טים ווטלי היה רופא שיניים שנוי במחלוקת ב"סיינפלד". אחד כזה שממחזר מתנות, ושמואשם בחינניות בהטרדה מינית של לקוחות מורדמים. והכי גרוע - בפרק "ידה ידה ידה" הוא נחשד בתור מי שהתגייר רק כדי לקבל לגיטימציה לספר בדיחות על יהודים. "זה פוגע בך כיהודי?", נשאל ג'רי על ידי הכומר כשבא להשתנקר בתא הווידוי. "לא!", הפתיע, "זה פוגע בי כקומיקאי". אז בתור חובש כיפה מלידה, הרווחתי את הזכות להיכנס קצת בפיד כיפות. אחת החוויות המצחיקות היא לעבור על הציוצים של אוהדי הפועל ירושלים בטוויטר אחרי ניצחונות כאלה ואחרים ביורוקאפ או בליגת העל. אלה שמושגים בקושי, ולא בצורה חלקה. רק תנו להם להרגיש שהעסק יוצא משליטה, או מעולם לא היה בשליטה. שהוא לא מעניין, אפילו משעמם. שהבינוניות שולטת ומשתלטת. שאין יד מכוונת על ההגה. ועל זה האוזמן היה אומר: #די_נו. עכשיו, בואו. לא תמיד הם טועים, כן? אחרי ככלות הכל והתמונה, מדובר בקבוצה שהפסידה בחודש האחרון לבני הרצליה ולהפועל ב"ש, ושגירדה בקושי ניצחון צמוד ובלתי הרואי על מכבי רעננה בג'ו רגלנד ארנה בבירה. ואז, כמו תמיד, מגיע המשחק ההוא שאין בו שום סיכוי, והכל מתהפך. לא תמיד טועים, פיד כיפות. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל רק תנו להם להרגיש שהעולם כולו נגדם. שאף אחד לא סופר אותם. שאיש לא נותן להם סיכוי. תתבלו את האנדרדוגיות הנצחית בכמה הפסדי ליגה מוזרים. הזכרנו את הרצליה וב"ש? אז לפני שנה היו אלה הרצליה ומכבי ר"ג. זה הדרייב של הירושלמים, זה כל מה שהם צריכים, והשורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה: * מוצאי שבת, 11 בינואר 2025, שעה 19:05. הפועל ת"א מארחת את ירושלים בהיכל מנורה ומפסידה 92:77. * מוצאי שבת, 3 בינואר 2026, שעה 19:05. הפועל ת"א מארחת את ירושלים בהיכל מנורה ומפסידה 92:77. מגיעים למשחקים גדולים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל יונתן אלון הוא מאמן שלא תמיד קל לעיכול. אין לו את ההילה, הניסיון והרפרטואר של דימיטריס איטודיס ועודד קטש. הכנות שהוא מנסה להביע בראיונות מסבכת אותו לא פעם. אבל האיש מגיע למשחקים גדולים, בזה אחר זה. והוא עושה זאת דווקא, ובעיקר, מול אלה שהוא נתפס כמי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם. אלון כבר ניצח את קטש בגמר גביע המדינה, ובחצי גמר גביע ווינר, וסחט משחק מכריע שלעולם לא יתקיים בגמר הפלייאוף. הוא כבר הדיח את איטודיס בסדרה, וגבר עליו בגמר ווינר, והצליח בכל פעם מחדש להטריף ולהוציא אותו משלוותו השברירית. בסך הכל עומד מאמן ירושלים על מאזן מטורף של 1:5 מול מוליך היורוליג והליגה, ועל 5:5 מול המנטור שלו בצהוב. וכשבוחנים האם המועדון מהבירה מציב לעצמו תקרת זכוכית נמוכה מדי, ומביאים כדוגמה את האדם שעומד על הקווים, צריך להכניס לשקלול את התוצאות הלא מובנות מאליהן. לפעמים לא מובנות בכלל. ובצד השני? לראשונה העונה, הפועל ת"א סופרת שני הפסדים רצופים. כבר חודשיים, לצד כל ההצלחות והדריסות והתוצאות המרשימות, עולה וצצה הכוכבית שלפיה "אי אפשר להעביר עונה שלמה בלי משברים". האם מה שקורה עכשיו הוא משבר? לא בהכרח. אבל אין ספק שמדובר בנקודת זמן מעניינת ומרתקת, קייס סטאדי ללימוד על הכיוון שאליו הולכת הקבוצה. הפיד שברובו אינו חשוד בחבישת כיפות הפך את ואסילייה מיציץ' למושא ללעג, וזה יהיה קצת פופוליסטי לטעון עכשיו שאיתו דברים היו נראים אחרת - אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שלפחות בשני הפסדי הבית לז'לגיריס קובנה ולירושלים, היה חסר איזשהו מבוגר אחראי, שאולי אינו נמצא בשיא הקריירה שלו, אבל יידע להרגיע את העניינים ולקחת אחריות. כך נראה הרבע הרביעי של האדומים המקומיים אמש: 0 מ-7 קבוצתי לשלוש. אנטוניו בלייקני עם 2 מ-6 מהשדה. ים מדר עם 0 מ-4. המנהיג והטוען לכתר ה-MVP אלייז'ה בראיינט? רק 1 מ-1. הכוח העוצמתי מתחת לסל? דן אוטורו וג'ונתן מוטלי עם 0 מ-0 לשתיים. ו-0 מ-1 לשלוש. אם היינו רוצים להעליב, היינו קוראים לזה שכונה. אבל אנחנו לא רוצים להעליב. שכונה, אבל בלי להעליב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הכל צריך להילקח בפרופורציות. הפועל ת"א עדיין מחזיקה במאזן הטוב ביותר ביורוליג. ובמאזן הטוב ביותר בליגה. ומעשית, לא נגרם לה שום נזק. מחרתיים היא תארח את דובאי למשחק שכל כולו היי-סקור ואפ-טמפו, ואחריו תוכל לנוח בחסות החרם התעופתי של טורקיה על ישראל. האם היא תחזיר את עצמה למסלול? האם תמצא מחדש את מי שינהיג אותה? האם הפיד ילמד לספור עד 3 לפני שהוא קוטל את אלון ומיציץ', את ואסה ויונצ'וק? תלמדו מווטלי, תנשמו עמוק ותעבירו לי שטיקל של פלואוריד. נ"ב: כאן אמורה להיכתב התייחסות למופע אימים נוסף של איטודיס. קצת נמאס, ואין ברירה. עם הקבלות של המאמן היווני אי אפשר להתווכח. וגם אין טעם להתכחש לפטרונות שהוא משדר כלפי הכדורסל הישראלי מהיום שבו נחת בהפועל ת"א. אז לא, קואוץ', אתה לא גדול על הליגה הזו. קלאס זה לא רק חליפה מחויטת עם מפית בכיס, אלא בראש ובראשונה דרך התנהגות והתנהלות. בידיך מופקדת הקבוצה העשירה, העמוקה והמגוונת ביותר בתולדות הענף בארץ. אליפות היסטורית אחרי 57 שנים תיכתב על שמך, וגם כל דבר פחות מזה ייגזר בראש ובראשונה עליך. לא על השופטים (גם אם לפעמים יש סיבה לטענות כלפיהם), ולא על קאדין קרינגטון, ולא על המראיינת בטלוויזיה. הלחץ מובן, אבל די. מאמן החודש, אבל די. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

כמות העלילות ועלילות המשנה במהלך משחק הנצחון הקל של ירושלים ביד אליהו הישן, כלומר עוד נצחון של ירושלים ביד אליהו הישן, גדולה יותר ממספר הפעמים בהם באו אתמול בטענות לשופטים. ורגע, נגיד כבר עכשיו: גם לי, מהאולם, הרגישו כמה שריקות בעייתיות במיוחד. וכן, גם לי, מהאולם, הרגיש שהשופטים איבדו משילות באיזשהו שלב. וכן, לא הבנתי בכלל את סאגת איטודיס שאמור היה להיות מורחק. ולא, לזה לא נתייחס הפעם, כי במהלך היום יעלה טור ייעודי של טוד וורניק. למה כן נתייחס? לנוקאווט שחוזר על עצמו. לשאלה עד כמה זה אמיתי, גם בכל הקשור לקבוצה שניצחה. גם לזאת ששוב הפסידה. עכשיו אומרים את כל האמת בגדול, מה שראינו אתמול היה התכנית פינת החלום ההתקפי הרטוב של מי שבנה את הפועל ירושלים. שלושה גארדים יוצרים, עם יכולות אישיות בשמיים, שנותנים לירושלים יתרון מול מרבית יריבותיה. בעונה שעברה היה הארפר וחצי הקרינגטון, שלפעמים מבליח ולפעמים ממש לא. אז תוסיפו העונה עוד מחצית מהמתאזרח האהוב ביותר על איטודיס. ואת קאשיוס ווינסטון. שמעו, איזה פאקינג שחקן וסקורר הקאשיוס ווינסטון הזה. השתמשתי כבר לא אחת בגאג ההוא מהפרלמנט. זה שהפניתי לקואץ' אלון. נו, במילותיו של דוקטור ג'ורג' מהספארי, יונתן אלון, עכשיו אומרים את כל האמת, גם אם זה לא נעים לנו. אתה לא דג'יקיץ'. וזהו, נראה לי שאפשר להוציא את הגאג לגמלאות. האיש אשר על הקווים בירושלים כבר לא צריך את הביקורת המסוימת הזאת. הוא הוכיח לכולם את השינוי בגישה גם ברגע שראינו את הרישום למשחק, כי השחקנים שנרשמו להתמודדות מול הפועל תל אביב הם אלו שמייצגים את הזהות החדשה של ירושלים. שמזמן כבר לא הקבוצה הרוטנת והשורטת של הקורנליוסים. שמזמן כבר במוד של הקבוצה המוכשרת. שיכולה לקבל נקודות של יצירה מיותר משחקן אחד. וברגע שמוותרים על האתלטיות של טריפל ג'יי לטובת הסקורינג שהקטנים שלעיתים גם לא שומרים יודעים לייצר בעצמם ולעצמם, מקבלים חבורה שבחוקי ליגת העל משתווה ולעיתים עולה בכשרון הטהור. הגאג יצא לגמלאות. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל נמרוד?! ירושלים הגיעה מוכנה לדברים שהפועל תל אביב יודעת לעשות בשני צידי המגרש. כולל לטיפולים ההגנתיים. למשל, אם איטודיס חשב שאת הארפר אפשר לנטרל עם פלטין + זינוקים גבוהים בפיק נ' רול, אז הוא גילה שזה לא פשוט במיוחד. למשל כאן. תומר גינת יוצא חזק על הארפר, אבל אני רוצה שתסתכלו דווקא על אוסטין וויילי. בחסימה החוזרת של לוי להארפר, אוסטין יורד למטה ולוקח איתו את אוטורו. ולמה זה חשוב? כי עכשיו, בגלגול החוצה של לוי, אף שומר לא יוכל לעזור ולהגיע. אם אין חילוף, יש שלשה פנויה. נמרוד לוי קלע העונה 4 שלשות. אתמול הוסיף עוד 3. הלו נמרוד. נמרוד?! (0:39) היא גם חשבה שהגיעה מוכנה לדברים נוספים, ברמת תצורות הרכב. כאשר עבר איטודיס להרכב שני הגבוהים שלו, כלומר אוטורו ומוטלי, אלון הגיב מיידית והלך סופר נמוך, גם עם לאמב ב-4 וגם עם הארפר-ווינסטון-קרינגטון בחוץ. וחטף, כי זה בדיוק ההרכב שייצר את הריצה של המארחת, שהובילה ליתרון דו ספרתי. זאת חמישיה שירושלים לא ידעה לפתור. ואיזה קטע: זאת חמישיה שאיטודיס שכח או נמנע מלהשתמש בה בהמשך המשחק, כך שלעולם לא נדע מה היה קורה אילו. מפלגת הישראלים הפועל תל אביב הלכה השנה על כמות ישראלים בכירים היסטורית, כחלק בלתי נפרד מהסגל ההיסטורי שלה. יש גינת ומדר וטימור ופלטין ובלייזר ושגב וזיו ובחיי שאני לא זוכר אם עוד. ויש זרים בכירים לרוב וזרים בכלל לרוב והרבה והרבה והרבה. ועד כה, הפרויקט המגלומני למדי הוא הצלחה גדולה. סיבוב ראשון הצגה ביורוליג. ולמרות ההפסד אתמול, עד כה הצגה גם בליגה. 