תמיד מרגיש לי מוזר לסכם שנה בספורט. מה בעצם מסכמים פה? עונה וחצי? קצת קשה לדבר על העונה הקודמת כשהנוכחית כבר בשיא הכוח שלה, ומצטייני השנה תמיד מרגישים לי מוזרים, כי כולנו יודעים כמה הכוכב של העונה הקודמת יכול להיות הנגר של העונה שאחריה. אבל אצלי זה מוזר אפילו יותר. כי העונה שלי התחילה ב-8.2.2025, היום שבו חזרתי לחיים. למעשה, אם להיות מדויק, היא התחילה ב־2.2. אתם שואלים למה? כי זה היום שבו לוקה דונצ'יץ עבר ללייקרס. כן, זה עד כדי כך מטורף.

ביום שחזרתי הביתה אני קולט את אמא שלי משוחחת עם מישהו בטלפון. ברור לי מיד שזה דני, לא אבדיה, אלא חבר טוב מאוד. אני לוקח את הטלפון, הוא בהלם שאני מדבר איתו, ורגע לפני שאנחנו מנתקים הוא מתעשת. מסתבר שהוא ועומרי (חבר טוב אחר) דיברו על זה שהם חייבים לעדכן אותי בטרייד המטורף הזה כי כאמור, ברור שזה הדבר הכי חשוב לדעת, והם אפילו קצת רבו מי יעדכן אותי. דני ניצח. כאמור, לא אבדיה, אבל עדיין ווינר.

מאותו יום ניסיתי לדלות אינפורמציה. לאן שחקן כזה עבר, מה קרה עם שחקן אחר. סליחה אם זה לא מעניין אתכם, אבל אותי באמת עניין מה קרה עם פוקושבסקי וניקולה יוביץ', וגם בדברים שאולי כן יעניינו אתכם כמו וומבי. ובעצם, הטור הזה לא באמת מדבר על סיכום שנת 2025. הוא מדבר גם על שנת 2024 שלי. הוא מדבר על סיכום השנה מאז שעזבתי למסע למרכז כדור הארץ.

אמביד לא יכול להחזיק לבד את פילדלפי. סליחה, את פילדלפיה

איפשהו יצא שבשבי דלינו קצת אינפורמציה לגבי ספורט, לצערי לא בכדורסל. אני זוכר יום אחד שבו שוחחנו במנהרה על NBA, ודיברתי על פילדלפיה, על כמה שאמביד לא יכול להחזיק את הקבוצה לבד. כן, היו גם שיחות כאלה. ואז פתאום אחד השובים שלנו הגיע ותהה למה דיברנו על ציר פילדלפי. לקח זמן לשכנע אותו שמדובר בעיר בארה"ב ושאנחנו מדברים על כדורסל. מאז לא חזרנו על השם הזה.

אחרי הסיפור הזה תבינו שלא באמת צרכתי כדורסל ושום חדשות כדורסל במשך כל תקופת השבי. אני כן זוכר את ההתרגשות מעונת 23/24 בקיץ 2023. נכון, ראשון לא הייתה בליגת העל, אבל מבחינת הישראליות זה היה מטורף. אדלסון נכנס לירושלים, הפועל ריגשה, ויש מי שיטענו שאפילו יותר מהיום, וכמובן מכבי. מכבי עם לורנזו בראון ווייד בולדווין, זו שהייתה רחוקה שיפוט מכור אחד מעלייה לפיינל פור. זו שפותחת עונה ויכולה לעשות זאת שוב.

ואז חזרתי והכול היה שונה. מכבי נראית גרועה, לפחות ברוב הזמן. הפועל בפסגת היורוליג, וירושלים הכי קרובה לאיפה שהיא הייתה. ועבורי? מכבי ראשון בערך באותו מקום. היא בליגת העל, אבל אני לא בטוח שהיא תישאר שם לאורך זמן, לא אם לא יעשו שינויים.

אם הטור הזה קצת קופצני, אני מתנצל מראש. אני מודה, גם הזהרתי את העורך. כי בשבילי אין הבדל בין משחק לאומית בין מכבי ראשון לרעננה לבין גמר NBA בין אינדיאנה ל־OKC. שני הדברים סוריאליסטיים לי באותה מידה. הפשטות של המשחקים בישראל מול השואו של ה־NBA. אלו עולמות שאני לא אקח לעולם כמובנים מאליהם.

אם נדבר על ה־NBA, אז בשבילי סיכום השנה מדבר על שינוי אמיתי. אני זוכר את הכתבות על השלשות, על איך הסטטיסטיקה הרסה את המשחק, על הצורך בשינוי כדי שהמשחק האהוב עליי יישאר כזה, עם טיפת רומנטיקה. אז מסתבר שלא שינויי חוקה עשו זאת, אלא בעיניי לפחות, הפריקיות של האנטומיה האנושית.

