביותר במפעל (ובאירופה?), והמטרה היא לא רק לנצח. המטרה היא להזכיר לעצמנו, ולכל המלעיזים באירופה, שאנחנו פה. אנחנו לא מצפים לראות משחק סטרילי או תצוגה התקפית שוברת שיאים, אלא של מחויבות, של נשמה ואופי, של שחקנים שמשחקים בבית מול הקהל שלהם שהולך איתם כבר דורות בטוב וברע ובכל איזור חיוג על הגלובוס. הערב אנחנו עולים על הפרקט כדי להזכיר לעצמנו שהפועל פה – שאנחנו פה, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.. אלא אם זה כלפי מעלה ליורוליג (או לנבא אירופה, אבל זה דיון לפעם אחרת).