0 טענות. ועכשיו לטענות. כל מי שאי פעם היה חלק מקבוצה כלשהי יודע שהשאיפה היא לתיאום. התקפי, הגנתי ובכלל. תיאום מושג דרך תרגול. כשבאימונים מתרגלים 4 חמישיות, יש שחקנים שלא מצליחים לשחק אחד עם השני. באימון. ואני לא מדבר על שחקנים שלא משחקים ביורוליג או כמעט בכלל. אני מדבר על הפאקינג אימון. הפועל תל אביב פתחה אתמול בחמישיית הישראלים שלה. גם מדר וגם גינת וגם פלטין. ואם נדבר גלויות, מפלגת הישראלים שלה נוצחה בקלפי פעם אחר פעם. אלו לא רק נתוני הפלוס מינוס היבשים (גינת סיים את המשחק עם פלוס מינוס של 26 בצד השלילי. מדר עם מינוס 18), אלא גם הנחיתות המורגשת של טים איטודיס בכל עת שהלך לתצורה הזאת. כולל בתחילת הרבע השלישי. ועזבו רגע יכולות. אנחנו הרי מדברים תיאום. כי ים מדר ותומר גינת משחקים האחד עם השני מזה שנים בכלל ובקיץ האחרון בפרט. מעולם, אבל מעולם לא הרגישו לי שני אלו מתואמים ומכירים פחות ומתנגשים האחד בשני יותר. בשני צידי המגרש. תראו את הדבר הזה. ירושלים הולכת כאן להנד אוף לוי וקרינגטון, שמערב את גינת ומדר. לא יודע אם הלכו כאן על פוש אנד אנדר או על חרבנא אחרת, אבל גינת נותר צמוד ללוי וים מדר, שלא מזהה נתיב דרכו יכול לעבור, פשוט נתקע בחברו משכבר, בדרך לטיול קרינגטון אלי טבעת. מה זה? (1:01) ותראו את הדבר הזה. הנה פיק נ' רול של שני הישראלים הבכירים, שממנו יוצאים לפיק נ' רול חוזר, יענו ריסקרין או משהו. צמד מתואם לא מתנגש האחד בשני. צמד מתואם לא מוביל ממהלך התקפי כזה למתפרצת של ירושלים כזאת, אותה מתרגם קרינגטון לדאנק. (3:07) אבל לא רק התנגשויות. הנה המהלך הראשון של המחצית השניה. במסגרת החלטה מהבית, מערבים הגנתית את לאמב בפיק נ' רול של מדר וגינת. נחמד. גינת מתגלגל פנימה אחרי החסימה, בחסות היציאה הגבוהה של לאמב. זוסמן צמוד לבראיינט מתחת לסל ולכן לא עוזר. גינת חופשי למסירת הקפצה, אבל מדר מחכה. קרינגטון מגיע ומאתגר את הזריקה, ועכשיו כבר אין למי למסור. מתפרצת. לייאפ עם פאול קרינגטון. ככה לא נראית קבוצה מתואמת. ככה לא נראה צמד מתואם. (2:23) והאמת? הסיטואציות כאן שונות. ים מדר, בחסות הפציעה של מיציץ', הוא כרגע שחקן יורוליג משמעותי, שעדיין לא מוצא את הקצב שלו. וזה בלט גם אתמול בשני צידי המגרש, כולל כל מיני נקודות שחטף על הראש שלו משחקנים עם ובלי כדור. הכי קרוב שהרגיש גינת אל הפרקט בליגה השניה בטיבה במשחק מול ז'לגיריס היה כשכמעט הכניסו אותו פנימה לקראת סיום הרבע הראשון. והאמת? זה לא משנה. לפחות בזירת הליגה, הפועל תל אביב חייבת את שניהם. ואת טימור. ואת פלטין. הם אמורים להיות יתרון שלה. כרגע, לפחות בראש בראש, זה לא המצב. משבר על פניו, התזמון כאן מושלם. אם להיכנס למשבר, ובחסות שני הפסדים ביתיים רצופים בהחלט יש כאן וריאציה של משבר, אז אין יותר טוב מאשר סוף דצמבר תחילת ינואר. משבר מהשמיים. תזמון מהשמיים. כלומר, בהנחה שהוא מאובחן נכון. האם הירידה ביכולת כאן נובעת רק מענייני שחיקה טבעיים או שמא יש כאן משהו מעבר? ונמקד את זה עוד יותר: אם בלייקני קולע את מה שהוא כעת מחטיא, האם בכלל מנהלים את הדיון הזה? הפועל תל אביב של איטודיס היא קבוצה צפויה מאוד. ואני לא כותב את זה לגנותה. יש משהו סופר עוצמתי בקבוצה שמגיעה מול היריבה שלה עם קלפים פתוחים ומאחלת לה הצלחה. זה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו עושים ובתכלס אין לכם שום דבר לעשות מול בראיינט או בלייקני או וואטאבר שפשוט באים ודורסים אתכם. אבל קשה להשתחרר מהתחושה שיתכן והגיעה העת לעוד שכבה של כדורסל. שהפועל תל אביב זקוקה למשהו נוסף. למשל קצב אחר ולא רק הכתבה וכדרור. למשל אלמנט תנועתי שיתווסף אל יכולות האחד על אחד. משהו שיגרום לרגע להגנה היריבה להסס, רגע לפני שהיא הולכת אל הפתרונות שכולם כבר מכירים, שכולם כבר מיישמים מול התקפה סטטית של אחד על אחד. מעניין מאוד לראות אם המסקנה הזאת מתורגמת גם ליוונית. נדרשת עוד שכבה של כדורסל. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 4 נקודות לסיום אגרסיבי – בקושי 3 דקות אל תוך המשחק ויונתן אלון יצא בריצת אמוק אלי ספסל לאחר איבוד כדור של וויילי במסירה שנועדה לנצל יתרון מספרי. והקפיץ את סמית' ושילח את הוויילי תוך כדי תנועות ידיים וקריז בעיניים. במהלך התקופה הרעה של ירושלים, זאת שהאמת באה והולכת, אנחנו שבים ושואלים על מידת הבכירות שלו. כלומר, האם האיש בכיר דיו כדי להוביל את המועדון הזה אל אליפות ויורוליג, לאו דווקא בסדר הזה. ולפחות ברמת השליטה שלו בקבוצה הזאת, כולל היכולת שלו להיכנס באמאמא של בכיריו, דומה שאין ולא הייתה מעולם תהיה. הקבוצה הזאת שייכת ליונתן אלון. זוסמן – שמונה ריבאונדים אתמול, כן? שמצטרפים לשבעה כאלו מול מנרסה, כן? 32 דקות של עבודה הגנתית זוסמנית להפליא, ממנה סבלו להפליא הבלייקני'ז של העולם. ובאמת של החיים, קשה כבר לדעת מה נכון ומה לא נכון לגבי האיש שלפעמים נראה שעדיף לו לפרוש ולהתבודד עם ספר באיזו חווה במונטנה ולפעמים הוא זה שעושה את ההבדל בין ירושלים של קושי לירושלים של מעלה. בלייזר - בסיום המשחק שמעתי תאוריה לפיה אלו לא הזרים שהיה רושם איטודיס אם היה יודע מראש שבלייזר יעדר. כלומר, שוויינרייט או מלקולם היו נוטלים חלק אם היו יודעים שפורווארד ישראלי רלוונטי לא יכול לשחק. האמת? הגיוני. האמת? לא הגיוני. גם איטודיס, גם אלון, בחר ללכת או גדול בפנים או עם הסקוררים שלו בחוץ. לג'יט. ועם מעט יותר איזון בתוך המשחק עצמו, כולל בכל הנוגע לניהול החמישיות ותצורות החמישיה, אף אחד לא היה מנהל דיון רציני על הרישום של זה או זה או זה. ביתיות – כולם נלחמים על ביתיות. כלומר, ירושלים של ליגה כבר לא, כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה. והפועל תל אביב? יד אליהו הנוכחי רחוק מלהרגיש כמו מבצרה, ואין לי את זה ביותר עדין. וגם כשהרגיש קצת יותר, עדיין הודחה בשנה שעברה על ידי אותה הירושלים. אם כך, יכול להיות שצריכים להסיר את המבט מענייני מירוץ אחר מיקום ולהתמקד יותר במירוץ אחר היכולת לשחק כדורסל טוב בחודשים שסוגרים עונה. ומצד שני, אולי הביתיות חשובה להפועל תל אביב רק בהיבט של לא לשחק סדרה עם משחק מכריע מול היכל צהוב. כי שם, כל עוד לא יוכח אחרת, לביתיות יש משמעות. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

איך מוציאים קבוצה ממשבר? פיתרון אחד הוא להחליף כמה שחקנים. פיתרון אחר, כך התברר לאחרונה במקרה של מכבי תל אביב, הוא לתת לשמועות על החלפת מאמן ממשמשת ובאה לפרוח, לדרדר את מעמדו לרצפה, לכנס ישיבה פומבית למדי אחרי משחק של הקבוצה שרק מגדילה את הספקולציות - ואז להצהיר כי הוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום. השיטה המבריקה הזאת הובילה לחמישה ניצחונות רצופים. הפיתרון האחרון, הקל ביותר, הוא להחליף את המאמן. במקרה של באיירן מינכן - לא סתם להחליף, אלא לעבור ממאמן מבוגר אך מודרני יחסית, גורדי הרברט הקנדי, לסבטיסלב פשיץ', בן 76, שנטוע בלב המסורת הקשוחה, קשת היום, של הכדורסל האירופאי. 180 מעלות מהרברט, וגם מקטש. נכון למפגש בין השתיים אמש, ורק לו, באיירן שיחקה אותה. בלי ספנסר דינווידי, שספק אם יתאים לסגנון החדש ששואף לזריקה בשניה ה-23 בערך, ואייזיה מייק, המארחת פתחה את המשחק בקצב עבירות שעורר את החשד שהשמועה שמוטב להימנע מריבוי פאולים לא גונבה לאוזנו של הסרבי הוותיק. היו לגרמנים 7 כאלו ב-6:20 הדקות הראשונות, ו-27 מול 20 למכבי בערב כולו. רק שהעבירות גם הבהירו שהגרמנים הגיעו להרביץ ולא לאפשר סל קל. הבהיר זאת גם פסק זמן שהזעיק פשיץ' אחרי ליי אפ נדיר של גור לביא בעקבות טעות בכיסוי של פויגטמן בפיק אנד רול הספרדי של מכבי. 2:18 הדקות של הסנטר בסוף הרבע הראשון היו, כנראה שלא במקרה, היחידות שלו במשחק. עוד טעות לכאורה של פשיץ' - הוא התחיל עם הדג' אגרסיבי על הפיק אנד רול, לכאורה הלחם והחמאה של ההתקפה של קטש, שמתמחה בניצול יתרונות מספריים. מסירה של קלארק לסורקין בשורט רול אחרי הדג' כזה המשיכה לשלשה של אושיי בריסט, ונראה היה שהריקודים של שלהי 2025 נמשכים גם ב-26. אבל בהמשך קלארק איבד כדור, אחד מתוך ארבעה, מול כיסוי דומה, ומהר מאוד פשיץ' עבר בכלל לסוויצ'ים אוטומטיים ורוטציות מהירות וטובות. הסלים שמאפיינים התקפה זורמת של מכבי - גבוה עושה סליפ לסל בספרינט לפני החסימה - כמעט ולא התאפשרו, פרט להאלי הופ נדיר של בלאט להורד שקבע 18:23, ממש שניות לפני שהמשחק התחיל לברוח. התייצב על 22.7% לשלוש העונה. צילום: Matthias Stickel נדמה שפשיץ' גם שמע שלמרות ההצלחה לאחרונה, מכבי תשמח לצרף את טייריק ג'ונס מפרטיזן. כלומר, שחסר לה סנטר פותח. כלומר שחסר לה סנטר ששומר. או שייתכן שפשוט עשה סקאוטינג והבין שפרט לגימיק של הורד ששומר את כוכב היריבה (הפעם אנדראס אובסט) לגבוהים של מכבי יש בעיה בהגנה. ממש מההתחלה, הגרמנים דחפו כדורים לדיוויד מקורמאק הבריוני אך האפרורי, שמיעט לשחק אצל הרברט אך תחת פשיץ' חיסל את מכבי מתחת לסל, עם 18 נקודות ו-7 ריבאונדים בכולה 17:45 דקות, שניהם שיאים עונתיים, ופלוס מינוס מפלצתי של 30+. באופן כללי, כל הקו הקדמי של באיירן לא חווה קשיים ניכרים בצבע במהלך הערב - לוצ'יץ' בן ה-36 נראה צעיר מתמיד עם 6 מ-7 מ-2 בדרך ל-17 נקודות ב-23 דקות, ודה סילבה עם 10 ב-4 מ-7 בנוסף ל-4 אסיסטים. הצבע הפרוץ איפשר לבאיירן לצבור 95 נקודות בקצב איטי למדי למרות 8 מ-25 בלבד מחוץ לקשת. מה שמביא אותנו לבעיות של מכבי. כפי שבטח ניחשתם, היו הרבה. כבר בדקות הראשונות היה ברור למדי שזה אחד הערבים הרופסים האלה של האורחת. מה פירוש ערב רופס? למשל כשרומן סורקין סוגר לריבאונד אוויר, ליטרלי, ומקורמק לידו (לא עליו - הסנטר הישראלי לא היה באזור) פשוט עושה סל קל. אחר כך אותו סורקין לא יורד להגנה ומאפשר לדה סילבה עוד ליי אפ קל. או כשיוביץ' הנהדר פשוט לוקח את בלאט לסל לצעד וחצי פשוט, כדי לגוון, בלי חסימה. או כשנפילה על הרצפה של אותו יוביץ' במאבק עם בלאט על ריבאונד רחוק לסל, מסתיימת במסירה לג'סופ שקולע שלשה וקובע 18:26. כרגיל, רק וויל ריימן לא קיבל את המזכר על הרכות, הרביץ ונלחם כהרגלו. יותר איבודים מאסיסטים למכבי. צילום: Matthias Stickel במקביל לאותה רפיסות, חזרו גם כמה מחלות שאיפיינו את תחילת העונה של מכבי, כמו ווקר שעושה עבירה במתכוון בלי שום סיבה, עוד לפני שנפצע ויצא. ואם בתקופה הטובה איזן איפה לונדברג את קלות הדעת של קלארק ובלאט, הפעם שלושת הרכזים איבדו 4 כדורים כל אחד, בערב של 15 אסיסטים מול 17 איבודים קבוצתיים. יוביץ' (כבר אמרנו שהוא נהדר), לעומת זאת, מסר 6 אסיסטים מול איבוד בודד. ובהיעדר ווקר, מכבי קלעה ב-25 אחוזים איומים מחוץ לקשת. אחרי כל המחמאות, לונדברג (0 מ-4) התייצב על 22.7 אחוזים עונתיים משלוש, נתון שבוודאי יעשה דרכו לדוחות הסקאוטינג העתידיים. מה הערב הקשה הזה, שהסתיים בהפסד מביך לאחרונה בטבלה, אומר? בתמונה הגדולה, לא הרבה. העפלה של מכבי לפליי אין הייתה בגדר סנסציה גם לפני המשחק. מכבי הייתה זקוקה לסנטר נוסף גם לפני המשחק. איפה לונדברג לא היה הפוינט גארד והקלעי הכי טוב באירופה גם לפני המשחק. אם מכבי כמערכת - והמערכת הזאת כוללת את ההנהלה והאוהדים כאחד, לשם שינוי - החליטה ללכת עם עודד קטש כמנהיג שלה, מוטב שבניגוד לעבר היא לא תשתולל אחרי תבוסות, בדיוק כפי שהמאמן לא השתולל אתמול, ומנגד תשתדל לא לצאת מפרופורציות אחרי ניצחונות. בעונת יורוליג מתישה ועם סגל לא חף מכישרון אך גדוש בחסרונות, עוד יהיו משחקים כאלה. בסך הכל עוד יום בהיסטוריה של מכבי תל אביב החדשה, שזורעת בזול ולפעמים קוצרת סופה.