העלייה המחודשת של הגבוהים, בצורה חדשה לגמרי. זה התחיל עם יוקיץ', שנראה לכאורה דוגמה קלאסית, אבל הוא לא קרוב לזה באמת, עם חוכמה בלתי אפשרית של גאון כדורסל. יאניס לקח את זה פיזית, ווומבי שם את כולם בכיס הקטן. אם לפני כמה שנים השליטים היו הגארדים, היום זה כבר לא המצב, ואפילו הרכזים הגבוהים חוזרים. ובפרובינציאליות שלנו, דני אבדיה שהופך לרכז בעל כורחו.

דני היה אחד הדברים הגדולים שתהיתי לגביהם בשבי. מה קרה איתו. הוא היה בשנת חוזה בוושינגטון, נתן עונה לא רעה, עבר בטרייד לפורטלנד, ואני חזרתי. וכשחזרתי, דני פתח מנועים. סיום עונה מטורף, ספקנים אמרו שזה לא מעניין כי זה סוף עונה ואין הגנות, אבל העונה הוא לא רק המשיך מאיפה שעצר, הוא בדרך הבטוחה לאולסטאר. נכון, זה מגיע גם מסיוע שלנו בתור מדינה, אבל זה לחלוטין מגיע לו.

עוד דבר עצום בעיניי הוא המושבה הישראלית ב־NBA. בן שרף. שמעתי עליו הרבה. רכז גבוה וחכם, זה לא משהו שגדל פה יותר מדי. חששתי שזה עוד מקרה כמו נועם דוברת ואחרים. ליגה שנייה, מספרים טובים, אבל ליגה שנייה. ואז שנה וחצי אחרי הוא כוכב בליגה הגרמנית, פתאום במוקים של לוטרי, כמעט אליפות עם אולם. והעונה? העונה הוא מפתיע מאוד. פיזית הוא עשה קפיצה אדירה, בג'י ליג הוא נתן משחק של 40 נקודות עם שש שלשות, והכי חשוב, הוא נראה בבית. המשחק תפור עליו, וזה מטורף כשמדברים על ילד בן 19.

ואחרון חביב, הפרובינציאלי שלנו, דני וולף. הוא הרי ניקולה יוקיץ' היהודי. שוב אמרו שזה לא באמת, שהוא לא שחקן, בטח לא שחקן NBA. אני נעלמתי לשנה וחצי, וחזרתי, ודני וולף הוא שחקן לגיטימי. דראפט, דקות, פתיחת עונה מפתיעה, התקדמות אדירה.

שלושה ישראלים ב־NBA. אחד מהם אולסטאר. זה בלתי נתפס בשבילי. אנחנו שחגגנו כל סל, שחיפשנו את דני בזווית של העין מחכה למסירה בפינה. היום הוא זה שלוקח את הכדור, הוא זה שמופיע על פרסום המשחק, והוא זה שאם הוא פצוע האוהדים מתבאסים.

ובכיוון אחר, ים מדר. כשחזרתי סיפרו לי על מעלליו בטורקיה. תהיתי מה קרה איתו, וכשהבנתי שהוא בהפועל הייתי אופטימי. הוא הקריב את הגוף, את הבריאות. אבל השנה משהו שם נעצר. אני מתפלל שזה זמני. נבחרת עם קו אחורי של ים מדר ובן שרף זו נבחרת מפחידה.

ואם מדברים על מגמות הפוכות, אי אפשר להתעלם מרומן סורקין. כשעזבתי הוא היה גבוה מחליף סביר, וכשחזרתי הוא שחקן יורוליג לגיטימי ואפילו פרוספקט NBA. רנסנס. אז האמת? ישראל חווה סוג של רנסנס. חמישייה פוטנציאלית של מדר, שרף, דני, וולף וסורקין. עומק, התקדמות, קפיצות אישיות. אני הרבה יותר אופטימי מאשר שהייתי ב־2023, וזה המדד האמיתי.

יורוליג לגיטימי פורוספקט NBA. רומן סורקין. צילום: DUBAI BASKETBALL

ואז חוזרים לקרקע. ליגת העל. הליגה הלאומית. מכבי ראשון עלתה ליגה אחרי מאבק הירואי מול אילת. רומנטיקה. העונה היא לא נבנתה לליגה. מאזן פתיחה שערורייתי, פיטורי דרוקר, קפלן, רצף קטן שנותן תקווה, אבל בעיניי לא מספיק. בלי שינויים אמיתיים, הסכנה ברורה.

והליגה כולה? שלוש וחצי קבוצות. פערי מעמדות. בריחת ישראלים למכללות. זה מובן, זה משתלם, זו חוויה, אבל זה פוגע בליגה. האיכות עולה, הכמות לא. וכל שחקן שעוזב מורגש.

אז כן, אפשר להיות אופטימיים לגבי הנבחרת, ופחות לגבי הליגה. זו לא סתירה. זו המציאות. ובכל זאת, אחרי הכול, יש התרגשות. לפתוח משחק. לדמיין קמפיין. לדמיין אולסטאר עם דגל כחול לבן.

אולי זה פרובינציאלי.

ואולי זה בדיוק מה שמחזיר אותי לחיים.