יאללה, הביתה: החזרה לישראל עברה בשקט מופתי. מופתי מדי

הדרך המובילה אל היכל הטוטו בחולון הייתה מעט שונה הפעם. מהרמקולים בשדרה בקע הפלייליסט של שירי אוהדי הפועל ירושלים, שבאופן אינטואיטיבי עשה לי חשק למאפים של איזה שייח' (בלי פרסומות סמויות!). האולם הסגול למראה הואר בנורות אדומות, ולפי הפרומואים אני מוכן להישבע שגם נתלו בחוץ דגלים בצבע הזה. אבל בדיוק התחיל לרדת גשם, וגם היה חשוך בחוץ, אז לא הסתכלתי ומיהרתי פנימה.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:11

ואז אתה נכנס, וברגע אחד זה מכה בך. שריקות הבוז הצורמות מקבלות את פני המבורג, הקבוצה הזרה הראשונה שמשחקת בישראל אחרי כמעט 800 ימים ("קבוצה", בואו). לוגו היורוקאפ מודבק על גבי הפרקט. שרון דוידוביץ' ופיני גרשון יושבים על כסאות בר, חנוטים בחליפות, ולא עולים על טרנינג ו/או בוקסר בחדר קטן עם מסך קטנטן באולפן (לא רומז כלום, לא חושף כלום). והכי חשוב: נשבע לכם, לא שמעתי חריקת נעליים אחת לאורך כל הערב. עצוב כמה זה לא מובן מאליו, מדהים איך למדנו להעריך דברים בסיסיים שכאלה.

על המגרש קיבלה ירושלים יריבה בהזמנה. זה לא סתם היה מפגש קצוות בין הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר ביורוקאפ לבין זו שעם המאזן הכי גרוע. האדומים לובשי השחור העלו את רצף הניצחונות שלהם ל-11, ואלה שמולם הגדילו את רצף ההפסדים שלהם ל-18 מתחילת העונה ביורוקאפ ובבונדסליגה (מתוך 18 משחקים). כשהתברר שלנמרוד לוי ולרועי הובר מצטרף גם אוסטין וויילי ברשימת הנעדרים, היה מי שדאג להזכיר את הפאדיחה ההיא מהעונה שעברה בגרמניה - כשלא היו מספיק שחקנים כדי לסיים את המשחק עם חמישייה.

כמה הם חיכו לזה. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל

אבל האמת היא שאת המבורג הנוכחית אפשר לנצח גם בלי חמישייה. והאמת היא שהפועל ירושלים שיחקה אתמול כדורסל אנמי ודי בינוני, אולי באשמת היריבה שגררה אותה לשם. והאמת היא שיונתן אלון יכול היה להשתמש בחופשיות בקלישאה ש"מול ***** היכולת הזו לא תספיק", ולהיות בצד הצודק. לא שיש לו על מה להתנצל. המטרה הושגה, ולפער הקטן בסיום - רק 76:86 - אין שום משמעות. ירושלים לא תסיים באותו מאזן עם המבורג (אל תשאלו איך אני יודע), וגם אם כן, יש לה כבר ניצחון כפול עליה. המשימה הייתה רק לסמן וי ולהמשיך הלאה.

המשחק הזה היה תלוי לחלוטין בקבוצה המקומית. בכל פעם שהחליטה, היא יצרה מיני בליץ שהוביל אותה לעבר המחוזות הדו-ספרתיים, ואם רק הייתה רוצה - היא הייתה מביסה את נועלת הטבלה בכל הפרש שהיה עולה על דעתה. היא לא מספיק רצתה (משחק שלישי בשישה ימים וזה), וכן, היו גם מעט בעיות אובייקטיביות.

וויילי החמיץ את רוב עונת היורוקאפ שעברה, ולא תמיד מופעל בצורה אולטימטיבית בידי הגארדים של קבוצתו, אבל נוכחותו הפכה אקוטית, בעיקר למשחק ההגנה. זה בלט מאוד אתמול בהיעדרו: דימה סקפינצב ליווה במבטים את החדירות לסל של הגארדים היריבים, ג'סטין סמית' נראה מפוזר, וג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס היה אחראי על המורל וההאסל, אבל לא הרבה יותר.

ואנתוני לאמב? הוא סיפק את הרגע האירוני של הערב. סוף הרבע השלישי, ג'ארד הארפר מנסה להספיק מיני מתפרצת לפני הבאזר, ונדחף אל מחוץ לקווים על ידי ג'ארד פחות טוב, ג'ארד גריי. ומי הראשון לזנק עליו ולהתעצבן, וגם לחטוף טכנית? לא אחר מהאיש שדחף אל מחוץ לקווים את דרו קרופורד רק לפני שבועיים וחצי.

הוא בטח חושב שמול ***** היכולת הזו לא תספיק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

בהתקפה, סקפינצב היה חגיגה. הוא לא קיבל הרבה כדורים, אבל הגיע די בקלילות אל סף הדאבל-דאבל (עם לא פחות משבעה אופנסיב ריבאונד), ובסוף, הגארדים היו אלה שניצחו. 57 נקודות הרכיב הטריו של קאשיוס ווינסטון, קאדין קרינגטון והארפר, שנהנה מאוויר פסגות די נדיר: אשכרה היה לו יתרון גובה על פני רוס וויליאמס מהצד הנגדי. אלה דברים שיכולים לקרות כמעט רק נגד טי.ג'יי שורטס, ויש מצב שמולו הוא היה קצת פחות נהנה.

בשבוע הבא תצא ירושלים למשחק חוץ מאתגר הרבה יותר בלובליאנה, ומולה היכולת הזו לא תספיק (הנה, השחלנו את זה). אבל מלבד השאלות המקצועיות הנוגעות לצירוף אח כזה או אחר בעמדת הפאוור פורוורד כדי ללכת באמת עד הסוף, השאלה שהמועדון - ולא הקבוצה - צריך לשאול את עצמו נוגעת בכלל לתחום השיווקי: נכון שהמשחק אתמול התקיים במרחק של כמעט 60 ק"מ מהבית, וזה לא טבעי לראות את הקבוצה מהבירה על המגרש הסגול בגוש דן, אבל בואו. הכל תירוצים.

ראשית, רוב הקהל הירושלמי כבר אינו ירושלמי, ולא ניכנס כאן לניתוחי ההגירה השלילית מהבירה וכו'. ושנית, הרעב לכדורסל אירופי אחרי שנתיים ללא משחק בית לא הורגש ביציעים, ש-60% מהם נותרו מיותמים וריקים. בשורה התחתונה, הקבוצה בשחור בקושי הייתה ממלאת אתמול את מלחה הישן והקטן.

אין סרט שירושלים לא תגיע לשלבים המכריעים של היורוקאפ. אין סרט שהיא לא תהיה במרחק נגיעה מכרטיס ליורוליג. אין סרט שהיא לא תתקרב לתיקון היסטורי - 22 שנים אחרי שוויתרה על המקום המובטח במפעל הבכיר. ועכשיו, כשהבית חוזר להיות בית, היא חייבת למצוא את הדרך להתחבר מחדש לאוהדים שלה. בעצם, לגרום להם להתחבר אליה. ולהתרגש ממנה. ולהילחם על כל כיסא פנוי באולם שתכולתו כפולה מזו שבחולון. ולתת לה יתרון שאין לקבוצות האחרות ביורוקאפ. ואז, אולי, סוף סוף, נפסיק לשמוע על האווירה במשחק ההוא מול אא"ק אתונה מלפני כמעט שלוש שנים. הגיע הזמן לייצר זיכרונות חדשים.