אתם מבינים מה זה פרשנים? רגע אחד אני כותב לכם על הקליק של מכבי ואז מגיעה הטרחה מול זאת שדורגה אחרונה בליגה השניה בטיבה וכעת חולקת את אותו המקום והמאזן עם עוד 5 קבוצות מבואסות. ו-וואלה, כשראיתי את ריימן דופק עוד ג'אמפר בלתי סביר בהחלט מתוך כדרור, ברבע הראשון במינכן, חשבתי שאולי הרצף ימשך גם הפעם, גם אם לא נראה ריקודים. ולא. הקליק היחידי שנשמע אתמול במשחקה של מכבי תל אביב היה זה מאזור החיוג של הכתף של ווקר. ולא, ההפסד הזה הוא לא אסון גדול, כי ההפרש לא מעניין ובתמונה הגדולה, המגמה הנוכחית של מכבי תל אביב נותרה חיובית. אבל כן, בואו נדבר רגע על המשמעויות, והן כן משמעותיות. אין לנו מספיק נסיון כדי לנחש כמה נצחונות מספיקים לפליי אין בליגה של 20 קבוצות. בהיעדרם, פשוט צריכים ללכת למודיעין הגלוי. המקום העשירי כעת, קרי זה של ריאל, ז'לגיריס והכוכב האדום, עומד על 11 נצחונות ו - 57.9% הצלחה. וזה, נזכיר, בסיום הסיבוב הראשון. אם הקצב הזה ימשך בסיבוב הבא, רף הכניסה לשיפולי טורניר סוף העונה עומד על 22 נצחונות. למכבי תל אביב כרגע יש 8. בסצנריו הזה, הצהובה של תל אביב זקוקה לסיבוב שני (שבו היא מארחת 9 משחקים, אבל רק 7 ביד אליהו הישן) של 14 נצחונות מול 5 הפסדים. אף קבוצה העונה לא הגיעה ל 14 נצחונות בסיבוב אחד. אבל גם אם לא, גם אם צריכים רק 13 נצחונות או אפילו 12, דברים יצטרכו להיראות אחרת. דברים יוצאי דופן יצטרכו כאן לקרות. בגדול, זה הרגיש כמו משחק נאחס מהשלבים המוקדמים. פציעה מעצבנת של ליף שמצטרפת להיעדרות המוקדמת של דיברתלומיאו. העבירה הבלתי של ווקר, ואז הפציעה שלו שסוגרת את הבאסטה. באסה. נאחס. לא שלמכבי יש סיבות להתלונן על ענייני פציעות העונה, אבל הפעם הצטברו כמה דברים שהקשו, נקודתית. עוד פעם ההגנה הזאת? בגדול, זה הרגיש כמו המשחק הכי שגרתי בצד שבו מכבי לא שומרת. בגדול, זה הרגיש כמו משחק של חזל"ש. כלומר, אולי הספקנו לשכוח, אבל כך הרי היה עד ממש לא מזמן. וזה התחיל מדברים שקשורים במקורמק, הסנטר הפותח של פשיץ' אמש. עזבו רגע את 18 הנקודות שקלע בפחות דקות. עזבו את שיא מדד היעילות שלו (27). ב-11 משחקי יורוליג שלו העונה, מסר האיש הדי גדול 3 אסיסטים. אתמול, מול הגנה שלכל היותר שומרת את האקשן הראשון וגם את זה ברכות מיטבית, הוסיף עוד 3 אסיסטים. בעזרת תנועות ללא כדור של שחקנים מקומיים באזורי קו הבסיס. בעזרת היעדר תנועות ללא כדור של שחקני האורחת, שהותירו את הצבע פעור ופנוי. למשל כאן, כשבריסט יוצא קדימה כדי לעצור את הגלגול הקצר של מקורמק. ומה עכשיו יעשו ליף ושות'? (2:30) בהיעדר בסיס הגנתי אמיתי, ההגנה הצהובה זקוקה למישהו שיניע. שירים את עצמו ואת אלו שלצידו להילוך גבוה. בלי הנעה שכזאת, חוזרים לברירת המחדל, והיא רעה. ואני אסביר למה. כי מעבר לקשיים השגרתיים של החשודים המיידים, קיבלנו משחק שבו ההגנה של לונדברג, כמו כל המשחק של הדני שהרים את מכבי תל אביב, חוזרת מעט לפרופורציות. כי מעבר לבעיות ההתמודדות של כל מיני סנטוסים, גם ג'יילן הורד נוצח אתמול בכמעט כל התמודדות. כשזה (לא) קורה, מקבלים דברים שהיו וחזרו להיות הלחם והחמאה של הצהובים בהגנה. למשל ענייני תקשורת ויציאה אלי כדור: לוני ווקר שומר כאן על לוצ'יץ', שעובר על חסימה מצד לצד. ווקר אולי מחכה לחילוף עם סנטוס ואולי לא, אבל זה לא מגיע כדי לעצור את הקאץ' נ' דרייב של הסרבי וגם השני לא. והורד? הוא בפול פוקוס על אובסט המפחיד, ולכן לא פנוי לעזרה. סל ופאול. (0:28) למשל ענייני ירידה להגנה. תראו את הפאדיחה הזאת. אחרי שהורד מרים את הזריקה מחצי מרחק, שימו לב בבקשה לאנשים בצהוב שיורדים לכאורה להגנה. הורד רץ מהר כדי לאסוף את גבריאל. לג'יט. בלאט סוג של מתייג את דה סילבה. לג'יט. וסורקין? וזה באמת לא אמור להיראות ככה. בסדר, אז שמים את הורד על אובסט ומנסים להכריח אותו להקפיץ. סבבה. לבאיירן מינכן הזאת, למעט כמה דקות של ריית'ן-מייז, כמעט ואין שחקני 1 על 1. בטח שלא עם הפנים לסל (ועדיין הגיעו קל למדי לטבעת). כשזה קורה וכשפשיץ' קורה, יש לא מעט חסימות ותזוזה של הכדור, לא בשביל הבידודים (כי אין כל כך למי) אלא כדי לאתר את הפירצה בהגנה. תוסיפו לזה אחוזים נמוכים שלה ל-3 ובמיוחד ברצף משמעותי במחצית הראשונה. עכשיו צריכים בעיקר להחזיק מעמד בעוגנים ולא רק ביכולות הפרסונליות, ולפחות אתמול, כמו בשלבים מוקדמים יותר של העונה, אין ולא היו עוגנים. כמו בשלב המוקדם של העונה, רומן סורקין (צילום: Matthias Stickel) לא חצתה את ה-18 בהחלט לא שגרתי לראות את ההתקפה של מכבי תל אביב, זאת שמתייצבת כמעט מדי רבע ומשחק, נתקלת בקשיים כפי שחוותה אתמול. למעט רבע ראשון, לא חצתה את רף 18 הנקודות באלו שאחריה. הקבוצה של קטש נכנעה בקטגוריה שחרטה על דגלה, והיא נוגעת ליחס אסיסטים איבודים. במקום היחס הרגיל של בערך 20 טובים מול פחות מ-12 רעים, אתמול מכבי תל אביב רשמה 15 אסיסטים על 17 איבודי כדור (12 מהם של קלארק, לונדברג ובלאט). ולא רק 17 איבודי כדור, אלא כאלו שהגיעו מ-8 חטיפות של גרמנים. והסיפור הטקטי כאן לא מסובך. באיירן מינכן יצאה אתמול גבוה. וזה בערך כל מה שצריכים לדעת וחשוב לדעת על ההגנה שלה. פשיץ' ויתר בהגדרה על שחקני מטרה של הקבוצה השניה ובראשם פוקטמן, זה שטורגט אחושילינג על ידי ההתקפה של איטודיס והפועל תל אביב. ואחרי שדינווידי נעדר בשל נסיבות אישיות, לכאורה, עמדת הרכז הלכה לכאלו שרוצים לשמור, כמו הולאץ, או לאנשי סייז דוגמת יוביץ'. יש סייז ליוביץ'. צילום: FIBA.BASKETBALL עם יציאות גבוהות בהתחלה וחילופים גבוהים בהמשך, מובילי הכדור של מכבי תל אביב נאלצו קודם כל לשים לב ודגש על שמירת הכדור, ורק אח"כ על הגבהות ושאר ירקות. בהיעדרו של ווקר ולאור הקשיים שחווה לונדברג, מי שהחזיק אותה אופטית במשחק היה בריסט בכלל והיכולת שלו לייצר כמה סלים מתוך הכדרור. וכן, גם אני צחקתי כששמעתי איזה מתיימר תוהה במחצית השניה למה הקבוצה לא עובדת יותר בשביל בריסט בהתקפה. מצחיק. בכל מקרה, ברגע שנטלו ממנה את הריקודים מחד ובהיעדר היכולת של הווקרים להציל בעצמם מאידך, נחשפה ההתקפה הנהדרת בשיגרה של מכבי תל אביב לערב פגיע. ואלמלא הרכב הסמול בול של פשיץ' לקראת סיום הרבע השני, עם דה סילבה כסנטר, יכול להיות שהמשחק אתמול היה נגמר רשמית עוד במהלך המחצית הראשונה. 2 נקודות לסיום 1. רוק 30 – את נתוני הפלוס מינוס צריכים תמיד לקחת בערבון מוגבל, אבל אתמול הם היו בלתי שגרתיים בעליל. ג'יילן הורד, בפחות מ-25 דקות, רשם מדד של מינוס 27. לוני ווקר, לפני שקיפל, סיים כיחידי במכבי תל אביב בפלוס. ובצד השני, מקורמק ודה סילבה? כל אחד מהם עם פלוס 30. מה.לעזאזל? 2. טייריק – אם באמת טייריק ג'ונס מוותר על אופציה לסגור באולימפיאקוס וחותם במכבי תל אביב, זה מפתיע יותר מליין תופי המטאל בשיר מלכת הדור של עומר אדם. החתמה שכזאת יכולה להיות משמעותית ביכולת לשדרג דברים שהסגל הזה צריך לעונה הזאת ובטח שלהמשך. מאחר שאם וכאשר, בחסות דדליין ההעברות, זה קורה ממש עוד מעט, נישאר לרגע עם מחשבות על השיר. בקרוב התובנות על השחקן. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

תמיד מרגיש לי מוזר לסכם שנה בספורט. מה בעצם מסכמים פה? עונה וחצי? קצת קשה לדבר על העונה הקודמת כשהנוכחית כבר בשיא הכוח שלה, ומצטייני השנה תמיד מרגישים לי מוזרים, כי כולנו יודעים כמה הכוכב של העונה הקודמת יכול להיות הנגר של העונה שאחריה. אבל אצלי זה מוזר אפילו יותר. כי העונה שלי התחילה ב-8.2.2025, היום שבו חזרתי לחיים. למעשה, אם להיות מדויק, היא התחילה ב־2.2. אתם שואלים למה? כי זה היום שבו לוקה דונצ'יץ עבר ללייקרס. כן, זה עד כדי כך מטורף. ביום שחזרתי הביתה אני קולט את אמא שלי משוחחת עם מישהו בטלפון. ברור לי מיד שזה דני, לא אבדיה, אלא חבר טוב מאוד. אני לוקח את הטלפון, הוא בהלם שאני מדבר איתו, ורגע לפני שאנחנו מנתקים הוא מתעשת. מסתבר שהוא ועומרי (חבר טוב אחר)  דיברו על זה שהם חייבים לעדכן אותי בטרייד המטורף הזה כי כאמור, ברור שזה הדבר הכי חשוב לדעת, והם אפילו קצת רבו מי יעדכן אותי. דני ניצח. כאמור, לא אבדיה, אבל עדיין ווינר. מאותו יום ניסיתי לדלות אינפורמציה. לאן שחקן כזה עבר, מה קרה עם שחקן אחר. סליחה אם זה לא מעניין אתכם, אבל אותי באמת עניין מה קרה עם פוקושבסקי וניקולה יוביץ', וגם בדברים שאולי כן יעניינו אתכם כמו וומבי. ובעצם, הטור הזה לא באמת מדבר על סיכום שנת 2025. הוא מדבר גם על שנת 2024 שלי. הוא מדבר על סיכום השנה מאז שעזבתי למסע למרכז כדור הארץ. אמביד לא יכול להחזיק לבד את פילדלפי. סליחה, את פילדלפיה איפשהו יצא שבשבי דלינו קצת אינפורמציה לגבי ספורט, לצערי לא בכדורסל. אני זוכר יום אחד שבו שוחחנו במנהרה על NBA, ודיברתי על פילדלפיה, על כמה שאמביד לא יכול להחזיק את הקבוצה לבד. כן, היו גם שיחות כאלה. ואז פתאום אחד השובים שלנו הגיע ותהה למה דיברנו על ציר פילדלפי. לקח זמן לשכנע אותו שמדובר בעיר בארה"ב ושאנחנו מדברים על כדורסל. מאז לא חזרנו על השם הזה. אחרי הסיפור הזה תבינו שלא באמת צרכתי כדורסל ושום חדשות כדורסל במשך כל תקופת השבי. אני כן זוכר את ההתרגשות מעונת 23/24 בקיץ 2023. נכון, ראשון לא הייתה בליגת העל, אבל מבחינת הישראליות זה היה מטורף. אדלסון נכנס לירושלים, הפועל ריגשה, ויש מי שיטענו שאפילו יותר מהיום, וכמובן מכבי. מכבי עם לורנזו בראון ווייד בולדווין, זו שהייתה רחוקה שיפוט מכור אחד מעלייה לפיינל פור. זו שפותחת עונה ויכולה לעשות זאת שוב. ואז חזרתי והכול היה שונה. מכבי נראית גרועה, לפחות ברוב הזמן. הפועל בפסגת היורוליג, וירושלים הכי קרובה לאיפה שהיא הייתה. ועבורי? מכבי ראשון בערך באותו מקום. היא בליגת העל, אבל אני לא בטוח שהיא תישאר שם לאורך זמן, לא אם לא יעשו שינויים. אם הטור הזה קצת קופצני, אני מתנצל מראש. אני מודה, גם הזהרתי את העורך. כי בשבילי אין הבדל בין משחק לאומית בין מכבי ראשון לרעננה לבין גמר NBA בין אינדיאנה ל־OKC. שני הדברים סוריאליסטיים לי באותה מידה. הפשטות של המשחקים בישראל מול השואו של ה־NBA. אלו עולמות שאני לא אקח לעולם כמובנים מאליהם. אם נדבר על ה־NBA, אז בשבילי סיכום השנה מדבר על שינוי אמיתי. אני זוכר את הכתבות על השלשות, על איך הסטטיסטיקה הרסה את המשחק, על הצורך בשינוי כדי שהמשחק האהוב עליי יישאר כזה, עם טיפת רומנטיקה. אז מסתבר שלא שינויי חוקה עשו זאת, אלא בעיניי לפחות, הפריקיות של האנטומיה האנושית. העליה המחודשת של הגבוהים, וומבי העלייה המחודשת של הגבוהים, בצורה חדשה לגמרי. זה התחיל עם יוקיץ', שנראה לכאורה דוגמה קלאסית, אבל הוא לא קרוב לזה באמת, עם חוכמה בלתי אפשרית של גאון כדורסל. יאניס לקח את זה פיזית, ווומבי שם את כולם בכיס הקטן. אם לפני כמה שנים השליטים היו הגארדים, היום זה כבר לא המצב, ואפילו הרכזים הגבוהים חוזרים. ובפרובינציאליות שלנו, דני אבדיה שהופך לרכז בעל כורחו. דני היה אחד הדברים הגדולים שתהיתי לגביהם בשבי. מה קרה איתו. הוא היה בשנת חוזה בוושינגטון, נתן עונה לא רעה, עבר בטרייד לפורטלנד, ואני חזרתי. וכשחזרתי, דני פתח מנועים. סיום עונה מטורף, ספקנים אמרו שזה לא מעניין כי זה סוף עונה ואין הגנות, אבל העונה הוא לא רק המשיך מאיפה שעצר, הוא בדרך הבטוחה לאולסטאר. נכון, זה מגיע גם מסיוע שלנו בתור מדינה, אבל זה לחלוטין מגיע לו. עוד דבר עצום בעיניי הוא המושבה הישראלית ב־NBA. בן שרף. שמעתי עליו הרבה. רכז גבוה וחכם, זה לא משהו שגדל פה יותר מדי. חששתי שזה עוד מקרה כמו נועם דוברת ואחרים. ליגה שנייה, מספרים טובים, אבל ליגה שנייה. ואז שנה וחצי אחרי הוא כוכב בליגה הגרמנית, פתאום במוקים של לוטרי, כמעט אליפות עם אולם. והעונה? העונה הוא מפתיע מאוד. פיזית הוא עשה קפיצה אדירה, בג'י ליג הוא נתן משחק של 40 נקודות עם שש שלשות, והכי חשוב, הוא נראה בבית. המשחק תפור עליו, וזה מטורף כשמדברים על ילד בן 19. ואחרון חביב, הפרובינציאלי שלנו, דני וולף. הוא הרי ניקולה יוקיץ' היהודי. שוב אמרו שזה לא באמת, שהוא לא שחקן, בטח לא שחקן NBA. אני נעלמתי לשנה וחצי, וחזרתי, ודני וולף הוא שחקן לגיטימי. דראפט, דקות, פתיחת עונה מפתיעה, התקדמות אדירה. שלושה ישראלים ב־NBA. אחד מהם אולסטאר. זה בלתי נתפס בשבילי. אנחנו שחגגנו כל סל, שחיפשנו את דני בזווית של העין מחכה למסירה בפינה. היום הוא זה שלוקח את הכדור, הוא זה שמופיע על פרסום המשחק, והוא זה שאם הוא פצוע האוהדים מתבאסים. ובכיוון אחר, ים מדר. כשחזרתי סיפרו לי על מעלליו בטורקיה. תהיתי מה קרה איתו, וכשהבנתי שהוא בהפועל הייתי אופטימי. הוא הקריב את הגוף, את הבריאות. אבל השנה משהו שם נעצר. אני מתפלל שזה זמני. נבחרת עם קו אחורי של ים מדר ובן שרף זו נבחרת מפחידה. ואם מדברים על מגמות הפוכות, אי אפשר להתעלם מרומן סורקין. כשעזבתי הוא היה גבוה מחליף סביר, וכשחזרתי הוא שחקן יורוליג לגיטימי ואפילו פרוספקט NBA. רנסנס. אז האמת? ישראל חווה סוג של רנסנס. חמישייה פוטנציאלית של מדר, שרף, דני, וולף וסורקין. עומק, התקדמות, קפיצות אישיות. אני הרבה יותר אופטימי מאשר שהייתי ב־2023, וזה המדד האמיתי. יורוליג לגיטימי פורוספקט NBA. רומן סורקין. צילום: DUBAI BASKETBALL ואז חוזרים לקרקע. ליגת העל. הליגה הלאומית. מכבי ראשון עלתה ליגה אחרי מאבק הירואי מול אילת. רומנטיקה. העונה היא לא נבנתה לליגה. מאזן פתיחה שערורייתי, פיטורי דרוקר, קפלן, רצף קטן שנותן תקווה, אבל בעיניי לא מספיק. בלי שינויים אמיתיים, הסכנה ברורה. והליגה כולה? שלוש וחצי קבוצות. פערי מעמדות. בריחת ישראלים למכללות. זה מובן, זה משתלם, זו חוויה, אבל זה פוגע בליגה. האיכות עולה, הכמות לא. וכל שחקן שעוזב מורגש. אז כן, אפשר להיות אופטימיים לגבי הנבחרת, ופחות לגבי הליגה. זו לא סתירה. זו המציאות. ובכל זאת, אחרי הכול, יש התרגשות. לפתוח משחק. לדמיין קמפיין. לדמיין אולסטאר עם דגל כחול לבן. אולי זה פרובינציאלי. ואולי זה בדיוק מה שמחזיר אותי לחיים.

את ההארכה במשחק מס' 2 בסדרת הגמר בין הפועל ירושלים למכבי ת"א ראיתי על מיוט. את הדאנק של ג'סטין סמית' עוד ראיתי בטלוויזיה של מועדון החיילים בפיקוד העורף, אבל את ההארכה ראיתי על מיוט בטלפון, מחוץ לחדר הדיונים של הבסיס. כשהמשחק הסתיים השעה כבר הייתה מאוחרת, וידעתי שלילה ארוך לפניי. ושאת משחק מס' 3 אני כבר לא אראה בקרוב, וכנראה שלא אראה בכלל. את ההכנה לשידור רבע גמר היורוקאפ בין הפועל ת"א לטורק טלקום עשיתי איפשהו על גבול בולגריה-סרביה. הנוכחים ברכב היו חברי הטוב שי האוזמן (שאוט-אאוט להאוזמן, תודה לך על השנה הזאת), מפיק העל יונתן ארבל ואיש סאונד סמוקובי בשם קוקו, שליום אחד הפכו אותו לנהג בינלאומי. הנסיעה בת 8 השעות כללה סופרמרקטים מיתולוגיים, תמרורים שמזהירים מחזירי בר חוצים, ואנקדוטות שבשלב זה בחיי השתיקה יפה להן. וזה אמנם טור על 2025, אבל honorable mention ליום הלגמרי בנאלי ההוא מאוקטובר 2024 בו רגע אחד הייתי במקלט עם יואב לימור ועידו קוז'יקרו, וכעבור 10 דקות כבר שידרתי התקפה של הפועל ת"א נגד מועדון הכדורסל וולבס זצ"ל (שאוט-אאוט למועדון הכדורסל וולבס זצ"ל, שלום שלום ואל תבואו לי בחלום). כשאני מנסה לסכם את 2025 שלי בכדורסל (ומוסיף קצת משאריות השנה שלפניה), היא רוויה ברגעים כאלה שבהם תפקיד הכדורסל נע בין משל לתפאורה לאתנחתא, רק שבשנה הזאת האתנחתא לא הייתה קומית. היא הייתה קיומית. כי היא הרגיעה לי חרדה כשכל המציאות הרגישה תלויה על בלימה. כי היא אפשרה לי להתרכז וליהנות ממשחק כדורסל בעיר שכוחת-אל במזרח אירופה, ועל הדרך לשכוח שהסיבה שאנחנו בכלל כאן היא שמשהו מאוד לא טוב קורה בבית. כמה טוב לשכוח לפעמים. וכמה טוב הכדורסל בלעזור לנו לשכוח. כמה מבורכים המשחקים האלה שמושכים אותך אליהם, ויוצרים חיבור כזה שפתאום הפוזשן הבא או זריקת העונשין המכריעה הופכים לדבר הכי חשוב בעולם. וזה לא שרגשות האשמה שמלווים את ההנאה הזאת נעלמים. הם פשוט מושהים קצת, וצצים אחרי. אני עד עכשיו לא לגמרי בטוח מה אני מרגיש לגבי הרגשות האלה, ולגבי רגעים נדירים של כיף טהור, בתקופה שהיא הכול חוץ מטהורה. אני לא באמת יודע להגיד אם יש משהו לא מוסרי בלנסות ליהנות כשהמציאות בחוץ מזוויעה, אם יש משהו אנושי בלנסות לקחת קצת אוויר, ואם זה משנה בכלל או שזה עוד ניסיון לשכנוע עצמי שיש לנו איזושהי שליטה על משהו. הדבר היחיד שאני יודע אחרי השנה הזאת הוא שאני לא רק צורך ספורט, אני צריך ספורט. את משחקי הישראליות באירופה השבוע כבר ראיתי בסלון שלי. הטלוויזיה לא הייתה על מיוט, ויצאו ממנה הקולות המתוקים של קהל ביתי שמגיע להיכל ומעודד את הקבוצה שלו, ולא צריך לטוס לבלגרד או סופיה (או לנסוע לסמוקוב ר"ל) כדי לעשות את זה. אחרי כל מה שעברנו, אלה רגעים שאני לכל הפחות כבר יודע לנצור. של לשבת ולצפות בטלוויזיה, מבלי להיות בכוננות אם תקפוץ מצד ימין התרעה על ירי רקטות וטילים, אלא להתרכז אך ורק במשחקה של הפועל ת"א, אחת הפייבוריטיות לזכייה ביורוליג(!). סימן הקריאה הוא כי לפני שנתיים ככה החלק האחרון של המשפט הזה היה נשמע לא שפוי. אבל בינואר 2026 אנחנו כבר עם פרופורציות לגבי מה שפוי. ועדיין, נחמד להכניס קצת ספורט "נקי" לטור הזה. בקיצור, מה שאומרים הוא כנראה נכון, והספורט הוא באמת מיקרוקוסמוס של התקופה – הכדורסל השתגע כי אנחנו בתקופה משוגעת. אז אולי נסכם שב-2026 זה יחזור להיות מובן מאליו שחובבי הכדורסל בישראל נוסעים לאולם יחד עם עוד אנשים כדי לראות משחק? או, בפראפראזה על שירה האלמותי של רבקה מיכאלי (כן, אם אתם רוצים אותי פה מדי פעם, יהיו פה שירים של רבקה מיכאלי): "אמרתי לילה טוב, ובעזרת השם, אולי מחר תהיה לי שנה משעממת". רגע, בעצם אפשר גם נ.ב. אישי קטן? אני שונא להיות הסיפור, אבל (שזו אגב המקבילה של אנשי תקשורת ל"אני לא רוצה לדבר על שופטים, אבל"), עברה עליי שנה סוריאליסטית. פסגות ספורטיביות התערבבו עם שינויים טקטוניים בזהות המקצועית שלי, מה שהוליד מערבולת רגשית של מתח, אדרנלין, ספקות וסיפוק. ואני? אני רק מנסה איכשהו לשמור על שליטה וסוג של הבנה מה קורה. רוב הזמן אני חושב שהצלחתי. אבל כשמרקוס פוסטר קלע את סל הניצחון מול ולנסיה, משהו פחות מעובד השתחרר מהגרון שלי. זו הייתה שאגה לא אופיינית לי, שכמה ימים טובים אחרי השידור ניהלתי איתה מערכת יחסים של אהבה-שנאה. בסוף יצאתי עם שיעור קטן גם לחיים המקצועיים. אמנם ב"חיים עצמם" כולנו באמת צריכים קצת יציבות ושגרה וביטחון, אבל אם אנחנו מגבילים את זה ל-40 הדקות שבין הטיפ-אוף לבאזר, כולנו צריכים קצת רגעים של שיגעון. גם השדרים.

היורוליג הוא מועדון חברים אקסקלוסיבי. עם מועדונים שהם מותגים. עם שחקנים שהם מותגים שמשחקים עבור מועדונים שהם מותגים. ואל תוך הקליקה הסגורה הזאת מנסות מדי פעם לפלוש כל מיני קבוצות חצופות חיצוניות. מונאקו למשל. הפועל תל אביב למשל. אף אחד לא אוהב שאנשים מבחוץ שנכנסים למקום שאתה מגדיר כשלך. זוכרים את המאבק על נחל האסי? סתאם סתאם. הקיצר, הכסף הגדול של הבחור עם הכיפה מהקבוצה מאסיה מערער טיפה את הסדר הקיים. ועכשיו, הממו הדמיוני עם תכניות הבלימה עובר ממאמן למאמן, מיריבה ליריבה. ואתמול הוכיחה ז'לגיריס קובנה שהיא הפנימה כמה מהרעיונות שעצרו את מוליכת היורוליג. השלשה, הביצה והתרנגולת אחרי סיומו של משחק ההפסד של הפועל תל אביב מול ז'לגיריס קובנה, היא ממוקמת במקום החמישי במפעל בקטגוריית האחוזים מחוץ לקשת שלוש הנקודות, עם 38%. שזה הרבה יותר מנחמד. העניין הוא שהאחוזים הללו משקפים בעיקר שלבים מוקדמים יותר של העונה. כי אם נלך אחורה, משחק אחרי משחק, נגלה שזה ממש לא המצב כעת. כי במחזור ה-14, מול וילרבאן, היא קלעה 5 שלשות ב 28% כי במחזור ה-15, מול בולוניה, היא קלעה 8 שלשות ב 35% כי במחזור ה-16, מול הכוכב האדום, היא קלעה אמנם 12 שלשות אבל ב 35% כי במחזור ה-17, מול פאו, היא קלעה 9 שלשות ב 31% כי במחזור ה-18, מול באיירן, היא קלעה 6 שלשות ב 31% ולמה אני מטרחן לכם כעת כל מיני נתונים סטטיסטיים על משחקים שברובם הפועל תל אביב ניצחה? כי כל עוד לא יוכח אחרת, הקליעה של הפועל תל אביב כרגע מפחידה, אבל פחות. כשזה קורה, אפשר הגנתית להתמקד בכמה דברים ספציפיים שיכולים להציק ולהזיק לה. קליעה מפחידה, אבל פחות. צילום: capture_il.sport כשקבוצה מגיעה לשחק נגד מכבי תל אביב, היא מדברת הגנתית על השיטה (ועל לוני ווקר). היא צריכה להתאים עצמה לקצב, ריווח, זוויות חסימה וכו וגו ודו. כשיריבה מתכוננת להפועל תל אביב, הדגשים הם הרבה יותר פרסונליים. כי יש דברים מאוד ספציפיים שצריכים לעשות מול שחקנים מאוד ספציפיים. וזה הרבה יותר קל לביצוע כשהחרדה מטריצות שיומטרו על הראש שלה קטנה מכפי שהייתה בתחילה. כי יש את התובנות הקלות יחסית, למשל בכל הנוגע לקולין מלקולם. שבגדול, הולך רק ימינה. ואם הוא גונב מדי פעם לשמאל, כפי שקרה אתמול, ועוד ממהלך פיק נ' רול, אז שירוויח – כי אין לזה משמעות. כלומר יש, כי מבחינת ההגנה הוא יכול לעשות את זה כמה שבא לו. ויש את התובנות המשמעותיות יותר, למשל לגבי אנטוניו בלייקני. בסדר, כולם יודעים שימינה זה דרייב ושמאלה זה פול אפ. העניין הוא שבחסות לא מעט שחקנים שמהם אפשר כרגע לרמות, העזרות על בלייקני (יענו סטאנטים או צ'וקים או איך שתרצו לקרוא לזה) הופכות להיות אגרסיביות יותר ויותר וקרובות יותר ויותר. ולא רק בחסות האחוזים, אלא גם בגלל הקצב והאיפיון של ההתקפה האדומה (או השחורה? WHO CARES?). הכל לאט. הכל צפוי. הכל לאט אבל צפוי, אניתוני בלייקני. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל למשל אלייז'ה בראיינט. זה שזוכה לדימוי מתון ושקול, להבדיל מחלק מחבריו, אבל באמת של החיים משחק בסגנון דומה למדי לזה של הדריבלרים שלצידו. ואתמול, כשהכדור אצלו, הוא קיבל גם לחץ קרוב וגם 3-4 עד שחקנים אחרים שעברו לחנוק את הצבע או להחנות מעל לשחקנים שעליהם הם שומרים. וזה הופך את העסק לצפוף וקשוח. במיוחד, אגב, אם אין מספיק סבלנות גם שלו וגם של האחרים, שצריכים לעיתים עוד מסירה או רגע כדי למסור לו. הפועל תל אביב התקשתה עד כה מול לא מעט קבוצות אגרסיביות. ריאל מדריד, פנר, פאו. הקושי הוא בעיקר מול העיקרון ופחות מול הטקטיקה. כי ראינו, גם אתמול, סוגים שונים של טיפולים. היו חילופים לרוב אבל גם לא. היה אייס בפיק נ' רול בצד אבל גם לא. העיקרון, עם זאת, נותר די דומה: לאסוף את המכדרר כמה שיותר גבוה. להקשות על מהלכי האחד על אחד הסטטיים. להביא עזרות חזקות ככל האפשר מהצדדים, כולל מהצד החזק (כלומר הצד עם הכדור). להמר משם. קיבל לחץ קרוב, אלייז'ה בראיינט. צילום: capture_il.sport ומכאן, מעניין לראות מהן התובנות שלוקח איתו איטודיס הלאה. האם זה רק פרסונלי ברמת המיציץ' חוזר/ אניס צריך לשחק יותר/ לשחק פחות עם הרכב 2 הגבוהים או שמא עניינים שקשורים לקצב משחק, כולל על חצי מגרש, ועל דברים שקשורים לתנועה ללא כדור. נעקוב בעניין. אה, רגע. האחוזים מבחוץ. זה בכלל ביצה או תרנגולת? כי יש סיבה שגורמת לאחוזים לצנוח. כולל בטיפולים הנהדרים שקיבל אתמול אותו בלייקני, ולא רק במהלך האייסוליישן. ראינו יציאות אדירות על חסימת הפלייר שהוא מקבל. ראינו יציאות אדירות על מהלכי ההנד אוף שדרכם הוא מרים לרוב שלשות בתוך התפר של החילוף ההגנתי. ראינו קבוצה שמזהה את הפאנצ'ים ההתקפיים של מוליכת היורוליג (מבחינתי, אגב, עדיין – עם כל הכבוד לשיטת החישוב המוזרה והזמנית של היורוליג) ולוקחת לה אותם. ריספקט גדול. ועכשיו להגנה הירש, דבר איתי קצת על ההתקפה של הליטאים. או ההגנה של הפועל תל אביב. תבחר אתה: תודה הירש. מודה, נהניתי מאוד לראות אתמול את ז'לגיריס משחקת. בעיקר מסיבות נוסטלגיות. היה משהו כל כך אולד סקול באופן שבו היא הביאה וביצעה את תכנית המשחק שלה. כולל תובנות א-לה מסינה של פעם, עם מהלכי פוסט אפ חוזרים ונשנים, שמטרתם בין היתר להאט את הקצב. לא יודע כמה מכם זוכרים את סדרת הפלייאוף 2021/22 שבה לקח וויליאמס-גוס, בכובעו כשחקן ריאל מדריד, את ווילבקין עם הגב לסל, פעם אחר פעם, אבל אתמול הוא ניסה בשבתו כשחקן קובנה. ולא הצליח, כי שמר אותו מלקולם. אוקיי, אז הולכים לטובליס. והולכים שוב. ושוב. כירורגית. עם ובלי מיסמאצ'ים. ואם רוצים להציק ולחנוק את המארחת, אז גם בחירת זריקות שונה וזהירה יותר. ז'לגיריס זורקת בממוצע 25 שלשות. אתמול 15. ולמעט חלקים מסוימים מאוד במחצית הראשונה, היא הייתה במוד של על כל שאלה תשובה. גם נגד חילופים הגנתיים וגם לא. עם רמת ביצוע גבוהה, היא הצליחה להתביית על בעיות התקשורת של הפועל תל אביב. תזכורת - PLAY ראשון יריץ לכם את המהלך, בשביל צפיה נוספת העבירו לזמן הסרטון המדויק כפי שכתוב. למשל כאן: ז'לגיריס מריצה כאן תרגיל קליעה המכונה פלופי. בלייקני מתחיל על ברזדייקיס. ועכשיו מתחילים לסמן עם הידיים. הוא, מוטלי. ועד שמבינים מי מחליף ומי יוצא, יוצא לו סלבה ודופק טריצה קלה (4:54). זוכרים את הפיק נ' רול הספרדי עליו דיבר הירש? הנה דוגמא אחת. וויליאמס-גוס מריץ פיק נ' רול עם מוזס רייט, כשפרנסיסקו מגיע כדי לחסום לאחרון. סטנדרטי, כן? אז תעצרו לרגע את המסך כשהשעון הגדול מראה 4:37. מלקולם פונה לכיוונו של אני לא בדיוק יודע מי, והצבע נפתח קללל לחדירה קלה (6:21). הלאה. ההתקפה המודרנית היום מדברת בעיקר על התמודדות עם סינגל ודאבל. כלומר יש צד שבו יש שחקן אחד ויש צד שבו שניים. אז אני רוצה שתסתכלו לרגע על בלייקני, ששומר בפינה הקרובה את ברזדייקיס. וכשיש פיק נ' רול למעלה הוא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. לעזור הרבה למטה, לצאת הרבה למעלה או אולי משהו באמצע. וכמו שוער מבוהל בכדור קרן, הוא בוחר באופציה שאחריה ישמע הבום (4:39). מצד שני, אם השומר בצד של האחד, במקרה הזה ג'ונס, מחליט לעזור על הגבוה שחותך, מי ישמור את השחקן שלו שיוצא החוצה לקליעה? (5:48) בשורה התחתונה, ההתקפה של מסיוליס אתמול הייתה מאסטרקלאס של ניצול מיסמאצ'ים ומצבים, מבפנים ומבחוץ. שישבה על לא מעט מהחולשות שיש להגנה של איטודיס. שישבה גם על יום הגנתי רע במיוחד של בלייקני, שנאלץ להתמודד בסיטואציות שהרבה פחות נוחות לו מאשר רק הגנת אחד על אחד או ניצול אתלטיות במצבי עזרה. שישבה על יום הגנתי לא מספיק טוב של הוויינרייטים של העולם. שישבה על עוד יום שבו איטודיס הולך אול אין על שחקנים שלו, גם אם הם עייפים ומתקשים להגיב. 3 נקודות לסיום 1. אוהב או לא אוהב? בטור שאחרי משחקה האחרון של מכבי תל אביב כתבתי כאן שנראה שקואץ' קטש כבר אוהב את הקבוצה שלו. חייב להודות שאני תוהה בעניין הזה, לגבי איטודיס. ואולי המילה המדויקת היא לא אוהב, אלא מאמין. מחוץ לרוטציה המצומצמת, האם איטודיס באמת סומך על האחרים שיהיו משהו מלבד חלקי חילוף אד הוק? ועוד שאלה – האם איטודיס מאמין בחילופים שיכולים להביא איתם איזה גל או רוח של גליצ'ים? כי יש בסגל כמה כאלו, שיכולים אולי היו לשחרר טיפה את הפקק (מילה של ג'ובה, אגב, כל הקרדיט שלו) ולהעיף את הפועל תל אביב קדימה. פלטין אתמול לא רלוונטי, אבל תומר גינת, גם אם לא מספיק טוב עבור איטודיס כדי להיות רוטציה קבוע, הוא בדיוק זה שיכול לייצר כמה מהלכי מומנטום, לא? 2. ים של מחשבות – אחרי שתהינו, גילינו שלפחות כרגע איטודיס הולך עם ועל ים מדר. וזה כלל גם מחיאות כפיים אחרי שלשה שהגארד לחץ קצת בכוח, רגע לפני שהוא מוחלף. העניין הוא שים מדר לא החזיק אתמול מעמד הגנתית. והתקפית, הוא לעיתים חלק מהבעיה. מעניין מה יהיה מצבו ומעמדו כשיחזור המיציץ'. 3. באלמנט שלה? אבל רק לפני כמה ימים כתבנו כאן כמה שהפועל תל אביב באלמנט שלה. וכמה היא מפחידה ובלתי עצירה, אחרי שהאובססיה של המאמן שלה פירקה את חולון ושלחה את פרנקו הביתה. עכשיו, רגע אחרי הפסד ביתי ביורוליג, זמן לבחון מחדש את הקביעה הזאת כבר במוצ"ש הקרוב, מול קבוצת היורוקאפ הנהדרת וקבוצת הליגה המג'עג'עת מירושלים. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

זה היה ערב היסטורי. ערב שבו הפועל ת"א אירחה לראשונה משחק יורוליג בת"א. אבל אי אפשר לומר שהיא חזרה הביתה. היכל מנורה היה כמעט מלא, והקהל שבא - עשה את כל מה שהוא יודע כדי לשיר ולעודד ולדחוף ובעיקר להעיר את הקבוצה שלו. גם אם זה לא הזכיר את האווירה מימי היורוקאפ בדרייב אין, וגם אם זה לא נשמע כמו שהיה אמור וצריך להישמע במצב נורמלי. הבעיה היא שזה לא הרגיש כמו בית, ולא העביר תחושה של בית. כי זה לא באמת היה הבית. אולי זה פשוט עניין של הרגל, שייפתר עם הזמן ובעזרת כמה ניצחונות. ואולי חלק גדול מהאנשים שבאו לראות את הקבוצה שלהם מבטיחה את זכייתה ב"אליפות החורף" (סליחה, באמת. נשבע שלא התכוונתי לנחס בשבוע שעבר) לא רוצים להרגיש שזה הבית שלהם. ולפחות אמש הם עוד לא הרשו לעצמם, ולא השתחררו עד הסוף. ואי אפשר להאשים אותם. יום האתמול המחיש בצורה קיצונית, אפילו מעט אכזרית, את הדיסוננס שעל פיו חיה הפועל הנוכחית: על המגרש - מוליכת היורוליג, עם סגל בלתי נגמר וכישרון בלתי נדלה, גם אם זה לא בדיוק היה משחק השיא שלה העונה. ומחוצה לו - בלאגן. המועדון היה עסוק במשך שעות בהגשת בקשות בהולות של הרגע האחרון כדי להחליף את צבע המדים, וכשהשחקנים עלו לחימום הם גילו שהמשפחות שלהם אינן מורשות להיכנס למושבים שליד הפרקט (כפי שדיווח הבוקר אור שקדי). מה זה? בדקות הפתיחה היה זה דווקא איש וויינרייט שקיבל את המבטים לסל, זרק בביטחון וגם קלע. כדורים פנימה היו בגדר מילה גסה, ודן אוטורו היה האחרון בחמישייה שעלה על הלוח ובכלל זרק. ואז, בתוך 77 שניות, הזכירה הפועל ת"א איזו עוצמה יש בה; היא טסה מ-11:14 ל-13:25 בדקה ורבע בערך, ומסביב פשטה ההרגשה שזה הולך להיות עוד טיול בפארק. אתם יודעים, כמו בכל שבוע, בליגה החדשה הזאת, היורוליג. למי זה לא קורה. התחיל כמו הרגשה של עוד טיול בפארק. צילום: capture_il.sport רק שממול עמדה יריבה עיקשת, מאומנת ומתוחכמת. המשבר של ז'לגיריס קובנה פרץ בתחילת דצמבר, במפגש עם קבוצה תל אביבית, ונפתר (אולי) בסוף דצמבר, במפגש עם תל אביבית אחרת. סילביין פרנסיסקו נראה היה בדרכו לעונת MVP וכל התקפה עברה סביבו ועבדה בשבילו, עד שנייג'ל וויליאמס-גוס חזר מפציעה, וכל האיזון הופר. זה בא לידי ביטוי בתבוסה הביתית למכבי ת"א, ובתבוסה הביתית הנוספת לאנאדולו אפס, ובהפסד הביתי לפנאתינייקוס. בין לבין היו ניצחונות, והליטאים קיוו שהנה, הם חוזרים לעצמם. אבל ספק אם הרגישו במהלך החודש הזה כמו אתמול. רגע השפל שלהם אירע בדקות הקריסה מול אפס, כשתומאס מאסיוליס החליף את פרנסיסקו, והכוכב הצרפתי אפילו לא נעצר בספסל. הוא הלך היישר למנהרה, ומילמל לעצמו כל מיני דברים בשפת התסכול. המאמן הודה אחר כך ש"עכשיו נייג'ל כאן, אז אל תצפו מסיסקו להגיע לאותם מספרים מרשימים", והפעם, אחרי כל ההפסדים והבעיות, עשה מעשה: הוא הפריד בין שני הגארדים המובילים שלו. פרנסיסקו, לראשונה העונה, לא פתח בחמישייה - והדקות שבהן שיתף פעולה עם וויליאמס-גוס היו ספורות ומדודות, ובעיקר נדירות. ז'לגיריס באה מוכנה. היא הציבה גופות גדולים על ים מדר בשני צידי המגרש, ובילבלה את דימיטריס איטודיס. היא אמנם הגיעה לארבע עבירות קבוצתיות בתוך שלוש דקות וחצי ברבע הראשון, ובתוך שתי דקות וחצי ברבע האחרון, אבל הפועל לא ניצלה את זה לטיולים קבועים וממושכים אל קו העונשין. האדומים התפתו לזרוק עוד ועוד מבחוץ, וכמעט לא הצליחו לנצל את היתרון המוחלט שאמור להיות להם בקו הקדמי. האורחים מנעו מהם לרוץ, וניטרלו כמעט לחלוטין את ההתפוצצויות הרגעיות והקטלניות (מלבד 77 השניות ההן ברבע הראשון). התוצאות: שתי נקודות בלבד להפועל ת"א במתפרצות; שש נקודות מאיבודי כדור; ואפס נקודות בהזדמנות שנייה. 0! סחטו עבירות, ולא הגיעו לקו. צילום: capture_il.sport כשהדברים משתבשים בצורה כזו, מתברר שאפילו לעומק בלתי נתפס יש קצה. אחרי כמעט 30 דקות, כשז'לגיריס ברחה ל-51:63, עדיין היו רק שני שחקנים בהפועל שהצליחו לחבר יותר משני סלי שדה. אלה היו הסנטרים, אוטורו וג'ונתן מוטלי. ובעוד אוטורו החזיק את קבוצתו בתמונה ברבע השלישי (בפן ההתקפי. בהגנה הוא קרס שוב ושוב מול מוזס רייט), הוא ירד לנוח ולא חזר עד לסיום. בדקות האחרונות ניסה איטודיס ללכת למחוזות הסמולבול, עם וויינרייט בעמדת הסנטר, וגם זה לא ממש עבד, אלא רק החריף את הבעיות שהתגלו. זו הייתה אמורה להיות החגיגה הראשונה בסטרץ' די נינוח שזימן לוח המשחקים. אחרי הטיול במינכן, רצף של שלושה משחקי בית, ואחר כך וילרבאן בחוץ. אלא שוויליאמס-גוס הוא קבלן פיינל פורים, ובוגר מועדוני פאר כמו ריאל מדריד ואולימפיאקוס, שבהם היה לו חלק עצום (ולא מספיק מוערך) בהצלחות. וההפרדה המוצלחת שלו מפרנסיסקו לא הייתה עובדת כל כך טוב, אלמלא תצוגה סולידית, יעילה ומרגיעה של מאודו לו. אז מה עכשיו? הפועל ת"א מגיעה לקו מחצית הדרך במצב שמעטים העזו לחלום עליו לפני עונת הבכורה שלה. וכן, יש גם סימני שאלה. בתשעת המחזורים האחרונים היא על מאזן 4:5, ומול יריבותיה בין שמונה הגדולות היא ב-4:3 שלילי. לא באמת חשבתם שזה יעבור ככה, בקלות, בלי שום מהמורות בדרך. ערב שלא העביר תחושה של בית. צילום: צילום: capture_il.sport החיים עצמם (סליחה על הקלישאה) קודמים לכדורסל. ולכן, לפני שאחתום את הטור האחרון של 2025, לא אוכל שלא להתעכב על הרגע שבו החלה הפסקת המחצית. במשך שלוש דקות תמימות, הרוב המוחלט של יושבי יד אליהו לא זע ממקומו. אלפי אוהדים דחו את הסיגריה, ויתרו על המזנון, התאפקו בדרך לשירותים, ודחו את המפגש הקצר שקבעו במסדרון עם חברים מיציעים אחרים. הם פשוט עמדו, ומחאו כפיים. בזה אחר זה, כשברקע מוזיקה נוגה, הוצגו שמותיהם ותמונותיהם של אוהדי הפועל ת"א שנפלו במלחמה ונרצחו בטבח. הלוואי שבשנה האזרחית הבאה, שתתחיל ממש מחר, נעסוק רק בספורט. שלא נזדקק לגיבורים חדשים.

שתי שניות בתוך המשחק אמש בארנה והשופטים כבר עוצרים פעמיים כי שעון המשחק מסרב לזוז. גם בתחילת הרבע השני השעון לא עבד. השעון הוא אביזר חשמלי, בסך הכול אמין ועובד מצוין. אבל כמו כל אביזר חשמלי, לפעמים הוא חורק, לא עובד חלק. מנרסה ואוהדי הפועל ירושלים קיבלו הערב את חוויית הפועל ירושלים המלאה. בדיוק כמו השעון, גם ירושלים בדרך כלל עובדת טוב, אמינה, אבל כמו השעון, גם היא חורקת לפעמים. כשהחריקה רועמת ובעיקר מתמשכת, כמו נגד באר שבע לפני קצת יותר משבוע, זה מסתיים בהפסד מפתיע. כשהיא קיימת בקטנה, ומקבלת בזמן את מנת ה"שמן" נגדה, זה נגמר ב-36 הפרש - גם אחרי חצי ראשון אנמי שהסתיים בפיגור ארבע. דקה וחצי לסוף הרבע הראשון ירושלים עלתה ליתרון 22-12. כל הארסנל ההתקפי שם, הכל. ווילי מנקה מתחת לסלים, הארפר וקרינגטון מבחוץ, ווינסטון תוקף מוקדם בחתוליות, אפילו לאמב מצטרף בחדירה עם עוצמה, ולא נשכח את סמית' שמתעופף לטבעות. ירושלים רוקדת. באה לתת הצגה. אבל כמו השעון החורק, וכמו בכל העונה - לא הכול חלק. לירושלים היו שני מפתחות למשחק הזה: להוריד את מנרסה בסקור. קבוצה שניצחה בשלושת המשחקים האחרונים וקלעה מעל 95 בכל אחד מהם. להוריד את פראן בסאס מעשרת האסיסטים בממוצע שהוא השיג בשני המשחקים האחרונים בליגה הספרדית. ב-11.5 הדקות האחרונות של המחצית הראשונה נראה שירושלים לא יודעת בכלל איך להתמודד עם בסאס, ובהתאם, לא יהיה לה סיכוי להוריד את מנרסה לסקור שמתחת ל-90. ירושלים הפסידה בדקות האלה 37-12. נכון, היא לא התפרקה לגמרי, והיו שם עדיין פעולות אישיות טובות של הארפר ו-ווינסטון, אבל המשחק של ירושלים היה אנמי, ובעיקר, נראה שכמו בליגה, גם באירופה חוסר הדחיפות ממשיך לרדוף אותה. בדקות האלה פראן בסאס בן ה־33 נראה כמו פריים ג’ון סטוקטון. הוא ניהל את ההתקפה והעניש פעם אחר פעם את הטיפול הרך של ירושלים בפיק־אנד־רול. הוא קלע שלשות והאסיסטים שלו היו מגוונים: פעם לחוסם שמתגלגל מהר, פעם לקלעי שמחכה בוויק סייד, והיפה מכולם - כשאלכס רייס עמד מתחת לסל, מוכן ליציאה לקליעה. בסאס, שלא ספג שום לחץ עליו, מסר לו ישירות מהטופ אוף דה קי, בדיוק ברגע שבו זוסמן איבד קשר עין עם הכדור כדי להתכונן למלחמה עם החסימות. וזו בדיוק ירושלים של העונה: מה שיכול להיות קל, הופך למסובך בלי שום סיבה. במקום ללחוץ על בסאס, רכז שמחפש שלשה או אסיסט ולא באמת רוצה להגיע לזריקות קשות לשתיים, ירושלים לא לוחצת, זוסמן מאבד ריכוז, והנה עוד סל קל. מנקה מתחת הסלים, אוסטין ווילי. צילום: הפועל מידטאון ירושלים בערב הזה קיבלנו את חווית הפועל ירושלים המלאה. במחצית השניה זו היתה ירושלים בכל גדולתה, התקפית והגנתית. זוכרים את ה"שמן" נגד החריקות? הוא הגיע בדמות התאמה קטנה אבל חכמה לפיק אנד רולים שבהם בסאס מעורב. יכול להיות שזה הטיפול שיונתן אלון תכנן מראש נגד הרכז הספרדי, אבל ראו אותו מבוצע רק במחצית השניה. ירושלים הובילה את בסאס תמיד לצד שבו נמצאים שני שחקנים, וכך יכלה להביא סטאנט מהגארד הקרוב, בעוד הגבוה שמעורב הגנתית (ווילי או סמית') נשאר על בקו סטרונג או אוריולה. ברבע השלישי בפרט, הוא קיבל חניקה מהצד החזק מצדם של זוסמן או קרינגטון. בפריים אחד אפילו היה אפשר לראות את סמית' מסמן לזוסמן לעלות גבוה יותר, ומתקשר עם הארפר איך להוביל את בסאס בדיוק לאזור שבו רוצים אותו. ביצוע מרשים מאוד של הגנת ירושלים. במחצית השניה ניצחה ירושלים 60-20. אני חוזר, 40 הפרש במחצית השניה אחרי שבחלק ניכר מהחצי הראשון היתה תחושה שירושלים הולכת להפסיד את המשחק. זו כמובן לא רק אותה התאמה הגנתית, אלא גם האינטנסיביות שירושלים הרימה. פתאום אין יותר בק דורים אחרי חוסר תשומת לב, קלעים לא זורקים בלי יד בפנים, סטאנטים חזקים לכיוון הכדור וידיים כל הזמן באוויר, נוגעות, מפריעות. לפעמים זה מסתיים בחטיפות, ולפעמים רק בשיבוש ההתקפה של הקבוצה מספרד. מה קרה עוד במחצית השניה? ירושלים התחילה לשחק את הכדורסל הישיר שלה. ווינסטון, הארפר וקרינגטון כל אחד בתורו לקח פיקוד. אבל היו שם גם דקות הגנתיות מצוינות של לאמב, דקות שהעירו את הקהל ועזרו לדחוף את המומנטום האדום.היה רצף יפה של זוסמן: ריבאונד התקפה, סל בפלואטר, ובהתקפה שאחריה, שלשה במעבר. הוא גם היה אקטיבי בכל אחד מהמהלכים האלה, בדיוק מה שאתה מצפה לראות מזוסמן, בדיוק מה שכבר ראינו ממנו בחלקים מסוימים העונה. חוויית הפועל ירושלים המלאה. מחצית שניה של 40 הפרש. צילום: הפועל מידטאון ירושלים ירושלים סיימה עם 13 שלשות באחוזים מצוינים, שישה שחקנים בדאבל פיגרס ו-12 חטיפות. והמפתחות למשחק? בסאס אמנם סיים עם 9 אסיסטים, אבל הדבר החשוב באמת הוא שהאסיסט האחרון שלו הגיע בתחילת המחצית השנייה. משם הוא פשוט שותק. הספרדים סיימו עם 69 נקודות בלבד, אחרי שבמחצית הראשונה קלעו שמונה שלשות. בשנייה? שלשה אחת בלבד. מכאן הירושלמים נכנסים לשבוע הכי קשה שלהם בליגה הסדירה - התארחות אצל צמד התל־אביביות. במשחקים כאלה אוי ואבוי אם יונתן אלון או הטור שאחריו, שוב יידברו על דחיפות. חשוב מאוד, עבורם כמובן, שהם ייראו כמו במחצית השניה המצוינת נגד מנרסה. לא כולם חייבים לקבל את החוויה המלאה. לפעמים אפשר להראות רק את החלק הטוב. מזכיר שהכל אבל הכל אמת לשעתה.

תעצמו רגע עיניים ותדמיינו - השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. השכנים ישנים, הרחוב דומם, ורק אתם יושבים מול המסך עם עיניים טרוטות ומתפללים שהפעם זה לא ייגמר בנגיעה מהוססת בטבעת, במסירה לשום מקום או בעוד משחק של שבע נקודות ושלוש זריקות מהשדה. ועכשיו תדמיינו מחדש - השעה שבע וחצי בבוקר, השכנים חלקם כבר התעוררו, מכוניות מתחילות להתניע ואתם עדיין מול המסך. רק שהפעם, עם עיניים מלאות בגאווה. במשך השנים הראשונות בקריירה שלו, אבדיה היה עבורנו סוג של פרויקט לאומי של סבלנות, דמות שחיה על התפר שבין "הנה זה קורה" לבין "אולי פשוט ככה הוא נראה". היינו נאחזים בכל רצף של שלושה משחקים טובים כאילו מדובר בבשורה, ומנסים לשכנע את עצמנו שהבעיה היא במאמן, בשיטה או בכוכב שלצידו. אבל אז הגיעה שנת 2025 וטרפה את כל הקלפים. פתאום, הילד שפעם היה מחפש את האישור של הספסל אחרי כל טעות, הפך למפלצת כדורסל שהכדור מגיע אליה בפוזשן האחרון, ולא כברירת מחדל, אלא כהצהרה. זה לא קרה בגלל רגע אחד מקרי, אלא כי זו הייתה השנה שבה אבדיה הפסיק לבקש רשות והתחיל פשוט לקחת. שנה שבה הוא קיבל את המושכות לידיים ועשה עימן פלאים. מה שהיה פעם פוטנציאל תיאורטי שצריך זכוכית מגדלת כדי למצוא אותו, התגבש לכדי שחקן שמשנה את הדרך שבה הליגה כולה מסתכלת על פורטלנד ככלל ועליו בפרט. השינוי הזה התחיל לבעור כבר בחודשיים הראשונים של 2025. זה היה השלב שבה המילים "פוטנציאל" ו"תקרה" יצאו מהלקסיקון והוחלפו במילה אחת פשוטה: בעל הבית. הוא בנה לעצמו תדמית חדשה/ישנה ושינה את כל האטיטיוד שלו. אבדיה לא רק שיפר את המספרים שלו, הוא שינה את המעמד שלו בתוך ההיררכיה של ה NBA. בחודשים ינואר ופברואר הוא כבר העמיד ממוצעים מרשימים של 16.3 נקודות, 7.2 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים למשחק, כשהוא מציג יעילות חסרת תקדים מכל הטווחים. הוא הפך לשחקן שקבוצות יריבות בונות עבורו תוכנית משחק ספציפית, כזה שכל חדירה שלו לצבע מכריחה את ההגנה להתכווץ בבהלה. גם כשהיריבות התחילו להבין עם מי יש להן עסק ושלחו לעברו שמירות כפולות כדי לתסכל אותו, כאן גם נחשפה השכבה הבאמת מרשימה שלו - הבגרות המנטלית. הוא לא נגרר למאבקי אגו או לזריקות כפויות; הוא פשוט הפך למנוע שמשאיר את הקבוצה בחיים דרך קריאת משחק ברמה של דוקטורט. אלו לא היו רק הסטטיסטיקות היבשות, אלא התחושה שבכל פעם שהכדור אצלו, משהו טוב עומד לקרות. בשונה משאר חברי קבוצתו. הוא למד לשלוט בקצב, להרגיע את המשחק כשצריך וללחוץ על הדוושה ברגע שהגנת היריב נרדמת לשנייה. הקפיצה הזו לוותה כמובן בחוסר יציבות קל, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. בתקופה הזו אבדיה התחיל ללמוד גם את עצמו. בתוך הרצף הזה הגיע חודש מרץ, ואיתו רגע מפתח חשוב - השני למרץ, מודה סנטר, קליבלנד מגיעה להתארח. המשחק הזה סימן את קפיצת המדרגה הסופית והמוחלטת. מול אחת הקבוצות הטובות בליגה שסומנה באותם ימים כקונטנדרית ברורה ללכת עד הסוף. אבדיה נתן הופעה שלא התבטאה רק בשורה סטטיסטית של טריפל דאבל, שגם היה הראשון בקריירה שלו, אלא בהצהרת בעלות על המגרש. בהארכה, כשכולנו כבר בקושי נשמנו והרגשנו שהכדור שוקל טון, אבדיה נראה כאילו הוא משחק בגינה בבית. הוא לקח את האחריות, ניהל כל התקפה, והראה שליטה מוחלטת בנעשה. הלילה הזה היה הרגע שבו הספקות על המעבר לפורטלנד התאדו סופית. פתאום הבנו כמה אבדיה היה צריך את המעבר הזה - לא כדי "להיוולד מחדש", אלא פשוט כדי שיסירו ממנו את הכבלים. הבנו כמה הוא היה צריך שיאמינו בו. הטרייל בלייזרס לא יהיו עוד תחנה בקריירה, הם יהיו החמצן שהוא היה זקוק לו כדי להתפרץ. באותו לילה הבנו שמה שראינו בוושינגטון היה רק קדימון מצונזר, וכאן, באורגון, אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה והלא מצונזרת של שחקן NBA מוביל. מה שכולנו ידענו מההתחלה שאבדיה שווה. לאורך חודש מרץ 2025, דני כבר לא עצר והעלה את הרף ל-23.8 נקודות למשחק לצד כמעט 9 ריבאונדים. הפריצה הזו לא קרתה בחלל ריק, אלא בזכות החיבור המדויק עם הכלים שפורטלנד הציבה סביבו. הכדורסל של אבדיה זקוק למשלימים הנכונים, וב-2025 הוא מצא אותם בדמותם של טומאני קמארה, שיידון שארפ ודנובן קלינגן. השילוב הזה הפך לקטלני וטקטי. קמארה, שחקן בעל הגנה אימתנית ויכולת לחפות על חורים, אפשר לאבדיה להמר יותר בהגנה ולצאת למתפרצות מהירות. שיידון שארפ, עם האתלטיות המטורפת, הפך ליעד המועדף למסירות הקוורטרבק של אבדיה ממגרש שלם, או לשחקן שחותך ללא כדור על הבייס ליין ואתה יכול בקלות להרים לו להאלי-הופ. ודנובן קלינגן בצבע העניק לו את העוגן ההגנתי ואת שחקן הפיק-אנד-רול שמושך אליו את הגבוהים ומפנה לאבדיה נתיבי חדירה. אבדיה הפך לציר המרכזי שדרכו הכל עובר - הוא זה שמפעיל את שארפ, הוא זה שמנצל את החסימות של קלינגן, והוא זה שסומך על קמארה שישמור לו על הגב. סימפוניה של כדורסל מודרני, שהמנצח הראשי בה הוא אבדיה. אבל המהלך שבאמת חתם את נתיב הקריירה שלו קרה בכלל מאחורי הקלעים בקיץ האחרון. כשפורטלנד החליטה לשלוח את אנפרני סימונס לבוסטון ולהביא את ג'רו הולידיי, היא לא רק עשתה טרייד - היא ביצעה מהלך אסטרטגי עבור אבדיה. סימונס היה מחסום מקצועי; שחקן שחייב את הכדור בידיים כדי להרגיש רלוונטי, מה שלעיתים קרובות דחק את אבדיה לפינה והפך אותו לצופה מהצד ברגעים המכריעים. הנהלת הבלייזרס הבינה שבשביל שאבדיה יהפוך לכוכב שהוא אמור להיות, היא צריכה לתת לו את המפתחות. הבאתו של ג'רו הולידיי, ווטרן מנוסה עם טבעת אליפות שמעדיף ניצחון קבוצתי על פני תהילה אישית, הייתה המהלך שנועד להעמיד לצד אבדיה שותף שישלים אותו ולא יתחרה בו. הולידיי הגיע כדי לעשות את העבודה השחורה, לשמור על הגארדים היריבים ולתת לאבדיה את השקט הנפשי להוביל את הקבוצה. זה היה הרגע שבו המועדון אמר בקול רם לעולם כולו: "הקבוצה הזאת שייכת לאבדיה". הביטחון הזה תורגם באופן מיידי לפתיחת עונת 25/26, שבה כל סימני השאלה התפוגגו והפכו לסטנדרטים חדשים. אבדיה הגיע לעונה הזו כשהוא כבר לא צריך להוכיח שהוא שייך, אלא שהוא שולט. הוא הפך לשחקן של 25 נקודות לערב ולא כי הוא הפך ל"חגורה שחורה" בקליעה, אלא כי הוא למד לנצל כל טעות של ההגנה. הוא התחיל להוביל את הליגה בנתונים כמו חדירות לסל או ביצוע מהלכי סל ועבירה, סטטיסטיקות ששייכות לטובים ביותר. נכון להיום, אבדיה מעמיד ממוצעים עונתיים מדהימים של 25.5 נקודות, 7.1 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים למשחק.וגם כשהקבוצה עברה טלטלות, פציעות של מרובות או אפילו רעשים, פרשיות הימורים וחילופי מאמנים, אבדיה נשאר הסלע היציב. שום פרשה ושום חוסר יציבות ארגונית לא חדרו את השריון המנטלי שהוא בנה לעצמו. הוא הפך לשחקן שמופיע בדפי ההיסטוריה של המועדון, לא כאורח לרגע או כהברקה חולפת, אלא כעמוד השדרה של הפרויקט כולו. פתאום, הדיבור על אולסטאר הפך מחלום רחוק של אוהדים אופטימיים ליעד ריאלי, כמעט מתבקש, כזה שמתחיל להרגיש טבעי ולא מופרך בכלל. כשמסתכלים על כל התהליך הזה, מבינים ש-2025 לא הייתה רק שנה של שיפור סטטיסטי, אלא שנה של התבגרות. ראינו את אבדיה לומד מתי לקחת את המשחק עליו ומתי לתת לאחרים לזרוח, איך להישאר ממוקד גם בערבים שבהם הכדור מסרב להיכנס, ואיך להפוך למנהיג שקט בחדר ההלבשה. הוא הפך לשחקן פחות תנודתי, כזה שכמות המשחקים שבהם הוא "נעלם" פחתה לאפס. גם משחק שכיום מבחינתנו נחשב ל"לא טוב" או "חלש" הוא בעצם משחק שבוושינגטון היינו מסתכלים עליו ונהנים מהרגע. היציבות של אבדיה היא המרכיב הסודי שהיה חסר לו בשנים הראשונות בליגה, וברגע שהוא מצא אותו, השמיים כבר לא היו הגבול. הוא כבר לא מחפש את המקום שלו בליגה - הוא יוצר אותו במו ידיו בכל ערב מחדש על הפרקט במודה סנטר. ואם כבר אנחנו מדברים - אם למישהו עוד היה ספק, מה שאני לא חושבת שכבר אפשרי, קיבל את התשובה הסופית במשחק הלילה מול דאלאס וקופר פלאג. אחרי שבמפגש הקודם אבדיה פספס שלשת ניצחון – הלילה הוא בא לנקום. ותחת אור הזרקורים של הטלוויזיה הארצית בארה"ב, דני היה השחקן הטוב ביותר על הפרקט. הוא סיים עם שורה סטטיסטית מפלצתית של 27נקודות, 9 ריבאונדים ו-11 אסיסטים, תוך שהוא מנהל את המשחק בביטחון של ווטרן ומוכיח לכל אמריקה, ולא רק לנו - שכל מי שמפקפק, מצקצק, נאנח ומתפלא, טועה. בסופה של שנה, עבורנו, הצופים שקמים בלילה או רואים תקציר בבוקר, אבדיה הפך להרבה יותר מכדורסלן מוצלח, הוא הפך לכדורסלן הישראלי הבכיר ביותר איי פעם. ובשנה כל כך מורכבת, כואבת ומטלטלת עבור כולנו כאן בישראל, אבדיה סיפק לנו אי של שפיות וגאווה. השעתיים וחצי האלה באמצע הלילה, שבהן יכולנו לנקות את הראש מכל החדשות והכאוס ולהתרכז רק בביצועים שלו, היו מתנה של ממש. לפחות עבורי. לראות את אבדיה מנצח משחקים, מחלק אסיסטים גאוניים ומחייך בביטחון, נתן לנו רגעים של אושר ושלווה בתוך מציאות רועשת. אז תודה לך דני אבדיה, לא רק על הטריפל דאבלים, על השיאים האישיים ועל הדרך שבה הפכת לכוכב NBA לגיטימי. תודה על זה שנתת לנו סיבה אמיתית לקום בלילה, לחייך מול המסך ולהרגיש, ולו לרגע אחד, שהשמיים הם באמת כבר לא הגבול. ושבין כל החושך - נמצא לו כוכב קטן גדול, שמביא לנו גאווה אמיתית מעבר לים.

כל מאמן בכל קבוצה מחכה, מייחל ועובד כדי שזה יגיע. כי מנסים ומתייסרים ומחכים ומצפים. ופתאום זה עובד. פתאום זה קורה. האמריקאים מדברים על ג'לינג. אנחנו נדבר על קליק. הרגע שבו האחד מסתכל על השני והשלישי והרביעי והחמישי, על הפרקט ועל הספסל ובחזרה, ופשוט מבינים שזה זה. שהכל זורם, שהכל דופק, שהכל רוקד, שהכל סנופי דיסקו. במסגרת רצף הנצחונות הנוכחי והבלתי צפוי של מכבי תל אביב יתכן שהיו מספר רגעי קליק. אני, ברשותכם, רוצה לשים את האצבע דווקא על אחד זניח במשחק ליגה יחסית זניח, אמש באולם הקריס קרוס בקרית אתא. כשהשעון הגדול של קרית אתא, ואוהו איזה שעון יש בקרית אתא, הראה אתמול 5:13 לסיום הרבע הראשון, עמד לו וויל.פאקינג.ריימן בפינה. ותוך כדי חדירה לצבע של ג'ימי קלארק, הגיח לו תומר אסייג כדי לעזור. כפי שביקשו ממנו. כפי שדיברו באימונים שלפני. כי ריימן, למרות השלשות החשובות שקלע מול פרטיזן בבלגרד, למרות שכבר דפק טריצה אחת לפני, הוא אחד שממנו עוזרים. אז אסייג עזר. וקלארק הוציא לריימן לפינה. מאחר שהמסירה הייתה רעה, ריימן השתלט עליה בקושי ועם יד שמאל. ואז קרוס אובר לימין. ואז שני כדרורים לכיוון קו העונשין. ואז סיבוב על המקום. ואז ג'אמפר מתוך הסיבוב. ובפנים. ואם תראו כאן את הקטע ותתנו מבט בשחקנים על הספסל, תראו את המבטים. כי אם וויל ריימן עושה את הדברים האלו, כחלק בלתי נפרד מההחלטה המודעת של מכבי תל אביב שלא להחטיא יותר, אז אנחנו בתוך רגע. יש קליק. בפער של חמישה ימים ובשני משחקי חוץ, מבירת סרביה ועד (לא באמת) בירת הקריות, מכבי תל אביב קלעה 114 נקודות. בממוצע. 74% ל-2 מול פרטיזן. 67% ל-2 מול קרית אתא. 15 שלשות ב-40% מול פרטיזן. 15 שלשות ב-48% מול אתא. 29 אסיסטים מול פרטיזן. 35 אסיסטים מול קרית אתא. הולי מאת'ר פאקינג שיט. וכן, פרטיזן מפורקת. וכן, קרית אתא לא שומרת. ולא, זה בכלל לא חשוב. אם אמרנו על הפועל תל אביב, רגע אחרי שהשמידה את חולון ושלחה אותה לשולחן השרטוטים, שהיא מפלצת שנמצאת לגמרי באלמנט שלה, אז וואלה – מה נגיד על היריבה הצהובה והפחות עשירה שלה? ועכשיו זה כבר לא רק מנטלי ועכשיו אנחנו כבר אחרי אפקט המאמן החדש, כלומר אותו המאמן אבל עם גב ניהולי מוחלט שהגיע בלית ברירה. ועכשיו זה לא רק איפה לונדברג שבא לחבורת הילדים והעביר אותה טקס התבגרות. עכשיו, לפחות בכל הנוגע ליכולות המסוימות והמוגבלות יחסית של הסגל הזה, הקליק הזה מעיד על משהו אמיתי. כמה אמיתי? לפרטים נוספים אנא פנו לסניף באיירן הקרוב למקום מגוריכם. אפקט המאמן החדש, כלומר אותו המאמן. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל אה, והיה עוד משחק אתמול. בנתניה. הדבר המרכזי שיש לי להגיד על המשחק שבו ניצחה הרצליה בקלות בנתניה הוא שבואנה, מכבי ראשון לציון שיחקה אותה עם חילופי המאמנים שלה בכלל ועם גיא קפלן בפרט. כי רגע לפני שהיא פוגשת 3 מהנמושות של הליגה הזאת, כלומר נס ציונה, נתניה וגליל עליון, היא הלכה לשינוי – והשינוי עשה לה משהו. היי, ועוד רגע יש לה גם את רעננה, עוד נמושה. ואם היא משלימה רביעיה שם, בלי קשר למשחק שיש לה בין לבין מול חולון, אז היא מייצרת כאן פער שיכול להשאיר אותה בליגה הזאת. כי גם נתניה החליפה מאמן, ואולי בחסות ההיכרות של המנכ"לית החדשה לימור מזרחי, הנחיתה את אלי רבי עתיר הנסיון, אבל בעיקר בכדורסל נשים. שזה נחמד, אבל לא אותו הענף. ולא בטוח שזה משנה, כי הקבוצה הזאת נראית כרגע טוטאל לוס. כל כך טוטאל לוס, שנדמה היה באיזשהו שלב שצ'ינאנו אונוואקו מבצע עבירות רק כי משעמם לו המשחק הזה. כי חוץ מעבירות, הצ'יף עשה הכל כדי שלא להתאמץ בכלל או להתכופף בפרט. כי למה בכלל צריך להזיע, באמא? עתיר הנסיון. בכדורסל נשים. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל אוקיי, אז היא החליפה מאמן וויתרה על קייטנת שחקן אמיתי. ריספקט. אבל בחסות החלטות הסגל ההזויות שלה עד כה, נותרה כמעט בלי אופציות לשינויים פרסונליים בגזרת הזרים. כי אפילו תחת המגבלה המגוחכת של 10 זרים בעונה (הלו, כבר נגמרה הקורונה. למה צריך 10?), נותרו לה רק עוד שני שינויים. זה לא טוב. והרצליה? כאן מגיע פרגון אמיתי מלמעלה למטה. להגיע מהמצב שבו מצאה עצמה לסיטואציה שבה רק הפועל תל אביב מנצחת אותה בשמונת המשחקים האחרונים, אם ספרתי נכון, זה שווה כפיים. כפיים. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

הפעם האחרונה ששמנו כאן את ברוקלין נטס על שולחן הניתוחים הייתה ב-1 בדצמבר. עד אז, הכל עבד כשורה: הפסדים שמצטברים בערימות, ווטרנים שמנפחים מספרים לקראת טרייד אפשרי ורוקיז שמשתפשפים ומתחילים להראות ניצוצות. בדיוק כמו שאלוהי הטנקינג תכנן שם למעלה. מאז - אסון. שבעה ניצחונות מעשרת המשחקים בחודש דצמבר, תוך תצוגות מרשימות מול שארלוט, פילדלפיה, טורונטו ושיקגו. איך זה קרה אתם שואלים? בעיקר בזכות הצד שבו אמורים לשמור. הנטס הציגו בחודש דצמבר, רחמנא ליצלן, את ההגנה הטובה בליגה, עם מדד יעילות הגנתית של 103.5. לשם השוואה, בחודש אוקטובר דורגה החבורה של פרננדס במקום האחרון בליגה באותו המדד, ובחודש נובמבר "התקדמה" למקום ה-26, עם כמעט 120 נקודות שהיא סופגת ל100 פוזשנים. יודעים מה? למה שאני אתלהב לבד? רביץ, בוא לעזרת חבר: ברוקלין היא הפתעת הליגה בחודש האחרון, בעיקר בגלל שההגנה שלה הכי טובה בליגה בדצמבר. זה מתחיל ביחידה השנייה, שמורכבת מרוקיז ושחקני קצה רוטציה, שהנתונים ההגנתיים שלה כמעט דמיוניים. החבורה הזאת יודעת שאצל ג׳ורדי פרננדס לא מקבלים דקות במתנה, צריך להרוויח אותן, ואחרי שמרוויחים צריך לשמור עליהן כי יש מי שיתנפל על ההזדמנות. ואת הדקות אפשר להרוויח ולשמור גם, ואולי קודם כל, בהגנה. זה עובד, יותר טוב מכפי שמישהו ציפה. טוב, סליחה. יותר מידי נתונים ומספרים בשביל פסקת פתיחה. סך הכל באתי לספר לכם שמשהו טוב מאוד עובר הנטס בחודש האחרון. כלומר, משהו רע - אם מתחשבים בשאיפות שלה לצלול הכי נמוך שאפשר. הדובדבן שבקצפת הגיע במוצאי שבת האחרונה, עם ניצחון חוץ סופר דופר מרשים על מינסוטה טימברוולבס שנעוצה גבוה בצמרת המערב. אחלה מתנת יום הולדת למאמן הספרדי שחגג 43 באותו הערב. כשהתוצאה עלתה ל21+ הפרש לטובת ברוקלין ברבע הרביעי, נחתה עליי תובנה מדאיגה ומשמחת בו זמנית: הקבוצה הזאת מצאה את הקליק שלה. את הקצב שלה. את הרוטציה שלה. למה משמחת? כי דני וולף הוא חלק בלתי נפרד מהתמהיל הזה. למה מדאיגה? כי בן שרף לא. אז לפני שנצלול לביזנס - ממליץ בחום על צפייה בתקציר המשחק: הלך הזאב אצל הזאבים. לאחר שפתח את העונה בצורה חסרת יציבות, עם פציעות ותנודות תכופות בין קבוצת הג'י ליג ל-NBA, אפשר כבר לומר בביטחון שדני וולף מצא את מקומו בהיררכיה של הברוקלין נטס. ההתפוצצות ההיא מול מילווקי הפכה את סימני השאלה לסימני קריאה, והבהירה היטב למאמן שמדובר בנכס מיוחד, שחייב להיות חלק בצורה כלשהי ממשחק ההתקפה של הקבוצה הזאת. בהתחלה, האירוע הלך לאיזורים הצפויים של שימוש בוולף כפוינט סנטר ומקבל החלטות בהתקפה - כיוון שבהחלט יש מקום לפתח אצל הזאב היהודי, אבל לא בהכרח תפקיד שנוח להתחיל איתו קריירת NBA ולתפוס מקום של ממש ברוטציה. במילים אחרות, המאפיינים הייחודיים האלה של וולף פתחו לו את הדלת והכניסו אותו עמוק אל תוך הרוטציה, אבל כדי להישאר יציב יהיה צורך ביציבות באלמנטים "מסורתיים" יותר מפאוור-פורוורד בליגה הזאת. הגנה. קליעה מבחוץ. ריבאונד. המשחק נגד מינסוטה במוצאי שבת היווה המשך ישיר של המגמה הזאת מהמשחקים האחרונים. עם חזרתו של קאם תומאס והתייצבות הקו האחורי (שתיכף נדבר גם עליו), וולף נכנס בבטחה למשבצת הסולידית. פחות להעביר את החצי ולהריץ פיק נ' רולים בהתקפה העומדת, יותר לרווח מהפינות, לחתוך לטבעת כשצריך ולייצר נתיבי מסירה בהתקפות המעבר. פחות פוסט-אפים מסובכים, פחות מסירות יומרניות, פחות התלהבות של התחלה. כשהמכניזם הקבוצתי עובד מצוין, וכשהסקוררים האימתניים מייצרים לעצמם את הזריקות בהתקפה, לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לעמוד בפינה ולזוז למקום הנכון. ממש כמו בפוזשן הזה, שמדגים יפה מאוד את המעבר של ברוקלין מכדורסל חולה לכדורסל הגיוני ובריא. קאם תומאס מייצר יתרון בכדרור על השומר שלו ומגיע למרכז הצבע. בתחילת העונה אין סרט שהפוזשן הזה לא נגמר בפול-אפ מחצי מרחק עם יד בפנים, אבל הפעם וולף נמצא שם. הוא מזהה שג'וליוס רנדל עוזר עמוק מאוד בצבע ופותח לתומאס נתיב מסירה. הטעיית קליעה אחת של הסקורר המוכשר ומסירת קיק-אאוט לוולף שעומד פנוי לחלוטין ב-45. הקלוז-אאוט המאוחר של רנדל לא מספיק והשלשה צוללת לרשת. סולידי. פשוט. יעיל. אבל עם כל הכבוד לדיוק המשחק ההתקפי, דני וולף מקבל קרדיט יציב מפרננדס בעיקר בעקבות השיפור ההגנתי הגדול שלו. בתחילת הדרך סימנו את ההגנה כנקודת התורפה המרכזית במשחק של הזאב, נקודה בעלת השפעה מרכזית על המשך העונה והמשך הקריירה שלו. הזינוק הקבוצתי של ברוקלין הדביק גם אותו בנגיף המסוכן של מחויבות הגנתית, והמשחק במינסוטה היה אחלה של דוגמה לכך. עוד לפני שהישראלי נכנס אלי פרקט, ראינו מהחמישייה של ברוקלין אסרטיביות מעוררת כבוד בהגנה. בין אם זה טרנס מאן, שהצליח לעצור את אנתוני אדוארדס במספר פוזשנים בתחילת המשחק, נואה קלאוני שנתן גוף בלואו-פוסט והקשה מאוד על ג'וליוס רנדל, או ניקו קלקסטון שהיווה איום אמיתי בצבע כמעט על כל חדירה שהוולבס ניסו להציע אל הפועל. דני עלה לפרקט 4 דקות לסיום הרבע הראשון, ושמר, יחד עם החמישייה השנייה, על הסטנדרט ההגנתי שהציבה החמישייה הפותחת. מעבר לפעולות הכירורגיות בהתקפה, הוא הצליח לעצור את רודי גובר ואת רנדל בתוך הצבע בשני פוזשנים קריטיים בסיום הרבע, שעצרו מיני-קאמבק שניסתה מינסוטה להריץ. היכולת להיות מהיר ברגליים ולהישאר צמוד לשחקן המתקיף, מבלי להיזקק לעבירות; השימוש הנכון במסה; השמירה על הריכוז והמיקום הנכון - כל אלה דברים שלא ראינו ממנו במשחקים הראשונים של העונה. עם וולף על הפרקט, ברוקלין סופגת העונה 97.3 נקודות ל-100 פוזשנים. במילים אחרות - דני וולף הוא חלק אינטגרלי מהשיפור ההגנתי של הקבוצה הזאת, ומצליח לקבע את מעמדו בין היתר בגלל זה. אני לא יודע עד כמה זה שווה משהו בימים אלה, אבל תראו את המחמאות שהרעיף עליו דוק ריברס החודש, בדיוק בנקודה הזו: הקו האחורי המשחק במינסוטה עזר לי הרבה בלהבין לעומק את הסיטואציה בקו האחורי של הקבוצה. טרנס מאן הנהדר ימשיך להרביץ מכות לשחקני ההתקפה היריבים ומעמדו בעמדה 2 יציב. בעמדה מספר 1, משולש הרוקיז דיומין-טראורה-שרף ממשיך במשחק הכיסאות, כאשר אף אחד מהם כרגע לא מספק לפרננדס את החבילה השלמה. זום-אין לרגע על בן שרף. הוא מוכיח מידי שבוע שהג'י ליג קטנה למימדיו, ומצליח להשתמש בתקופה הזאת לשיפור מרכיבים במשחק שלו ולצבירת בטחון, בעיקר בכל מה שקשור בקליעה מחוץ לקשת. אתמול נגד קולג' פארק הוא קלע 21 נקודות, מסר שישה אסיסטים ורשם 5 חטיפות - ובאופן כללי מספק בליגת הפיתוח 2.0 שלשות למשחק ב-44%. משהו במכניקת הזריקה נראה מהיר וזורם יותר, ואני מקווה שהוא יצליח להביא את זה גם לדבר האמיתי בקבוצה הבכירה. עד כמה הוא מרגיש בנוח? תזכורת לתצוגת ה-40 שלו מהשבוע שעבר: זום אאוט חזרה למשולש הרוקיז. אני סבור שהסיבות שמקנות לטראורה את המקום בסגל כרגע על חשבונו של שרף הן בעיקר הגנתיות. הוא אתלטי, מהיר, זריז וגדול ממנו, ונגד מינסוטה הצליח לייצר בעצמו עצירות הגנתיות קריטיות. האימפקט ההגנתי שהוא עושה בחמישייה השניה מצדיק, כרגע, את הקרדיט שהוא מקבל. בכל הקשור לצד ההתקפי - מדובר בשחקן שעדיין מחפש את עצמו ולא ברור אם המקום שלו בהתקפה הוא עם הכדור או בלעדיו. היכולת שלו להפעיל אחרים די מוגבלת בשלב הזה. דיומין נותן גודל וקליעה מבחוץ (אם כי לא יציבה מספיק), והפאסיביות ההתקפית שלו פחות מורגשת בסגנון הנוכחי של ברוקלין שמבליט חיתוכים, חסימות רחוק מהכדור ומהלכים של חדירה והוצאה (ופחות פיק נ' רול). לכן, הקשיים שלו בכדרור ובקבלת ההחלטות פחות מורגשים. שרף, כמנהל משחק ריכוזי שעדיין לא הוכיח את עצמו בצד ההגנתי, לא מתאים כרגע לסינרגיה המאוד ברורה שנוצרה בסגל הזה. זו הסיבה לדעתי שהוא כרגע מחכה בחוץ. המפתח הוא כמובן סבלנות. איש כדורסל חכם העריך בפניי בתחילת העונה שוולף ושרף יזוזו בין 20 ל-50 פעמים בין הג'י ליג לקבוצה הבכירה. גם אם זו הייתה הערכה היתולית, העקרון ברור. העונה דינאמית ומתפתחת, ואם העניינים ימשיכו ככה, לא מן הנמנע שהנהלת ברוקלין תעשה שינויים יזומים בסגל לקראת הטרייד דדליין כדי להחזיר את הספינה למסלולה הטבעי - אל המצולות. בתוך כך - צמד הישראלים, שינסו לנצל את השינויים שעוד עתידים לקרות בעונה הזאת לשיפור מצבם בתוך ההיררכיה. מה נאחל להם לשנה החדשה? מקסימום דקות, מקסימום השפעה, ושלא ידעו עוד ג'י ליג לעולם. ואמרו אמן.